הצו לגירוש היהודים מארה"ב

על גירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, כבר שמעתם? זהו הסיפור המוזר של גרנט והיהודים

יוליסס סימפסון גרנט על שטר 50 דולר

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, זעם יוליסס סימפסון גרנט (גנרל צבא צפון ארה"ב ולימים, הנשיא) על הסחר הבלתי חוקי עם הדרום. זו, כנראה, הייתה הסיבה המיידית למתן 'צו מספר 11' – הצו לגירוש היהודים ממחוזות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

אך מה ליהודים ולזה?

כאשר בוחנים אותה בהקשרה ההיסטורי, אפשר לראות את הפקודה החריגה הזו כמאורע מוזר; היא הייתה להפרה בוטה של זכויות אדם בעיצומה של מלחמה על זכויות-אדם.

מה שהופך את הפקודה הזו לחריגה ביותר הוא העונש הקולקטיבי על אותו ציבור– היהודים כמקשה אחת או "כמעמד" (as a class) נדרשו לתת דין וחשבון על חטאיהם, לכאורה.

ביטול העבדות עמד במרכז סדר היום הציבורי, בעיקר בצפון, והכתיב מסורת של מאבק על זכויות אדם. נוכח גישות אלו נראית הפקודה תמוהה – איך העז גנרל בכיר בצבא הצפון אשר לחם על קידוש ומימוש זכויות הפרט לתת פקודה כה חריגה וקיצונית הסותרת את הערכים שבשמם הוא לחם? גירושו של מגזר שלם מטריטוריה ללא ראיות מוצקות ונוכח חשדות בלבד נדמה כמעט חסר היגיון.

אחת הפרשנויות המודרניות למתן הפקודה גורסת שהמעטה הצדקני שביקש הצפון לעטוף בו את המלחמה, קם בעיקר בשל הצורך להצדיק את אין ספור החללים בשדות הקטל. קשה להצדיק מלחמה עקובה מדם בעקרונות כמעט טכניים במהותם כמו פרשנות חוקתית; במקומם הובאו עקרונות "נעלים" כמו המלחמה, במקום ביטול העבדות וקידוש זכויות האדם. הצורך המוחלט לנצח במלחמה הפך את המטרה לקדושה, ואת כל האמצעים לכשרים. ובתוך כל אלו, ייתכן כי בלהט הקרב פעלו גרנט או אנשיו מתוך התניה פבלובית של אנשי צבא: חיסול כל איום פוטנציאלי ונטרול כל חשד לאיום. פרשנות זו גורסת כי לגרנט לא היו מניעים אנטישמיים, אלא מניעים צבאיים בלבד. הוא פיקד על כוחות בעימות רצחני ומדמם, וכאשר שמע כי קיים חשד לקשר בעורף עם האויב, פעל מיידית כדי למגרו. לפי פרשנות זו, היהודים גורשו עקב היותם גורם מפריע.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

סברה אחרת שעולה מן העיתונות העברית-אמריקאית של אותה העת, דנה בקונספירציה משפחתית-כלכלית סביב נושא הסחר בכותנה, אשר היה נפוץ בדרום. הסחר בכותנה היה ענף רווחי ביותר בשל מחירה היקר של הכותנה, שרק עלה בזמן המלחמה. לפי סברה זו, פעילותו הכלכלית של אביו של גרנט התבססה על רכישת כותנה במחירים זולים במיוחד ומכירתה ביוקר. חמתו של גרנט על היהודים התעוררה לכאורה לאחר שאלו רכשו את הסחורה במחירים גבוהים יותר, ועודדו העלאה של מחירי הכותנה. כתוצאה מכך, קטנו שולי הרווח, ועסקיו המשפחתיים של גרנט נפגעו ישירות. כלומר, בסילוקם של היהודים כמקשה אחת מאזורי הסחר בכותנה, חיסל גרנט את מתחריו של אביו ותרם להחזרת מחירי הכותנה לשערם הנמוך. כמו כן, נתן גרנט פקודה לחקלאים למכור את הכותנה שלהם במחירים נמוכים רק לאביו ולשותפיו. המחקר ההיסטורי מציב את אביו של גרנט בסמיכות לאזורי הקרבות ולצידו של בנו עת מתן הפקודה, ומבסס את מעורבותו בסחר הכותנה ואת קשריו הכלכליים עם חברות סחר יהודיות. עם זאת, אין בכך די על מנת להוכיח קשר סיבתי.

הסבר אפשרי נוסף למתן הפקודה גורס כי גרנט כלל לא היה שותף בגיבושה, אלא חתם עליה בהיסח הדעת. טענה זו הועלתה ב-1918 על ידי סיימון וולף (Simon Wolf) – אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות. וולף טען כי בשיחה שקיים עם גרנט לפני כחמישים שנה, בן שיחו דיווח כי לא היה לו כל קשר לצו מס' 11. לטענתו, האחראי היה אחד מקציני המטה ששירתו תחתיו, ומשמעות הדבר שפקודה זו התקבלה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הגיוני שבמהלך הלחימה העיקשת, נאלץ מפקד בכיר לתת את אישורו על מגוון פעולות ולחתום על צווים רבים; האם הקדיש את הזמן לקרוא כל אחד מצווים אלו? אין לדעת. אך זהו עדיין תרחיש אפשרי. אולם, האם עובדה שכזו פוטרת את גרנט מאחריות על הנעשה בשמו? האם היא מורידה מחומרת העונש הקולקטיבי?

תגובת היהודים על הפקודה לא איחרה לבוא; בין הדי המחאה שהגיעו לוושינגטון, בלט מברק אחד ששלחו יהודי פאדוקה (Paducah) לנשיא לינקולן, ובו הם שטחו את ביקורתם הנוקבת. במברק נטען שפקודתו של גרנט גרמה לסילוקם של אזרחים טובים ונאמנים, והייתה הפרה בוטה של החוקה האמריקאית ושל זכויות האזרח שלהם. כותבי המברק הפנו את הנשיא לקבלת חוות דעת מהשליש הצבאי הקודם, ממפקד האזור הקודם ומאזרחי העיר, אשר לבטח יעידו על נאמנותם ומעמדם כאזרחים וסוחרים.

גל הביקורת לא נעצר רק בנציגי היהודים, אלא גלש לכלל הציבור האמריקני והגיע עד מדרגות הקונגרס. אחת המחאות הבולטות הגיעה מצידו של סנאטור פאוול, שניגח את גרנט ופקודתו בקונגרס וקרא לתיקון העוול; הוא ציין שלמרות הצטיינותו של גרנט בשדה הקרב, פקודתו היא כתם שחור על החוקה, ושחובת הסנאט לקרוא עליה תיגר. עוד הוסיף כי היהודים הם ציבור נאמן, וכי בין אותם יהודים שגורשו היו אף רבים ששירתו בצבא ושותפים למאמץ המלחמתי נגד הדרום.

קריקטורה של גרנט בוכה "דמעות תנין" על גורלם של היהודים ברוסיה

הדי המחאה הגיעו גם לשורות הצבא ועוררו מחד גיסא ביקורת מצד חיילים יהודים המשרתים בצבא הצפון, ומאידך גיסא גרמו להתנכלויות ותקיפות של חיילים אלו על ידי חבריהם לנשק. אחת העדויות הבולטות היא מחאתו של פיליפ טרונסטיין (Philip Trounstine), מפקד פלוגה יהודי בחיל הפרשים, אשר פשט את מדיו בעקבות פקודתו של גרנט. במכתבו ציין עד כמה נפגע מהפקודה, והסביר כיצד היא עודדה התנכלויות ומעשי זדון בקרב חיילי יחידתו.

אגב, הצו בוטל מיידית על ידי לינקולן עוד טרם הגעתן של משלחות המחאה לבירה, אך הפרט הזה לא מוריד מחומרת האירוע המכונן – אירוע שלא רבים יודעים שקרה.

במבט היסטורי, הייתה פקודת הגירוש נקודת מפנה במעמדם של יהודים בארצות הברית ובסיפורה של האנטישמיות האמריקאית. בהקשר רחב יותר, הפקודה ניתנה בעיצומו של גל הגירה יהודי גדול שפקד את ארצות הברית באמצע המאה ה-19, אשר הפך את הקהילה שעד כה נטמעה בשלווה יחסית באוכלוסייה, לגלויה ופגיעה יותר.

ככל שהקהילה היהודית גדלה, היא צברה כוח והשפעה רבים יותר – וכך משכה יותר אש. הפקודה סימנה את היהודים בתור זרים ועוררה את עלייתם של גלי אנטישמיות ברחבי המדינה. החידוש שהביאה הפקודה טמון באופן התייחסותה ליהודי אמריקה כמקשה אחת אשר לה מאפיינים עוינים: היהודים סומנו כגזלנים, בוגדים ופושעים, החוטאים בקשירת קשר עם האויב, וכל זאת בעיצומו של העימות העז ביותר שידעה האומה האמריקנית עד אותה העת.

 

כתבות נוספות

גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

לטייל בבוצ'אץ' בהדרכת ש"י עגנון

בעשרים שנות חייו הראשונות חי ש"י עגנון בעיר הולדתו, בוצ'אץ. בספריו מעולם לא נפרד מהעיר שהקדיש לה אלפיים עמודים

פנים הבית שבו התגורר עגנון בקומה השנייה (דורית רום-רפל)

כאשר פרסם לפני שנתיים ד"ר יוסף-ג'פרי סאקס את סיפורו של ש"י עגנון 'עיר המתים', הוא הוסיף בהקדמתו אנקדוטה קצרה שהיא סיפור גדול:

"בשנת 1956, כאשר דעך שטף היצירות שפרסם, שאל הפרופ' ברוך קורצוויל את עגנון, היכן הוא משקיע את כוחותיו כעת? תשובתו של עגנון 'בונה אני עיר, את בוטשאטש'".

את העיר שבנה עגנון אני מרבה לפקוד בעשרים השנים האחרונות. לכל ביקור בבוצ'אץ – והיו כמה עשרות – לכל מסע ולכל סמינר עם ישראלים אני מקפיד לצרף, לפחות ליום אחד, מדריך מקומי; בן המקום, הבקי ברחובות העיר הסבוכים, בסמטאותיה העלומות, כאילו שהוא חי בה גם היום, אף שנפרד מעולמנו לפני חמישים שנה. יש לי ניסיון יחידאי המאפשר לערוך השוואה בין ש"י עגנון כמדריך אישי לטיול בירושלים, שלכך זכיתי לפני שנים רבות, לבין הדרכה צמודה שלו באמצעות ספריו שבהם אני קורא ואותם אני מקריא, וכאילו שומע את קולו המיוחד מתנגן מאחורי ראשי.

בחלוף השנים הצטברו אצלי עשרות קטעים על בוצ'אץ' הלקוחים מיצירותיו השונות והרבות של עגנון. אי אפשר בלי 'אורח נטה ללון' וכמובן 'עיר ומלואה', ולכך נוספים הסיפורים הקצרים ב'אלו ואלו', והרומאן 'סיפור פשוט', ו'עיר המתים' ועוד ועוד מכמני תיאורים היוצרים את דיוקנה המלא של העיר בשלהי המאה ה-19. מאה ועשרים שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אנחנו אוחזים בידינו את ספרי עגנון ומטיילים על פי תיאוריו בעיר שהמרכז שלה, השקוע בין גבעות, כמעט ולא השתנה. "אין בבוצ'אץ (בוטשאטש) מישור אלא רק בין גבעות ולשפה הימנית של (נהר) הסטריפא". אם נעשה שינוי כלשהו במרכז העיר, הרי שבדרך כלל הוא התאפשר לאחר הריסת בית של יהודים, בית כנסת, מקווה, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שפעלו בעיר הגליצאית שמחצית תושביה עד שנת 1939 היו יהודים.

 

"אורח נוטה ללון" – ספרי עגנון על בוצ'ץ' (יואל רפל)

 

הגעתו של אוטובוס תיירים לבוצ'אץ היא תמיד בגדר שינוי מפליג באווירה העירונית. כל תושבי העיר, שהכפילה מאז השואה את מספר תושביה, יודעים מיד לזהות כי באה עוד קבוצת ישראלים או יהודים המבקשים לתור אחרי כוכב העיר, ש"י עגנון. החנייה אפשרית רק במקום אחד, סמוך לבית המועצות, מול בניין העירייה של היום. 'בית המועצות' שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה, ביוזמתו של ניקולאי פוטוצקי, "אלוף העיר", שימש בעבר בניין העירייה והוא זוכה בספר 'עיר ומלואה' לתיאור מפורט ומדוקדק. כל שעליך לעשות הוא לעמוד מול הבניין ולקרוא בעמודים 238-233, ואתה שואל את עצמך: כיצד זכר עגנון את כל פרטי הארכיטקטורה הרנסנסית של הבניין המיוחד, השמור היום על ידי אונסק"ו?

