כאשר פרסם לפני שנתיים ד"ר יוסף-ג'פרי סאקס את סיפורו של ש"י עגנון 'עיר המתים', הוא הוסיף בהקדמתו אנקדוטה קצרה שהיא סיפור גדול:
"בשנת 1956, כאשר דעך שטף היצירות שפרסם, שאל הפרופ' ברוך קורצוויל את עגנון, היכן הוא משקיע את כוחותיו כעת? תשובתו של עגנון 'בונה אני עיר, את בוטשאטש'".
את העיר שבנה עגנון אני מרבה לפקוד בעשרים השנים האחרונות. לכל ביקור בבוצ'אץ – והיו כמה עשרות – לכל מסע ולכל סמינר עם ישראלים אני מקפיד לצרף, לפחות ליום אחד, מדריך מקומי; בן המקום, הבקי ברחובות העיר הסבוכים, בסמטאותיה העלומות, כאילו שהוא חי בה גם היום, אף שנפרד מעולמנו לפני חמישים שנה. יש לי ניסיון יחידאי המאפשר לערוך השוואה בין ש"י עגנון כמדריך אישי לטיול בירושלים, שלכך זכיתי לפני שנים רבות, לבין הדרכה צמודה שלו באמצעות ספריו שבהם אני קורא ואותם אני מקריא, וכאילו שומע את קולו המיוחד מתנגן מאחורי ראשי.
בחלוף השנים הצטברו אצלי עשרות קטעים על בוצ'אץ' הלקוחים מיצירותיו השונות והרבות של עגנון. אי אפשר בלי 'אורח נטה ללון' וכמובן 'עיר ומלואה', ולכך נוספים הסיפורים הקצרים ב'אלו ואלו', והרומאן 'סיפור פשוט', ו'עיר המתים' ועוד ועוד מכמני תיאורים היוצרים את דיוקנה המלא של העיר בשלהי המאה ה-19. מאה ועשרים שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אנחנו אוחזים בידינו את ספרי עגנון ומטיילים על פי תיאוריו בעיר שהמרכז שלה, השקוע בין גבעות, כמעט ולא השתנה. "אין בבוצ'אץ (בוטשאטש) מישור אלא רק בין גבעות ולשפה הימנית של (נהר) הסטריפא". אם נעשה שינוי כלשהו במרכז העיר, הרי שבדרך כלל הוא התאפשר לאחר הריסת בית של יהודים, בית כנסת, מקווה, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שפעלו בעיר הגליצאית שמחצית תושביה עד שנת 1939 היו יהודים.
הגעתו של אוטובוס תיירים לבוצ'אץ היא תמיד בגדר שינוי מפליג באווירה העירונית. כל תושבי העיר, שהכפילה מאז השואה את מספר תושביה, יודעים מיד לזהות כי באה עוד קבוצת ישראלים או יהודים המבקשים לתור אחרי כוכב העיר, ש"י עגנון. החנייה אפשרית רק במקום אחד, סמוך לבית המועצות, מול בניין העירייה של היום. 'בית המועצות' שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה, ביוזמתו של ניקולאי פוטוצקי, "אלוף העיר", שימש בעבר בניין העירייה והוא זוכה בספר 'עיר ומלואה' לתיאור מפורט ומדוקדק. כל שעליך לעשות הוא לעמוד מול הבניין ולקרוא בעמודים 238-233, ואתה שואל את עצמך: כיצד זכר עגנון את כל פרטי הארכיטקטורה הרנסנסית של הבניין המיוחד, השמור היום על ידי אונסק"ו?
פחות ממאה מטרים מפרידים בין 'בית המועצות לנהר סטריפא' שהוא הלב החי של העיר, ומקור מים חיים לתושביה. מעבר הסטריפא על "גשר של עץ מעשה ידי אומן" הוא מעבר מבוצ'אץ תחתית אל בוצ'אץ עילית ש"העיר מתמשכת ועולה מן הגשר ולמעלה כלפי הפידור" – גבעה שנקראה על שם המהנדס תיאודור שבנה את בית המועצות.
מאתיים וחמישים מטרים של הליכה מפרידים בין הבית שבו התגוררה משפחת עגנון לבית המועצות. הרחוב קצר נקרא רחוב עגנון, בלשונם "עגנונה", ובכניסה לבניין ובחצר הפנימית תערוכה מתמדת על ש"י עגנון 'שלנו' על החיים בעיר בשנות חייו. עשרות תמונות וחפצי בית גודשים את קירות הבניין שבקומתו השנייה התגוררה משפחת עגנון. אי אפשר שלא לזהות את הבניין; שלט עם פרוטומה של עגנון נקבע על קיר הכניסה, ופסל עגנון חדש הוצב מול הכניסה. העיר שממנה באו גם משפחת זיגמונד פרויד ומשפחת עמנואל רינגבלום מייסד ארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה, אוהבת את בנה ש"י עגנון ומתפארת בזכייתו בפרס נובל לספרות.
אפשר לטייל בבוצ'אץ' בעקבות עגנון, שעה אחת ואף יומיים, אך אי אפשר לוותר על ביקור בבית הקברות של קהילת היהודים שהייתה בעיר. היום אין כלל יהודים, אך בית הקברות הניצב על מדרון גבעה, סמוך לכניסה לעיר מכיוון מזרח, גדול ומרשים. עבודות מחקר שנעשו בשנים האחרונות הביאו לכך שחלקים נכבדים ממנו נקיים מעשבים, ואפשר לזהות את השמות על המצבות. כל מי שמגיע מחפש, כמובן, את קבריהם של אביו ואימו של ש"י עגנון.
לטייל בבוצ'אץ' עם הספרים 'עיר ומלואה' ו'אורח נטה ללון' מעורר את הדמיון לנסות ולזהות את כל עשרות האתרים שמזכיר עגנון. המנזר, הגימנסיה האוסטרו-הונגרית, הכנסייה שניצבה מול בית הכנסת, השוק המרכזי, מלון אנדרמן, המעיין, המבצר, בית הנתיבות (תחנת הרכבת) ועוד רבים שתוארו במדויק ולפרטי פרטים על פי חזותם בראשית המאה ה-20. כאשר אמר עגנון לקורצוויל שהוא בונה עיר, הרי שאין ספק שהייתה זו עירו. בוצ'אץ שאותה בנה תתקיים, לפחות בספריו, עוד מאות בשנים. כך הקים אחרי השואה יד ושם לעיר הולדתו.
כתבות נוספות
כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח
