לטייל בבוצ'אץ' בהדרכת ש"י עגנון

בעשרים שנות חייו הראשונות חי ש"י עגנון בעיר הולדתו, בוצ'אץ. בספריו מעולם לא נפרד מהעיר שהקדיש לה אלפיים עמודים

פנים הבית שבו התגורר עגנון בקומה השנייה (דורית רום-רפל)

כאשר פרסם לפני שנתיים ד"ר יוסף-ג'פרי סאקס את סיפורו של ש"י עגנון 'עיר המתים', הוא הוסיף בהקדמתו אנקדוטה קצרה שהיא סיפור גדול:

"בשנת 1956, כאשר דעך שטף היצירות שפרסם, שאל הפרופ' ברוך קורצוויל את עגנון, היכן הוא משקיע את כוחותיו כעת? תשובתו של עגנון 'בונה אני עיר, את בוטשאטש'".

את העיר שבנה עגנון אני מרבה לפקוד בעשרים השנים האחרונות. לכל ביקור בבוצ'אץ – והיו כמה עשרות – לכל מסע ולכל סמינר עם ישראלים אני מקפיד לצרף, לפחות ליום אחד, מדריך מקומי; בן המקום, הבקי ברחובות העיר הסבוכים, בסמטאותיה העלומות, כאילו שהוא חי בה גם היום, אף שנפרד מעולמנו לפני חמישים שנה. יש לי ניסיון יחידאי המאפשר לערוך השוואה בין ש"י עגנון כמדריך אישי לטיול בירושלים, שלכך זכיתי לפני שנים רבות, לבין הדרכה צמודה שלו באמצעות ספריו שבהם אני קורא ואותם אני מקריא, וכאילו שומע את קולו המיוחד מתנגן מאחורי ראשי.

בחלוף השנים הצטברו אצלי עשרות קטעים על בוצ'אץ' הלקוחים מיצירותיו השונות והרבות של עגנון. אי אפשר בלי 'אורח נטה ללון' וכמובן 'עיר ומלואה', ולכך נוספים הסיפורים הקצרים ב'אלו ואלו', והרומאן 'סיפור פשוט', ו'עיר המתים' ועוד ועוד מכמני תיאורים היוצרים את דיוקנה המלא של העיר בשלהי המאה ה-19. מאה ועשרים שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אנחנו אוחזים בידינו את ספרי עגנון ומטיילים על פי תיאוריו בעיר שהמרכז שלה, השקוע בין גבעות, כמעט ולא השתנה. "אין בבוצ'אץ (בוטשאטש) מישור אלא רק בין גבעות ולשפה הימנית של (נהר) הסטריפא". אם נעשה שינוי כלשהו במרכז העיר, הרי שבדרך כלל הוא התאפשר לאחר הריסת בית של יהודים, בית כנסת, מקווה, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שפעלו בעיר הגליצאית שמחצית תושביה עד שנת 1939 היו יהודים.

 

"אורח נוטה ללון" – ספרי עגנון על בוצ'ץ' (יואל רפל)

 

הגעתו של אוטובוס תיירים לבוצ'אץ היא תמיד בגדר שינוי מפליג באווירה העירונית. כל תושבי העיר, שהכפילה מאז השואה את מספר תושביה, יודעים מיד לזהות כי באה עוד קבוצת ישראלים או יהודים המבקשים לתור אחרי כוכב העיר, ש"י עגנון. החנייה אפשרית רק במקום אחד, סמוך לבית המועצות, מול בניין העירייה של היום. 'בית המועצות' שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה, ביוזמתו של ניקולאי פוטוצקי, "אלוף העיר", שימש בעבר בניין העירייה והוא זוכה בספר 'עיר ומלואה' לתיאור מפורט ומדוקדק. כל שעליך לעשות הוא לעמוד מול הבניין ולקרוא בעמודים 238-233, ואתה שואל את עצמך: כיצד זכר עגנון את כל פרטי הארכיטקטורה הרנסנסית של הבניין המיוחד, השמור היום על ידי אונסק"ו?

 

בית המועצות. (גלויה ישנה)

פחות ממאה מטרים מפרידים בין 'בית המועצות לנהר סטריפא' שהוא הלב החי של העיר, ומקור מים חיים לתושביה. מעבר הסטריפא על "גשר של עץ מעשה ידי אומן" הוא מעבר מבוצ'אץ תחתית אל בוצ'אץ עילית ש"העיר מתמשכת ועולה מן הגשר ולמעלה כלפי הפידור" – גבעה שנקראה על שם המהנדס תיאודור שבנה את בית המועצות.

מאתיים וחמישים מטרים של הליכה מפרידים בין הבית שבו התגוררה משפחת עגנון לבית המועצות. הרחוב קצר נקרא רחוב עגנון, בלשונם "עגנונה", ובכניסה לבניין ובחצר הפנימית תערוכה מתמדת על ש"י עגנון 'שלנו' על החיים בעיר בשנות חייו. עשרות תמונות וחפצי בית גודשים את קירות הבניין שבקומתו השנייה התגוררה משפחת עגנון. אי אפשר שלא לזהות את הבניין; שלט עם פרוטומה של עגנון נקבע על קיר הכניסה, ופסל עגנון חדש הוצב מול הכניסה. העיר שממנה באו גם משפחת זיגמונד פרויד ומשפחת עמנואל רינגבלום מייסד ארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה, אוהבת את בנה ש"י עגנון ומתפארת בזכייתו בפרס נובל לספרות.

 

נהר הסטריפה, ליד בית מגוריו של עגנון (יוסף-ג'פרי סאקס)

 

שלט הרחוב ומספר הבית של עגנון (דורית רום רפל)

 

שלט עם תמונת עגנון על ביתו (דורית רום-רפל)

 

פסל עגנון מול ביתו בבוצ'ץ' (ד"ר רוחמה אלבג)

 

אפשר לטייל בבוצ'אץ' בעקבות עגנון, שעה אחת ואף יומיים, אך אי אפשר לוותר על ביקור בבית הקברות של קהילת היהודים שהייתה בעיר. היום אין כלל יהודים, אך בית הקברות הניצב על מדרון גבעה, סמוך לכניסה לעיר מכיוון מזרח, גדול ומרשים. עבודות מחקר שנעשו בשנים האחרונות הביאו לכך שחלקים נכבדים ממנו נקיים מעשבים, ואפשר לזהות את השמות על המצבות. כל מי שמגיע מחפש, כמובן, את קבריהם של אביו ואימו של ש"י עגנון.

בית הקברות היהודי בבוצ'ץ' (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברו של אבא של ש"י עגנון (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברה של אימו של עגנון (דורית רום רפל)

 

לטייל בבוצ'אץ' עם הספרים 'עיר ומלואה' ו'אורח נטה ללון' מעורר את הדמיון לנסות ולזהות את כל עשרות האתרים שמזכיר עגנון. המנזר, הגימנסיה האוסטרו-הונגרית, הכנסייה שניצבה מול בית הכנסת, השוק המרכזי, מלון אנדרמן, המעיין, המבצר, בית הנתיבות (תחנת הרכבת) ועוד רבים שתוארו במדויק ולפרטי פרטים על פי חזותם בראשית המאה ה-20. כאשר אמר עגנון לקורצוויל שהוא בונה עיר, הרי שאין ספק שהייתה זו עירו. בוצ'אץ שאותה בנה תתקיים, לפחות בספריו, עוד מאות בשנים. כך הקים אחרי השואה יד ושם לעיר הולדתו.

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

"פליטת התנור של עגנון" נחשפת

מה יש בקרעי הפתקים שלא הספיק עגנון להעלות באש התנור? ואיך הגיעו לספרייה?

הגזירים שהוצלו מהכבשן. ארכיון עגנון בספרייה הלאומית

בספרייה קוראים לזה "פליטת התנור של עגנון". הסיפורים סביב הפריט (למעשה, אוסף של פריטים – קרעים) לפעמים סותרים את עצמם, אבל כולם עוקבים אחר אותו קו עלילה כללי: חוקר צעיר שהיה מקורב לעגנון (או שמא היה זה חמדת עגנון, בנו) נכנס יום אחד אל חדר העבודה של הסופר זוכה הנובל. בתוך החדר הוא מוצא מעטפה ובתוכה קרעי ניירות. חמדת עגנון (או אותו חוקר צעיר עלום שם) מיהר להחביא את המעטפה, ולשאת אותה בחשאי אל הספרייה הלאומית. בשלב זה חשוב להבהיר שלעגנון היה מנהג קבוע – כמעט מדי ערב היה נוהג לקחת טיוטות שסיים לעבוד עליהן באותו היום ולשרוף אותן בתנור.

המנהל המיתולוגי של מחלקת כתבי-היד והארכיונים רפי וייזר המנוח סיפר לכמה מעובדי הספרייה על אותם קרעים. אף על פי שוייזר היה הארכיונאי של אוסף ש"י עגנון בספרייה ונחשב אחד מגדולי המומחים ליצירת עגנון, הוא לא הצליח לפענח את הכתוב בהם, והזעיק את חמדת לעזרה. גם חמדת, שהעיד כי סייע לא פעם לאביו לתעתק את כתב ידו הבלתי אפשרי עבור הוצאת שוקן, התקשה לפענח את הכתוב, התקשה והתקשה עד שהצליח לבסוף: אלו קרעי טיוטות של הרומן האחרון של עגנון, "שירה" – סיפר לוייזר.

בעזרתם של אבי שמידמן ועטרה סנובל הצלחנו לפענח כמה מהקרעים שבפליטה, ומפענוחים אלו אנו לומדים שבניגוד למסופר בספרייה – לא מדובר במשפטים שצוטט עגנון משיחות ברחוב, אלא טיוטות משפטים שייכנסו לאחר עריכה לרומן האחרון שלו. באחד הקטעים נכתב:

יש מי שאומרים אילו

היה טגליכט צריך

לעשות ספרים או לכתוב מאמרים לא היה

פנוי לסלסל בלשון

ועל כך כותב לנו אבי שמידמן: "מעניין לראות שעגנון שכתב "צריך לעשות ספרים", ואז הוסיף בין השיטין "או לכתוב מאמרים", כאילו, במחשבה שנייה, חשב שלא מספיק שהוא חייב לעשות בספרים, אלא גם מאמרים הוא צריך לכתוב".

את הרומן שירה לא השלים עגנון מעולם. במאי 1972 פורסם ב'הארץ' ה"פרק אחרון", שצורף למהדורה השנייה של הרומן המודפס כנספח (הוצאת שוקן, תשל"ד/ 1974). יותר משני עשורים עבד עגנון על הרומן שירה – תחילה בתנופת כתיבה שבמהלכה השלים את שני חלקי הרומן, ולאחר מכן בהפסקות ושכתובים. הוא נפטר בלי להשלים את היצירה, למרות שמרבית המבקרים ראו ב"פרק אחרון" שפרסם סיום מתבקש לרומן. חלקם אף ראו בו סיום שקשה להצדיקו.

חוקר הספרות דן מירון כתב במאמרו כי "כדי להצטרף אל שירה בבית המצורעים, היה על מנפרד הרבסט לשנות את אישיותו מעיקרה. היה עליו להינתק ממשפחתו, מעבודתו המדעית ומכל אורח החיים המוכר לו בירושלים האקדמית הפרובנציאלית". מבקרים אחרים, וכאן אנו חושבים על אריאל הירשפלד, זיהו דווקא המשך ישיר בין החלק השלישי ברומן לבין ה"פרק אחרון". לדברי הירשפלד: "החסר בין החלק השלישי [של הרומן שירה] ו"פרק אחרון"", מצריך "לא יותר מאשר קומבינציה עלילתית כלשהי, שתוביל את הרבסט בפועל אל בית-המצורעים". היות שעגנון לא הספיק לפרסם את הרומן בחייו, שאלת סיומו ה"נכון" תישאר פתוחה לעד. המשפט האחרון של שירה מאיר עיניים: "את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא".

תודה לאבי שמידמן ועטרה סנובל, חוקרי עגנון, על שפיענחו עבורנו את קרעי פליטת התנור של עגנון

צילומים: אודי אדרי, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

Dan Miron, "Domesticating a Foreign Gener – Agnon's Transactions with the Novel, Proof-texts 7 (1987)

אריאל הירשפלד, "את שירה לא אראה לך": על סיומו של 'שירה', בתוך: קובץ עגנון (א), הוצאת מאגנס, תשנ"ד

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

מעשה בסטודנט צעיר ומבטיח שנעשה ברבות הימים ל'אבי המיקרוביולוגיה'. אך דבר מזה לא קרה במקרה; בעקבות טרגדיה אישית שפקדה אותו, החליט לואי פסטר למצוא תרופות למחלות מידבקות

לואי פסטר לא נולד למשפחה אמידה – הוא גדל בעוני וקיבל חינוך קתולי. אפילו בלימודיו לא בלט במיוחד; איש לא חשב שבחלוף השנים, אותו ילד ינהיג רפורמה ויעשה אחד המדענים הבולטים בכל הזמנים הודות לתרומותיו בתחום הרפואה.

בבגרותו החל לואי הצעיר להתעניין בקריאת ספרים ונעשה עוזרו האישי של המורה שלו בבית הספר. כשמלאו לו 16 שנים עבר ללמוד בפריז, אולם בתוך זמן קצר, געגועיו הביתה הכריעוהו והוא שב לעיר הולדתו. הוא נרשם למכללה קרובה יותר ועבר בהצלחה את הבחינות בסוף לימודיו. ב-1840 קיבל תואר במדעים ובשנת 1842 קיבל תואר מוסמך במדעים. שנה לאחר מכן הגשים חלום ישן, והתקבל לבית הספר היוקרתי 'אקול נורמל סופרייר' (לאחר שלא התקבל בניסיון הראשון).

מדליה עם דמותו של פסטר. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

בשנת 1846 החל פסטר, כבר חבר סגל אקדמי, את המחקר שלו בתחום הקריסטלוגרפיה (מדעי הגבישים). מיודענו גילה הבדלים במבנה הגבישי בין שני האננטיומרים של חומצה טרטרית; התגלית הזו זיכתה אותו באות 'לגיון הכבוד' הצרפתי. כך קרה שפסטר הצעיר, בן 27 בלבד, מונה לפרופסור לכימיה באוניברסיטת שטרסבורג.

תמונה חתומה של לואי פסטר, 1891

בזמן שלימד באוניברסיטה, הכיר המדען המבריק את מריה לורנט – בתו של רקטור האוניברסיטה. הם נישאו ב-29 במאי 1849 והחלו לעבוד יחד, כשמריה משמשת אסיסטנטית לבעלה. לשניים נולדו חמישה ילדים והעתיד נראה ורוד, אך הטרגדיות לא איחרו לבוא.

שלושה מתוך חמשת ילדיהם של הזוג מתו ממחלת הטיפוס – דבר שלא היה חריג במיוחד בתקופה זו. או אז נשבע פסטר שיעשה כל שביכולתו כדי למצוא מרפא למחלות מידבקות.

בשנת 1854 מונה לפרופסור ומנהל אוניברסיטת ליל והחל את מחקרו על תופעת התסיסה. במסגרת עבודתו בתחום זה, הוא הצליח ליישב את בעיית הופעת החיידקים – רעיון שסלל את הדרך לקראת תהליך להפחתה משמעותית של מספר החיידקים בחלב, יין, בירה, מיצי פירות ודבש:

בתהליך זה, נוזל (חלב, לדוגמה) מחומם במהירות – כמעט עד לטמפרטורת הרתיחה, ומיד מקורר במהירות. מטרת התהליך היא להרוג נגיפים ואורגניזמים מזיקים כדוגמת חיידקים, פרוטוזואה ופטריות הנמצאים בנוזל מבלי לפגוע בערכו התזונתי או בטעמו. מעבר להארכת חיי המדף של הנוזל, התהליך מסייע להימנעות ממחלות. תהליך זה נקרא על שמו של לואי פסטר: 'פִסטור'. בשל פועלו זה, זכה פסטר במדליית רמפורד היוקרתית ב-1856.

לואי פסטר

באוספי הספרייה, נמצא מכתב נדיר חתום על ידי פסטר עצמו, שמיען ל-"מסייה" (לא ברור מי הוא האדון). המכתב נכתב בין השנים 1868-1869 וניתן ללמוד כי בעת כתיבתו פסטר היה בעיצומו של פיתוח הליך ה"פיסטור":

"…לפני כל דבר, וכפי שכבר ציינתי בהודעתי האחרונה אליך, אני מבקש שתשומת לבך תינתן  להכרח שבביצוע תנאי החימום בבקבוקים בתוך מכלי החימום בהיקף גדול;  וכן שתזכור את הנתון  עליו הוסכם סופית  אחרי קביעתה של הוועדה המקצועית בעת טעימת היין האחרונה, שצבעו של יין אשר חומם כשהוא מוגן מפני אוויר, חזק יותר ואף מעט כהה יותר מזה של אותו יין עצמו שלא חומם ושלא חל בו שינוי. לגבי מהירות ההתחמצנות של היין תוכל בקלות לקבל מושג  על ידי עיון בניסיונות המדויקים המופיעים בפרסומי.  אל נא תשכח שהיין בבקבוקים או בכל כלי אחר שנסגרו ימים ספורים קודם לכן, ואחרי העברתו מכלי לכלי להוצאת המשקעים יכלול בעת הפירוק רק חנקן או חומצה פחמתית ושום עקבות  של חמצן,  אך כן יכיל חמצן באותו רגע ממש שיבוא במגע עם האוויר. כמו כן דע לך שהמסיסות  של גזים פרופורציונלית ללחץ.

ולבסוף טוב שתזכור שהיין, בעת ההוצאה הראשונה של משקעים  אחרי תום התסיסה, רווי בגז חומצה פחמתית בלבד;  עיין  גם בנקודה זו בפרסומי "Etudes sur le vin" – כמות חומצה פחמתית מומסת, ברגע זה היא כה גדולה וכה נמהרת להשתחרר שאולי תתנגד לכניסת האוויר במכשיר שלך.

אני רחוק מלהתנגד לקירור אחרי החימום. כאן שוב, מתבקשת הבאתו בחשבון  של תהליך החמצון. עם צמצום הנפח בתוך חבית יחדור אוויר, אולם ברור לחלוטין , מנקודת מבט  עקרונות השימור, שבטוח יותר למלא תוך חימום; אבל חיידקי תהליך התפתחות היין רבים ופעילים הרבה יותר מאלה שהאוויר יכול להמציא.  מעצם פעולת החימום רכש היין תכונות שימור כאלה שמאפשרות ברוב המקרים, אפילו תמרון נוסף במועד מאוחר ללא סכנה גדולה לשימורו. בקיצור, על  נוהג קירור מידי בתום החימום ניתן יהיה לגבש דעה אחרי צבירת ניסיון. לפי מצב העניינים כיום, אני רחוק מלפקפק בטיב נוהג זה.  בעת חימום בבקבוק ברור שהתהליך קיים  באופן פחות או יותר טבעי ולבטח כאן אינו מזיק…"

המכתב בן ארבעת העמודים שכתב פסטר ל-"מסייה" ב-20 באוקטובר (השנה לא מצויינת)

על אף תרומתו האדירה של פסטר במגוון תחומים, הוא לא עצר שם ועזר לפתח חיסון לכלבת; הניסוי המוצלח הראשון בוצע בילד חולה ב-6 ביולי 1885. בעקבות הצלחת הניסוי, הגיעו אליו פניות מרחבי אירופה של אנשים שננשכו על ידי חיות משוטטות.

בשנת 1887 ייסד פסטר את מכון המחקר הרפואי הנושא את שמו, ועמד בראשו עד למותו ב-1895. שמו מוכר עד היום – הרבה אחרי מותו, בזכות אותן תגליות בעקרונות החיסון, התסיסה המיקרוביאלית והפיסטור. המכון שהקים עדיין ממשיך במפעל שבו החל פסטר בחייו: פיתוח חיסונים ותרופות למחלות.

תודה לאליזבט פרידמן על התרגום של המכתב מצרפתית לעברית.

 

כתבות נוספות

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

כשקופרניקוס שם את השמש במרכז

הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו

 

 

 

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

ספר יפהפה שהקדיש הברון רוטשילד למושבותיו האהובות בארץ ישראל מאפשר כמעט להלך במסדרונות בית המקדש

1

חצר בית המקדש כפי שהיא מתוארת בספר

במחסני המועצה המקומית ראש פינה בילה לו במשך שנים ספר יוצא דופן, עם איורים גדולים וכתוב בצרפתית. הוא גם היה ממשיך לשכב לו שם, לולא נתקלה בו יום אחד, ממש במקרה ועם הרבה מזל, ארכיבאית המושבה לשעבר, חנה שופן. שופן הבינה מיד שבידיה ספר מיוחד מאוד.

עד כמה מיוחד הספר? ככל הידוע לנו, קיימים רק חמישה כמוהו בכל העולם. אחד מהם נמצא במוזיאון הלובר המפורסם של פריז, אחד בכספותיה של משפחת רוטשילד, אחד כאן אצלנו באוסף המפות על שם ערן לאור של הספרייה הלאומית; ועוד שני עותקים יוצאי דופן: אחד בראש פינה ועותק נוסף גם בזכרון יעקב.

את הספר הנדיר העניק למושבות הנדיב הידוע, הברון אדמונד דה רוטשילד. לא ידוע אם היו עותקים נוספים שהוקדשו למושבות נוספות בארץ ישראל שאותן סייע להקים הברון. אנו נספר את סיפורו של העותק הנמצא כיום בארכיון ראש פינה ובראשו הקדשה: "מוקדש למושבה ראש פינה על ידי האדון הברון אדמונד דה רוטשילד, פריז, 21 בספטמבר 1898". לא ידוע גם מדוע ולרגל איזה מאורע נשלח הספר למושבות, ובאופן כללי בנוגע לספר הזה, רב הנסתר על הגלוי. אחרי שגב' שופן מצאה אותו במצבו הרעוע, שוקם הספר במעבדות הספרייה הלאומית ב-2013 ובסיוע משרד ראש הממשלה, והועבר אחר כבוד בחזרה לארכיון ראש פינה, שם הוא שמור עד היום.

מה מיוחד כל כך בספר הזה שכה חשוב לשקם ולשמר אותו? ובכן, ראשית כל, אם הברון רוטשילד נותן לכם מתנה, מוטב לכם לשמור עליה ולהציג אותה לראווה. סתם למקרה שהוא יחליט לקפוץ לבקר. שנית, כפי שהזכרנו, הוא מוצג ייחודי שרק אחדים כמוהו עוד קיימים ברחבי העולם. שלישית, הוא מכיל איורים של המבנה האדריכלי החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית: בית המקדש.

1
בית המקדש והר הבית במבט עילי, באדיבות ארכיון ראש פינה

המחברים היו זוג מלומדים צרפתים: שארל שיפְּיֶה וז'ורז' פֶּרוֹ. שיפיה היה אדריכל והיסטוריון של האדריכלות, ופרו היה ארכיאולוג. השניים כתבו יחד ספרים שעסקו בהיסטוריה של העולם העתיק: אשור, פרס, מצרים, רומא ויוון וגם – יהודה והאזור. את עיקר ממצאיהם בנוגע לבית המקדש היהודאי, שהיה מבחינתם אבן דרך ארכיטקטונית בתולדות העולם, פרסמו השניים בספר חדש שיצא לאור בשנת 1889 בצרפת. רוטשילד, שהיה לו עניין מיוחד בירושלים ובבית המקדש, גילה את הספר כשהוצג בתערוכה בפריז, ומיד רכש מספר עותקים שהתגלגלו למושבות היקרות לליבו.

1
העלייה לבית המקדש, באדיבות ארכיון ראש פינה
1
מבט מזוויות שונות, באדיבות ארכיון ראש פינה

עיקרו של הספר הוא דווקא הנספח: האיורים הגדולים והמפוארים של בית המקדש ושל "בית יער הלבנון" שבנה המלך שלמה על פי המתואר בספר מלכים א'. בגוף הספר עצמו מתאר הפרק הראשון את תולדות בית המקדש, את המבנים שסביבו ואת הטופוגרפיה המקומית. בפרק השני מסבירים הכותבים על אילו מקורות התבססו בבואם לשחזר את מראהו של הבית. הפרק השלישי מתאר את בית המקדש על סמך תיאורו בספר יחזקאל, והפרק הרביעי והאחרון מתאר את ארמון מלכי יהודה (ארמון יער הלבנון) – על סמך ידיעותיהם של המחברים. בין לבין, הוסיפו המחברים שרטוטים של רכיבים אדריכליים כמו עמודים, כיפות וכותרות.

1
בית יער הלבנון, באדיבות ארכיון ראש פינה

להערכתה של מנכ"לית העמותה לשחזור מושבת הראשונים ראש פינה, ההיסטוריונית ד"ר סמדר סיני, לברון רוטשילד היה עניין מיוחד – ומובן – בירושלים ובבית המקדש. לדבריה של ד"ר סיני, הדבר נובע מחינוכו ברוח המסורת היהודית ומהעניין הכללי שהתפתח באותה תקופה בחקר המקרא בכלים מדעיים. על פי עדויות אחרות, ביקש הברון להקים "היכל" על חורבות בית המקדש ואף הזמין תכניות מארכיטקטים שישלבו את המודרני עם העתיק לטובת הבניין הגרנדיוזי. הסולטן הטורקי סירב – מסיבות מובנות – להעניק אישורים להקמת הפרויקט השאפתני.

1
"ההיכל", בית המקדש מבפנים, באדיבות ארכיון ראש פינה

האם באמת חלם רוטשילד על שחזור בית המקדש במקומו המקורי? האם כוונתו הייתה להפיץ הוראות אדריכליות לבניית בית המקדש השלישי? האם "סתם" אהב את הספר בזכות סגולותיו האומנותיות? לעת עתה אין לכך תשובה. אבל באדיבות ארכיון ראש פינה ופרויקט רא"י, אנו יכולים ליהנות מהספר היפהפה גם היום.

 

לארכיון ראש פינה ולצפייה בספר המלא בפרויקט רא"י לחצו כאן.

הכתבה נכתבה בשיתוף ארכיון המושבה ראש פינה ובסיועו של מנהל הארכיון יהושפט פופ.

כתבות נוספות

סיפור הצלתה של אחת ההגדות היפות בעולם

הקיסר פרידריך השני ומצוות פרה אדומה

בית המקדש של ניוטון