"פליטת התנור של עגנון" נחשפת

מה יש בקרעי הפתקים שלא הספיק עגנון להעלות באש התנור? ואיך הגיעו לספרייה?

הגזירים שהוצלו מהכבשן. ארכיון עגנון בספרייה הלאומית

בספרייה קוראים לזה "פליטת התנור של עגנון". הסיפורים סביב הפריט (למעשה, אוסף של פריטים – קרעים) לפעמים סותרים את עצמם, אבל כולם עוקבים אחר אותו קו עלילה כללי: חוקר צעיר שהיה מקורב לעגנון (או שמא היה זה חמדת עגנון, בנו) נכנס יום אחד אל חדר העבודה של הסופר זוכה הנובל. בתוך החדר הוא מוצא מעטפה ובתוכה קרעי ניירות. חמדת עגנון (או אותו חוקר צעיר עלום שם) מיהר להחביא את המעטפה, ולשאת אותה בחשאי אל הספרייה הלאומית. בשלב זה חשוב להבהיר שלעגנון היה מנהג קבוע – כמעט מדי ערב היה נוהג לקחת טיוטות שסיים לעבוד עליהן באותו היום ולשרוף אותן בתנור.

המנהל המיתולוגי של מחלקת כתבי-היד והארכיונים רפי וייזר המנוח סיפר לכמה מעובדי הספרייה על אותם קרעים. אף על פי שוייזר היה הארכיונאי של אוסף ש"י עגנון בספרייה ונחשב אחד מגדולי המומחים ליצירת עגנון, הוא לא הצליח לפענח את הכתוב בהם, והזעיק את חמדת לעזרה. גם חמדת, שהעיד כי סייע לא פעם לאביו לתעתק את כתב ידו הבלתי אפשרי עבור הוצאת שוקן, התקשה לפענח את הכתוב, התקשה והתקשה עד שהצליח לבסוף: אלו קרעי טיוטות של הרומן האחרון של עגנון, "שירה" – סיפר לוייזר.

בעזרתם של אבי שמידמן ועטרה סנובל הצלחנו לפענח כמה מהקרעים שבפליטה, ומפענוחים אלו אנו לומדים שבניגוד למסופר בספרייה – לא מדובר במשפטים שצוטט עגנון משיחות ברחוב, אלא טיוטות משפטים שייכנסו לאחר עריכה לרומן האחרון שלו. באחד הקטעים נכתב:

יש מי שאומרים אילו

היה טגליכט צריך

לעשות ספרים או לכתוב מאמרים לא היה

פנוי לסלסל בלשון

ועל כך כותב לנו אבי שמידמן: "מעניין לראות שעגנון שכתב "צריך לעשות ספרים", ואז הוסיף בין השיטין "או לכתוב מאמרים", כאילו, במחשבה שנייה, חשב שלא מספיק שהוא חייב לעשות בספרים, אלא גם מאמרים הוא צריך לכתוב".

את הרומן שירה לא השלים עגנון מעולם. במאי 1972 פורסם ב'הארץ' ה"פרק אחרון", שצורף למהדורה השנייה של הרומן המודפס כנספח (הוצאת שוקן, תשל"ד/ 1974). יותר משני עשורים עבד עגנון על הרומן שירה – תחילה בתנופת כתיבה שבמהלכה השלים את שני חלקי הרומן, ולאחר מכן בהפסקות ושכתובים. הוא נפטר בלי להשלים את היצירה, למרות שמרבית המבקרים ראו ב"פרק אחרון" שפרסם סיום מתבקש לרומן. חלקם אף ראו בו סיום שקשה להצדיקו.

חוקר הספרות דן מירון כתב במאמרו כי "כדי להצטרף אל שירה בבית המצורעים, היה על מנפרד הרבסט לשנות את אישיותו מעיקרה. היה עליו להינתק ממשפחתו, מעבודתו המדעית ומכל אורח החיים המוכר לו בירושלים האקדמית הפרובנציאלית". מבקרים אחרים, וכאן אנו חושבים על אריאל הירשפלד, זיהו דווקא המשך ישיר בין החלק השלישי ברומן לבין ה"פרק אחרון". לדברי הירשפלד: "החסר בין החלק השלישי [של הרומן שירה] ו"פרק אחרון"", מצריך "לא יותר מאשר קומבינציה עלילתית כלשהי, שתוביל את הרבסט בפועל אל בית-המצורעים". היות שעגנון לא הספיק לפרסם את הרומן בחייו, שאלת סיומו ה"נכון" תישאר פתוחה לעד. המשפט האחרון של שירה מאיר עיניים: "את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא".

תודה לאבי שמידמן ועטרה סנובל, חוקרי עגנון, על שפיענחו עבורנו את קרעי פליטת התנור של עגנון

צילומים: אודי אדרי, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

Dan Miron, "Domesticating a Foreign Gener – Agnon's Transactions with the Novel, Proof-texts 7 (1987)

אריאל הירשפלד, "את שירה לא אראה לך": על סיומו של 'שירה', בתוך: קובץ עגנון (א), הוצאת מאגנס, תשנ"ד

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

ספר יפהפה שהקדיש הברון רוטשילד למושבותיו האהובות בארץ ישראל מאפשר כמעט להלך במסדרונות בית המקדש

1

חצר בית המקדש כפי שהיא מתוארת בספר

במחסני המועצה המקומית ראש פינה בילה לו במשך שנים ספר יוצא דופן, עם איורים גדולים וכתוב בצרפתית. הוא גם היה ממשיך לשכב לו שם, לולא נתקלה בו יום אחד, ממש במקרה ועם הרבה מזל, ארכיבאית המושבה לשעבר, חנה שופן. שופן הבינה מיד שבידיה ספר מיוחד מאוד.

עד כמה מיוחד הספר? ככל הידוע לנו, קיימים רק חמישה כמוהו בכל העולם. אחד מהם נמצא במוזיאון הלובר המפורסם של פריז, אחד בכספותיה של משפחת רוטשילד, אחד כאן אצלנו באוסף המפות על שם ערן לאור של הספרייה הלאומית; ועוד שני עותקים יוצאי דופן: אחד בראש פינה ועותק נוסף גם בזכרון יעקב.

את הספר הנדיר העניק למושבות הנדיב הידוע, הברון אדמונד דה רוטשילד. לא ידוע אם היו עותקים נוספים שהוקדשו למושבות נוספות בארץ ישראל שאותן סייע להקים הברון. אנו נספר את סיפורו של העותק הנמצא כיום בארכיון ראש פינה ובראשו הקדשה: "מוקדש למושבה ראש פינה על ידי האדון הברון אדמונד דה רוטשילד, פריז, 21 בספטמבר 1898". לא ידוע גם מדוע ולרגל איזה מאורע נשלח הספר למושבות, ובאופן כללי בנוגע לספר הזה, רב הנסתר על הגלוי. אחרי שגב' שופן מצאה אותו במצבו הרעוע, שוקם הספר במעבדות הספרייה הלאומית ב-2013 ובסיוע משרד ראש הממשלה, והועבר אחר כבוד בחזרה לארכיון ראש פינה, שם הוא שמור עד היום.

מה מיוחד כל כך בספר הזה שכה חשוב לשקם ולשמר אותו? ובכן, ראשית כל, אם הברון רוטשילד נותן לכם מתנה, מוטב לכם לשמור עליה ולהציג אותה לראווה. סתם למקרה שהוא יחליט לקפוץ לבקר. שנית, כפי שהזכרנו, הוא מוצג ייחודי שרק אחדים כמוהו עוד קיימים ברחבי העולם. שלישית, הוא מכיל איורים של המבנה האדריכלי החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית: בית המקדש.

1
בית המקדש והר הבית במבט עילי, באדיבות ארכיון ראש פינה

המחברים היו זוג מלומדים צרפתים: שארל שיפְּיֶה וז'ורז' פֶּרוֹ. שיפיה היה אדריכל והיסטוריון של האדריכלות, ופרו היה ארכיאולוג. השניים כתבו יחד ספרים שעסקו בהיסטוריה של העולם העתיק: אשור, פרס, מצרים, רומא ויוון וגם – יהודה והאזור. את עיקר ממצאיהם בנוגע לבית המקדש היהודאי, שהיה מבחינתם אבן דרך ארכיטקטונית בתולדות העולם, פרסמו השניים בספר חדש שיצא לאור בשנת 1889 בצרפת. רוטשילד, שהיה לו עניין מיוחד בירושלים ובבית המקדש, גילה את הספר כשהוצג בתערוכה בפריז, ומיד רכש מספר עותקים שהתגלגלו למושבות היקרות לליבו.

1
העלייה לבית המקדש, באדיבות ארכיון ראש פינה
1
מבט מזוויות שונות, באדיבות ארכיון ראש פינה

עיקרו של הספר הוא דווקא הנספח: האיורים הגדולים והמפוארים של בית המקדש ושל "בית יער הלבנון" שבנה המלך שלמה על פי המתואר בספר מלכים א'. בגוף הספר עצמו מתאר הפרק הראשון את תולדות בית המקדש, את המבנים שסביבו ואת הטופוגרפיה המקומית. בפרק השני מסבירים הכותבים על אילו מקורות התבססו בבואם לשחזר את מראהו של הבית. הפרק השלישי מתאר את בית המקדש על סמך תיאורו בספר יחזקאל, והפרק הרביעי והאחרון מתאר את ארמון מלכי יהודה (ארמון יער הלבנון) – על סמך ידיעותיהם של המחברים. בין לבין, הוסיפו המחברים שרטוטים של רכיבים אדריכליים כמו עמודים, כיפות וכותרות.

1
בית יער הלבנון, באדיבות ארכיון ראש פינה

להערכתה של מנכ"לית העמותה לשחזור מושבת הראשונים ראש פינה, ההיסטוריונית ד"ר סמדר סיני, לברון רוטשילד היה עניין מיוחד – ומובן – בירושלים ובבית המקדש. לדבריה של ד"ר סיני, הדבר נובע מחינוכו ברוח המסורת היהודית ומהעניין הכללי שהתפתח באותה תקופה בחקר המקרא בכלים מדעיים. על פי עדויות אחרות, ביקש הברון להקים "היכל" על חורבות בית המקדש ואף הזמין תכניות מארכיטקטים שישלבו את המודרני עם העתיק לטובת הבניין הגרנדיוזי. הסולטן הטורקי סירב – מסיבות מובנות – להעניק אישורים להקמת הפרויקט השאפתני.

1
"ההיכל", בית המקדש מבפנים, באדיבות ארכיון ראש פינה

האם באמת חלם רוטשילד על שחזור בית המקדש במקומו המקורי? האם כוונתו הייתה להפיץ הוראות אדריכליות לבניית בית המקדש השלישי? האם "סתם" אהב את הספר בזכות סגולותיו האומנותיות? לעת עתה אין לכך תשובה. אבל באדיבות ארכיון ראש פינה ופרויקט רא"י, אנו יכולים ליהנות מהספר היפהפה גם היום.

 

לארכיון ראש פינה ולצפייה בספר המלא בפרויקט רא"י לחצו כאן.

הכתבה נכתבה בשיתוף ארכיון המושבה ראש פינה ובסיועו של מנהל הארכיון יהושפט פופ.

כתבות נוספות

סיפור הצלתה של אחת ההגדות היפות בעולם

הקיסר פרידריך השני ומצוות פרה אדומה

בית המקדש של ניוטון

ולטר בנימין – מחברת נדירה בכתב ידו

ולטר בנימין – הוגה הדעות, מבקר הספרות, ולטר בנימיןהמתרגם, המסאי, החוקר, איש הרוח, המשוטט העירוני הגדול של המאה העשרים

מתוך אוסף וולטר בנימין

חייו ומותו, יצירתו והגותו של ולטר בנימין, מסמלים עבור רבים את המאה ה-20 על התמורות שחלו בה, מעליית תרבות ההמונים, הופעת אמנות הצילום, הפיכתו של הכרך העירוני לזירת ההתרחשות האנושית העיקרית, וכלה במתח שבין מיתוס ומציאות, בין נצח וחורבן.​

ולטר בנימין נולד בברלין, ב-15 ביולי 1892, בן למשפחה יהודית אמידה. הוא זכה לחינוך פרטי-ביתי עד לגיל 10, ולאחר מכן השלים לימודים תיכוניים והמשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא החל לתרגם את שירתו של שרל בודלר. ב-1915 והוא בן 23, בנימין עובר למינכן, שם הוא מתוודע לגרשם שלום, והשניים הופכים לידידי נפש. חברותם הייתה עתידה ללוות אותם שנים רבות. במינכן ולטר בנימין מכיר את המשורר ריינר מריה רילקה וכותב מחקר על המשורר הלדרלין. בנימין מצליח לחמוק מגיוס לצבא הגרמני לאחר שהוא מעמיד פנים שהוא סובל מכאבים בגב התחתון. ב-1917 הוא עובר לברן שבשווייץ וב-1919 הוא משלים את הדוקטורט, בהצטיינות. מחקרו עוסק במושג הביקורת ברומנטיציזם הגרמני. בנימין, שאינו מצליח למצוא את מקומו בעולם האקדמי, סובל מקשיי פרנסה. בשלב זה הוא כבר נשוי לדורה פולק ואב לבן, רפאל.

בנימין כותב מסה בשם "ביקורת על האלימות", מפרסם תרגום של בודלר וממשיך לכתוב ולחקור, אך מצבה הכלכלי של משפחתו מחמיר על רקע המשבר הכללי ברפובליקת ויימאר. ב-1923 מחליט חברו הטוב של בנימין, גרשם שלום, לעלות לארץ-ישראל. שלום מזמין את בנימין לעלות גם הוא ולימים גם מנסה לשכנע אותו להשתלב כמרצה באוניברסיטה העברית, אך בנימין אינו נענה. מלכתחילה, הציונות לא כבשה אותו. הוא ראה את היהדות ככוח רוחני-תרבותי הפועל באירופה ולא נשבה בציונות המדינית המעשית.

בנימין ממשיך לכתוב בגרמניה, ואט-אט כובש לעצמו מקום וזוכה להכרה בציבור האינטלקטואלי. מחקר שהוא כותב על רומן של גתה, ספר על מקורות הטרגדיה הגרמנית וכלל עבודתו המחקרית הרציפה היו אמורים לפתוח בפניו את האפשרות לקביעות באוניברסיטה בגרמניה, אך הדבר אינו יוצא לפועל. בשנות העשרים הוא מתרגם חלק מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, כותב בעיתונות וחי תקופה בפריס. שם, בבירה הצרפתית, העיר המודרנית הגדולה, הכרך שוקק החיים, הוא מתחיל את עבודתו הגדולה על החיים בפריס של המאה ה-19.

