מי הייתה המאיירת שמאות מאיוריה ליוו את הספרים והעיתונים של ילדי ישראל, אך בצניעותה פורסמו רובם רק בשמה הפרטי? אילו איורים שלה התחבבו על ילדי המעברה? ואיך קרה ששכחו אותה בתוך טאבון?
"ביום ט"ו תמוז תר"פ הופעת לעולם ילדתי החביבה. בשעה הרביעית בבוקר הופעת ובייסורים רבים ילדתיך, ילדתי. ברוכה היי לי תמיד, ברוכה לעולמנו ולארצנו"
(הציטוטים המודגשים בכתבה הם מתוך יומנה של אמה של תרצה – רחל קטינקא)
תרצה טנאי נולדה בהולנד, להורים ארץ ישראליים ששהו שם בשליחות חקלאית. את שנותיה הראשונות ליווה יומן שכתבה לה אמה המורה, רחל קטינקא. אביה היה יהושע ברנדשטטר, מומחה לחקלאות, ובהמשך היה למנהל הבימה ומחלוצי הקולנוע בארץ.
"מאבא קיבלנו היום מכתב. הוא כותב כי הוא שלנו ואוהב אותנו מאד מאד. הוא דואג לנו לדירה ויבוא לקחת אותנו. מה טוב יהיה להיות אתו. ובקרוב, כשאת תגדלי מעט, נרחיק, נרחיק לארצנו. ואראה לך את מולדתך. זו שהנך בה עתה אינה המולדת שלך. שם שמש לרוב, לרוב"
תרצה הייתה בת שנה כאשר חזרה עם הוריה לישראל. הם הגיעו ליבנאל, שם היה המשק המשפחתי. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, ולתקופה מסוימת הייתה תרצה הילדה היחידה שם. בדף סידור העבודה של הקיבוץ הופיעו השיבוצים של החברים לתורנויות ברפת, במכבסה ובמטבח, ובכל יום מונה תורן גם לענף המשק הייחודי "תרצה".
באחד הימים חששו אנשי הקיבוץ מפני פורעים. כדי להגן על התינוקת הקטנה החביאו אותה בטאבון לאפיית לחם, שאת דלתו השאירו פתוחה. כשהכול הסתיים בטוב, יצאו כולם בריקודים, ורק כעבור שעות נזכרו בתינוקת, שעדיין ישנה בשלווה בתוך הטאבון.
"חושך קצת לפני עיני. שכחתי את צחוקך עתה, ואבא הן אינו יזכור אותנו. ועתה החלטתי שוב להתחיל לחיות את חיי אני. בעצמי אפרנס אותנו, אדאג לנו. ונחיה כמו שאנחנו רוצים"
הוריה של תרצה נפרדו, ויחד עם אמה ואחותה הצעירה הגר עברה לתל אביב. הפרידה מהקיבוץ לא הייתה קלה, ובלילה האחרון שלה שם ישבה תרצה על המדרגות של צריף הילדים, הסתכלה על הגלבוע וחשבה: "את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח".
אבל הרבה טוב יצא משהותן בתל אביב. תרצה תמיד אהבה לצייר, אבל רק בתל אביב נולדה ההבנה מה רב כשרונה. היא החלה ללמוד ציור ולקחה שעורים פרטיים אצל מיטב הציירים, ואח"כ גם למדה בבצלאל. בספר "הילד בארץ ישראל" שכולל טקסטים ואיורים שנאספו מילדים ברחבי הארץ, ניתן למצוא עדויות מוקדמות לכשרונה – באיור ובכתיבה.
הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה
ועוד זוכרת אני: בימים קדומים היתה מלחמה בארץ. לא אדע מדוע?
אמנם, נדמה לי, שנלחמו בגללי. לא, זה לא יתכן! האם לא הבינו
האנשים, שצריך רק לחרוש, לזרוע ולנטוע בי – והשלום יבוא
מאליו. אילו ידעו האנשים את העבודה, אילו הרגישו את העץ,
אילו הבינו שהאדמה לא כדי לריב בגללה, להכות, להרוג . . .
