תרצה טנאי: האישה שאיירה את ילדותנו

מי הייתה המאיירת שמאות מאיוריה ליוו את הספרים והעיתונים של ילדי ישראל, אך בצניעותה פורסמו רובם רק בשמה הפרטי? אילו איורים שלה התחבבו על ילדי המעברה? ואיך קרה ששכחו אותה בתוך טאבון?

דורית גני | 25.02.19 |
Share
תרצה טנאי
תרצה טנאי בגיל 18. התמונה באדיבות המשפחה

"ביום ט"ו תמוז תר"פ הופעת לעולם ילדתי החביבה. בשעה הרביעית בבוקר הופעת ובייסורים רבים ילדתיך, ילדתי. ברוכה היי לי תמיד, ברוכה לעולמנו ולארצנו"

(הציטוטים המודגשים בכתבה הם מתוך יומנה של אמה של תרצה – רחל קטינקא)

 

תרצה טנאי נולדה בהולנד, להורים ארץ ישראליים ששהו שם בשליחות חקלאית. את שנותיה הראשונות ליווה יומן שכתבה לה אמה המורה, רחל קטינקא. אביה היה יהושע ברנדשטטר, מומחה לחקלאות, ובהמשך היה למנהל הבימה ומחלוצי הקולנוע בארץ.

 

מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה
מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה

 

"מאבא קיבלנו היום מכתב. הוא כותב כי הוא שלנו ואוהב אותנו מאד מאד. הוא דואג לנו לדירה ויבוא לקחת אותנו. מה טוב יהיה להיות אתו. ובקרוב, כשאת תגדלי מעט, נרחיק, נרחיק לארצנו. ואראה לך את מולדתך. זו שהנך בה עתה אינה המולדת שלך. שם שמש לרוב, לרוב"

 

תרצה הייתה בת שנה כאשר חזרה עם הוריה לישראל. הם הגיעו ליבנאל, שם היה המשק המשפחתי. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, ולתקופה מסוימת הייתה תרצה הילדה היחידה שם. בדף סידור העבודה של הקיבוץ הופיעו השיבוצים של החברים לתורנויות ברפת, במכבסה ובמטבח, ובכל יום מונה תורן גם לענף המשק הייחודי "תרצה".

באחד הימים חששו אנשי הקיבוץ מפני פורעים. כדי להגן על התינוקת הקטנה החביאו אותה בטאבון לאפיית לחם, שאת דלתו השאירו פתוחה. כשהכול הסתיים בטוב, יצאו כולם בריקודים, ורק כעבור שעות נזכרו בתינוקת, שעדיין ישנה בשלווה בתוך הטאבון.

 

מתוך הספר ימים שמחים. כתבה: מטעמה קשתי
מתוך הספר ימים שמחים. כתבה: מטעמה קשתי

 

"חושך קצת לפני עיני. שכחתי את צחוקך עתה, ואבא הן אינו יזכור אותנו. ועתה החלטתי שוב להתחיל לחיות את חיי אני. בעצמי אפרנס אותנו, אדאג לנו. ונחיה כמו שאנחנו רוצים"

 

הוריה של תרצה נפרדו, ויחד עם אמה ואחותה הצעירה הגר עברה לתל אביב. הפרידה מהקיבוץ לא הייתה קלה, ובלילה האחרון שלה שם ישבה תרצה על המדרגות של צריף הילדים, הסתכלה על הגלבוע וחשבה: "את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח".

 

מתוך הספר תמר והסביונים. כתב: זאב
מתוך הספר תמר והסביונים. כתב: זאב

 

אבל הרבה טוב יצא משהותן בתל אביב. תרצה תמיד אהבה לצייר, אבל רק בתל אביב נולדה ההבנה מה רב כשרונה. היא החלה ללמוד ציור ולקחה שעורים פרטיים אצל מיטב הציירים, ואח"כ גם למדה בבצלאל. בספר "הילד בארץ ישראל" שכולל טקסטים ואיורים שנאספו מילדים ברחבי הארץ, ניתן למצוא עדויות מוקדמות לכשרונה – באיור ובכתיבה.

 

הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה
הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה

ועוד זוכרת אני: בימים קדומים היתה מלחמה בארץ. לא אדע מדוע?
אמנם, נדמה לי, שנלחמו בגללי. לא, זה לא יתכן! האם לא הבינו
האנשים, שצריך רק לחרוש, לזרוע ולנטוע בי – והשלום יבוא
מאליו. אילו ידעו האנשים את העבודה, אילו הרגישו את העץ,
אילו הבינו שהאדמה לא כדי לריב בגללה, להכות, להרוג . . .

(מתוך הסיפור "האדמה" שכתבה תרצה בגיל 13.5 ופורסם בספר "הילד בארץ ישראל")

 

"הארשום לזיכרון לך ימי אושר של אמא? אני עתה מאושרת בעבודתי. בי"

 

לאחר שהוריה נפרדו, נישאה אמה רחל למחנך והמשורר אהרן זאב (על שמו פרס זאב לספרות ילדים) ונפשה של תרצה נקשרה בנפשו של אביה החורג. בעוד מספר שנים יוציא זאב את ספרי הילדים שלו ויבחר בתרצה לאייר את כל ספריו.

 

מתוך הספר אבא. סיפר: אהרן זאב
מתוך הספר אבא. סיפר: אהרן זאב

 

תל אביב גם הפגישה את תרצה עם המשורר והסופר שלמה טנאי והשניים נישאו בט"ו באב, 1946. הם נסעו לתקופת מה לפריז, שם למדה תרצה באקדמיה לציור, ובשובם ארצה פרחה קריירת האיור שלה. היא קיבלה שפע בקשות לאייר בעיתונים ובספרים, ובהם גם ספרי הילדים וספרי השירה של שלמה טנאי עצמו. השניים חיו באהבה גדולה וביצירה משותפת עד מותו של שלמה בשנת 2000.

 

מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה
מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה

 

אחד הספרים הראשונים שאיירה תרצה היה הספר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. כאשר הגיע הטלפון מההוצאה לאור, ובו ההצעה לאייר את הספר, נטייתה הראשונה של טנאי הייתה לסרב. כל חייה התעצבו בנוף ובהוויה הישראלית, והיא הרגישה שהיא לא המאיירת המתאימה לשירים שמתארים את הווי החיים בפולין. בסופו של דבר השתכנעה לקבל את העבודה, ומיד כשהתחילה לאייר הרגישה, "שכל התמונות וההוויה של העולם היהודי הזה קיימים בי ואני חלק ממנו".

 

הילדה איילת. מתוך פתחו את השער
הילדה איילת. מתוך "פתחו את השער"

 

עבור הקוראים הצעירים, האיורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהספר ועוררו הזדהות רבה גם בקרב הקוראים בארץ. סבינה שביד מתארת כיצד ילדי המעברה בקטמון, שם עבדה, הזדהו עם ילדי ורשה העניים שבשירים ועם האיורים שתיארו אותם. לאיור של פרץ השובב הוסיף אחד מהילדים את השם ניסים – שמו של הילד השובב מהמעברה.

 

גלגוליו של מעיל. מתוך "פתחו את השער"
גלגוליו של מעיל. מתוך "פתחו את השער"

 

"יש אומרים דומה הנך לאבא שלך ולא לי, ואני מאחלת לך כי תדמי לך. רק לך, ילדתי"

 

בערוב ימיו, החל אביה של תרצה, יהושע ברנדשטטר, לצייר בעצמו, ואף הציג כמה תערוכות של ציוריו. בשלב זה בתו כבר הייתה מאיירת ותיקה, מאחוריה מאות איורים בספרים ובעיתונים. טנאי המשיכה בעבודתה עד שנות ה-90. בשלב זה איורי הקו העדינים ומלאי הרגש שלה כבר לא תאמו את דרישות השוק, שהאיורים בו הפכו צבעוניים ומפוארים יותר. אך למעשה, גם היום, התבוננות באיורים של תרצה טנאי היא חוויה מרגשת עד דמעות. זו התרגשות שלא נובעת רק מנוסטלגיה של מי שגדלו על הספרים והאיורים הללו, אלא כזו שנובעת מקווים מלאי הבעה, שדווקא בפשטותם מצליחים לשרטט בפנינו עולם ילדי מלא בטבע, אופטימיות ותום.

 

בואו להכיר את תרצה טנאי באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019

מידע נוסף ניתן למצוא בספרים

איש אהבות: סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר / מוטי זעירא

תרצה טנאי – פתחו את השער, מיכל אפרת – נסע אל השדה / מחקר ומאמרים – סבינה שביד

 

 

דורית גני

עובדת במחלקת ייעוץ והדרכה, נהנית לחפש (כמעט כמו שאני נהנית למצוא). אוהבת במיוחד את עולם ספרות הילדים, לומדת אותו וכותבת בו.

לכתבות נוספות של דורית גני >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו