חייו ומותו, יצירתו והגותו של ולטר בנימין, מסמלים עבור רבים את המאה ה-20 על התמורות שחלו בה, מעליית תרבות ההמונים, הופעת אמנות הצילום, הפיכתו של הכרך העירוני לזירת ההתרחשות האנושית העיקרית, וכלה במתח שבין מיתוס ומציאות, בין נצח וחורבן.​

ולטר בנימין נולד בברלין, ב-15 ביולי 1892, בן למשפחה יהודית אמידה. הוא זכה לחינוך פרטי-ביתי עד לגיל 10, ולאחר מכן השלים לימודים תיכוניים והמשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא החל לתרגם את שירתו של שרל בודלר. ב-1915 והוא בן 23, בנימין עובר למינכן, שם הוא מתוודע לגרשם שלום, והשניים הופכים לידידי נפש. חברותם הייתה עתידה ללוות אותם שנים רבות. במינכן ולטר בנימין מכיר את המשורר ריינר מריה רילקה וכותב מחקר על המשורר הלדרלין. בנימין מצליח לחמוק מגיוס לצבא הגרמני לאחר שהוא מעמיד פנים שהוא סובל מכאבים בגב התחתון. ב-1917 הוא עובר לברן שבשווייץ וב-1919 הוא משלים את הדוקטורט, בהצטיינות. מחקרו עוסק במושג הביקורת ברומנטיציזם הגרמני. בנימין, שאינו מצליח למצוא את מקומו בעולם האקדמי, סובל מקשיי פרנסה. בשלב זה הוא כבר נשוי לדורה פולק ואב לבן, רפאל.

בנימין כותב מסה בשם "ביקורת על האלימות", מפרסם תרגום של בודלר וממשיך לכתוב ולחקור, אך מצבה הכלכלי של משפחתו מחמיר על רקע המשבר הכללי ברפובליקת ויימאר. ב-1923 מחליט חברו הטוב של בנימין, גרשם שלום, לעלות לארץ-ישראל. שלום מזמין את בנימין לעלות גם הוא ולימים גם מנסה לשכנע אותו להשתלב כמרצה באוניברסיטה העברית, אך בנימין אינו נענה. מלכתחילה, הציונות לא כבשה אותו. הוא ראה את היהדות ככוח רוחני-תרבותי הפועל באירופה ולא נשבה בציונות המדינית המעשית.

בנימין ממשיך לכתוב בגרמניה, ואט-אט כובש לעצמו מקום וזוכה להכרה בציבור האינטלקטואלי. מחקר שהוא כותב על רומן של גתה, ספר על מקורות הטרגדיה הגרמנית וכלל עבודתו המחקרית הרציפה היו אמורים לפתוח בפניו את האפשרות לקביעות באוניברסיטה בגרמניה, אך הדבר אינו יוצא לפועל. בשנות העשרים הוא מתרגם חלק מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, כותב בעיתונות וחי תקופה בפריס. שם, בבירה הצרפתית, העיר המודרנית הגדולה, הכרך שוקק החיים, הוא מתחיל את עבודתו הגדולה על החיים בפריס של המאה ה-19.

בינתיים, תמורות פוליטיות רבות משמעות מתחוללות בגרמניה ובאירופה בכלל. עם העלייה המסתמנת של היטלר לשלטון בגרמניה, ולטר בנימין נודד לאיביסה שבספרד, ולאחר מכן לניס שבצרפת. לאחר שרפת הרייכסטאג בפברואר 1933 הוא משתקע בפריס ומתערה בחברת האינטלקטואלים הגרמנים הגולים: חנה ארנדט, קורט וייל, הרמן הסה ואחרים. בנימין, המתקשה להתפרנס כגולה בצרפת, שוקע בעבודתו המחקרית. הוא כותב על בודלר, מבלה ימים ארוכים בספריות, משוטט ברחובות פריס. הוא ממשיך לעבוד על ספרו הגדול העוסק בפריס של המאה ה-19 וכותב את "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה". ב-1938, עם שלילת האזרחות הגרמנית מהיהודים, ולטר בנימין הוא גולה חסר מדינה. הוא נעצר בצרפת ונכלא במשך שלושה חודשים, ועם כיבוש צרפת על-ידי הנאצים, בקיץ 1940, הוא נמלט דרומה. תקוותו היא להגיע לארצות-הברית, לאחר שהושגה עבורו ויזה. בנימין מגיע לפירינאים, לגבול עם ספרד, וחוצה אותו יחד עם קבוצה של פליטים, בסיוע מדריכה. הוא מגיע לפורטבו שבקטלוניה, אך מסתבר שממשלתו של הרודן פרנקו אינה מוכנה עוד לקבל פליטים. נוכח הסכנה שהוא יוחזר לצרפת וייעצר על-ידי הנאצים, בנימין, חולה במחלות לב וריאה, תשוש, אבוד ונואש, נוטל מנה גדולה של כדורי מורפיום, ומת בלילה של ה-25 בספטמבר 1940, והוא בן 48 בלבד.

הגותו של ולטר בנימין שאבה ממקורות אחדים. התורה המרקסיסטית, הגותו של תאודור אדורנו במסגרת "אסכולת פרנקפורט", והשפעת עולם המיסטיקה היהודית שהגיע אליו דרך עבודתו של גרשם שלום. ולטר בנימין נתפס כיום כמבקר מרכזי של הלכי הרוח שהפכו לשולטים במערב במאה העשרים, כאיש שראה את ההמון כגורם המרכזי העולה על במת ההיסטוריה והתרבות, הבין את מרכזיותה של העיר בגיבוש התפיסות המודרניסטיות והחוויה האנושית החדשה, ועסק רבות בחשיבותו של התרגום כפעולה בתרבות. ולטר בנימין ייחד מקום מרכזי לאמנות הצילום וראה בה מדיום חדש מבחינת כוחו להגדיר אחרת את המרחק בין בני-האדם ובין בני-האדם והאובייקטים מולם. שאלות של קרבה וריחוק, התערות וניכור, העתקת מושגים ותפיסות בין בני-אדם ותרבויות ומקומו של המבט הסובייקטיבי על ההיסטוריה, על היצירה הספרותית ועל העולם בכלל, ולא פחות מכך העיסוק במתח בין נצח וחורבן, תרבות מעודנת מול כוחת קמאיים של אלימות והרס – כל אלה מציבים את בנימין כהוגה-דעות רלוונטי ביותר גם בראשית המאה ה-21.

בארכיון הספרייה הלאומית מצויים פריטים אחדים של ולטר בנימין. פריט בולט וייחודי הוא מחברת כרוכה בקלף, תפורה ביד בחוט אדום, שדפיה עמוסים בכתב-ידו הזערורי של בנימין. המחברת כוללת נוסחים של מכתבים, רשימות יומן והערות של בנימין לקראת כתיבת רשימות ומאמרים.

הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ועל אף שהצטיין בלימודיו, התקשה מאוד להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. לאחר תקופה כשוליה במפעל לשעוני מגדל החל הסה הצעיר לעבוד כשוליה בחנות ספרים בטיבינגן.

בשנות העשרים לחייו החל הסה לכתוב ספרות. החיפוש אחר האותנטיות, הניסיון להשתחרר מתכתיבי החברה ולגלות את האמת הפנימית אפיין את ספרותו של הסה מראשיתה. הכמיהה למימוש העצמי והניסיון למצוא שלוות נפש העסיקו את הסה בחייו וביצירתו. בראשית דרכו הספרותית הדמויות של הסה מגיעות לכדי הרס עצמי במאמציהן להתאים את עצמן לציפיות ולממש את הפוטנציאל שלהן על פי אמות המידה המקובלות בחברה. הצלחה שאינה אותנטית דינה להפוך לכישלון ללא תקנה. הרומנים פטר קמנצינד (1904) ומתחת לגלגל (1906) לא הציעו תקווה רבה למי שאינו מצליח לפרוץ את הגבולות המוכתבים מראש.

הרמן הסה, שבנעוריו למד בסמינר נוצרי, מצא את עצמו מרחיב את החיפוש הרוחני שלו. הוא הושפע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה הוא עבר להתגורר בשווייץ והרבה להוקיע את המתרחש באירופה. הסה ערך כתב-עת לשבויי מלחמה גרמנים והיה קול בולט נגד הלאומנות שפשתה באותם ימים. אט-אט החל הסה לפנות לתורות מהמזרח, וספרו הידוע סידהרתא מתרחש בהודו בימי בודהה ועוסק בחיפוש אחר גאולת הרוח.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הסה השתקע בשווייץ ואף הפך לאזרח שווייץ. בשנת 1919 הוא פרסם את דמיאן, רומן העוסק בחיבוטי נפש של מתבגר בעל נפש סוערת. בשלב זה הושפע הסה מאוד מהתפיסה הפסיכולוגית של יונג, שאותו זכה להכיר באורח אישי. הסה עבר פסיכואנליזה אצל אחד מתלמידיו של יונג. הרומן דמיאן אכן מציג שימוש בסמלים, בארכטיפים, בלא-מודע ועוד. דמיאן זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל הגרמני, שהיה שרוי באותה תקופה בדכדוך ובבלבול עקב התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

גם בהיותו כבר בשנות הארבעים לחייו לא נפתרו הקונפליקטים בנפשו ובעולמו של הסה. גם ברומנים זאב הערבה ונרקיס וגולדמונד הציר המרכזי הוא העימות בין הממסד והכלל מצד אחד ובין היחיד, מימושו העצמי וגאולת נפשו מצד אחר.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הטרידה מאוד את הסה. הוא סייע ליציאתם מגרמניה של ברטולט ברכט ותומס מאן. הסה אמנם דגל בריחוק מפוליטיקה, אך גילה התנגדות ברורה לנאציזם וסירב בתוקף לצנזר את יצירתו לפי הרוחות החדשות שנשבו בגרמניה. בסופו של דבר, נאסרה יצירתו של הסה על-ידי הנאצים.

בשנת 1946 הוענק להרמן הסה פרס נובל לספרות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא כתב סיפורים קצרים ושירים, אך לא חיבר רומנים לאחר 1943. הוא עסק בציור בצבעי מים, הרבה לכתוב מכתבים ופרסם מסות וקטעים של זיכרונות ילדות. לאחר מותו בשנת 1962, ראו אור מכתבים רבים שכתב וכן קטעי פרוזה שהוא הותיר אחריו. ודווקא אז, לאחר הסתלקותו של הסה, זכתה יצירתו לעדנה בארצות-הברית, שכן היא קנתה לה חסידים רבים בקרב דור "ילדי הפרחים" ומחפשי הדרך של התקופה. העיסוק שלו בהודו, בבודהיזם, בהארה, בחיפוש אחר האותנטיות, בביטוי הפנימי העצמי, ובניסיון של הפרט לשמר את עצמיותו בעולם של מערכות גדולות וציפיות חברתיות, קנו להרמן הסה חסידים רבים בקרב הקוראים במערב כולו, ותרגומי יצירותיו נמכרו היטב ברחבי העולם.

באוספי הספרייה הלאומית מצויים חומרים מגוונים הנוגעים להרמן הסה. מהדורות ראשונות של ספריו, מהדורות של תרגומי יצירותיו, הקדשה בכתב ידו של הסה וגם מכתב שכתב ובו צייר בצבעי מים. אספנו כמה מהם כאן: