הצו לגירוש היהודים מארה"ב

על גירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, כבר שמעתם? זהו הסיפור המוזר של גרנט והיהודים

אביתר אדרי | 04.03.20 |
Share
יוליסס סימפסון גרנט על שטר 50 דולר

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, זעם יוליסס סימפסון גרנט (גנרל צבא צפון ארה"ב ולימים, הנשיא) על הסחר הבלתי חוקי עם הדרום. זו, כנראה, הייתה הסיבה המיידית למתן 'צו מספר 11' – הצו לגירוש היהודים ממחוזות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

אך מה ליהודים ולזה?

כאשר בוחנים אותה בהקשרה ההיסטורי, אפשר לראות את הפקודה החריגה הזו כמאורע מוזר; היא הייתה להפרה בוטה של זכויות אדם בעיצומה של מלחמה על זכויות-אדם.

מה שהופך את הפקודה הזו לחריגה ביותר הוא העונש הקולקטיבי על אותו ציבור– היהודים כמקשה אחת או "כמעמד" (as a class) נדרשו לתת דין וחשבון על חטאיהם, לכאורה.

ביטול העבדות עמד במרכז סדר היום הציבורי, בעיקר בצפון, והכתיב מסורת של מאבק על זכויות אדם. נוכח גישות אלו נראית הפקודה תמוהה – איך העז גנרל בכיר בצבא הצפון אשר לחם על קידוש ומימוש זכויות הפרט לתת פקודה כה חריגה וקיצונית הסותרת את הערכים שבשמם הוא לחם? גירושו של מגזר שלם מטריטוריה ללא ראיות מוצקות ונוכח חשדות בלבד נדמה כמעט חסר היגיון.

אחת הפרשנויות המודרניות למתן הפקודה גורסת שהמעטה הצדקני שביקש הצפון לעטוף בו את המלחמה, קם בעיקר בשל הצורך להצדיק את אין ספור החללים בשדות הקטל. קשה להצדיק מלחמה עקובה מדם בעקרונות כמעט טכניים במהותם כמו פרשנות חוקתית; במקומם הובאו עקרונות "נעלים" כמו המלחמה, במקום ביטול העבדות וקידוש זכויות האדם. הצורך המוחלט לנצח במלחמה הפך את המטרה לקדושה, ואת כל האמצעים לכשרים. ובתוך כל אלו, ייתכן כי בלהט הקרב פעלו גרנט או אנשיו מתוך התניה פבלובית של אנשי צבא: חיסול כל איום פוטנציאלי ונטרול כל חשד לאיום. פרשנות זו גורסת כי לגרנט לא היו מניעים אנטישמיים, אלא מניעים צבאיים בלבד. הוא פיקד על כוחות בעימות רצחני ומדמם, וכאשר שמע כי קיים חשד לקשר בעורף עם האויב, פעל מיידית כדי למגרו. לפי פרשנות זו, היהודים גורשו עקב היותם גורם מפריע.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

סברה אחרת שעולה מן העיתונות העברית-אמריקאית של אותה העת, דנה בקונספירציה משפחתית-כלכלית סביב נושא הסחר בכותנה, אשר היה נפוץ בדרום. הסחר בכותנה היה ענף רווחי ביותר בשל מחירה היקר של הכותנה, שרק עלה בזמן המלחמה. לפי סברה זו, פעילותו הכלכלית של אביו של גרנט התבססה על רכישת כותנה במחירים זולים במיוחד ומכירתה ביוקר. חמתו של גרנט על היהודים התעוררה לכאורה לאחר שאלו רכשו את הסחורה במחירים גבוהים יותר, ועודדו העלאה של מחירי הכותנה. כתוצאה מכך, קטנו שולי הרווח, ועסקיו המשפחתיים של גרנט נפגעו ישירות. כלומר, בסילוקם של היהודים כמקשה אחת מאזורי הסחר בכותנה, חיסל גרנט את מתחריו של אביו ותרם להחזרת מחירי הכותנה לשערם הנמוך. כמו כן, נתן גרנט פקודה לחקלאים למכור את הכותנה שלהם במחירים נמוכים רק לאביו ולשותפיו. המחקר ההיסטורי מציב את אביו של גרנט בסמיכות לאזורי הקרבות ולצידו של בנו עת מתן הפקודה, ומבסס את מעורבותו בסחר הכותנה ואת קשריו הכלכליים עם חברות סחר יהודיות. עם זאת, אין בכך די על מנת להוכיח קשר סיבתי.

הסבר אפשרי נוסף למתן הפקודה גורס כי גרנט כלל לא היה שותף בגיבושה, אלא חתם עליה בהיסח הדעת. טענה זו הועלתה ב-1918 על ידי סיימון וולף (Simon Wolf) – אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות. וולף טען כי בשיחה שקיים עם גרנט לפני כחמישים שנה, בן שיחו דיווח כי לא היה לו כל קשר לצו מס' 11. לטענתו, האחראי היה אחד מקציני המטה ששירתו תחתיו, ומשמעות הדבר שפקודה זו התקבלה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הגיוני שבמהלך הלחימה העיקשת, נאלץ מפקד בכיר לתת את אישורו על מגוון פעולות ולחתום על צווים רבים; האם הקדיש את הזמן לקרוא כל אחד מצווים אלו? אין לדעת. אך זהו עדיין תרחיש אפשרי. אולם, האם עובדה שכזו פוטרת את גרנט מאחריות על הנעשה בשמו? האם היא מורידה מחומרת העונש הקולקטיבי?

תגובת היהודים על הפקודה לא איחרה לבוא; בין הדי המחאה שהגיעו לוושינגטון, בלט מברק אחד ששלחו יהודי פאדוקה (Paducah) לנשיא לינקולן, ובו הם שטחו את ביקורתם הנוקבת. במברק נטען שפקודתו של גרנט גרמה לסילוקם של אזרחים טובים ונאמנים, והייתה הפרה בוטה של החוקה האמריקאית ושל זכויות האזרח שלהם. כותבי המברק הפנו את הנשיא לקבלת חוות דעת מהשליש הצבאי הקודם, ממפקד האזור הקודם ומאזרחי העיר, אשר לבטח יעידו על נאמנותם ומעמדם כאזרחים וסוחרים.

גל הביקורת לא נעצר רק בנציגי היהודים, אלא גלש לכלל הציבור האמריקני והגיע עד מדרגות הקונגרס. אחת המחאות הבולטות הגיעה מצידו של סנאטור פאוול, שניגח את גרנט ופקודתו בקונגרס וקרא לתיקון העוול; הוא ציין שלמרות הצטיינותו של גרנט בשדה הקרב, פקודתו היא כתם שחור על החוקה, ושחובת הסנאט לקרוא עליה תיגר. עוד הוסיף כי היהודים הם ציבור נאמן, וכי בין אותם יהודים שגורשו היו אף רבים ששירתו בצבא ושותפים למאמץ המלחמתי נגד הדרום.

קריקטורה של גרנט בוכה "דמעות תנין" על גורלם של היהודים ברוסיה

הדי המחאה הגיעו גם לשורות הצבא ועוררו מחד גיסא ביקורת מצד חיילים יהודים המשרתים בצבא הצפון, ומאידך גיסא גרמו להתנכלויות ותקיפות של חיילים אלו על ידי חבריהם לנשק. אחת העדויות הבולטות היא מחאתו של פיליפ טרונסטיין (Philip Trounstine), מפקד פלוגה יהודי בחיל הפרשים, אשר פשט את מדיו בעקבות פקודתו של גרנט. במכתבו ציין עד כמה נפגע מהפקודה, והסביר כיצד היא עודדה התנכלויות ומעשי זדון בקרב חיילי יחידתו.

אגב, הצו בוטל מיידית על ידי לינקולן עוד טרם הגעתן של משלחות המחאה לבירה, אך הפרט הזה לא מוריד מחומרת האירוע המכונן – אירוע שלא רבים יודעים שקרה.

במבט היסטורי, הייתה פקודת הגירוש נקודת מפנה במעמדם של יהודים בארצות הברית ובסיפורה של האנטישמיות האמריקאית. בהקשר רחב יותר, הפקודה ניתנה בעיצומו של גל הגירה יהודי גדול שפקד את ארצות הברית באמצע המאה ה-19, אשר הפך את הקהילה שעד כה נטמעה בשלווה יחסית באוכלוסייה, לגלויה ופגיעה יותר.

ככל שהקהילה היהודית גדלה, היא צברה כוח והשפעה רבים יותר – וכך משכה יותר אש. הפקודה סימנה את היהודים בתור זרים ועוררה את עלייתם של גלי אנטישמיות ברחבי המדינה. החידוש שהביאה הפקודה טמון באופן התייחסותה ליהודי אמריקה כמקשה אחת אשר לה מאפיינים עוינים: היהודים סומנו כגזלנים, בוגדים ופושעים, החוטאים בקשירת קשר עם האויב, וכל זאת בעיצומו של העימות העז ביותר שידעה האומה האמריקנית עד אותה העת.

 

כתבות נוספות

גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

אביתר אדרי

מורה להיסטוריה ומחנך בכתה י"א. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ואזרחות במכללת אורנים. בעלים של חברת הפרסום הדיגיטלי "פאז ניו מדיה".

לכתבות נוספות של אביתר אדרי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו