במערכה הפותחת את המחזה 'יוסף טרומפלדור – טרגדיה בשלוש מערכות' מתוארים היחסים הלבבים בין חלוצי תל-חי לבין ערביי האזור ובראשם השיח' הבדואי עבד א-ראוף. השיח' הצעיר מגיע לתל-חי בעקבות אהבתו לחלוצה בשם דבורה. למרות שאהבת השיח' הבדואי והחלוצה היהודיה לא מחזיקה מעמד, שומר השיח' אמונים לחלוצים ואף מסייע להם במאבקם בפולשים המבקשים להשתלט על המקום.

במידה שלא מוכר לכם שמו של עבדר-ראוף, אל תמהרו להאשים את הידע ההיסטורי הלקוי שלכם – כל הדמויות במחזה, מלבד טרומפלדור, הן פרי דמיונו של המחזאי עזיז דומט. החירות שנטל לעצמו דומט נוגעת גם לזמן עלילת המחזה – יום אחד בשנת 1919, שבו נפלו טרומפלדור וחבריו. נפילת תל-חי, כזכור לכם, התרחשה באחד במרץ 1920.

 

 

דומט, ערבי-נוצרי שנולד במצרים ב-25 ביוני 1890, נשלח בגיל צעיר אל בית היתומים הסורי 'שנלר' שבירושלים. שם התחנך הילד בשפה הגרמנית. כשגדל, ביקר בסוריה, בעיראק, במצרים ובאירופה – אך את מקום מושבו קבע בחיפה. את השכלתו הגבוהה, מעיד ידידו מאיר פרבר, רכש בגרמניה ובהונגריה. בגרמנית גם כתב את יצירותיו – בעיקר שירים ומחזות, ובהם המחזה על טרומפלדור.

תמיכתו של דומט בציונות קנתה לו חברים משפיעים בארץ, כשאביגדור המאירי הוא המוכר שבהם. בכתבה שהתפרמה ב"דאר היום" טען המאירי שמחזהו של דומט הוא לא פחות מן "הדרמה הארצי-ישראלית הראשונה". המאירי, שסירב להתחייב לאיכות המחזה במאמרו, הודה למרות זאת שקריאת המחזה עוררה בו "קנאת סופרים עזה ומכאיבה… לא קנאה לא(ו)מית: לא על שלא סופר יהודי נתן לנו אותה. די לדבר עם עזיז דומט שעה קלה בכדי להרגיש אותו לא פחות ליהודי בתור הוגה דעות ובתור סופר ארציישראלי מאשר את אחד מאתנו". עוד הבטיח המאירי לתרגם את המחזה לעברית.

 

"הארץ" פרסם ידיעה על הופעת המחזה ועל הניסיון לתרגמו.

 

מנהלי תיאטרון הבימה במוסקבה הביעו עניין במחזה, והבטיחו להעלותו במידה שיתורגם. נראה שההבטחה של מאירי לא קוימה, ובמקום זאת תורגם המחזה בשנת 1925 ליידיש בידי יצחק בוכנר. התרגום התפרסם בהמשכים בעיתון היהודי-פולני 'אלטנוילנד' עם הקדמה משבחת מאת המאירי. במאמר זיכרון המוקדש לידידו המחזאי, נזכר מאיר פרבר בשנת 1989 כי המחזה הועלה רק בפולין יותר מ-300 פעמים. יצירותיו האחרות של דומט כבשו אף הן את בימות הונגריה וגרמניה – בקהלים יהודים ושאינם יהודים.

 

מעת לעת אנו מוצאים ביקורות על האיכות הירודה של המחזה, דוגמת מאמר הביקורת של קדיש סילמן. המאירי, שממילא שימש מליץ היושר של דומט, מיהר להגן על חברו במילים קשות.

 

הרומן הסוער שקיים דומט עם התנועה הציונית לא האריך ימים, וכבר בתחילת שנות השלושים אנו מוצאים עדות לסדקים באידיליה. במחזהו ביקש דומט להדגיש כי הכובש האנגלי הוא שעורר את שנאת שני עמי הארץ, ואכן דמות הנבל במחזה היא דמותו של הקצין הבריטי הזר וחסר השם. בחלוף השנים נראה ששינה את דעתו, ובשנה שלפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1932) מפרסם עיתון "דאר היום" ידיעה תחת הכותרת "עזיז דומט, מחבר הדרמה של תרומפלדור ו"ידיד הציונים" – בקשרים עם ההיטלרים", ובה נכתב כי לטענת עיתון "פלשתין" היפואי – מאז הפרעות (הכוונה היא לפרעות תרפ"ט) שינה דומט את גישתו לציונות והחל לקרוא להגבלת העלייה היהודית לארץ, שעד אז ראה אותה משום ברכה לערביי הארץ. בגלל דבריו אלו, טוען סופר "פלשתין", החלה המפלגה הנאצית לחבק את המחזאי הערבי.

 

ההתפכחות של חבריו הציוניים הייתה מהירה. בשנת 1939 היגר המחזאי לגרמניה ושם התמנה לקריין ברדיו ברלין הנאצי. נסיבות מותו המדויקות מעולם לא אושרו. אנחנו בוחרים לראות את הדברים מנקודת מבטו של מאיר פרבר, שקשר עם דמוט קשרי ידידות עמוקים בחיפה של שנות השלושים המוקדמות, התכחש למחזאי משעה שהתוודע על אהדתו לנאצים, ובשנת 1989 בחר לחזור ולהעלות את זכרו – ובכך גם לטהר את שמו – במאמר שפירסם –לכשנודע לו על מות חברו לשעבר במחנה ריכוז ב-7 ביולי 1943. פרבר ראה בכך עדות לניצחון האנושיות של המחזאי על האנטישמות ושנאת האדם רצחנית שלה נחשף בגרמניה של היטלר. אחרת, מדוע סיים את חייו בצורה איומה שכזאת? כך גם בוחרים אנחנו לראות זאת.

בכך הזכיר מותו של עזיז דמוט את מות אחד מגיבורי המחזה "יוסף טרומפלדור", אותו שיח' עבדר-ראוף שמצא את מותו עם טרומפלדור על הגנת תל-חי. מילותיו האחרונות של השיח' לטרומפלדור הן: "שנינו יחדיו נצא לדרך. עוד מעט-קט ננוח שנינו תחת כיסוי אחד. או-אז יושר על ראשם של ערבים ועל המנהיג היהודי שמתו שניהם כידידים". עם שני הגיבורים מת גם הקצין הזר, קורבן לתככים ולמזימות שרקם כדי להפריד בין שני העמים האחים.

 

כתבות נוספות

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל

במחסני המועצה המקומית ראש פינה בילה לו במשך שנים ספר יוצא דופן, עם איורים גדולים וכתוב בצרפתית. הוא גם היה ממשיך לשכב לו שם, לולא נתקלה בו יום אחד, ממש במקרה ועם הרבה מזל, ארכיבאית המושבה לשעבר, חנה שופן. שופן הבינה מיד שבידיה ספר מיוחד מאוד.

עד כמה מיוחד הספר? ככל הידוע לנו, קיימים רק חמישה כמוהו בכל העולם. אחד מהם נמצא במוזיאון הלובר המפורסם של פריז, אחד בכספותיה של משפחת רוטשילד, אחד כאן אצלנו באוסף המפות על שם ערן לאור של הספרייה הלאומית; ועוד שני עותקים יוצאי דופן: אחד בראש פינה ועותק נוסף גם בזכרון יעקב.

את הספר הנדיר העניק למושבות הנדיב הידוע, הברון אדמונד דה רוטשילד. לא ידוע אם היו עותקים נוספים שהוקדשו למושבות נוספות בארץ ישראל שאותן סייע להקים הברון. אנו נספר את סיפורו של העותק הנמצא כיום בארכיון ראש פינה ובראשו הקדשה: "מוקדש למושבה ראש פינה על ידי האדון הברון אדמונד דה רוטשילד, פריז, 21 בספטמבר 1898". לא ידוע גם מדוע ולרגל איזה מאורע נשלח הספר למושבות, ובאופן כללי בנוגע לספר הזה, רב הנסתר על הגלוי. אחרי שגב' שופן מצאה אותו במצבו הרעוע, שוקם הספר במעבדות הספרייה הלאומית ב-2013 ובסיוע משרד ראש הממשלה, והועבר אחר כבוד בחזרה לארכיון ראש פינה, שם הוא שמור עד היום.

מה מיוחד כל כך בספר הזה שכה חשוב לשקם ולשמר אותו? ובכן, ראשית כל, אם הברון רוטשילד נותן לכם מתנה, מוטב לכם לשמור עליה ולהציג אותה לראווה. סתם למקרה שהוא יחליט לקפוץ לבקר. שנית, כפי שהזכרנו, הוא מוצג ייחודי שרק אחדים כמוהו עוד קיימים ברחבי העולם. שלישית, הוא מכיל איורים של המבנה האדריכלי החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית: בית המקדש.

המחברים היו זוג מלומדים צרפתים: שארל שיפְּיֶה וז'ורז' פֶּרוֹ. שיפיה היה אדריכל והיסטוריון של האדריכלות, ופרו היה ארכיאולוג. השניים כתבו יחד ספרים שעסקו בהיסטוריה של העולם העתיק: אשור, פרס, מצרים, רומא ויוון וגם – יהודה והאזור. את עיקר ממצאיהם בנוגע לבית המקדש היהודאי, שהיה מבחינתם אבן דרך ארכיטקטונית בתולדות העולם, פרסמו השניים בספר חדש שיצא לאור בשנת 1889 בצרפת. רוטשילד, שהיה לו עניין מיוחד בירושלים ובבית המקדש, גילה את הספר כשהוצג בתערוכה בפריז, ומיד רכש מספר עותקים שהתגלגלו למושבות היקרות לליבו.

עיקרו של הספר הוא דווקא הנספח: האיורים הגדולים והמפוארים של בית המקדש ושל "בית יער הלבנון" שבנה המלך שלמה על פי המתואר בספר מלכים א'. בגוף הספר עצמו מתאר הפרק הראשון את תולדות בית המקדש, את המבנים שסביבו ואת הטופוגרפיה המקומית. בפרק השני מסבירים הכותבים על אילו מקורות התבססו בבואם לשחזר את מראהו של הבית. הפרק השלישי מתאר את בית המקדש על סמך תיאורו בספר יחזקאל, והפרק הרביעי והאחרון מתאר את ארמון מלכי יהודה (ארמון יער הלבנון) – על סמך ידיעותיהם של המחברים. בין לבין, הוסיפו המחברים שרטוטים של רכיבים אדריכליים כמו עמודים, כיפות וכותרות.

להערכתה של מנכ"לית העמותה לשחזור מושבת הראשונים ראש פינה, ההיסטוריונית ד"ר סמדר סיני, לברון רוטשילד היה עניין מיוחד – ומובן – בירושלים ובבית המקדש. לדבריה של ד"ר סיני, הדבר נובע מחינוכו ברוח המסורת היהודית ומהעניין הכללי שהתפתח באותה תקופה בחקר המקרא בכלים מדעיים. על פי עדויות אחרות, ביקש הברון להקים "היכל" על חורבות בית המקדש ואף הזמין תכניות מארכיטקטים שישלבו את המודרני עם העתיק לטובת הבניין הגרנדיוזי. הסולטן הטורקי סירב – מסיבות מובנות – להעניק אישורים להקמת הפרויקט השאפתני.

האם באמת חלם רוטשילד על שחזור בית המקדש במקומו המקורי? האם כוונתו הייתה להפיץ הוראות אדריכליות לבניית בית המקדש השלישי? האם "סתם" אהב את הספר בזכות סגולותיו האומנותיות? לעת עתה אין לכך תשובה. אבל באדיבות ארכיון ראש פינה ופרויקט רא"י, אנו יכולים ליהנות מהספר היפהפה גם היום.

 

לארכיון ראש פינה ולצפייה בספר המלא בפרויקט רא"י לחצו כאן.

הכתבה נכתבה בשיתוף ארכיון המושבה ראש פינה ובסיועו של מנהל הארכיון יהושפט פופ.

כתבות נוספות

סיפור הצלתה של אחת ההגדות היפות בעולם

הקיסר פרידריך השני ומצוות פרה אדומה

בית המקדש של ניוטון