אברהם הורוויץ הבדחן, ועולמו שאבד

אברהם הורוויץ (הורעוויטש), בדחן חתונות במקצועו, כתב גם פיוטים, רומנים ונובלות ביידיש ובעברית. הוא עיבד ושינה גם יצירות של אחרים, ואת יצירותיו חתם בשמו או בשמות עט שונים ביידיש וברוסית.

ג

תזמורת כליזמרים יהודית של משפחת פאוסט מהעיירה רוהאטין ב-1912. (ויקיפדיה)

אוסף אברהם הורוויץ נמסר לידיו של פרופ' דב נוי בשנת 1974 ע"י נכדו מאיר הורוויץ, במטרה להפקידו לצמיתות בספרייה הלאומית. הפקדה זו יצאה לפועל כשארכיון דב נוי הועבר לספרייה הלאומית בשנת 2018. דב נוי שמר אצלו את האוסף מתוך כוונה לפרסם לקסיקון בנושא כליזמרים ובדחנות. הארכיון כולל כתבי יד, שירים, רומנים, מאמרים, אנקדוטות וכתבים אחרים בנושא בדחנות, וכן ביוגרפיה והתכתבות עם בנו שאול-הושע הורוויץ (1956-1886) ועם משפחתו מברוקלין.

אברהם הורוויץ (הורעוויטש) נולד להוריו ישראל ואלקה בז' באדר ה'תרכ"ג (26.02.1863), בעיר בוריסוב שבמחוז מינסק ברוסיה הלבנה. משפחתו, שמנתה תשע נפשות, לא הייתה מן העשירות בעיירה. אביו היה מלמד. כדי להשלים את הכנסותיו של האב, הייתה אימו לטבחית במטבחי חתונות של גבירים.

בצעירותו למד אברהם בחדר אצל אביו ואצל אחד מדודיו. לאחר מכן היה תלמיד הישיבה המקומית בבוריסוב כשלוש עשרה שנים.

לאברהם לא היה חשק רב ללימודים, אך הוא אהב את האווירה השמחה בחתונות עשירי העיירה שבהן נכח כשהתלווה לאימו בעבודתה. שם הוא נהנה מהאווירה העליזה ונקשר לבדחנים ולנגני הכליזמרים. הכול נעשה כך שהדבר לא ייוודע לאביו.

הוא קרא בסתר ספרי מעשיות של ספרות זולה שאותם שאל מאת הסופר ומוכר הספרים המקומי הלל קליבנוב (קליבאַנאָוו). קליבנוב היה בעל מוגבלות גופנית, ואברהם נהג לעזור לו ולכתוב את השירים שקליבנוב היה מכתיב לו.

בגיל שש עשרה חיבר אברהם את השיר הראשון שלו, "א ליד פון חייע-ראָנע-מערען" (שיר אודות חנה-רונה-מירי), שעסק בסיפורם של בנים ובנות שנהגו לטייל ביער בשבתות ובחגים. השיר נכתב בנימה שלא הייתה מקובלת במגזר שאליו השתייכה משפחתו. כשנודע לאביו על השיר שכתב בנו, אברהם אפילו קיבל בגללו מלקות.

כשהסכסוך בינו לבין אביו החריף הוא עזב את הבית והתגורר אצל קרוב משפחה שהיה בעל מזנון בתחנת הרכבת בבוריסוב. שם עבד אברהם בסבלות, סחב מזוודות ופרק וטען קרונות. לאחר מכן התקבל לעבודה בתור שומר במפעל בדים. שם קרתה לו תאונה – ידו הימנית נתפסה בגלגל מכונת האריגה ונשברה בשלושה מקומות. הוא הובא לבית החולים במינסק, והרופאים נאלצו לקטוע את ידו עד מעבר למרפק. אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר הביתה לאביו ולאמו כדי להתאושש. בבית הוא קיבל תמיכה ועידוד. בחלוף הזמן למד אברהם לכתוב בידו השמאלית. בשנת 1881 לערך, חיבר את השיר "דער אוּמגליקליכער" (האומלל), ובו הביע חרטה עזה על מרדנותו נגד הוריו אשר בגללה עזב את הקן המשפחתי. אין לבלבל שיר זה עם השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" (היהודי האומלל), שנכתב ב-1884 ועוסק בנושא חיי היהודים בגלות.

דער אונגליכליכער
הבית הראשון מתוך שש של השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" שנכתב בשנים שבהן נפקדה האוכלוסייה היהודית מפוגרומים ברוסיה הלבנה. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית הראשון בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:

"שם, בעומקי היערות,

היכן שאין עונים,

נשמעות צווחות מיוסרות

שמסחררות לי את החיים!

שם זועק היהודי; הוא נזעף מאוד:

מדוע מענים אותי, אוי?

הוא חי בפחד ולא מפסיק לרעוד,

כעת הוא נמצא בראסוי*.

שמעו נא איך הוא צועק,

כי כבר זמן רב הוא נואק:

מה עשיתי, מה היא הרִשׁעוּת,

שבגללה אתם עושים לי את כל העינוי?

אולם על היהודי אין שום רחמנות".

(*כנראה שם של מקום)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

אברהם נעשה בדחן אירועים במקרה: נגני הכליזמרים מהתזמורת המקומית בבוריסוב היו באים אל הלל קליבנוב, ובדחן בשם חיים'קה (חיימקע), שהיה גם הוא ממשפחת קליבנוב (קליובאַנאָוו) היה מגיע איתם. פעם אחת נחגגו שתי חתונות באותו היום – אחת בבוריסוב והשנייה באחד הכפרים. הבדחן חיימקה, שלא היה לו תחליף באזור, החליט להופיע בחתונה שבבוריסוב. אז הוצע לאברהם לנסוע לחתונה שבכפר ולהופיע שם כבדחן במקום חיים'קה. אברהם הסכים, שהרי הוא בעצמו חיבר שירים, ידע לשיר ולומר אמירות עוקצניות.

וכך הוא היה מונה
חמישה מתוך שבעת הבתים של שיר בדחני "אחד מי יודע" שהורוויץ היה שר בחתונות (ככל הנראה כתב היד אינו של הורוויץ עצמו). זהו שיר עממי יהודי שהיה נהוג לשיר בחתונות באותה התקופה. השיר הוא שילוב של שלושה דברים: פיוט המבוסס על המשנה מתפילת יום הכיפורים, 'אחד מי יודע' של הגדת הפסח ושבע הברכות שנאמרות בחופה. הורוביץ השתמש בהרבה מונחים, ביטויים ואף משפטים שלמים בעברית (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית השישי של השיר בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:

"וכך הוא היה, הוא היה מונה.

הבה בביאור נפתח ונענה במטרה אתכם ליידע:

'ששה מי יודע?'

אזי נתחיל בהסבר

מה מששה מסתבר?

ששה הם המחותנים

שסופרים את המזומנים".

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

להקלטה של שיר החתונה הבדחני "אחד מי יודע" בביצועו של סם טרופובר משנת 1955 בספרייה הלאומית לחצו כאן

 

אברהם קנה לעצמו מחברת עבה, ובה כתב את השירים שנהגו לשיר באותם הימים. הוא עיבד את אמרות הבדחנות של הלל קליבנוב והתאים אותן לאלה שהיו מקובלות בחתונות היהודיות. אברהם חיבר גם שירים משלו, ואף אותם שר או דיקלם כאמרות בדחנות בהופעותיו בחתונות. לבד מהופעותיו בעיר בוריסוב, ששם פעל לרוב חיימקה קליבנוב הבדחן הקבוע, אברהם הופיע בערים ובכפרים רבים בסביבה. לבסוף השתקע בעיר ברזינו (ברזין), שם לא היה בדחן קבוע בקהילה, קנה לעצמו שם, התחתן ונשאר בברזינו עד סוף ימיו.

נאמר עליו שהוא נראה ככסיל שקט. מאחורי גבו דיברו עליו כ"אברהמל מאַרשעליק" (אברהם הליצן הקטן), בפניו קראו לו "רבי אברהם בדחן" ובעיירות הסובבות את ברזינו הוזכר כ"דער בערעזינער מאַרשעליק" (הליצן מברזינו) או "דער אָדנאָרוּקער" (הגידם), מלשון однорук ברוסית שפירושו "קטוע יד".

לאברהם הורוויץ היה קול בריטון יפה, שערות ארוכות, על הזרת שלו ענד בקביעות טבעת עבה ולבש מעיל קצר. מלבושיו לא היו חדשים, אך מצוחצחים ונקיים למופת. בחופות ובהושבות כלה אברהם חבש כיפה משושית ממשי.

הוא התפרנס כבדחן במשך יותר משלושים שנה, אך עשרים השנים האחרונות היו קשות לפרנסתו. מנהגי הקהילה היהודית השתנו, החתונות נערכו ונחגגו בצמצום, וכבר כמעט שלא היה צורך בבדחנים. לכן, כדי להוסיף לפרנסתו, הורוויץ קנה בשותפות מגרסה. לאחר מכן פתח מכולת קטנה ואפילו השכיר דירה לחברי הבונד (האיגוד הכללי של הפועלים היהודים ברוסיה), ובה הם קיימו את מפגשיהם. בימים הנוראים נהג להתחזן בתפילת המוסף ביישוב קטן אחד. גם אחרי המהפכה הרוסית הוא סבל ממצוקה כלכלית והיה לשומר באחוזתו של פריץ.

אברהם הורוויץ חיבר גם שיר ליום השנה של תיאודור הרצל:

הערצעלס יארצייט
בדף זה בין השאר מופיע השיר "הערצעלס יאָרצייט" שהורוויץ כתב לכבוד יום השנה של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן שני הבתים הראשונים של השיר בתרגומי החופשי:

"בוא עַמי אומת הגלות

בוא היום אל תוך בתי הכנסיות

שפוך שם את דמעתך בשתקנות

במלוא אבל ובמלוא תוּגוֹת.

ביום בו הוא נפל

הרצל גיבור האומה

אורו של ציון אָפַל

על אדמת הגולה הדמומה."

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

במשך חייו פורסמו במינסק רק שני הפרקים הראשונים של הרומן שלו "דער שוואַרצער פעלץ מיטן ווייסן קאָלנער" (מעיל הפרווה השחור עם הצווארון הלבן) בשנת 1928. הוא היה בן שישים ושמונה כשהחל לכתוב מחדש את יצירותיו ושלח אותן לבנו שאול-הושע, אשר חי בארה"ב וניסה לעזור לו בפרסומן. בהמלצתו של ד"ר יעקב שאצקי כתב אברהם הורוויץ זיכרונות, מקצתם מפי אנשים ומקצתם ממקורות אחרים, כדי להנציח את מנהגי החתונות של אותם הימים. אוסף הזיכרונות הזה אמור היה להתפרסם בכרך ב' של הספר "אַרכיוו פאַר דער געשיכטע פוּן יידישן טעאַטער אוּן דראַמע" (הארכיון לתולדות התיאטרון היידי והדרמה) שמעולם לא יצא לאור עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אברהם הורוויץ התעוור לעת זקנה וניסה לטפל בראייתו אצל הרופאים במינסק, אך ללא הצלחה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא סבל משיתוק, ונפטר, כשהוא כבר עיוור לחלוטין, ב-30.12.1940, שלושה עשר ימים לאחר מות אשתו. הוא נקבר בבית העלמין בברזינו.

(על פי רשימה ביוגרפית, הכתובה ביידיש, מאת בנו שאול-הושע הורוויץ)

שבת
"שבת" – העמוד הראשון של כתב בדחני ביידיש בכתב ידו של אברהם הורוויץ (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

זכור אב נמשך
"זכור אב נמשך אחריך כמים" – העמוד הראשון של כתב בדחני ביידיש בכתב ידו של אברהם הורוויץ. כנראה היה מיועד למופע בברית (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית
די פרויליכע מיידלאך
שני העמודים הראשונים של הרומן בשלושה חלקים על המרד הפולני "די פרויליכע מיידלאך" (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב אל שאול
מכתב מאת אברהם וריווע הורוויץ אל בנם שאול הושע ומשפחתו בארה"ב (ליפשע אשתו ומאיר בנם). 1931 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב אל י' שאצקי
העמוד הראשון של מכתב ביידיש מאת אברהם הורוויץ אל ד"ר יעקב שאצקי. ברזין, 06.03.1932 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב דחיית השיר "האלוקים אנה לידי"
מכתב דחיית פרסום השיר "האלוקים אנה לידי" על ידי מערכת השבועון הארצישראלי "הדאר", 09.06.1939 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל ארכיון הספרייה הלאומית

 

השיר "האלוקים אנה לידי"
השיר "האלוקים אנה לידי" שנשלח על ידי בנו של אברהם, שאול הורוויץ, למערכת השבועון הארצישראלי "הדאר" ופרסומו נדחה ב-09.06.1939 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתבים ממאיר הורוויץ אל דב נוי
שני מכתבים ביידיש מאת מאיר הורוויץ (נכדו של אברהם הורוויץ) מניו יורק אל דב נוי בירושלים שבהם הוא מביע את רצונו להפקיד לצמיתות בספרייה הלאומית את אוסף סבו. ברוקלין, 22.10.1974 ו-26.01.1975 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף אברהם הורוויץ התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).

צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.

ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.

זהו מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו:

שטפן צווייג
מכתב ההתאבדות השמור בספרייה הלאומית

 

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

סטפן צווייג

פטרופוליס 22.2.1942

לקריאה נוספת

ארכיון שטפן צווייג במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

גלגוליו של מעיל

מעשה בסיפור על מעיל של חורף שכתבה משוררת היידיש הגדולה קדיה מולודובסקי כדי לשמח ילדים יהודים עניים בפולין, ושתרגם נתן אלתרמן לילדי ישראל

8

גלגוליו של מעיל: כתבה קדיה מולודבסקי. תרגם מיידיש נתן אלתרמן. ציירה בתיה קולטון. עיצבה את העטיפה גילה קפלן. ספריית נח, הקיבוץ המאוחד, 2017

הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.

כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח –
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעֲשֶׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.

*

את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שבכוחו לעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.

קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית, וגדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה (היום בבלרוס). עברית למדה מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ומהגמנסיה, ואת היידיש למדה מסבתה.

בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל ופנינה היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.

באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."

8
תמונה של בנות המחזור ההוא בסמינר, עם היילפרין ואשתו פנינה. התמונה באדיבות מילי כץ שסבתה קוקה שפירא למדה עם קדיה בסמינר. במרכז: יחיאל היילפרין ומעליו משמאל אשתו פנינה. לשמאלו, באותה שורה, קוקה שפירא. למטה, שנייה מימין, קדיה מולודובסקי.

 

בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד דוד ברגלסון שכנראה היו בינה ובינו קשרי אהבה), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.

פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."

את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.

בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שנולד מחדש וזוכה לחיים מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.

פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."

ד"ר נגה רובין מהחוג לספרות וספרות ילדים, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, שלחה לי קטע מרגש מתוך זכרונותיה של קדיה, שאותם תרגמה מיידיש לעברית. קטע שבו המשוררת מתייחסת לכתיבת "גלגוליו של מעיל":

"באותו הזמן התחלתי לכתוב את המעשיות והשירים שלי לילדים. המעשיות הצילו אותי ממצב הרוח הקשה. כתבתי מעשה במעיל, זה מעשה במעיל במשפחה ענייה שעובר מילד אחד לשני. זוהי המדרגה הנמוכה ביותר של עוני. הקראתי את הסיפור הזה לילדים בכיתתי. הם שמחו, הם פשוט מחאו כפיים. אה, המעיל כבר עבר לילד הזה ולילד ההוא. הם עצמם פשוט רצו ללבוש את המעיל. הרגשתי שהילדים, שלא בכוונה, מלמדים אותי בינה. אין דבר גרוע בכך שהולכים במעיל ישן. זוהי ממש שמחה. מצב הרוח הילדי החייה אותי. המעשיות לילדים היו עבורי הארה. הילדים לימדו אותי כיצד לעבור את הזמנים הקשים. חשתי בנס של החיים. אני באמת הייתי המורה שלהם אבל הם לימדו אותי הרבה יותר מאשר אני אותם. הם הרימו עבורי את שמחת החיים. מספר לא מבוטל מן המעשיות לילדים כתבתי כאשר מצב הרוח שלי היה בתחתית המדרגה, המעשייה נהגה לרומם אותי."

8
"א מאנטל פון א טומקעלן געווטנטל", "גלגוליו של מעיל" ביידיש

איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הקובץ וממשיך להתפרסם עד היום. חוקר ספרות היידיש אמיר שומרוני מוסיף כי מי שיזם את הוצאת הקובץ לאור היה המשורר, פעיל התרבות והתיאטרון זאב יוסקוביץ-יוסיפון.

אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר, ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.

ד"ר נגה רובין מוסיפה שהקשר בין אלתרמן לבין קדיה, שהכירו עוד מימי ורשה, קשור גם לאביו של אלתרמן, יצחק אלתרמן, שיחד ובו-בזמן עם יחיאל היילפרין (אביו של אוריאל, המשורר יונתן רטוש) הקים את גן הילדים הראשון בעברית בוורשה.

8
נתן אלתרמן, מתוך אוסף דן הדני בספרייה הלאומית. צילום: צוות יפפא, 1957

אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת גלגולו של ניגון, הניגון שנברא מחדש), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.

8
"גלגוליו של מעיל" מתוך "פתחו את השער", איירה תרצה (טנאי), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1945

ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית שם התקבלה באהדה והמשיכה בכתיבתה. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו, התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה שמחה לב ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, מצאה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, כתבה ביידיש על החלוצים, על צדק חברתי, על קיבוץ גלויות ועל ירושלים, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.

מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה לא רק שירים אלא גם פרוזה ומחזות. מתוך כ-500 שיריה, רק כ-100 תורגמו לעברית עד היום.

8
קדיה מולודובסקי. בתחתית התצלום, חתמה את שמה ביידיש: "קאדיע מאלאדאווסקי". הצילום הופק על ידי הצלם אפרים ארדה, כנראה בשנת 1949, בעת שהותה של מולודובסקי בישראל. הוא נתרם על ידי המצולמת לאוסף שבדרון בספרייה הלאומית

*

מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?

בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". כמעט 75 שנה עברו מאז נעשה תרגום המופת של אלתרמן והורים בימינו מתקשים להנגיש לדור הבא את הטקסט שכולו עברית נפלאה, אך שנחשבת היום בעיני חלקם כארכאית. לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר קומיקס לילדים (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רבדים נוספים.

קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר" שיר הנושא של אותו קובץ של שירי מולודובסק לילדים: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:

8
איור של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל" מתוך שרשרת זהב, אחוזת בית, 2007

זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:

"צַד יְמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,

חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.

וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר."

8
איור של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל", ספריית נח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

 

הינה עדנה פלידל מפליאה לספר את "גלגוליו של מעיל". ילדים שנשארו חולים בבית מול הטלוויזיה, בשנות השבעים והשמונים, ודאי זוכרים…


ולסיום, סיפור המעשייה המלא והמנוקד – מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!

הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.

כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח
לֹא בִּגְדִּי לָבָן וְצַח.
מַעֲשֵׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.

הוֹי תָּפְרוּ מְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף,
לַבָּחוּר גְּדַלְיָהוּ גּוּץ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַם בַּחוּץ.

רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.

אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן.

קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
קְצָת גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן!

מָה עוֹשִׂים? חֲסַל! אֵין עֵזֶר!
רָץ בַּמְּעִיל שְׁמַרְיָהוּ לֵיְזֶר.

רָץ בּוֹ לֵיְזֶרְקֶה שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.

פַּעַם הוּא הֵרִים יָדַיִם –
נִתְפַּקְּעוּ הַשַּׁרְווּלַיִם!

קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
לֵיְזֶרְקֶה הֵרִים יָדַיִם
וְהַקֵּץ לַשַּׁרְווּלַיִם!

מָה עוֹשִׂים? נוּ, מֵילָא, מֵילָא,
שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר בֵּילָה.

בֵּילָה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.

פַּעַם  בֵּילָה מִתְכּוֹפֶפֶת…
הַבִּטְנָה, הוֹי, מִתְעוֹפֶפֶת!

קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
בֵּילָה רֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת –
הַבִּטְנָה כְּבָר מִתְעוֹפֶפֶת!

וּפוֹסֶקֶת הַחֶבְרַיָּה:
שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה!

חַיָּה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.

וּפִתְאֹם, אֵימָה וָפַחַד,
חַיָּה בָּאָה מִתְיַפַּחַת,
בִּדְמָעוֹת עַל הָרִיסִים –
הִיא אִבְּדָה אֶת הַכִּיסִים!

רוֹעֲמִים כֻּלָּם כָּרַעַם:
חַיָּה, תִּתְבַּיְּשִׁי הַפַּעַם!
מַה זֶּה? אֵיךְ זֶה כָּךְ עוֹשִׂים?
אֵיךְ זֶה מְאַבְּדִים כִּיסִים?

אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ
אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פֶּרֶץ.

פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ!
מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ,
מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים
לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים,

וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת
וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת,
מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ,
בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ.

נוּ, וּבְכֵן בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ
אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם
הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם
וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ
חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ.

וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן
הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן
וְסִדֵּר בּוֹ חוֹר מוּל חוֹר,
מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!

מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
אֵיזֶה בֶּגֶד לְתִפְאֶרֶת,
אֵיזֶה מִן מְעִיל-אַדֶּרֶת!

הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ,
מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!

פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ –
בָּא עֵירֹם, וּמְעִיל לֹא יֵשׁ…

מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?

אָז עָנָה לָהֶם הַנַּעַר
לָשׁוֹן חַדָּה כַּתַּעַר:

צַד יָמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.

וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.

 

 

לקריאה נוספת

לילות חשון – שירים, קדיה מולודבסקי, איסוף, ביאור ואחרית דבר אמיר שומרוני, עורך אברהם נוברשטרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, 2017

הציטוט מתוך זכרונותיה של קדיה מולודובסקי, מתוך "סביבה" 34, אוגוסט 1971, "מירושתו של סב סבי" פרק 43 (עמ' 44), ד"ר נגה רובין

"פתחו את השער" – שירי ילדים מאת קדיה מולודובסקי, בלווית סיפור על המשוררת מאת יעקב פיכמן, הקיבוץ המאוחד, 1945

גלגולו של מעיל – בין אלתרמן לקדיה – ד"ר שמעונה פוגל

בתיה קולטון ויחיאל פרץ – עיר האושר, מרית בן ישראל

כתבות נוספות

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

ספר הניגונים

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

`;