יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

כולנו מכירים את טרומפלדור בתור מנהיג "גדוד הפרדות" וגיבור תל-חי, אך רק מעטים מכירים את סיפור גבורתו בזמן מלחמת רוסיה-יפן או את פעילותו הציונית במחנה השבויים היפני שאליו נשלחו אלפי חיילים יהודים שנפלו בשבי בזמן המלחמה.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

​20 באוגוסט 1904: במהלך התחפרות מול קווי האויב, הרגיש טרומפלדור כאב חד מפלח את ידו השמאלית. כשהצליח להתעשת מצא את עצמו הרחק מהשוחה שבה שהה דקות ספורות לפני כן. רק כשפונה לבית החולים הבין את חומרת המצב: פגז יפני ריסק את ידו השמאלית.

פציעה זו תלווה אותו לשארית חייו, אך אפילו היא לא תצליח להאט את הקצב הקדחתני של גיבור תל-חי ומנהיג "שבויי ציון ביפן".

 

גיוס הפציפיסט היהודי

שקיעתה ההדרגתית של סין הקיסרית הביאה את שתי האימפריות היריבות – רוסיה ויפן – לרחרח בסביבה. עם התפשטותה של יפן לאזור וכישלון משא ומתן בין שתי היריבות הוותיקות בנוגע לאזורי ההשפעה החדשים שברשותן, פרצה בשמונה בפברואר 1904 מלחמת רוסיה-יפן.

במכתביו השונים סיפר טרומפלדור שכלל לא רצה להתגייס לצבא הצאר בגלל נטייתו לפציפיזם, אך סירב להעניק לסיעות אנטישמיות ברוסיה את העונג שבלהאשים יהודים בפחדנות.

הוא התגייס שנתיים לפני המלחמה ועם פרוץ הקרבות נשלח, יחד עם 170 מחבריו ליחידה ועוד עשרות אלפי חיילים רוסים – ביניהם כמה אלפי יהודים – אל הבסיס הימי בפורט-ארתור.

העילה לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן: הפצצת השייטת הרוסית על ידי משחתות יפניות ב-8 בפברואר 1904

ציון לשבח, הפציעה והנפילה בשבי

הימים הראשונים בפורט-ארתור התאפיינו בחוסר מעש והחיילים עמלו למצוא תעסוקה לעצמם. לא עבר זמן רב והם קיבלו את מבוקשם: חיילי גדוד הקלעים נקראו לשרת במערכה. במהלך הקרבות זכה טרומפלדור באות ההצטיינות הראשון שלו, ומונה בזכות כך לסמל. הוא לא הסתפק בתפקידו החדש והציג את מועמדותו ליחידת הקומנדו. משהתקבל ליחידה המובחרת נאלץ לסבול שוב את האנטישמיות הרווחת בצבא: באחד המסדרים הצהיר שליש הגדוד בפני החיילים שהוא מקווה שלא יתגלו במהלך הקרבות בתור פחדנים ובוגדים, אך מיהר לרכך את איומו המרומז בכך שהודיע שזה כנראה לא יהיה המצב כיוון שאין ביניהם יהודים. הצהרתו הפומבית של טרומפלדור בו במקום על יהדותו זכתה לתמיהה ובוז – הייתכן שחייל מצטיין ואמיץ שכזה הוא יהודי?

ב-20 באוגוסט 1904 נפצע טרומפלדור את הפציעה שתלווה אותו לשארית חייו. חברו ליחידה, היהודי-ציוני דוד בלוצרקובסקי, מיהר לבקר את טרומפלדור בבית החולים וניסה למצוא את מילות העידוד עבור חברו הפצוע. "כיצד יוכל לנחם את טרומפלדור קטוע היד?" חשב לעצמו. לבסוף היה זה טרומפלדור שניסה להרגיע את חברו הנסער – ברגע שיבריא יחזור למערכה.

יוסף טרומפלדור, חנה ודוד בלוצרקובסקי. התמונה צולמה במהלך ביקורו של טרומפלדור ברוסיה בשנת 1913

מאה ימים שהה טרומפלדור בבית החולים הצבאי עד שחזר אל פורט-ארתור. הוא הדהים את מפקדיו וחבריו ליחידה כשבחר לחזור ולשרת את אימא רוסיה לאחר פציעתו. הסיטואציה הצבאית לא השתנה בעקבות חזרתו: ב-20 בינואר 1905 נכנע הבסיס הרוסי לידי הכוחות היפנים וכל חיילי הבסיס נשלחו לשבי ביפן.

 

'המתבולל החוזר בתשובה' הופך למנהיג שבויי ציון ביפן

התנאים בשבי היפני היו נוחים להפליא: השבויים שוכנו לפי דתם ושום עבודה ממשית לא הוטלה עליהם. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהיה טרומפלדור מוקף בקהל יהודי מגוון כל כך: יהודים חסידים, פעילים ציונים וצעירים מתבוללים.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

הוא ניצל את המרץ הטבעי שלו ואת יכולותיו המנהיגותיות כדי לארגן את חיי הקהילה ב"רובע היהודי" במחנה. הוא ייסד תחילה קופת הלוואה להקמת מספרה וסנדלרייה, הקים בית ספר לחסרי השכלה – בו ילמדו שבויים יהודים ולא יהודים מקצועות שונים, ולמרות שהיה אתאיסט בנטיותיו, פנה למען יהודי המחנה לשלטונות היפניים והשיג מהם את הדרוש לאפיית מצות בפסח, לסיפוק טליתות למתפללים ואף ניסח בעצמו את כרטיס הברכה לראש השנה. הסמל קטוע היד זכה במהרה לכינוי 'המתבולל החוזר בתשובה'.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, מעל ניתן לראות את סמל "בני ציון השבויים ביפן"

בשבי נשאב טרומפלדור אל ענייני הציונות: היות שהבין את החשיבות של החינוך להתעוררות הרוחנית והלאומית של בני עמו, ארגן יחד עם שבויים ציונים נוספים אגודה ציונית ברחבי המחנה וקרא לה "בני ציון השבויים ביפן". הוא עמל לקבץ את הכותבים והמדפיסים היהודיים שמצא במחנה והקים יחד איתם עיתון שבועי לאגודה, "דר יודישער לעבן (חיים יהודים) – בני ציון השבויים ביפן".

חברי מערכת העיתון "דער יודישער לעבן" אשר יצא לאור במחנה השבויים. תמונה משנת 1905. יושב, רביעי מימין, העורך יוסף טרומפלדור

העיתון השבועי התפרסם ביידיש וברוסית והוקדש לענייני המחנה, למצבם של השבויים היהודיים במחנות היפניים הנוספים, לחדשות מעם ישראל בתפוצות וכמובן, לדיווחים על מצב ההתיישבות העברית בארץ ישראל. עד שחרורו שימש טרומפלדור בתור העורך והמחבר של מרבית המאמרים.

גיליון 14 של העיתון השבועי "דער יודישער לעבן" ביידיש וברוסית. העיתון לקוח מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

השבויים הרוסיים מכל החזיתות שהציפו את המחנה הבהיר לתושביו שתבוסת רוסיה במלחמה קרבה ואיתה יושם הקץ לשאיפות ההתפשטות של הצאר במנצ'וריה. הצעתו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט לתווך בין הצדדים הלוחמים התקבלה וחוזה השלום פורטסמות' נחתם בחמישה בספטמבר 1905. כמעט כל דרישותיה של יפן התקבלו.

טרומפלדור זכה להשתחרר כמה חודשים לפני כלל השבויים. ביום שחרורו מן המחנה יחד עם פצועים נוספים התחרו ביניהם השבויים היהודים מי ישיג מגיבור המערכה ונציגם מול השלטונות היפנים תצלום חתום בכתב ידו? מערכת העיתון הכללית של המחנה הקדישה גיליון מיוחד לכבודו ומערכת "דר יודישער לעבן" העניקה לו אלבום תמונות למזכרת.

תצלום קבוצתי של שמונים ושישה חיילים יהודים בצבא הרוסי, במחנה שבויים בעיירה טקאייסי. התמונה צולמה למזכרת מפעילותם המשותפת בהתאגדות "בני ציון השבויים ביפן". בשורה האחרונה מסומן בעפרון אדום יוסף טרומפלדור – חובש כובע פרווה. מאחוריו נראה סמל איגוד השבויים היהודיים

 

צידה השני של התמונה, אליו הודבק גליון נייר משוכפל ובו שמות כל החיילים הנראים בתצלום בשפה הרוסית

בשעת הפרידה נישא טרומפלדור על כפיים, כשההמון המתאסף קורא בצהלה: "הנה בן-אדם, הנה בן-אדם, הביטו נא!"

 

 

תעודת השחרור, עם פירוט הישגיו הצבאיים, של החייל המצטיין – יוסף אוסיה טרומפלדור

 

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל

 

אלבומי התצלומים של ז'ק רום

ביוני 1955 נשלח העיתונאי הבלגי ז'ק רום (Jacques Rom, 1920-2009) למשימת סיקור הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. מצויד במצלמת רוליפלקס, עבר רום ברחבי מדינת ישראל, ירדן, לבנון ומצרים במסע שארך עשרה ימים

ביוני 1955 נשלח העיתונאי הבלגי ז'ק רום (Jacques Rom, 1920-2009) למשימת סיקור הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. מצויד במצלמת רוליפלקס, עבר רום ברחבי מדינת ישראל, ירדן, לבנון ומצרים במסע שארך עשרה ימים.

בכל המדינות שאליהן הגיע, התקבל העיתונאי הבלגי, שעבד בשירותו של עיתון קתולי באנטוורפן, בזרועות פתוחות. גם הערבים וגם היהודים היו מעוניינים שישוב למולדתו עם סיקור אוהד לעמדותיהם, ולכן העמידו לרשותו את כל האמצעים שיסייעו לו במשימתו, ובכלל זה אפשרו לו לצלם בחופשיות.

במקומות שבהם רום לא היה בטוח כי כישוריו כצלם יספיקו, הוא ביקש מרשויות אותה מדינה תצלומים רשמיים, ואלה ניתנו לו בנדיבות – על ידי לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, לשכות העיתונות הממלכתיות במצרים ובלבנון ורשויות האו"ם ברחבי ירדן.

רום שב לבלגיה לאחר מסעו ופרסם את רשמיו בסדרת כתבות תחת הכותרת: "ארץ קדושה, ארץ מסוכסכת". את עשרות התצלומים שצילם ורכש בזמן אותו מסע, שהיה בעבורו, ללא ספק, חוויה מרגשת, הוא סידר בקפדנות רבה בארבעה אלבומים, על-פי סדר כרונולוגי של מהלך הביקור. תחת מרבית התצלומים נוספו בכתב ידו כתוביות הסבר קצרות בשפה הצרפתית.

אל ארבעת האלבומים נוספה גם מחברת שבה הדביק רום גזרי עיתונים ובהם הכתבות שהתפרסמו. בקיץ האחרון תרם בנו של רום את כל האלבומים הללו לספרייה הלאומית בירושלים.

האלבומים כוללים תיעוד נדיר באיכותו של ישראל ושכנותיה, משני עברי הגבול. מרבית התצלומים, כמו עיקר הכתבות שפרסם העיתונאי הבלגי, התייחסו לירושלים, שהייתה בשנת 1955 עיר שעדיין אותות מלחמת העצמאות הקשה ניכרו בה. עיר מחולקת, ענייה ובכל זאת – בעלת קסם רב של מסתורין. תצלומיו של רום והדברים שכתב על חוויותיו – בייחוד במעבר מן החלק הישראלי לחלק הירדני של ירושלים – הם עדות נדירה, בלתי שגרתית של אדם מן החוץ שהצליח להעביר לנו גם היום, לאחר שישים שנה בדיוק, זווית ראייה בלתי שגרתית של החיים כאן לפני מלחמת ששת הימים.

האלבומים של רום נוספו לאוסף העשיר והגדול של תצלומי ארץ ישראל וירושלים, השמורים במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

צפו באלבומים המלאים:

אלבום מס' 1

אלבום מס' 2

אלבום מס' 3

אלבום מס' 4

שירה | כואב יימח שמךָ

שירים מאת דעאל רודריגז גארסיה, נעמי חשמונאי ובעז טרסי

רותי בן יעקב, אישה ואיש באגם, 77X50 ס"מ, 2016

.

דעאל רודריגז גארסיה

הרי את

הֲרֵי אַתְּ
וְהָרֵי גַּעַשׁ

אֲנַחְנוּ סִירַת נְיָר
בִּנְהַר דִּי נוּר.
מַפְלִיגִים
בְּגוּפֵי הַדְּבָרִים.

עַל גְּדוֹת נְהָרָה עוֹלִים
חֲמוּקֵי הַזָּהָב
לוֹאֲטִים
לוֹאֲטִים

כַּמָּה פִּלְאֵי פְּלָאוֹת
כַּמָּה פֶּרֶץ
שֶׁל מְשִׁיכָה.
בִּשְׁבִיל לְהִזָּקֵק כָּךְ
מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה.

 

בגילופין

הִנֵּה נִזְרָק
הָאֲנִי הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה
הַנֶּפֶשׁ נִצְעֶקֶת,
הַגּוּף בְּגִלּוּפִין.
וְרָצִיתָ לוֹמַר
מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.
כְּמוֹ גַּנָּב אַתָּה חוֹזֵר תָּמִיד
לִמְקוֹם הַפֶּצַע
לִשְׁתּוֹת וְלִשְׁתּוֹת,
לִמְצֹא צִמְאוֹנוֹת חֲדָשִׁים.
לוֹכֵד צֵרוּפִים שֶׁל אוֹר,
גּוֹנֵב בַּחֲשַׁאי אֶת גְּבוּל הַלֵּב

בַּסּוֹף תָּמִיד תִּזְכֹּר.
מִי גִּלָּה לְךָ
שֶׁאַתָּה

כָּלוּא בְּתוֹךְ צִפּוֹר.

 

השמיעיני

וְלִפְעָמִים יְרֻתַּק
חֶבֶל הַכֹּסֶף וְנִפְסָק
חוּט הָאַהֲבָה.
אָנוּ שָׁבִים וְנִפְרָמִים
לִשְׁתִיקוֹתֵינוּ הַסְּגוּרוֹת.
כָּל אֶחָד נֶאֱסָף
לֹא עוֹבֵר אֶת סַף גּוּפוֹ
חוֹבְקִים אֶת
יְדֵי עַצְמֵנוּ
מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַסַּפָּה.
הוֹלְכִים וְנִנְסָרִים
הוֹלְכִים וּמִתְכַּנְּסִים
אֲנִי נֶחְבָּא
אֶל הַכֵּלִים וְאַתְּ
אֶל הַכְּבִיסָה.

בַּסָּלוֹן הַשָּׁעוֹן
דּוֹרֵךְ בַּעֲקֵבָיו
עַל מִשְׁטַח הַקֶּרַח.
מוֹנֶה זְמַן זָר. דְּפִיקָה
אַחַר דְּפִיקָה
כְּקוֹל נְקִישַׁת
הַמִּפְרָקִים בַּחֲשֵׁכָה.

וּבְהִתְאַחֵר הָרוּחַ
וּבְהַרְגִּיעָהּ
בְּנוּעָהּ בַּחַלּוֹן
מִתְעַנֶּפֶת
בְּחֵיק הָעֵצִים.
וּבְהַעֲרִיב

אַתְּ כְּבָר יְשֵׁנָה
וַאֲנִי שָׁב וּבָא לְהַקְרִיב
אֵלַיִךְ מְדַבֵּר
עַל לִבֵּךְ
לוֹחֵשׁ בְּאָזְנֵךְ
כְּמוֹ תְּפִלָּה
אֶת אוֹתָהּ הַמִּלָּה
הַיְּשָׁנָה.

הַשְׁמִיעִינִי

 

דעאל רודריגז גארסיה (1986) נולד וגדל בירושלים. למד בישיבות. בעל תואר ראשון בחינוך וספרות ומוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. שוקד בימים אלה על ספר שירה ראשון. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 42 של המוסך.

 

.

נעמי חשמונאי

עד שיגיעו אליך המים

עִמָּנוּאֵל בְּזָוִית הָעַיִן עִמָּנוּאֵל בְּמַחְשֶׁבֶת חוּץ עִמָּנוּאֵל בַּהִרְהוּר עִמָּנוּאֵל בַּשְּׁאֵלָה
אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַחַיִּים אֲנִי הוֹלֵךְ לֶאֱסֹף לְךָ שִׁבְעִים פְּטָלִים בַּשָּׂדֶה הָאָדֹם
לְהָבִיא אֵלֶיךָ אֶת הַחֹרֶף שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ חַם שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תַּעֲלֶה בָּאֵשׁ עִמָּנוּאֵל.
עִמָּנוּאֵל בְּמֶרְכֶּבֶת אַיָּלִים קוֹטֵף שָׁמַיִם. בַּשֵּׁנָה אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ. עִמָּנוּאֵל
עִמָּנוּאֵל. אֲנִי מַכְפִּיל אוֹתְךָ בִּלְשׁוֹן חִבּוּב. אֲנִי מְפַחֵד עִמָּנוּאֵל. יֵשׁ לִי שְׁלשָׁה
יְלָדִים. וְהָיָה לִי אֶחָד רְבִיעִי שֶׁעָמַד בַּחוּץ כְּמוֹ פְּרִי שׁוֹכֵב בַּדֶּשֶׁא מְחַכֶּה לְחַמְצָן.
עִמָּנוּאֵל אֲנִי חַיָּב לוֹמַר אוֹתְךָ שׁוּב. עִמָּנוּאֵל אֲנִי לוֹקֵחַ אוֹתְךָ אֶל כָּל הַיָּאִיר. עַד
שֶׁיַּגִּיעוּ אֵלֶיךָ הַמַּיִם. עַד שֶׁתֹּאמַר דַּי.

 

עשרים וארבעה אלף

כָּל הַכְּאֵבִים הֵם יְלָדִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם
כּוֹאֵב אַחַת כּוֹאֵב שְׁתַּיִם
כּוֹאֵב עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה
אֶלֶף
כּוֹאֵב יִמַּח שִׁמְךָ
כּוֹאֵב מִי יִקַּח אֶת הַיְלָדִים לַגַּן

 

נעמי חשמונאי, משוררת ומוזיקאית. בימים אלה שוקדת על ספרה הראשון ועל אלבומה השני.

 

.

בעז טרסי

הכנסת כלה

וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?
חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?
עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?
פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?

הִנֵּה רְחָצוּךְ וְסָכוּךְ וְקִשְּׁטוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.
וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.
וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ.
וּמָה אִם לֹא נָסוּ הַצְּלָלִים?
וְלֹא יָפוּחַ יוֹם?

מַהֵר
מַהֵר אָהוּב כִּי בָּא מוֹעֵד
כִּי בְּפֶתַח אָהֳלֵי קֵדָר
נָשִׁים שְׁחוּחוֹת תֵּשַׁבְנָה
וּבֵין הַכְּתָלִים צְחוֹק עִוְעִים,
עָשָׁן זָעוּף עוֹלֶה כָּל הַיָּמִים
מִמַּרְגְּלוֹת הָרֵי אֶלְפַּחַת
וְנֶשֶׁר קָמוּר עוֹד מַמְתִּין
וּכְנָפָיו נְכוֹנוֹת.

 

בעז טרסי הוא מלחין, מוזיקולוג וחוקר מוסיקה וטקסט של נוסח התפילה האשכנזי בהקשריו הליטורגיים. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קורנל. מחלק את משרתו האקדמית כפרופסור חבר בין בית המדרש ללימודים מתקדמים ביהדות (JTS) בניו יורק לבין המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, ירושלים. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 29 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יעל סטטמן, ליאור שטרנברג וסיגל נאור פרלמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | אדריאן ריץ' וכתיבת הגוף הנשי

"ריץ' הזמינה אותנו כנשים לאמץ מבט חדש, שאוצר הבטחה לשינוי. הטקסט בה"א הידיעה שהיא מבקשת אותי לראות – לקרוא מחדש, להתפכח ומתוך כך לכתוב מחדש – הטקסט הזה הוא אני. או ליתר דיוק גופי." רוני הלפרן ברשימה על אדריאן ריץ'

אדריאן ריץ' (צילום: Neal Boenzi/New York Times)

.

איך התאהבתי באדריאן ריץ'

מאת רוני הלפרן

 

פגשתי בה לראשונה במסגרת שורה של מושגים שכיוונו תלמידת ספרות פמיניסטית ליחס אחר אל הטקסט. מושגים כמו reading against the grain, the resisting reader, rereading היו מושגי מפתח בולטים. אבל בין כל האופציות הללו הזדהרה לה עבורי האופציה של ריץ': re-vision.

 

Re-vision

המבט לאחור, ההתבוננות בעיניים רעננות, הכניסה לטקסט ישן מכיוון ביקורתי חדש – עבור נשים מדובר ביותר מפרק בהיסטוריה תרבותית, זוהי פעולה של הישרדות. כל עוד לא נבין את ההנחות שבהן אנחנו חדורות ורוויות, לא נוכל להבין את עצמנו. והתנועה הזאת לידיעה עצמית, עבור נשים, היא יותר מחיפוש זהות; זהו חלק מהסירוב שלנו להרס העצמי (שאליו אנחנו מתומרנות) בחברה הנשלטת בידי גברים. ביקורת ספרות רדיקלית, פמיניסטית בדחף שלה, צריכה לקרוא טקסטים כעדוּת לאופן שבו אנו חיות, לאופן שבו חיינו, לאופן שבו הונחינו לדמיין את עצמינו. (היא צריכה לגלות) כיצד השפה שלנו לכדה אותנו וגם שחררה אותנו, כיצד עצם פעולת השׁיוּם והכינוי הייתה עד עתה זכות גברית, וכיצד אנו יכולות להתחיל לראות ולכנות – ולפיכך לחיות – מחדש.

(מתוך ספרה של ריץ׳, On lies, Secrets, and Silence)

.

אני מנסה לברר ולהבהיר מה היה בו בניסוח שנקרא בגרסתו המקורית באנגלית, שהילך עליי קסם מהפנט, וכיצד ידעתי שזו ראשיתה של התאהבות רדיקלית מופלאה…

אין ספק שהיה משהו בליבידו הפואטי וגדוש הפאתוס – של מבקרת ספרות ותאורטיקנית שהיא גם משוררת – שעשה לא מעט מהעבודה, והפך אותי מיד ל״אישה תחת השפעה״. אבל אני יודעת לומר בוודאות שזה לא רק הסגנון שבו נאמרו הדברים אלא מה שנאמר, והאופן הבלתי ניתן להתרה ביניהם…

ריץ' הזמינה אותנו כנשים לאמץ מבט חדש – תפיסה חדשה, שאוצרת הבטחה לשינוי. הכניסה לטקסט ישן מכיוון ביקורתי חדש – שהיא ממריצה אותנו לבצע – מוצגת לא כתרגיל אינטלקטואלי, אלא כמעשה חיוני וקריטי להישרדותן של נשים ב״ממלכת האבות״. אבל זה רק במשפט שבו היא מתריעה בפנינו שכל עוד לא נבין את ההנחות שבהן אנחנו חדורות לא נבין את עצמנו, ומטעינה אותנו בדחף פמיניסטי לידיעה עצמית: אני מבינה שהטקסט בה"א הידיעה שהיא מבקשת אותי לראות – לקרוא מחדש, להתפכח ומתוך כך לכתוב מחדש – הטקסט הזה הוא אני.

או ליתר דיוק גופי.

גופי, כפי שהוא נכתב בשפה גברית מובהקת: בוזזת, כובשת, חומסת, מנצלת, שודדת.

"גוף האשה הוא הקרקע שעליו נבנית הפטריארכאליות" היא קובעת בספרה ילוד אשה (עם עובד, 1976; תרגמה כרמית גיא). ואני, אישה צעירה, נשואה מאז ומעולם ואימא לשניים, חשה שזה עתה פגשתי במי שיודעת לשים במילים מדויקות את הוויית הגוף ואת מצוקת הזהות שמתגבשת מתוך איסוריו ומוסרותיו.

ילוד אשה היה ביצוע מופתי ואמיץ ל־re-vision, לאותו מבט מתפכח בדרך שבה טקסטים דכאניים כתבו את הגוף הנשי לתוך מוסד/סד האימהות.

ריץ' כותבת שם כי לא ניתן להשוות את נטל האימהות לנטל העבדות או למלאכת הכפיים, "בגלל הקשר הרגשי הנוצר בין האשה לילדיה, המגביר את פגיעותה באופן שפועל כפִיה אינו מכיר […] הוא יכול לשנוא את מעבידו או אדונו, לפחוד מפניו, לתעב את מלאכתו. לחלום על המרד או לחלום על תפישת מקומו של הבוס. אֵם לילדים היא קרבן לרגשות סבוכים והרסניים פי כמה. אהבה וזעם עשויים לדור בכפיפה אחת".

אני המומה ונפעמת מההשוואה… מול הטקסט הזה אני מרגישה שעיניי נפקחות לראות בזעזוע מבהיל ומשחרר כאחד משהו שידעתי מבלי לדעת מאז ומעולם. אני משתהה בין מילותיה, מבינה שפגשתי אחת שיודעת. יודעת לראות לי מה שלא העזתי לראות לעצמי, יודעת לקרוא בין השורות שלי, שולה את התחושות העמומות שלי מחשכת בדידותן כשקרים, סודות ושתיקות, מלופפים זה בזה, לופתים־שופטים אותי, עושים בי שפטים.

היא מתירה אותי.

המילים שלה, מילים חוקרות ומבקרות, מילים מערערות, מילים חדשות ומומצאות, חודרות אליי, מבקיעות בי דרך, מפלסות מסלולי יציאה לגוף.

לא צריך יותר מזה. אני מאוהבת.

וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

היא מדברת אליי בגוף ראשון יחידה, ב"אני" שמתערטל מההגנות של דיבור אקדמי מרוחק ומזמין אותי לחבור אליה לתובנות של אנחנו… היא לוקחת אותי למסע חלוצי ונועז באדמה שהמחשבה הפמיניסטית לא הגיעה אליה עדיין. נעה במיומנות בין חבלי ידע שונים, לא שועה לגבולות, היא מוליכה אותי לאורך קווי המתאר הטופוגרפיים של צורות הדיכוי, מזמינה אותי לראות שוב ושוב את המיניות הנשית, את הגוף הנשי, שנכבשים לתוכם בגרסותיהם השונות והכמו־סותרות. זהו מסע שיש בו מידה גדולה של קרבה ואינטימיות. האירועים האוטוביוגרפיים נשזרים אל תוך הפרישׂה המלומדת של רעיונות, מיתוסים ופרדיגמות לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית, שאחראים לייצורה של תודעה נשית המוטבעת וחדורה בהנחות של גברים. התובנות שלה חריפות… כשהיא מגיעה לתחומו של הקשר בין אימהות ובנות הטון שלה מתחלף. אני מרגישה שאנחנו על אדמה חבולה. היא מבהירה שזהו תמצית ספרה ולב ליבו – היא מרפררת לרגעים של יתמות פראית וכואבת, שנוכחים בחייה של כל אישה שהיא בת לאם בתרבות פטריארכלית. ואני חושבת שהיא כמו האם שלא הייתה לה, שלא הייתה לי. ואני חושבת איך המילים שלה מפכות אליי כפיצוי ושיקום על האובדן הטרגי שאין לו שיעור. אני חוזרת לראשית הפרק, וקוראת מחדש את שירה של סוזן גריפין שנקבע לו כאפיגרף: "אימא/ אני כותבת הביתה/ אני בודדה/ והשיבי לי את גופי." ואני יודעת בוודאות שמצאתי את המצפן שיכוון אותי בדרך הביתה.
וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

היחד הנשי הבוטח מתברר בילוד אשה כתנאי חיוני לאותו מבט מחדש משחרר.

ריץ' כותבת:

בחדר אחד, בשנת 1975, ביליתי ערב בחברת משוררות, מהן אימהות לילדים. שוחחנו על שירה, וגם על רצח תינוקות. על סיפורה של אשה אחת, אם לשמונה, שהייתה נתונה בדיכאון עמוק מאז לידת ילדה השלישי, וזה לא כבר רצחה את שני הצעירים שבילדיה וביתרה את גופותיהם על מדשאת ביתה באחד הפרוורים. […] כל אשה בחדר, כל אם לילדים, כל משוררת, חשה הזדהות עמוקה אתה. דיברנו על מעיינות הזעם שהתגלעו בתוכנו לשמע סיפורה. דיברנו על רגעים של זעם רצחני שכולנו חשות כלפי ילדינו, משום שאין סביבנו דבר או אדם שעליו נוכל לפרוק את אותו זעם עצור. דיברנו בנימה מהוססת, ובפקחות מרירה חליפות. בלשון נשים שמכנה משותף אחד להן, עבודתן, השירה, ואשר מצאו עוד מכנה משותף בזעם הבלתי מתקבל על הדעת, אך גם הבלתי ניתן להפרכה. המילים נאמרות עתה, המילים נכתבות: האיסורים מופרים.

אני מרגישה שאני מוזמנת לחדר הנשים הכופרות הללו, שאני מדמיינת אותן צוחקות את צחוקה של המדוזה, והיטב ברור לי ששפתותיהן מדברות יחד בכל מובן של המילה, ואני תוהה איתן על העובדות והמיתוסים, ואני בוחנת איתן את המציאות היומיומית של המין השני, ואני חוקרת איתן את זמן הנשים וצערן, ואנחנו מאזינות לסטאבט מאטר וחושבות בעגמומיות על טיבה של ההנאה שנכתבת לנשים תחת שמי הפטריארכיה, ובחברתן של הנשים הפנומנאליות הללו אני לומדת להשתמש במילים שלי מחדש, ומאוד אני מחבבת את המעבר מחדר משלך הכה בודד לחדר נשים משלנו, שמתאפשרת בו הזדהות נשית מטלטלת ומתאפשרים הכרה ותוקף, הרשאה והשראה, ומשום שמדובר בנשים שעושות במילים, מתאפשרות בו הגדרות מחודשות, וכל מה שהיה אסור נפקח ומותר, ואני יודעת לומר, אף שאני שם רק ברוחי, שהלהט הפוליטי והפואטי הזה, שחורג מכל מה שכלול ומוכל בתרבות של הפסיביות הנשית וסותר אותה, הוא ארוטי להפליא***.

וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

ואני יודעת לזהות שלא בכדי דברי הכפירה הללו משתחררים בשבת משוררות גם יחד… וברור לי כיצד היא כורכת את הפוליטי בפואטי: כיצד השפה הפואטית בעיניה היא לעולם "צורה של התנהגות מוסרית", משום שהשפה הפואטית שלה מחויבת לתמרר את העוולות שהופכות לסמויות מעין בשפה היומיומית, משום שהיא מחויבת לגישוש אחר אפשרויות וצורות מוסריות שהכוח הדורסני מכשיל ומסתיר, משום שהיא מזהה את האפשרות הפוליטית המשחררת בעמדת המשוררת הבוראת במילותיה גישה למרחבים מדומיינים.

הרי גם לזה היא התכוונה כשאמרה "בשבילי הייתה השירה המקום שבו חייתי כאם־של־אף־אחד, שבו הייתי אני עצמי."

והיא מאפשרת לי לראות איך כתיבת נשים במיטבה היא גשר בין נשים, איך כתיבה פמיניסטית במיטבה מייצרת קהילה מועצמת של נשים, איך מילים שנשים מעבירות בינן לבינן, יוצקות לתוכן מנעד של חוויות ומשאלות לב, סיוטים וחלומות, הן התשתית החיונית לתרבות נשים שקמה כמפלט וכמודל אלטרנטיבי לתרבות מיזוגינית אלימה.

והיא מיטיבה להדגים לי כיצד כתיבה פמיניסטית במיטבה לא רק מתארת את הניסיון הנשי ומגיבה לו, אלא כיצד היא יוצרת ניסיון, כיצד היא משחזרת אפשרויות אבודות ומצונזרות. היא מגלה או מפנטזת לתוך קווקווי ההיסטוריה המקוטעת של חיי נשים רצפים של קשר בין־נשי מעצים שמעולם לא סומנו, רצפים של קשר אוהב ותומך בין נשים, רצפים של חברות עזה, שהופכים להיות מחוז יעד נחשק של תרבות פמיניסטית הווה ונחלמת. היא מגדירה אותם – במאמרה ״הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי״ – ומכנה אותם בשם. "הרצף הלסבי". היא מניחה אותי על גבו ושולחת אותי לגלות אותם מאחוריי ומצדדיי. אני מזהה אותם בכל טקסט נשי שאני קוראת מאותו רגע ואילך, אני רוצה להשתבץ לתוכם, אני רוצה להקרין אותם הלאה.

כן, בשלב ההוא, כשקראתי מוקסמת את "הטרוסקסואליות כפויה" וניסיתי לבחון את טווח הרצף, טרם ידעתי דבר באשר לקיום…
אבל ברור היה לי, שכשם שריץ' לימדה אותי כיצד האינטרסים הפטריארכליים כתבו לתוך גופי את גרסתם לאימהוּת, כך היא מזמינה אותי עתה לזהות כיצד השיטה/השליטה הגברית מתמקמת בגופי כמחוז יעד בלעדי לתשוקה. לתשוקתי.

אני נסערת מההצגה שלה את הפוליטיקה של התשוקה, אני נפעמת מן האופן שבו התנועה האינטלקטואלית שלה מגלה יבשות חדשות לגוף הארוטי, כיצד היא כותבת לו מסלולי חקירה, שולחת אותי להתהוות בתוכם.

ה-re-vision הזה היה ראשיתו של מסע שייטיבו לתאר מילותיה היא, בשיר 11 מתוך המחזור "עשרים ואחד שירי אהבה":

 

11

מאנגלית: גיורא לשם

כָּל פִּסְגָּה הִיא לֹעַ. זוֹ חֻקָּתָם שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ,
הַהוֹפֶכֶת אוֹתָם לָעַד לְנָשִׁיִּים בַּעֲלִיל.
אֵין גֹּבַהּ בְּלֹא עֹמֶק, בְּלֹא לִבָּה בּוֹעֶרֶת,
אַף שֶׁעִקְבֵי הַקַּשׁ שֶׁלָּנוּ בָּלוּ עַל הַלָּבָה הַקָּשָׁה.
אֲנִי רוֹצָה לְטַיֵּל אִתָּךְ אֶל כָּל הַר קָדוֹשׁ
עָשֵׁן בִּפְנִימוֹ כִּמְכַשֵּׁפָה רְכוּנָה עַל חֲצוּבָתָהּ,
אֲנִי רוֹצָה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ בְּטַפְּסֵנוּ בַּשְּׁבִיל,
לָחוּשׁ בִּלְפִיתָתִי אֶת עוֹרְקַיִךְ הַמִּתְלַהֲטִים,
לֹא לִשְׁכֹּחַ לָעַד לְהַבְחִין בַּתִּפְרַחַת הַקְּטַנָּה דְּמוּיַת הָעֲדִי
שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת לָנוּ, בַּת־בְּלִי־שָׁם עַד שֶׁנְּחַדֵּשׁ לָהּ שֵׁם,
הַנִּצְמֶדֶת אֶל הַסֶּלַע הַמִּשְׁתַּנֶּה בְּאִטִּיּוּת –
הַפְּרָט שֶׁמִּחוּצָה לָנוּ הַמֵּבִיא אוֹתָנוּ אֶל עַצְמֵנוּ,
שֶׁהָיָה כָּאן לְפָנֵינוּ, שֶׁיָּדַע שֶׁנָּבוֹא, וְרוֹאֶה מֵעֵבֶר לָנוּ.

 

.


*** בהשראת ספריהן של הלן סיקסו, לוס אריגארי, סימון דה בובאר, ז׳וליה קריסטבה, קת׳רין מקינון, מאיה אנג׳לו, וירג׳יניה וולף ומרילין פרנץ׳.

 

.

ד״ר רוני הלפרן, מחברת הספר "גוף בלא נחת: ספרות הנשים הישראלית 1985–2005" (הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2013), מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

 

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: תמר מרין על הרולד בלום ו"חרדת ההשפעה"

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן