הקיסר פרידריך השני ומצוות פרה אדומה

מצוות פרה אדומה מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה. אך מדוע היא כל כך סודית?

ביכורים - הרפת: עם פרה, חיים גלוברמן. צלם: ערי גלס. מתוך אוספי ביתמונה

פעמיים בשנה קרואים בשבת בבית הכנסת את פרשת פרה אדומה. בפרשת חוקת ובשבת פרה שבין פורים לפסח.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. … וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.

באפר הפרה האדומה השתמשו בתקופת המקרא ובימי בית שני כדי לטהר טמאי מתים. המוזר שבמצווה זאת היא שכל המעורבים בהכנת האפר (השוחט, השורף והאוסף את האפר) נטמאו אבל הטמא שעליו זרקו את האפר נטהר.

רבים חשבו להעלות הסברים לתעלומה אבל בסופו של דבר מצטטים את דברי שלמה המלך במדרש:

"אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז)."

מצווה זו מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה.

אך מדוע היא כל כך סודית?

רש"י עונה:

"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"

במקום להסביר לאומות העולם את טעמה העמוק והנסתר של המצווה עדיף להגיד להם, בשפה של ימינו "ככה זה!".

אבל איפה ראינו שאומות העולם מתעניינים במצוות פרה אודמה?

בספר מקור חיים של הרב שמואל צרצה מספרד מאה ה-14 מופיעה תשובה מוזרה ביותר:

"הקיסר היה אומר שנצטווה אדון הנביאים (משה רבינו) עליו השלום לקחת פרה אדומה במקום הארי כדי שלא יסתכנו לצוד ארי אדום."

הסיפור המלא על האריה האדום מופיע במספר כתבי יד מהמאות ה-15 וה-16 שצילומים מהם נמצאים בספרייה הלאומית. מדובר בקיסר פרידריך השני, שליט האימפריה הרומית הקדושה שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13.

פרידריך השני והבז שלו, מתוך כתב היד De arte venandi cum avibus. כתב היד שמור בספריית הוותיקן

פרידריך שהיה גם מלך גרמניה וסיציליה היה איש אשכולות וידע לדבר במספר שפות. הוא הוביל את מסע הצלב השישי לארץ ישראל ואף הצליח בעזרת הסכם שלום זמני עם הסולטן, לאפשר כניסת נוצרים לירושלים. כאדם משכיל ורחב אופקים דן עם יהודי בשם בן אחמי לגבי מצוות פרה אדומה. הקיסר הכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים פרק ג 'מ"ז:

"ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה"

פרידריך טען שלעומת הרמב"ם הוא דווקא כן יודע את טעם פרה אדומה:

ואמר הקיסר שאם עמד הרב ז"ל (הרמב"ם) על הספר שיש בידי מחכמי הודו – שהיו לוקחים בזמן ידוע בשנה ובחודש ידוע אצלם ארי אדום והיו שורפין אותו וכל מי שהיה מתעסק בשריפתו היה טמא. ובאפרו היו מטהרין הטמאים והנדות שהיה הטומאה החמורה להם. והיו נותנין טעם למה היה מטמא העוסק בו. בעבור שכל ההורג נפש אצלם בין אדם או בהמה או חיה הוא טמא אבל לאחר שהיה אפר לא היה בו דבר טומאה שהיה כמו עפר. ואמר הקיסר כי על כן לקח אדון הנביאים פרה במקום הארי לפי שהיה סכנה גדולה לצוד ארי אדום….

לפי אותם חכמי הודו בספרו של הקיסר, משה רבינו העדיף לקחת חיה פחות מסוכנת מאריה, אבל הסיבה לטקס זהה. הריגת בעל חי גורמת לטומאה אך אפרה דווקא מטהרת.

ניסיתי לחפש בספרים על דת ההינדו לגבי אריות אדומים, טומאה וטהרה אך לא מצאתי דבר. יש חשיבות להרבה בעלי חיים בהינדואיזם אבל לא כל כך לאריה.

יצרתי קשר דרך www.quora.com עם קצין צבאי הודי לשעבר שמתמחה בהינדואיזם. הוא הציע רעיון מעניין. אולי לא מדובר באריה אדום אלא במילה וורמיליון (vermilion) שהוא אבקה בעלת צבע אדום המשמש בין היתר בטקסי נישואים בתרבות ההודית, שם זה נקרא sindoor. אולי מי ששמע את דו השיח בין הקיסר פרידריך ליהודי שמע את המילה ליאון (מתוך וורמיליון) – אריה בשפות אירופיות. בשיחה הוזכר הצבע האדום וייתכן שמעתיק הסיפור חיבר בטעות את שני הדברים יחד.

ואולי מדובר בכלל בדת אחרת מאזור הודו. אולי אתם יודעים?

מקרה נוסף של התעניינות של אומות העולם במצוות פרה אדומה מופיעה בצורת ספר שכתב Andreas Christoph Zeller תיאולוג גרמני והיסטוריון באוניברסיטת טובינגן שחי בין 1743-1684. הוא פרסם באמשטרדם ב 1711 תרגום של הלכות פרה אדומה לרמב"ם בתוספת ביאור רחב מאד.

בסוף הספר פרסם Zeller גם פרק בנושא המשיח.

אולי הקשר בין המשיח (היהודי או הנוצרי) לנושא הפרה האדומה היא הסיבה שהגויים מתעניינים כל כך במצווה העיקרית של פרשת השבוע.

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' כותב:

תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה.

הפרה האדומה תתגלה שוב לקראת ימות המשיח. כולם, גם הקיסר פרידריך וגם התיאולוג Zeller רצו להיות מוכנים. אולי בכל זאת היהודים צדקו….

כתבות נוספות

החיפוש אחר חילזון התכלת

"חוג הארץ" של רבי שלמא מחלם

"צל העולם": הרב שניסה לתת תשובות לשאלות הגדולות של היקום

איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס

כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.

הספרייה הלאומית | 18.07.19

אנטישמיות משפט דרייפוס עיתונות

שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית

זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.

לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.

האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.

במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".

The Trap set for Dreyfus "Dreyfus the Martyr", The Graphic London, 1899 National Library of Israel — המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני *דה גראפיק*, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית

ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.

Emile Zola’s “J’Accuse” — "אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון *ל'אורור*, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית

ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.

ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.

Alfred Dreyfus at his Rehabilitation Ceremony — אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית

לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.

לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.

פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.

מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.

לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.

הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.

L’Auto Velo, the first edition. — *ל'אוטו-ולו,* המהדורה הראשונה

דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.

ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.

בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.

בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.

de_L'Auto — ההכרזה על הטור דה פראנס ב*ל'אוטו*

מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.

דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).

כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.

בתי קפה פתוחים בשבת… באישור רבני

מסמכים מפראג מהמאה השמונה עשרה מעידים שבתי קפה יהודים פעלו בשבתות באישור ההנהגה הרבנית בעיר

הספרייה הלאומית | 18.07.19

סודות כתבי היד העבריים פנקס קהילה שבת

משחק דמקה בקפה למבלין, מאת לואי לאופולד בוילי

באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.

חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.

'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections — פנקס מהעיר הלברשטאדט, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים

אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"

בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:

עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).

הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

The famous bridges over the River Vltava, Prague. — הגשרים המפורסמים מעל לנהר הוולטאבה, פראג

שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.

רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:

מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…

רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.

ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:

בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections. Click to enlarge. — פנקס מהעיירה צולץ שבפולין, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.

בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.

תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.

אולי תאהבו גם:

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

החוויות המיסטיות של גרשם שלום

כך התנסה חוקר הקבלה המפורסם בטכניקות נסתרות

חן מלול | 17.07.19

גרשם שלום סודות כתבי היד העבריים ספרים קבלה

בשלהי שנת 1897 בא לעולם. בן רביעי לבטי ולארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. על הציונות ועל חקר הדתות למד הילד מדודו תיאובאלד, האח הצעיר של אביו. מאוחר יותר, ובאופן שיטתי יותר, יעמיק את ידיעותיו ואת מחויבותו האינטלקטואלית והלאומית – ואצלו הדברים לא עמדו בסתירה – בחוגים האינטלקטואליים שאליהם יצטרף באוניברסיטאות ברלין ומינכן. עם סיום לימודיו יעזוב את ברלין של ילדותו ונעוריו, ובגיל 25 יעלה לארץ ישראל ויתמנה למרצה באוניברסיטה העברית שנוסדה זה מכבר בירושלים המנדטורית. בזכות מחקריו הרבים בתחום החדש שקומם בארץ – חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית – מצלצל מוכר לרובנו השם גרשם שלום גם כיום, 37 שנה לאחר פטירתו. בזכות אותם המחקרים הוא זכה בפרס ישראל, פרס ביאליק, מספר תארי דוקטור לשם כבוד, השתתף בעשרות ועדות אקדמאיות וציבוריות והוריש לימים את כל תכולת ספרייתו הפרטית לספרייה הלאומית עם מותו.

אבל לפחות לרגע אחד, רגע אחד לפני שכל זה קורה, זה לא הספיק לחוקר הצעיר. הוא רצה גם להתנסות.

עדות כתובה יחידה לאותו הרגע נמצאת בפסקה אחת שכתב שלום, פסקה הקבורה בעמוד 161 בתרגום העברי של מברלין לירושלים – פסקה שלא נמצאת לה מקבילה במהדורה האנגלית והגרמנית של החיבור. על פי עדותו שלו, שהועלתה על הכתב סמוך למותו ופורסמה זמן לא רב לאחריו, המיר החוקר וההיסטוריון את הריחוק האינטלקטואלי בהתנסות מעשית, ואת הטכניקות שמצא בכתבי-יד עתיקים החליט לנסות על עצמו.

וכך כתב שלום באוטוביוגרפיה מברלין לירושלים: "שנתים ישבתי על הדיסטרציה שלי והחילותי לקרוא את ספרי-המופת של הקבלה הקדומה לפי הסדר, עד כמה שהגיעו לידי, הן בדפוס והן בכתב-יד. במינכן נמצאו כמה מספריו של אברהם אבולעאפיה (בכתבי-היד) והחילותי לתהות על קנקנו, ואף ניסיתי לבצע כמה מהוראותיו הלכה למעשה ונוכחתי שהן גורמות שינויים במצבי התודעה והבינותי שיש להבחין בין המטרות השונות ששיטות שונות של קבלה שמו לעצמן, ואין לשים כולן בקדירה אחת. קראתי את הזוהר, אבל בלי פירושים; ניסיתי להבין את אשר לפני ועוד לא שאלתי שאלות של ביקורת היסטורית, ומה-גם שנתברר לי מיד שאין לשאול שאלות מסוג זה בלי לעבור מקודם על ספרות המדרשים. וכמובן יש להוסיף שבשנים ראשונות אלו הושפעתי עמוק מדברי אחד-העם על "שר האומה" הפועל בספרות אנונימית או פסידאפיגרפית (כך, לכל הפחות, הבינותי את אחד-העם)."

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982

בספטמבר 1919 הגיע שלום לספריית מדינת בוואריה במינכן כדי לחבר את עבודת הדוקטורט שלו. באוסף כתבי-היד הקבליים שנשמרו במכון מצא שלום קרוב לחמישים כתבי-יד של יצירות אברהם אבולעפיה – מי שנחשב באותה תקופה לאחד מאבות הקבלה ואף למחבר אפשרי של ספר הזוהר. כמה מהטכניקות שמצא בכתבי-היד של אבולעפיה החליט שלום לנסות על עצמו.

אחד מכתבי-היד שמצא שלום במכון במינכן הוא "אור השכל", מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב-יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

אברהם אבולעפיה: המקובל האקסטטי

בגיל 30 זכה המקובל אברהם אבולעפיה בהתגלות נבואית המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור במטרה לגייר אותו. השנה הייתה 1270. מרגע ההתגלות ועד מותו בשלהי שנת 1291 – ראשית 1292, חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים יצירות מקוריות. בצד הפירושים שכתב – ביניהם פירוש מורה הנבוכים לרמב"ם – הקדיש אבולעפיה את מרבית כתיבתו לחיבורם של מספר ספרי הדרכה להשגת נבואה ודבקות באל.

אל מעיין הנבואה האלהית מציע אבולעפיה להגיע דרך שמותיו של האל. השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. אבולעפיה הרחיק לכת, וטען שדווקא בפירוק השמות וביצירת שמות חדשים יגיע המתרגל לנבואה.

ספק אם נוכל לשחזר את הטכניקות המסוימות של אבולעפיה בהם התנסה גרשם שלום במינכן. עם זאת, היות שתורת הקבלה של אבולעפיה שיטתית וסדורה, נוכל לשרטט את המהלך העיקרי שבמרכזה, כפי שפרש אותו עבורנו חוקר הקבלה משה אידל.

העיון בשמות הקדושים מתחלק לשלושה שלבים: בכתב, בדיבור ובמחשבה. ראשית, יש לכתוב את השם הקדוש על צירופיו השונים ("תקח העט והקלף והדיו ותכתוב ותצרף השמות", כותב אבולעפיה בספר אוצר עדן גנוז). בספר אור השכל, ספר הדרכה מיסטית שחיבר אבולעפיה ולו מספר עותקים באוסף כתבי-היד של הספרייה במינכן, מתמקד אבולעפיה בשם המפורש, י-ה-ו-ה, ואותו הוא מפרק ומרכיב מחדש. לכל אחת מארבעת אותיות השם מצרף אבולעפיה את האות אלף – אות שהאמין שהיא חלק מהשם המקורי של האל (א"י, א"ה, א"ו, א"ה), ולצירופים שנוצרו מוסיף ניקוד המבוסס על חמש תנועות – חולם, קמץ, חיריק, צירה וקובוץ.

טבלות לפירוק השם הקדוש, מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

את ארבע הטבלות שנוצרו אמור המתרגל לבטא עתה בדיבור. חלק זה בתרגול הוא המסובך ביותר. תחילה על המתנבא לשיר את כל צירופי האותיות עם ניקודן. אבולעפיה האמין שכמו המוסיקה, כך גם צירופי האותיות משפיעים על הנפש. הלחן המתווסף לצירופים ידאג לכך שהשפעת השמות תתרחב, שוב כמו במוסיקה, גם לגוף.

בעת שירת השמות על המתרגל לשמור על קצב נשימה אחיד. מדובר בתהליך טכני בן שלושה מרכיבים: הכנסת האוויר לפני הדיבור, הוצאת האוויר תוך שירת האות והניקוד, ולבסוף, מנוחה בין הנשיפה לנשימה הבאה, שממנה ימשיך לאות הבאה בתור. הנשימה האחת (המחולקת לשלוש), האמין אבולעפיה, בכוחה להגביר את הרוחני שבאדם.

ובעת שמקפיד אדם לשיר נכון ולנשום נכון, עליו לדאוג גם להניע את ראשו בהתאם לניקוד האותיות. הוראות מפורטות לכך נמצא בספר חיי העולם הבא של אבולעפיה. מטרת הנעת הראש איננה לחקות את סימני הניקוד, אלא להבחין ביניהם בעת הקריאה ("כאשר תמשוך תנועת האות בהזכרה תניע ראשך צד מעלה כנגד השמיים וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך…").

לסיום, על המתרגל להפנים את השמות שקרא. השינוי המרכזי שמבקש להשיג המתרגל הוא המעבר מההבנה השכלית אל ההפנמה שבלב. הפנמת השמות עוברת דרך הדמיון. בספר חיי העולם הבא מבהיר זאת אבולעפיה: "וסותם עיניו ומכוון בדעתו והכוונה הראשונה היא שיצייר [בדמיונו] שיש ארבע מחנות שכינה או משכן סביביו וד' דגלי חמדה בצורות עגולות סובבים המחנה החמישי". רק בשלב זה, ולאחר שכל השלבים הקודמים בוצעו כהלכה, יוכל המתנבא להגיע לדרגה העליונה של ההכרה האנושית: הנבואה.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

בסופו של דבר, עבודת הדוקטורט שתכנן שלום על תפיסת הלשון של אברהם אבולעפיה מעולם לא נכתבה. העבודה הסופית שהגיש עסקה במקורותיו של ספר הבהיר, הנחשב במחקר ליצירה הקבלית המוקדמת ביותר הידועה. כמה כתבי-יד של ספר הבהיר שמורים במינכן, ביניהם גם כתב-היד הקדום ביותר של ספר זה, מסוף המאה השלוש-עשרה. שלום לא זנח את אברהם אבולעפיה, והמשיך לעסוק במקובל האקסטטי בעשורים הבאים.

זכר נוסף להתנסויות הייחודיות של שלום לא נמצא בכתביו. לדעת משה אידל הדבר נובע מהמעמד הרעוע שהיה לשלום בתחילת דרכו האקדמית. העובדה ששלום היה זה שהקים תחום מחקר חדש לחלוטין, חקר הקבלה, הביאה לכך שמרבית שנותיו היה המרצה היחיד לקבלה באוניברסיטה, ועד למותו הפרופסור היחיד בתחום בישראל ובעולם. עד סוף חייו, נחשב חוקר המיסטיקה היהודית לעוף מוזר בין חוקרי התלמוד והתנ"ך של האוניברסיטה העברית. דיבור חופשי מדי על התנסויות מיסטיות משונות היה, לדברי אידל, "עילה לפיטורים".

תודה לדויד לנג, יעקב פוקס, יובל דה-מלאך וצבי לשם על עזרתם בחיבור הכתבה.

לקריאה נוספת:

משה אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, הוצאת מאגנס, 1988

משה אידל, אברהם אבולעפיה: לשון, תורה והרמנויטיקה, הוצאת שוקן, 1994

משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993

גרשם שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, ירושלים, 1976

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982