(מתוך הסיפור "האדמה" שכתבה תרצה בגיל 13.5 ופורסם בספר "הילד בארץ ישראל")
"הארשום לזיכרון לך ימי אושר של אמא? אני עתה מאושרת בעבודתי. בי"
לאחר שהוריה נפרדו, נישאה אמה רחל למחנך והמשורר אהרן זאב (על שמו פרס זאב לספרות ילדים) ונפשה של תרצה נקשרה בנפשו של אביה החורג. בעוד מספר שנים יוציא זאב את ספרי הילדים שלו ויבחר בתרצה לאייר את כל ספריו.
תל אביב גם הפגישה את תרצה עם המשורר והסופר שלמה טנאי והשניים נישאו בט"ו באב, 1946. הם נסעו לתקופת מה לפריז, שם למדה תרצה באקדמיה לציור, ובשובם ארצה פרחה קריירת האיור שלה. היא קיבלה שפע בקשות לאייר בעיתונים ובספרים, ובהם גם ספרי הילדים וספרי השירה של שלמה טנאי עצמו. השניים חיו באהבה גדולה וביצירה משותפת עד מותו של שלמה בשנת 2000.
אחד הספרים הראשונים שאיירה תרצה היה הספר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. כאשר הגיע הטלפון מההוצאה לאור, ובו ההצעה לאייר את הספר, נטייתה הראשונה של טנאי הייתה לסרב. כל חייה התעצבו בנוף ובהוויה הישראלית, והיא הרגישה שהיא לא המאיירת המתאימה לשירים שמתארים את הווי החיים בפולין. בסופו של דבר השתכנעה לקבל את העבודה, ומיד כשהתחילה לאייר הרגישה, "שכל התמונות וההוויה של העולם היהודי הזה קיימים בי ואני חלק ממנו".
עבור הקוראים הצעירים, האיורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהספר ועוררו הזדהות רבה גם בקרב הקוראים בארץ. סבינה שביד מתארת כיצד ילדי המעברה בקטמון, שם עבדה, הזדהו עם ילדי ורשה העניים שבשירים ועם האיורים שתיארו אותם. לאיור של פרץ השובב הוסיף אחד מהילדים את השם ניסים – שמו של הילד השובב מהמעברה.
"יש אומרים דומה הנך לאבא שלך ולא לי, ואני מאחלת לך כי תדמי לך. רק לך, ילדתי"
בערוב ימיו, החל אביה של תרצה, יהושע ברנדשטטר, לצייר בעצמו, ואף הציג כמה תערוכות של ציוריו. בשלב זה בתו כבר הייתה מאיירת ותיקה, מאחוריה מאות איורים בספרים ובעיתונים. טנאי המשיכה בעבודתה עד שנות ה-90. בשלב זה איורי הקו העדינים ומלאי הרגש שלה כבר לא תאמו את דרישות השוק, שהאיורים בו הפכו צבעוניים ומפוארים יותר. אך למעשה, גם היום, התבוננות באיורים של תרצה טנאי היא חוויה מרגשת עד דמעות. זו התרגשות שלא נובעת רק מנוסטלגיה של מי שגדלו על הספרים והאיורים הללו, אלא כזו שנובעת מקווים מלאי הבעה, שדווקא בפשטותם מצליחים לשרטט בפנינו עולם ילדי מלא בטבע, אופטימיות ותום.
את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שבכוחו לעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.
קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית, וגדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה (היום בבלרוס). עברית למדה מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ומהגמנסיה, ואת היידיש למדה מסבתה.
בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל ופנינה היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.
באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."
תמונה של בנות המחזור ההוא בסמינר, עם היילפרין ואשתו פנינה. התמונה באדיבות מילי כץ שסבתה קוקה שפירא למדה עם קדיה בסמינר. במרכז: יחיאל היילפרין ומעליו משמאל אשתו פנינה. לשמאלו, באותה שורה, קוקה שפירא. למטה, שנייה מימין, קדיה מולודובסקי.
בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד דוד ברגלסון שכנראה היו בינה ובינו קשרי אהבה), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.
פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."
את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.
בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שנולד מחדש וזוכה לחיים מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.
פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."
ד"ר נגה רובין מהחוג לספרות וספרות ילדים, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, שלחה לי קטע מרגש מתוך זכרונותיה של קדיה, שאותם תרגמה מיידיש לעברית. קטע שבו המשוררת מתייחסת לכתיבת "גלגוליו של מעיל":
"באותו הזמן התחלתי לכתוב את המעשיות והשירים שלי לילדים. המעשיות הצילו אותי ממצב הרוח הקשה. כתבתי מעשה במעיל, זה מעשה במעיל במשפחה ענייה שעובר מילד אחד לשני. זוהי המדרגה הנמוכה ביותר של עוני. הקראתי את הסיפור הזה לילדים בכיתתי. הם שמחו, הם פשוט מחאו כפיים. אה, המעיל כבר עבר לילד הזה ולילד ההוא. הם עצמם פשוט רצו ללבוש את המעיל. הרגשתי שהילדים, שלא בכוונה, מלמדים אותי בינה. אין דבר גרוע בכך שהולכים במעיל ישן. זוהי ממש שמחה. מצב הרוח הילדי החייה אותי. המעשיות לילדים היו עבורי הארה. הילדים לימדו אותי כיצד לעבור את הזמנים הקשים. חשתי בנס של החיים. אני באמת הייתי המורה שלהם אבל הם לימדו אותי הרבה יותר מאשר אני אותם. הם הרימו עבורי את שמחת החיים. מספר לא מבוטל מן המעשיות לילדים כתבתי כאשר מצב הרוח שלי היה בתחתית המדרגה, המעשייה נהגה לרומם אותי."
"א מאנטל פון א טומקעלן געווטנטל", "גלגוליו של מעיל" ביידיש
איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הקובץ וממשיך להתפרסם עד היום. חוקר ספרות היידיש אמיר שומרוני מוסיף כי מי שיזם את הוצאת הקובץ לאור היה המשורר, פעיל התרבות והתיאטרון זאב יוסקוביץ-יוסיפון.
אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר, ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.
ד"ר נגה רובין מוסיפה שהקשר בין אלתרמן לבין קדיה, שהכירו עוד מימי ורשה, קשור גם לאביו של אלתרמן, יצחק אלתרמן, שיחד ובו-בזמן עם יחיאל היילפרין (אביו של אוריאל, המשורר יונתן רטוש) הקים את גן הילדים הראשון בעברית בוורשה.
נתן אלתרמן, מתוך אוסף דן הדני בספרייה הלאומית. צילום: צוות יפפא, 1957
אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת גלגולו של ניגון, הניגון שנברא מחדש), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.
"גלגוליו של מעיל" מתוך "פתחו את השער", איירה תרצה (טנאי), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1945
ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית שם התקבלה באהדה והמשיכה בכתיבתה. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו, התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה שמחה לב ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, מצאה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, כתבה ביידיש על החלוצים, על צדק חברתי, על קיבוץ גלויות ועל ירושלים, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.
מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה לא רק שירים אלא גם פרוזה ומחזות. מתוך כ-500 שיריה, רק כ-100 תורגמו לעברית עד היום.
קדיה מולודובסקי. בתחתית התצלום, חתמה את שמה ביידיש: "קאדיע מאלאדאווסקי". הצילום הופק על ידי הצלם אפרים ארדה, כנראה בשנת 1949, בעת שהותה של מולודובסקי בישראל. הוא נתרם על ידי המצולמת לאוסף שבדרון בספרייה הלאומית
בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". כמעט 75 שנה עברו מאז נעשה תרגום המופת של אלתרמן והורים בימינו מתקשים להנגיש לדור הבא את הטקסט שכולו עברית נפלאה, אך שנחשבת היום בעיני חלקם כארכאית. לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר קומיקס לילדים (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רבדים נוספים.
קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר" שיר הנושא של אותו קובץ של שירי מולודובסק לילדים: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:
איור של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל" מתוך שרשרת זהב, אחוזת בית, 2007
זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:
"חטיפתו של אדגרדו מורטרה", ציור מאת דניאל אופנהיים, 1862
ראשיתו של הסיפור בהחלטה שביסודה עמדה כוונה טובה. אולם, ללא כוונה להרע או להכאיב, עתידה היתה החלטה זו לשנות את חייה של משפחה שלמה ולהשפיע לעד על דעת הקהל ביחס לכנסייה הקתולית.
אדגרדו מורטרה נולד בשנת 1851, השישי מבין שמונת ילדיה של משפחה יהודית-איטלקית מבולוניה. כשהיה בן חודשים ספורים בלבד, חלה אדגרדו מאוד וחרף מאמצי רופאו ותפילותיהם הנואשות של הוריו ושאר אוהביו, מצבו לא השתפר.
באותה עת העסיקה משפחת מורטרה משרתת קתולית בת שש-עשרה בשם אנה מוריסי. אנה צפתה במצבו של התינוק מדרדר. מתוך הנחה שלא ניתן עוד לעשות דבר למען הילד האומלל, החליטה המשרתת הצעירה להטבילו בסתר, בתקווה שאם יחליט האל שבא הזמן לקחתו מן העולם הזה – כך תסייע לפחות להציל את נשמתו. בלי לבקש את רשות הוריו או לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיה, הטבילה אנה את אדגרדו. להפתעת הסובבים אותו, הילד התחזק, גבר על מחלתו ושב לאיתנו.
מכל מקום, זה הסיפור שסיפרה אנה מוריסי לכומר שלה בווידוי, שש שנים מאוחר יותר.
הכומר, נאמן ומסור לכנסייה ולחוקיה, דיווח על הסיפור לרשויות המתאימות, שמיהרו להיכנס לתמונה. אחרי ככלות הכול, לפי חוקי האינקוויזיציה הרומית, ילד שהוטבל – גם אם באורח בלתי-רשמי – היה קתולי ללא עוררין, והחוק במדינת האפיפיור אסר חד משמעית על משפחות מזרמי אמונה שונים לגדל בחזקתן ילדים קתולים.
חייליו של האפיפיור פיוס התשיעי
הנקישה על הדלת נשמעה בערב רגוע של חודש יולי, בשנת 1857. שלוות ביתה של משפחת מורטרה הופרה באחת כאשר חיילי האפיפיור הסתערו על הבית, לקחו את אדגרדו בן השש והודיעו למשפחתו שלא תוכל להוסיף ולגדל את בנה. הילד נעקר מחיקם המגונן של הוריו ההמומים ונלקח ישירות לוותיקן.
הידיעות על חטיפתו של אדגרדו ועל מצוקתה של משפחת מורטרה התפשטו עד מהרה ברחבי העולם. דמויות בכירות בזירה הבינלאומית – לרבות הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי – ניסו להשפיע על האפיפיור פיוס התשיעי להשיב את הילד למשפחתו, אך ללא הועיל. הכנסייה עמדה על כך שהחוק ברור: מרגע שהוטבל הילד, אין עוררין שהוא קתולי ושאינו יכול להוסיף ולגדול אצל הוריו היהודים.
בפני הכנסייה הוצגו ראיות המוכיחות כי המשרתת איננה אדם מהימן, וכי היא פוטרה מעבודתה אצל משפחת מורטרה, כמו גם אצל כמה משפחות אצלן הועסקה לאחר מכן. הזוג מורטרה הכחיש כי אדגרדו אי-פעם חלה אנושות – דבר שייתר מלכתחילה את ההטבלה בסתר והפריך את זכותה של הכנסייה הקתולית לקחת את הילד: מאחר ומעולם לא היה כל צורך בהטבלתו, היא לא התרחשה מעולם וכך נותר הילד יהודי בלבד.
סר משה מונטיפיורי. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון
סר משה מונטיפיורי – איש ציבור, נדבן ונשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה – לקח על עצמו לסייע למשפחת מורטרה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לקהילות באמריקה ובאירופה, בתקווה לגייס תמיכה רחבה יותר במשפחה ולהגביר את הלחץ על הכנסייה להשיב את הילד לביתו הראוי. בתום מספר חודשי פעילות למען המשפחה בבריטניה, החליטו מונטיפיורי וועד שליחי הקהילות שכדי להשפיע על הכנסייה יש לנקוט באמצעים דרסטיים יותר. מונטיפיורי ארז את חפציו והתכונן לנסוע לרומא, על מנת לנסות לפנות ישירות לאפיפיור פיוס התשיעי, בתקווה שיאחד סוף-סוף את הילד עם משפחתו.
פנים בית הכנסת בוויס-מרקס (Bevis-Marks) בלונדון. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית
לפני שיצא לשליחותו בעלת החשיבות העליונה, חיבר בית הכנסת של יהודי ספרד ופורטוגל בלונדון (בית הכנסת בשכונת בוויס-מרקס), שבו נהג מונטיפיורי להתפלל, תפילה מיוחדת, אותה תישא קהילת המתפללים במקום לשם הצלחתו בידי שמיים. כשהוא חמוש בקהילתו המתפללת כדי לחזקו, יצאו מונטיפיורי ורעייתו למסע, בידיעה שנכונים להם קרבות קשים רבים.
תפילה להצלחת שליחותו של מונטיפיורי באפריל 1859. התמונות לקוחות מאוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לגודל מלא
משהגיע לבירת איטליה, ביקש מונטיפיורי מכמה ממיודעיו ליצור בשמו קשר עם האפיפיור, בניסיון לקבוע עמו פגישה. הימים הפכו לשבועות, והוא החל מבין ששליחותו לא עתידה לשאת פרי. שבועות ספורים לאחר שהגיע לרומא קיבל סוף סוף מונטיפיורי תשובה לבקשתו להיפגש עם האפיפיור: "צר לי עד מאוד," כתב איש הקשר שלו, "הודיעו לי שהאפיפיור אינו מוכן לקבל אותך. הוד קדושתו לא מוכן להתיר כל שיג ושיח בעניין מורטרה, מאחר והעניין סגור."
במקום פגישה עם האפיפיור, אושרה למונטיפיורי פגישה עם הקרדינל מזכיר המדינה של הוותיקן, שהאזין לבקשתו של מונטיפיורי ואז הציע בציניות, שעם הגיעו לגיל שמונה-עשרה, תינתן לילד הבחירה, האם ברצונו להישאר בכנסייה הקתולית או לשוב למשפחתו – אך עד אז, יגדלו אותו ויחנכו אותו בדרכיה של הכנסייה. ככלל, הפגישה אמנם לא היתה מועילה, אך הקרדינל כן הסכים לאפשר לבני הזוג מורטרה לבקר את בנם.
ישנן גרסאות סותרות באשר לביקורם של ההורים אצל אדרגדו. לפי גרסה אחת, הילד נצמד נואשות להוריו וזעק שהוא רוצה לחזור הביתה. גרסה אחרת של האירועים טוענת שרוח הגאולה האירה וחזקה את רוחו של הילד, וכי לבו נשבר משלא עלה בידו לשכנע את הוריו להתנצר ולהצטרף אליו בדרכו החדשה.
אדגרדו מורטרה (מימין) ואמו
כעבור שבועות של מאמצים, עזב סר משה מונטיפיורי את רומא ושב לביתו, אחרי שמאמציו להיפגש עם האפיפיור העלו חרס. אדגרדו מורטרה נשאר בחזקתה האיתנה של הכנסייה, חרף תשומת הלב הבינלאומית לעניינו והלחץ שהופעל על הוותיקן.
העיתון בני ברית מסנג'ר, 10 במאי 1940
משפחת מורטרה הוסיפה לפעול להשבת בנה, ללא הועיל. בגיל 21 היה אדגרדו מורטרה לכומר, אחר שהוכשר מילדות אצל האפיפיור בכבודו ובעצמו. הוא הקדיש את חייו לכנסייה, נסע ברחבי אירופה והטיף לדתו, עד מותו בבלגיה בשנת 1940.
תודה מיוחדת לקארן אטינגר ממחלקת החינוך של הספרייה הלאומית על עזרתה בכתיבת הכתבה.
גלים גבוהים היכו בחוזקה בדופנותיהן של זוג הספינות, שיצאו לדרכן הביתה לפני חודש ימים, והיטלטלו עתה מצד לצד במי האוקיינוס האטלנטי. המלחים העובדים על הסיפון קשרו את עצמם שמא יישקעו במצולות. ספון בתאו הקטן, לצד שולחן הכתיבה שלו, ישב רב החובל. ספינה אחת כבר איבד לפני כמה חודשים, וכעת חשש לשתי ספינותיו האחרות. לפני כן דרש להטיל גורלות כדי לפייס את האל; מי שנפל בגורל התחייב ללבוש בגדי צליין ולעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה.
רב החובל עצמו נפל בגורל. הוא חשב על שני בניו בקורדובה שיוותרו יתומים, אך מעל הכול הטרידה אותו מחשבה אחרת: התגלית המדהימה שהמלך ששלח אותו למשימה החשובה לא יזכה לשמוע. לכן, הוא טבל את קסתו בדיו, פרש את פיסת הקלף וכתב על אודות המסע הארוך ומלא האתגרים שאליו יצא בקיץ הקודם. כשסיים, חתם את הקלף בשעווה, קשר אותו, והכניס לחבית. את החבית האטומה השליך לים בתפילה שתגיע ליעדה.
החבית לא התגלתה מעולם, אך כריסטופר קולמבוס וצוותו שרדו את הסערה והגיעו מותשים לנמל ליסבון מספר שבועות לאחר מכן.
משם שלח הספן ארבעה מכתבים ארוכים. ראשית כתב למלך פורטוגל והסביר את סיבת עגינתו בליסבון, עד שימשיך בדרכו לספרד. שנית, שלח מכתב למלכי ספרד ששלחו אותו למסע, פרדיננד ואיזבלה (האחראים על גירוש יהודי ספרד שנה קודם לכן). שני מכתבים נוספים שלח ללואי סנטנגל ולגבריאל סנצ'ז, שהיו אנשי מפתח בארגון הפרויקט ובמימונו.
כל המכתבים המקוריים לא שרדו, אך אנו יודעים עליהם ממקורות שונים. קולומבוס כתב יומן שבו פירט יום-יום את אשר עבר עליו ועל ספינותיו בהפלגה מערבה: שהותו באיים הקריביים (הוא האמין שהיו אלה האיים המזרחיים של סין והודו), והדרך המסוכנת בחזרה לאירופה. ביומן תיאר את המכתב שהשליך לים. בהמשך היומן ציין שהגיע לליסבון ב-4 במרץ 1493 ושאז שיגר את מכתבו הראשון למלך פורטוגל.
היומן הועתק עבור המלכה איזבלה, אך אבד בחלוף הזמן. גרסה ערוכה ומעובדת שלו נכתבה בידי ברטולומה דה לאס קסאס, היסטוריון וכומר ספרדי שחי במאה ה-16. גם גרסה זו אבדה והתגלתה רק בסוף המאה ה-18. עד הגילוי המחודש כל שהיה ידוע על מסעו הראשון של קולומבוס למערב הגיע מהמכתבים אל סנטנגל וסנצ'ז.
בשנת 1989, כמעט 500 שנה לאחר המסע, פורסם העתק של מכתב קולומבוס לפי כתב יד ממקור לא ידוע, כנראה מהמאה ה-16. יש המשערים שפרסום זה מבוסס על מכתב קולומבוס לפרדיננד ואיזבלה.
תוכן המכתבים לסנטנגל ולסנצ'ז ידוע לנו היטב מפני שהם נדפסו שבועות אחדים לאחר שנשלחו. המכתב לסנצ'ז תורגם ללטינית ונקרא Epistola de insulis nuper inventis (מכתב מהאיים שנתגלו לאחרונה) והודפס כבר במאי 1493 בידי סטפן פלאנק ברומא. ב-1493 הודפס והופץ המכתב ברומא, בפריז ובבזל. לעותק בזל נוספו גם חיתוכי עץ שהועתקו מרישומים, כנראה של קולומבוס עצמו.
חיתוך עץ של ספינתו של קולומבוס מתוך מהדורה של המכתב שהודפס בבאזל 1493
מכתבים מודפסים אלה הופצו בעולם. עד מהרה נפוצה הידיעה על גילוי דרך חדשה להודו בקרב אזרחי אירופה הנלהבים. כעבור עשור קבע מגלה הארצות, הקרטוגרף והסוחר האיטלקי אמריגו וספוצ'י, שלא את הודו גילו קולומבוס וצוותו, כי אם את "העולם החדש" שחלק ממנו ייקרא בעתיד "אמריקה".
לא מזמן הגיעה אליי פנייה מחוקרת באנגליה שביקשה לדעת אם בספר מסוים באוסף הספרייה הלאומית יש סימני מים. סימני מים הם סוג של לוגו המוטבע בדף שבעזרתם אפשר לזהות את יצרן הנייר ואת תקופתו. מצאתי את סימן המים (צורת דרקון או פגסוס) ואז עיינתי בספר עצמו.
פתיחת הספר Epistola de insulis nuper inventis, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לצפייה בספר לחצו על התמונה
אם הספר הדק הזה, הכתוב אותיות גותיות צפופות, לא היה אינקונבולה – סביר שלא הייתי מקדיש לו יותר מכמה רגעים. אך כשאינקונבולה מגיעה לידיך, נותנים לה את הכבוד הראוי לה. אינקונבולה – דפוס ערש בעברית, מוגדרת כספר דפוס שיצא לאור עד שנת 1500. ביררתי על אודות הכותר והתברר לי שמדובר באותו מכתב מודפס אל סנצ'ז ששלח קולמבוס בהגיעו לליסבון. מובן שמדובר בפריט נדיר ומיוחד, פריט שהגיע אלינו כנראה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.
את המכתב פתח קולמבוס בציון המסע שאליו יצא בשליחות פרדיננד מלך ספרד. נראה שהמדפיס שכח להזכיר גם את איזבלה המלכה. טעות זו תוקנה במהדורות הבאות. טעות נוספת הייתה ציון השם רפאל סנצ'ז בתור שמו של שר האוצר, שם שתוקן בהמשך לגבריאל סנצ'ז.
במכתב תיאר קולומבוס שהגיע לים ההודי 33 יום לאחר שעזב את האיים הקנריים. כיום אנו יודעים שלא היה זה הים ההודי כי אם מערב האוקיינוס האטלנטי סמוך לאיי בהאמה. קולומבוס העניק שמות נוצריים לאיים והמשיך בדרכו. תחילה, כשהגיע לאי ג'ואנה (קובה כיום) לא הבין שמדובר באי בגלל גודלו, אולם כשסיפרו לו המקומיים שזהו אי ולא חלק מהיבשת, המשיך בחיפוש עד שהגיע לאי היספנה (האיטי של ימינו), ושם הכריז בעלות על האי בשם המלך פרדיננד.
קולומבוס כתב שהיספנה היא מקום ובו נהרות והרים גבוהים רבים, צמחייה מגוונת, שדות, ציפורים מזמרות ומתכות יקרות. התושבים בריאים ומוכשרים, כתב קולומבוס, אך מפוחדים מאוד. רק לאחר שהצוות הספרדי העניק להם בדים ומתנות נוספות ניאותו התושבים להתקרב אליהם. בתמורה העניקו תושבי האי לקולומבוס וצוותו זהב וכותנה בשפע. קולמבוס לא חשב שהתושבים עובדי אלילים. הם האמינו, לדעתו, שהטוב מגיע מהשמיים וראו בקולומבוס ובצוותו מלאכים שהגיעו אליהם בספינות.
המקומיים עברו מאי לאי בעזרת סירות משוטים. הם נשאו עימם סחורות לשכניהם באיים האחרים. כולם שוחחו באותה שפה וקולומבוס הדגיש שעובדה זו היא שסייעה לספרדים בהמשך, כשניסו לנצר את תושבי האיים.
אם אנשי היספנה נחשבו מפוחדים ונאיביים, בעיני קולמבוס, תושבי האי הסמוך צ'ריס נראו לו אלימים במיוחד. הוא כתב שהם נהנים לאכול בשר אדם ושודדים את תושבי האיים השכנים. הם חמושים בקשתות ובחיצים, בעלי שיער ארוך, לעומת תושבי האי הגדול ביותר באזור שהיו מגולחים לגמרי. אי זה מתואר מלא זהב יותר מכל אי אחר.
באי היספנה ציווה קולומבוס לבנות מצודה, בה נותרו חלק מאנשי צוותו עם מספיק מזון לשנה שלמה. עוד הוסיף כי השאיר איתם את אחת הספינות (סנטה מריה), אך "שוכח" לציין שהספינה יצאה מכלל שימוש בגלל שהתנגשה ביבשה בהיספנה, בזמן שהוא וצוותו, במקום לכוון אותה בים, נרדמו.
קולומבוס סיים את המכתב בדברי שבח לאל ובתודה על הצלחת המשימה. הוא מציע לארגן אירועים דתיים ולחגוג את מציאת הנשמות האבודות מעבר לים.
מטרתו הרשמית והמרכזית של קולמבוס הייתה כלכלית – לגלות נתיב ימי קצר יותר להודו מזה המוכר. דרך קצרה אִפשרה לחסוך כסף רב בנסיעות מסחריות ארוכות ומסוכנות למזרח, נוסף על הכסף שעתיד למלא את קופת המדינה מהסחורות עצמן. אבל מה התכוונו הספרדים לעשות בכסף? את התשובה אנו מוצאים במכתב האבוד ששלח קולומבוס למלכי ספרד בהגיעו לליסבון.
במכתב מבטיח קולומבוס שהודות להצלחה המסחרית המתוכננת, בעוד שבע שנים יוכל לממן 5,000 פרשים ו-50,000 חיילים ולצאת למסע כיבוש ירושלים. הוא מוסיף: "זו הייתה המטרה שלשמה קיבלתי על עצמי את המיזם (המסע) הזה". אם כן, קולומבוס ומלך ספרד תִכננו מסע צלב לירושלים – מסע שלא היה כמותו מאז המאה ה-13. עובדה זו נחשפה רק לאחר גילוי המכתב בשנת 1989.
למעט מסע הצלב הראשון שהגיע לירושלים ב-1099, שאר המסעות הסתיימו בכשלון או בהישגים חלקיים בלבד. מה היה קורה אילו באמת יצא לארץ ישראל צי ספרדי גדול, חמוש בתותחים ובחומר נפץ? אפשר רק לדמיין, אך זה לא קרה. בעקבות גילוי קולמבוס נפתח יעד כיבוש מרתק יותר עבור עמי אירופה – העולם החדש, אמריקה.