 

בית המועצות. (גלויה ישנה)

פחות ממאה מטרים מפרידים בין 'בית המועצות לנהר סטריפא' שהוא הלב החי של העיר, ומקור מים חיים לתושביה. מעבר הסטריפא על "גשר של עץ מעשה ידי אומן" הוא מעבר מבוצ'אץ תחתית אל בוצ'אץ עילית ש"העיר מתמשכת ועולה מן הגשר ולמעלה כלפי הפידור" – גבעה שנקראה על שם המהנדס תיאודור שבנה את בית המועצות.

מאתיים וחמישים מטרים של הליכה מפרידים בין הבית שבו התגוררה משפחת עגנון לבית המועצות. הרחוב קצר נקרא רחוב עגנון, בלשונם "עגנונה", ובכניסה לבניין ובחצר הפנימית תערוכה מתמדת על ש"י עגנון 'שלנו' על החיים בעיר בשנות חייו. עשרות תמונות וחפצי בית גודשים את קירות הבניין שבקומתו השנייה התגוררה משפחת עגנון. אי אפשר שלא לזהות את הבניין; שלט עם פרוטומה של עגנון נקבע על קיר הכניסה, ופסל עגנון חדש הוצב מול הכניסה. העיר שממנה באו גם משפחת זיגמונד פרויד ומשפחת עמנואל רינגבלום מייסד ארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה, אוהבת את בנה ש"י עגנון ומתפארת בזכייתו בפרס נובל לספרות.

 

נהר הסטריפה, ליד בית מגוריו של עגנון (יוסף-ג'פרי סאקס)

 

שלט הרחוב ומספר הבית של עגנון (דורית רום רפל)

 

שלט עם תמונת עגנון על ביתו (דורית רום-רפל)

 

פסל עגנון מול ביתו בבוצ'ץ' (ד"ר רוחמה אלבג)

 

אפשר לטייל בבוצ'אץ' בעקבות עגנון, שעה אחת ואף יומיים, אך אי אפשר לוותר על ביקור בבית הקברות של קהילת היהודים שהייתה בעיר. היום אין כלל יהודים, אך בית הקברות הניצב על מדרון גבעה, סמוך לכניסה לעיר מכיוון מזרח, גדול ומרשים. עבודות מחקר שנעשו בשנים האחרונות הביאו לכך שחלקים נכבדים ממנו נקיים מעשבים, ואפשר לזהות את השמות על המצבות. כל מי שמגיע מחפש, כמובן, את קבריהם של אביו ואימו של ש"י עגנון.

בית הקברות היהודי בבוצ'ץ' (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברו של אבא של ש"י עגנון (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברה של אימו של עגנון (דורית רום רפל)

 

לטייל בבוצ'אץ' עם הספרים 'עיר ומלואה' ו'אורח נטה ללון' מעורר את הדמיון לנסות ולזהות את כל עשרות האתרים שמזכיר עגנון. המנזר, הגימנסיה האוסטרו-הונגרית, הכנסייה שניצבה מול בית הכנסת, השוק המרכזי, מלון אנדרמן, המעיין, המבצר, בית הנתיבות (תחנת הרכבת) ועוד רבים שתוארו במדויק ולפרטי פרטים על פי חזותם בראשית המאה ה-20. כאשר אמר עגנון לקורצוויל שהוא בונה עיר, הרי שאין ספק שהייתה זו עירו. בוצ'אץ שאותה בנה תתקיים, לפחות בספריו, עוד מאות בשנים. כך הקים אחרי השואה יד ושם לעיר הולדתו.

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

המחזאי הערבי שכתב על נפילת טרומפלדור

בחייו הלא-ארוכים הספיק עזיז דומט לתמוך בציונות ובשותפות ערבית-יהודית, לשמש תעמולן נאצי ולסיים את חייו במחנה ריכוז בגרמניה

במערכה הפותחת את המחזה 'יוסף טרומפלדור – טרגדיה בשלוש מערכות' מתוארים היחסים הלבבים בין חלוצי תל-חי לבין ערביי האזור ובראשם השיח' הבדואי עבד א-ראוף. השיח' הצעיר מגיע לתל-חי בעקבות אהבתו לחלוצה בשם דבורה. למרות שאהבת השיח' הבדואי והחלוצה היהודיה לא מחזיקה מעמד, שומר השיח' אמונים לחלוצים ואף מסייע להם במאבקם בפולשים המבקשים להשתלט על המקום.

במידה שלא מוכר לכם שמו של עבדר-ראוף, אל תמהרו להאשים את הידע ההיסטורי הלקוי שלכם – כל הדמויות במחזה, מלבד טרומפלדור, הן פרי דמיונו של המחזאי עזיז דומט. החירות שנטל לעצמו דומט נוגעת גם לזמן עלילת המחזה – יום אחד בשנת 1919, שבו נפלו טרומפלדור וחבריו. נפילת תל-חי, כזכור לכם, התרחשה באחד במרץ 1920.

'יוסף טרומפלדור – טרגדיה בשלוש מערכות', עזיז דומט, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

רשימת המשתתפים במחזה. מלבד טרומפלדור, כל הדמויות במחזה מומצאות

 

דומט, ערבי-נוצרי שנולד במצרים ב-25 ביוני 1890, נשלח בגיל צעיר אל בית היתומים הסורי 'שנלר' שבירושלים. שם התחנך הילד בשפה הגרמנית. כשגדל, ביקר בסוריה, בעיראק, במצרים ובאירופה – אך את מקום מושבו קבע בחיפה. את השכלתו הגבוהה, מעיד ידידו מאיר פרבר, רכש בגרמניה ובהונגריה. בגרמנית גם כתב את יצירותיו – בעיקר שירים ומחזות, ובהם המחזה על טרומפלדור.

תמיכתו של דומט בציונות קנתה לו חברים משפיעים בארץ, כשאביגדור המאירי הוא המוכר שבהם. בכתבה שהתפרמה ב"דאר היום" טען המאירי שמחזהו של דומט הוא לא פחות מן "הדרמה הארצי-ישראלית הראשונה". המאירי, שסירב להתחייב לאיכות המחזה במאמרו, הודה למרות זאת שקריאת המחזה עוררה בו "קנאת סופרים עזה ומכאיבה… לא קנאה לא(ו)מית: לא על שלא סופר יהודי נתן לנו אותה. די לדבר עם עזיז דומט שעה קלה בכדי להרגיש אותו לא פחות ליהודי בתור הוגה דעות ובתור סופר ארציישראלי מאשר את אחד מאתנו". עוד הבטיח המאירי לתרגם את המחזה לעברית.

"הדרמה הארצי-ישראלית הראשונה", הביקורת המהללת של אביגדור המאירי. "דאר היום", 19 בינואר 1923

 

"הארץ" פרסם ידיעה על הופעת המחזה ועל הניסיון לתרגמו.

"הארץ", 1 בינואר 1923

 

מנהלי תיאטרון הבימה במוסקבה הביעו עניין במחזה, והבטיחו להעלותו במידה שיתורגם. נראה שההבטחה של מאירי לא קוימה, ובמקום זאת תורגם המחזה בשנת 1925 ליידיש בידי יצחק בוכנר. התרגום התפרסם בהמשכים בעיתון היהודי-פולני 'אלטנוילנד' עם הקדמה משבחת מאת המאירי. במאמר זיכרון המוקדש לידידו המחזאי, נזכר מאיר פרבר בשנת 1989 כי המחזה הועלה רק בפולין יותר מ-300 פעמים. יצירותיו האחרות של דומט כבשו אף הן את בימות הונגריה וגרמניה – בקהלים יהודים ושאינם יהודים.

"החבר הערבי שלנו", כתבתו של אביגדור המאירי, אלטנוילנד, 1924

תרגום המחזה ליידיש, "אלטנוילנד", 1924

 

מעת לעת אנו מוצאים ביקורות על האיכות הירודה של המחזה, דוגמת מאמר הביקורת של קדיש סילמן. המאירי, שממילא שימש מליץ היושר של דומט, מיהר להגן על חברו במילים קשות.

המאירי מגן על דומט, "דאר היום" 14 בינואר 1923

 

הרומן הסוער שקיים דומט עם התנועה הציונית לא האריך ימים, וכבר בתחילת שנות השלושים אנו מוצאים עדות לסדקים באידיליה. במחזהו ביקש דומט להדגיש כי הכובש האנגלי הוא שעורר את שנאת שני עמי הארץ, ואכן דמות הנבל במחזה היא דמותו של הקצין הבריטי הזר וחסר השם. בחלוף השנים נראה ששינה את דעתו, ובשנה שלפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1932) מפרסם עיתון "דאר היום" ידיעה תחת הכותרת "עזיז דומט, מחבר הדרמה של תרומפלדור ו"ידיד הציונים" – בקשרים עם ההיטלרים", ובה נכתב כי לטענת עיתון "פלשתין" היפואי – מאז הפרעות (הכוונה היא לפרעות תרפ"ט) שינה דומט את גישתו לציונות והחל לקרוא להגבלת העלייה היהודית לארץ, שעד אז ראה אותה משום ברכה לערביי הארץ. בגלל דבריו אלו, טוען סופר "פלשתין", החלה המפלגה הנאצית לחבק את המחזאי הערבי.

ידיעה ביקורתית דווקא בעיתון האוהד ביותר את דומט, "דאר היום", 12 ביולי 1932

 

ההתפכחות של חבריו הציוניים הייתה מהירה. בשנת 1939 היגר המחזאי לגרמניה ושם התמנה לקריין ברדיו ברלין הנאצי. נסיבות מותו המדויקות מעולם לא אושרו. אנחנו בוחרים לראות את הדברים מנקודת מבטו של מאיר פרבר, שקשר עם דמוט קשרי ידידות עמוקים בחיפה של שנות השלושים המוקדמות, התכחש למחזאי משעה שהתוודע על אהדתו לנאצים, ובשנת 1989 בחר לחזור ולהעלות את זכרו – ובכך גם לטהר את שמו – במאמר שפירסם –לכשנודע לו על מות חברו לשעבר במחנה ריכוז ב-7 ביולי 1943. פרבר ראה בכך עדות לניצחון האנושיות של המחזאי על האנטישמות ושנאת האדם רצחנית שלה נחשף בגרמניה של היטלר. אחרת, מדוע סיים את חייו בצורה איומה שכזאת? כך גם בוחרים אנחנו לראות זאת.

בכך הזכיר מותו של עזיז דמוט את מות אחד מגיבורי המחזה "יוסף טרומפלדור", אותו שיח' עבדר-ראוף שמצא את מותו עם טרומפלדור על הגנת תל-חי. מילותיו האחרונות של השיח' לטרומפלדור הן: "שנינו יחדיו נצא לדרך. עוד מעט-קט ננוח שנינו תחת כיסוי אחד. או-אז יושר על ראשם של ערבים ועל המנהיג היהודי שמתו שניהם כידידים". עם שני הגיבורים מת גם הקצין הזר, קורבן לתככים ולמזימות שרקם כדי להפריד בין שני העמים האחים.

תמונת עזיז דומט מתוך כתב-העת היידי "אלטנוילנד"

 

כתבות נוספות

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל

"פליטת התנור של עגנון" נחשפת

מה יש בקרעי הפתקים שלא הספיק עגנון להעלות באש התנור? ואיך הגיעו לספרייה?

הגזירים שהוצלו מהכבשן. ארכיון עגנון בספרייה הלאומית

בספרייה קוראים לזה "פליטת התנור של עגנון". הסיפורים סביב הפריט (למעשה, אוסף של פריטים – קרעים) לפעמים סותרים את עצמם, אבל כולם עוקבים אחר אותו קו עלילה כללי: חוקר צעיר שהיה מקורב לעגנון (או שמא היה זה חמדת עגנון, בנו) נכנס יום אחד אל חדר העבודה של הסופר זוכה הנובל. בתוך החדר הוא מוצא מעטפה ובתוכה קרעי ניירות. חמדת עגנון (או אותו חוקר צעיר עלום שם) מיהר להחביא את המעטפה, ולשאת אותה בחשאי אל הספרייה הלאומית. בשלב זה חשוב להבהיר שלעגנון היה מנהג קבוע – כמעט מדי ערב היה נוהג לקחת טיוטות שסיים לעבוד עליהן באותו היום ולשרוף אותן בתנור.

המנהל המיתולוגי של מחלקת כתבי-היד והארכיונים רפי וייזר המנוח סיפר לכמה מעובדי הספרייה על אותם קרעים. אף על פי שוייזר היה הארכיונאי של אוסף ש"י עגנון בספרייה ונחשב אחד מגדולי המומחים ליצירת עגנון, הוא לא הצליח לפענח את הכתוב בהם, והזעיק את חמדת לעזרה. גם חמדת, שהעיד כי סייע לא פעם לאביו לתעתק את כתב ידו הבלתי אפשרי עבור הוצאת שוקן, התקשה לפענח את הכתוב, התקשה והתקשה עד שהצליח לבסוף: אלו קרעי טיוטות של הרומן האחרון של עגנון, "שירה" – סיפר לוייזר.

בעזרתם של אבי שמידמן ועטרה סנובל הצלחנו לפענח כמה מהקרעים שבפליטה, ומפענוחים אלו אנו לומדים שבניגוד למסופר בספרייה – לא מדובר במשפטים שצוטט עגנון משיחות ברחוב, אלא טיוטות משפטים שייכנסו לאחר עריכה לרומן האחרון שלו. באחד הקטעים נכתב:

יש מי שאומרים אילו

היה טגליכט צריך

לעשות ספרים או לכתוב מאמרים לא היה

פנוי לסלסל בלשון

ועל כך כותב לנו אבי שמידמן: "מעניין לראות שעגנון שכתב "צריך לעשות ספרים", ואז הוסיף בין השיטין "או לכתוב מאמרים", כאילו, במחשבה שנייה, חשב שלא מספיק שהוא חייב לעשות בספרים, אלא גם מאמרים הוא צריך לכתוב".

את הרומן שירה לא השלים עגנון מעולם. במאי 1972 פורסם ב'הארץ' ה"פרק אחרון", שצורף למהדורה השנייה של הרומן המודפס כנספח (הוצאת שוקן, תשל"ד/ 1974). יותר משני עשורים עבד עגנון על הרומן שירה – תחילה בתנופת כתיבה שבמהלכה השלים את שני חלקי הרומן, ולאחר מכן בהפסקות ושכתובים. הוא נפטר בלי להשלים את היצירה, למרות שמרבית המבקרים ראו ב"פרק אחרון" שפרסם סיום מתבקש לרומן. חלקם אף ראו בו סיום שקשה להצדיקו.

חוקר הספרות דן מירון כתב במאמרו כי "כדי להצטרף אל שירה בבית המצורעים, היה על מנפרד הרבסט לשנות את אישיותו מעיקרה. היה עליו להינתק ממשפחתו, מעבודתו המדעית ומכל אורח החיים המוכר לו בירושלים האקדמית הפרובנציאלית". מבקרים אחרים, וכאן אנו חושבים על אריאל הירשפלד, זיהו דווקא המשך ישיר בין החלק השלישי ברומן לבין ה"פרק אחרון". לדברי הירשפלד: "החסר בין החלק השלישי [של הרומן שירה] ו"פרק אחרון"", מצריך "לא יותר מאשר קומבינציה עלילתית כלשהי, שתוביל את הרבסט בפועל אל בית-המצורעים". היות שעגנון לא הספיק לפרסם את הרומן בחייו, שאלת סיומו ה"נכון" תישאר פתוחה לעד. המשפט האחרון של שירה מאיר עיניים: "את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא".

תודה לאבי שמידמן ועטרה סנובל, חוקרי עגנון, על שפיענחו עבורנו את קרעי פליטת התנור של עגנון

צילומים: אודי אדרי, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

Dan Miron, "Domesticating a Foreign Gener – Agnon's Transactions with the Novel, Proof-texts 7 (1987)

אריאל הירשפלד, "את שירה לא אראה לך": על סיומו של 'שירה', בתוך: קובץ עגנון (א), הוצאת מאגנס, תשנ"ד

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?