בינתיים, תמורות פוליטיות רבות משמעות מתחוללות בגרמניה ובאירופה בכלל. עם העלייה המסתמנת של היטלר לשלטון בגרמניה, ולטר בנימין נודד לאיביסה שבספרד, ולאחר מכן לניס שבצרפת. לאחר שרפת הרייכסטאג בפברואר 1933 הוא משתקע בפריס ומתערה בחברת האינטלקטואלים הגרמנים הגולים: חנה ארנדט, קורט וייל, הרמן הסה ואחרים. בנימין, המתקשה להתפרנס כגולה בצרפת, שוקע בעבודתו המחקרית. הוא כותב על בודלר, מבלה ימים ארוכים בספריות, משוטט ברחובות פריס. הוא ממשיך לעבוד על ספרו הגדול העוסק בפריס של המאה ה-19 וכותב את "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה". ב-1938, עם שלילת האזרחות הגרמנית מהיהודים, ולטר בנימין הוא גולה חסר מדינה. הוא נעצר בצרפת ונכלא במשך שלושה חודשים, ועם כיבוש צרפת על-ידי הנאצים, בקיץ 1940, הוא נמלט דרומה. תקוותו היא להגיע לארצות-הברית, לאחר שהושגה עבורו ויזה. בנימין מגיע לפירינאים, לגבול עם ספרד, וחוצה אותו יחד עם קבוצה של פליטים, בסיוע מדריכה. הוא מגיע לפורטבו שבקטלוניה, אך מסתבר שממשלתו של הרודן פרנקו אינה מוכנה עוד לקבל פליטים. נוכח הסכנה שהוא יוחזר לצרפת וייעצר על-ידי הנאצים, בנימין, חולה במחלות לב וריאה, תשוש, אבוד ונואש, נוטל מנה גדולה של כדורי מורפיום, ומת בלילה של ה-25 בספטמבר 1940, והוא בן 48 בלבד.

הגותו של ולטר בנימין שאבה ממקורות אחדים. התורה המרקסיסטית, הגותו של תאודור אדורנו במסגרת "אסכולת פרנקפורט", והשפעת עולם המיסטיקה היהודית שהגיע אליו דרך עבודתו של גרשם שלום. ולטר בנימין נתפס כיום כמבקר מרכזי של הלכי הרוח שהפכו לשולטים במערב במאה העשרים, כאיש שראה את ההמון כגורם המרכזי העולה על במת ההיסטוריה והתרבות, הבין את מרכזיותה של העיר בגיבוש התפיסות המודרניסטיות והחוויה האנושית החדשה, ועסק רבות בחשיבותו של התרגום כפעולה בתרבות. ולטר בנימין ייחד מקום מרכזי לאמנות הצילום וראה בה מדיום חדש מבחינת כוחו להגדיר אחרת את המרחק בין בני-האדם ובין בני-האדם והאובייקטים מולם. שאלות של קרבה וריחוק, התערות וניכור, העתקת מושגים ותפיסות בין בני-אדם ותרבויות ומקומו של המבט הסובייקטיבי על ההיסטוריה, על היצירה הספרותית ועל העולם בכלל, ולא פחות מכך העיסוק במתח בין נצח וחורבן, תרבות מעודנת מול כוחת קמאיים של אלימות והרס – כל אלה מציבים את בנימין כהוגה-דעות רלוונטי ביותר גם בראשית המאה ה-21.

בארכיון הספרייה הלאומית מצויים פריטים אחדים של ולטר בנימין. פריט בולט וייחודי הוא מחברת כרוכה בקלף, תפורה ביד בחוט אדום, שדפיה עמוסים בכתב-ידו הזערורי של בנימין. המחברת כוללת נוסחים של מכתבים, רשימות יומן והערות של בנימין לקראת כתיבת רשימות ומאמרים.

מתוך אוסף ולטר בנימין

"אלמלא הציור, לא הייתי מגיע רחוק כסופר": הרמן הסה

על אף שהצטיין בלימודיו, התקשה הרמן הסה להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. סיפורו של הסופר שניסה להשתחרר מתכתיבי החברה, ולבסוף קיבל פרס נובל

דיוקן של הרמן הסה, מתוך ארכיון מרטין בובר, ARC. Ms. Var. 350 11

הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ועל אף שהצטיין בלימודיו, התקשה מאוד להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. לאחר תקופה כשוליה במפעל לשעוני מגדל החל הסה הצעיר לעבוד כשוליה בחנות ספרים בטיבינגן.

בשנות העשרים לחייו החל הסה לכתוב ספרות. החיפוש אחר האותנטיות, הניסיון להשתחרר מתכתיבי החברה ולגלות את האמת הפנימית אפיין את ספרותו של הסה מראשיתה. הכמיהה למימוש העצמי והניסיון למצוא שלוות נפש העסיקו את הסה בחייו וביצירתו. בראשית דרכו הספרותית הדמויות של הסה מגיעות לכדי הרס עצמי במאמציהן להתאים את עצמן לציפיות ולממש את הפוטנציאל שלהן על פי אמות המידה המקובלות בחברה. הצלחה שאינה אותנטית דינה להפוך לכישלון ללא תקנה. הרומנים פטר קמנצינד (1904) ומתחת לגלגל (1906) לא הציעו תקווה רבה למי שאינו מצליח לפרוץ את הגבולות המוכתבים מראש.

הרמן הסה, שבנעוריו למד בסמינר נוצרי, מצא את עצמו מרחיב את החיפוש הרוחני שלו. הוא הושפע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה הוא עבר להתגורר בשווייץ והרבה להוקיע את המתרחש באירופה. הסה ערך כתב-עת לשבויי מלחמה גרמנים והיה קול בולט נגד הלאומנות שפשתה באותם ימים. אט-אט החל הסה לפנות לתורות מהמזרח, וספרו הידוע סידהרתא מתרחש בהודו בימי בודהה ועוסק בחיפוש אחר גאולת הרוח.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הסה השתקע בשווייץ ואף הפך לאזרח שווייץ. בשנת 1919 הוא פרסם את דמיאן, רומן העוסק בחיבוטי נפש של מתבגר בעל נפש סוערת. בשלב זה הושפע הסה מאוד מהתפיסה הפסיכולוגית של יונג, שאותו זכה להכיר באורח אישי. הסה עבר פסיכואנליזה אצל אחד מתלמידיו של יונג. הרומן דמיאן אכן מציג שימוש בסמלים, בארכטיפים, בלא-מודע ועוד. דמיאן זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל הגרמני, שהיה שרוי באותה תקופה בדכדוך ובבלבול עקב התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

גם בהיותו כבר בשנות הארבעים לחייו לא נפתרו הקונפליקטים בנפשו ובעולמו של הסה. גם ברומנים זאב הערבה ונרקיס וגולדמונד הציר המרכזי הוא העימות בין הממסד והכלל מצד אחד ובין היחיד, מימושו העצמי וגאולת נפשו מצד אחר.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הטרידה מאוד את הסה. הוא סייע ליציאתם מגרמניה של ברטולט ברכט ותומס מאן. הסה אמנם דגל בריחוק מפוליטיקה, אך גילה התנגדות ברורה לנאציזם וסירב בתוקף לצנזר את יצירתו לפי הרוחות החדשות שנשבו בגרמניה. בסופו של דבר, נאסרה יצירתו של הסה על-ידי הנאצים.

בשנת 1946 הוענק להרמן הסה פרס נובל לספרות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא כתב סיפורים קצרים ושירים, אך לא חיבר רומנים לאחר 1943. הוא עסק בציור בצבעי מים, הרבה לכתוב מכתבים ופרסם מסות וקטעים של זיכרונות ילדות. לאחר מותו בשנת 1962, ראו אור מכתבים רבים שכתב וכן קטעי פרוזה שהוא הותיר אחריו. ודווקא אז, לאחר הסתלקותו של הסה, זכתה יצירתו לעדנה בארצות-הברית, שכן היא קנתה לה חסידים רבים בקרב דור "ילדי הפרחים" ומחפשי הדרך של התקופה. העיסוק שלו בהודו, בבודהיזם, בהארה, בחיפוש אחר האותנטיות, בביטוי הפנימי העצמי, ובניסיון של הפרט לשמר את עצמיותו בעולם של מערכות גדולות וציפיות חברתיות, קנו להרמן הסה חסידים רבים בקרב הקוראים במערב כולו, ותרגומי יצירותיו נמכרו היטב ברחבי העולם.

באוספי הספרייה הלאומית מצויים חומרים מגוונים הנוגעים להרמן הסה. מהדורות ראשונות של ספריו, מהדורות של תרגומי יצירותיו, הקדשה בכתב ידו של הסה וגם מכתב שכתב ובו צייר בצבעי מים. אספנו כמה מהם כאן: