במשך יותר מארבעים שנה איש לא ערער על מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור. רק בשנות הששים החלו לתהות האם אמר טרומפלדור את המשפט שהפך לססמת היישוב והתנועה הציונית או שמא פלט גידוף ברוסית. מה באמת אמר יוסף טרומפלדור? ומה מלמד עלינו החיפוש אחר מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי?
"בגשתנו במרחק 10 מטר מן הבית בתל-חי הודענו לחברינו בצעקה את דבר בואנו – ונכנסו פנימה. פה מצאנו את כל אשר היו חיים ובריאים עומדים כל אחד על משמרו, ואני הלכתי לראות את הפצועים. את טרומפלדור בדקתי הראשון, הוא היה במצב חלש מאוד, חִוֵר, ושׂכלו אתו. הוא בקש שיתקנו את התחבשת. היו לו שני פצעים גדולים בחלקו העליון שבבטן ופצע קטן על ידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה: 'אין דבר', 'כדאי למות בעד הארץ'".
(תיאור מאורעות תל-חי כפי שתועדו על ידי ד"ר גרשון גרי. התפרסם בכתב העת "קונטרס", כ"ב באדר תר"פ)
שנים-עשר ימים לאחר מותו של יוסף אוסיה טרומפלדור יחד עם שבעה מגינים ומגינות נוספים בתל-חי, פרסם הד"ר גרשון גרי את מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור כפי ששמע אותם מפי הלוחם והפועל הציוני שנפל. קדם לו עד נוסף, אברהם הרצפלד, שסיפר כבר בלילה הנורא ההוא ב-יא' באדר תר"פ (ה-1 במרץ 1921) במכתב לחבריו במרכז החקלאי ש"בלי שום אנחה כל שהיא" סיפר לו טרומפלדור כי "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל".
את הגרסה המוכרת יותר של אותן מילים אחרונות סיפק זאב ז'בוטינסקי בהספד לטרומפלדור שכתב לעיתון "הארץ":
"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהיתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'.
ז'בוטינסקי ראה באמרה האחרונה של טרומפלדור ביטוי עמוק לחייו ולאופיו של האיש: החלק החשוב בה, לדעת ז'בוטינסקי – היה זה שהושמט מאוחר יותר – ה"אין דבר" הטרומפלדורי. בתור חבר של טרומפלדור עוד מ-1914, הכיר ז'בוטינסקי את הביטוי הזה היטב. כך התבטא טרומפלדור לנוכח כל אכזבה וטרגדיה: כשגילה על כריתת ידו השמאלית בזמן מלחמת רוסיה-יפן אמר לרופאיו כי "אין דבר – הימנית חשובה ממנה", ו"כשנודע לו, כי מן הגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ-ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדות בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: 'אין דבר – נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו'."
כל כך הרבה תוכן הצליח טרומפלדור להכניס בשתי המילים הללו:
"רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המילים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – 'אין דבר'."
בשנים הראשונות לאחר מאורעות תל-חי חיו הגרסאות השונות של מילותיו האחרונות של טרומפלדור במקביל. עיתון הצפירה פרסם ב-25 במאי 1921 מודעה המפצירה בקוראות וקוראי העיתון לתרום לטובת "המפעל הישובי בארץ ישראל ע"ש טרומפלדור וחבריו (קרן יוסף הגלילי)" ובה הופיע איור של טרומפלדור במדים עם הכיתוב בגרסה חדשה: "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ-המולדת! (דבריו האחרונים של הגבור)".
אפשר שבזכות אנדרטת "האריה השואג" בתל-חי, שנחנכה בשנת 1934 כשעליה חקוקה הגרסה הז'בוטינסקאית (המקוצרת), שהמילים "טוב למות בעד ארצנו" התקבעו כגרסה הסופית והמקובלת. וכך, מילותיו האחרונות של טרומפלדור התקבלו בתור האידאל הראוי לחלוץ וללוחם העברי. רק כעבור כארבעים שנה קמו מתנגדים לגרסה הרשמית.
הדיון על מילותיו האחרונות של טרומפלדור מתחיל
מאיר אביזוהר כתב בעיתון דבר ב-27 בפברואר 1961 כי בהרצאה על המנהיגות הצבאית, אמר בין היתר לפני חודשים אחדים אחד המפקדים הבכירים בצה"ל: "אומרים שיוסף טרומפלדור אמר לפני מותו: 'טוב למות בעד ארצנו', הלא טרומפלדור לא ידע עברית…".
את הציטוט חתם אביזוהר באבחנה על תקופתו: "מדבריו של אותו מפקד נשתמעה הסתייגות אופיינית של בן-דורנו ממופת רחוק ועילאי, בלתי ניתן להשגה". זו לא הייתה הפעם הראשונה או היחידה שבה הועלתה האפשרות שמילותיו האחרונות של טרומפלדור פוברקו. בשנות השישים הועלתה מכל עבר הטענה שקללה ברוסית, ולא צטטה מפוארת למען הדורות הבאים, היא הדבר האחרון שהוציא טרומפלדור מפיו.
וכך כתב פרשן הרדיו של "הארץ" בועז עברון ברשימה מה-18 במרץ 1960:
"זכורני עד כמה התייחסתי פעם בחשד לטרומפלדור, וכל זאת מחמת המימרה המפורסמת המיוחסת לו 'טוב למות בעד ארצנו'. לא ייתכן, הרגשתי, שגבר תקיף ובן חייל כמוהו, יהיה מעוניין להשמיע בשעת מותו מימרות לדורות הבאים. הרי זה למטה מכבודו לשקר ולשחק אפילו במכאובי המוות כמומוס על בימה. שהרי לא טוב למות בעד כל דבר שבעולם. ייתכן שיש דברים שטוב מהם המוות, אך אין זה עושה את המוות לדבר טוב. רק לאחר ששמעתי אחרי שנים רבות שכל אותו מעשה אינו אלא שקר פאטריוטי שהמציא מישהו, ושבעצם השמיע טרומפלדור לפני מותו גידוף רוסי דשן, חזר כבודו ועלה בעיני…"
בדומה לרבים שיבואו אחריו, עברון לא טרח לציין מהו המקור לידיעה שבמותו השמיע טרומפלדור דווקא "גידוף רוסי דשן". דעתו של עברון, ודעת אחרים שהגיעו למסקנות דומות לשלו, לא השתנתה גם לאחר שחוקרים שונים ציינו שוב ושוב את העובדה שקיימים לפחות ארבעה דיווחים מעדי ראייה שחזו במותו של טרומפלדור ושחזרו, כל אחד בגרסה מעט שונה, את מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי. שולמית לסקוב אף הוכיחה כבר בשנות השמונים שלקראת סוף חייו שיפר טרומפלדור את ידיעותיו בעברית ושאין זה בלתי אפשרי שמילותיו האחרונות לד"ר גרי, שלא היה דובר רוסית, נאמרו בעברית ("טרומפלדור: סיפור חייו" מאת שולמית לסקוב).
גם אם לא הצליחה כתבתו של אביזוהר לעקור את הספקות המציקים בנושא, הוא הצליח לזהות את הסיבה שבגינה סירבו רבים להמשיך ולקבל את "הגרסה הרשמית" של האירועים: לא הקושי להאמין ברגש הפטריוטי שגאה בטרומפלדור לנוכח המוות, אלא פקפוק ביכולת או בצורך של הדורות הבאים לעמוד באידאל הזה. השאלה האם אמר או לא אמר טרומפלדור את אותן מילים בשנת 1920 נעשתה פחות חשובה עתה, השאלה שנשאלה בשנות הששים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים של שנת 1973, הייתה אחרת: "האם אכן עוד טוב למות בעד ארצנו?"
תהיה התשובה אשר תהיה, בחייו ובמותו הוכיח האיש יוסף אוסיה טרומפלדור שעשייה למען המולדת – גם תוך סיכון חייך – נחשבה לדבר טוב וראוי בעיניו ובעיני רבים מבני דורו, ועל כך אנו זוכרים אותו עד היום.
