בחזרה אל העתיד

מוכר הספרים שנפל על הגנת ירושלים בתש"ח

גיל וייסבלאי
02.05.2019
715-537-future

דוד סַלִינְגְרֶה לא הסתער בראש גדודי חיילים על כוחות האויב. שמו גם לא נחקק באותיות זהב על לוחות הזיכרון לנופלי מערכות ישראל. ובכל זאת, דוד סלינגרה היה מגיבורי מלחמת תש"ח בירושלים. מוכר הספרים העתיקים, שהיה גם ממפקדי חיל משמר העם בבירה, מצא את מותו הטראגי ימים אחדים לפני ההפוגה הראשונה. אך סיפור חייו המרתק החל בכלל הרחק מכאן, בברלין של ראשית המאה העשרים.

דוד (אוּלְרִיך) סלינגרה (Salingré) נולד ב-29 באוקטובר 1906 בברלין. אולריך, הנער המבריק, הוכיח את כשרונו הספרותי בגיל צעיר מאוד. בגיל 18 כבר הוצעה לו משרת עורך בחברת "אולשטיין", הוצאת הספרים וקונצרן המו"לות הגדול והחשוב בגרמניה. הצעיר הסתער במלוא כשרונותיו על התפקיד, ועד מהרה גם החל לפרסם כתבות מושחזות בעיתון הפופולארי "פוסישה צייטונג". כבר בסוף שנות העשרים, סלינגרה לא נרתע מלשלוח את חיציו כנגד ראשי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929
דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929

בינואר 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, חש סלינגרה כי הוא עלול להיות אחד מקורבנותיו הראשונים של השלטון החדש. הוא נמלט לפירנצה, ושם קיבל את האזהרה ששלחה לו אחותו, לבל יחזור לגרמניה מחשש שייעצר. למרות זאת, איטליה הפשיסטית לא נראתה לסלינגרה כמקום מקלט בטוח. בסתיו 1936 גמלה בו ההחלטה כי אין מנוס מעלייה לארץ ישראל.

את מסעו ארצה עשה סלינגרה בדרך היבשה. ב-24 בספטמבר 1934 הוא הגיע ברכבת הישירה מביירות לחיפה. ואולם, העלייה ההמונית באותם הימים הקשתה עליו למצוא פרנסה שתהלום את כישוריו: סלינגרה עבד בתור שוער לילה באחד מבתי המלון בחיפה. אחרי שבועות לא רבים, הוא החליט לחפש את מזלו בירושלים. בתושייה רבה, העמיד סלינגרה ברחוב המלך ג'ורג' דוכן מאולתר, עשוי מארגז ישן, ומכר בו ספרים משומשים וכתבי עת גרמנים שרכש בפרוטותיו האחרונות. למרבה הפלא, סלינגרה עשה חיל בעבודה זו. ייתכן שאישיותו המיוחדת והידע העצום ששפע ממנו, בכל שיחה אקראית, הביאו לו יותר ויותר לקוחות.  

סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)
סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)

באותם הימים ממש, הלך והתגבש לו באמצע רחוב יפו, לא הרחק מן הדוכן המאולתר שהקים לעצמו סלינגרה, מרכז מיוחד במינו של חנויות לממכר ספרים עתיקים וחדשים. חנויות הספרים הידועות של סטימצקי, במברגר את וואהרמן, לודביג מאייר ומיכל רבינוביץ' ("דרום"), הצטרפו לקבוצה גדלה והולכת של בתי עסק שהיו, למעשה, מקומות מפגש לסופרים, משוררים, אומנים ואנשי רוח שהלכו וגדשו את רחובות ירושלים. מערכות העיתונים ששכנו בקרבת מקום, ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת), תרמו אף הן להפיכתו של האזור שסביב כיכר ציון למרכז תוסס.

יוסף אמינוף, איש עסקים עשיר שעלה מאיראן, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום במקום. ב-1935 הוא בנה בפינת רחוב יפו ורחוב הסולל בניין בן שלוש קומות, שבקומתו התחתונה חנויות להשכרה. לצד קפה "אלסקה", שהגיש שטרודל תפוחים בסגנון וינאי וקפה משובח לכל דורש, נפתחה חנות ספרים בת שתי קומות, בשם "העתיד". ואולם, מנהלי החנות נואשו מן העסק, וחיפשו דרך להיפטר ממנו. אל דוכנו הקטן של סלינגרה הגיעה עד מהרה השמועה על חיפוש קונה לחנות הספרים הכושלת. סלינגרה לא היסס: הוא פנה אל ידידו הצעיר, זאב (וולפגנג) אדינגר, וגייס עימו את הסכום הנדרש. בסתיו 1936 היה דוד סלינגרה לבעליה הגאה של חנות הספרים "העתיד", ומכאן ואילך היה שמו מזוהה עימה. בקומת הכניסה מכר אדינגר ספרים חדשים וספרי לימוד, ואילו בקומה השנייה השתרעה ממלכתו של סלינגרה: ספרים נדירים ועתיקים, בעיקר בגרמנית ובאנגלית, ספרי אומנות ומהדורות לאספנים.

כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים
כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים

פעילותה של החנות שפתח סלינגרה לא הצטמצמה למסחר בלבד: כמנהג הימים ההם, היה זה מרכז תרבותי שרחש ותסס, ומילא במיטב כוחו את צרכיהם של האינטלקטואלים הגולים בירושלים. סלינגרה, כשאר מוכרי הספרים שפעלו אז בסביבתו, שלח את ידו בהצגת תערוכות אומנות, אירגן מפעלי הוצאה לאור והרצאות. הניסיון העשיר שהיה לו בהוצאת "אולשטיין" בברלין, הביא אותו גם להתנסויות הרפתקניות בהוצאה לאור של פרסומים שונים, לרוב חד-פעמיים.

בינואר 1940, ערך סלינגרה בחנותו תערוכת ציורים של המשוררת אלזה לסקר-שילר, שבילתה שעות ארוכות בחנותו והתיידדה עימו מאוד. לימים, היא הפקידה בידיו את הוצאתו לאור של "פסנתרי הכחול", קובץ שיריה האחרון.

"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)
"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)

אדינגר וסלינגרה הצעירים התגייסו לשורות ארגון ה"הגנה" כבר בימי פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936). על-אף שדגלו בדו-קיום וחיי שלום ושיתוף עם הערבים (אדינגר אף היה גזבר "הליגה לשיתוף יהודי-ערבי") חנותם הייתה למרכז חשוב של כוח המגן העברי בבירה. ימי החירום בארץ רדפו זה את זה: עוד בטרם שככו מאורעות הדמים של 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה ואיימה לסחוף לתוכה גם את תושבי הארץ. סלינגרה לא עמד מן הצד גם הפעם: הוא התגייס לכוחות ההכנה האווירית האזרחיים (הג"א) והפך את "העתיד" למרכז ההדרכה של מתנדבי הג"א בבירה. במקביל, פעל להקמתו של כוח מכבי אש מתנדבים, ואף עמד בראשו. אלזה לסקר-שילר, המשוררת החולמנית, החלה לפנות אליו רק בשם "אדוני מפקד מכבי האש"…

למרבה הפלא, פעילותו הציבורית של סלינגרה לא פגעה כלל בהתפתחותה של "העתיד" לכלל מרכז תרבותי של ממש. תערוכות, הרצאות ובעיקר הרבה ספרים עתיקים ונדירים, משכו מבקרים רבים לקומה השנייה בחנות. יוזמותיו העסקיות של סלינגרה אף הביאו אותו לקיים בין כתלי "העתיד" את המכירה הפומבית הראשונה של בולים שהתקיימה בארץ. בערבו של יום ה-20 בנובמבר 1945 התקבצו ובאו אל "העתיד" אספני בולים מכל הארץ, ובהם גם קציני צבא בריטים.

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31
מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31

עם פרוץ מלחמת תש"ח, נמצאה חנות "העתיד" בעין הסערה: בפברואר 1948 החרידה התפוצצות אדירה את רחוב הסולל, כמה מטרים בלבד מן החנות. בניין ה"פלסטיין פוסט" נחרב כמעט לחלוטין, שלושה מעובדי הדפוס נהרגו ורבים נפצעו.

אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬
אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬

שלושה שבועות לאחר מכן אירע פיגוע תופת נוסף בסמיכות מקום: מכונית תופת התפוצצה ברחוב בן-יהודה, וגרמה להרוגים, לפצועים ולהרס רב. ירושלים הייתה נתונה להפגזות כבדות של הלגיון הערבי. סלינגרה המשיך בפעילותו הנמרצת בשורות ה"הגנה": הוא התמנה לסגן מפקד ההגנה האזרחית בעיר, והיה אחראי, בין היתר, על כלל המקלטים בירושלים. בשורות חיל "משמר העם", דאג סלינגרה להגנת האזרחים, שמצאו עצמם בקו האש הראשון. ההפגזות הכבדות על מרכז ירושלים לא פסחו גם על "העתיד": רסיסים חדרו לתוך החנות ופגעו בספרים יקרי הערך שהיו בה. סלינגרה, רב התושייה, החליט לערוך תצוגה מספרים אלה בחלון הראווה בקומה התחתונה. את מחירם של אחדים אף העלה, כיוון שסבר כי רסיס הפגז הירדני שנתקע בהם הפך אותם לפריט היסטורי אספני. למרבה הפלא, כך מספר לנו אריך גוטגטרוי ביומנו, נמצאו כאלה שרכשו בהתלהבות ספרים מתוך "תערוכה גרוטסקית זו", כלשונו.

ואולם, לסלינגרה לא היה זמן רב לבחון את הנזקים שנגרמו לחנותו: ידיו היו מלאות בעבודת ביצורים, חפירת תעלות ובניית מלכודות לרכב משוריין, מחשש לפלישה קרובה של הלגיון. ההכרזה על הקמת המדינה בתל-אביב הרחוקה נדמתה לירושלמים השרויים בצמא וברעב, תחת אש צלפים, כמאורע רחוק.

ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"
ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"

העיר העתיקה נפלה, הקרב על הדרך לירושלים נמשך, והציפייה להפסקת אש טרם התממשה. לבעיות הכלל והציבור הבוערות של ימי המלחמה נתווספה לסלינגרה גם בעייה אישית בלתי נעימה: הוא לקה בכיב קיבה קשה, ונדרש לניתוח דחוף. מצב בתי החולים בירושלים הנצורה היה בכי רע, וידיהם של מעט הרופאים הכירורגים היו מלאות עבודה, שכן החיילים והאזרחים הפצועים היו רבים. סלינגרה נותח בבהילות, כנראה בידי רופא בלתי מיומן. פצוע ודואב, הוא נשלח מייד בתום הניתוח לביתו. בדרך עוד עבר באחת מן העמדות הקדמיות שבעיר, כדי לבדוק אם הכול כשורה אצל חייליו. זמן קצר לאחר שהגיע לדירתו השכורה, ברחוב לונץ – לא הרחק מחנות "העתיד", שבה רקם חלומות כה רבים, התמוטט סלינגרה ומת.

בשל מצב המלחמה הקבורה בהר הזיתים נפסקה כבר חודשים ארוכים קודם לכן, וגם בית הקברות בסנהדריה היה בטווח האש של מרגמות הערבים. בלית ברירה, הועברו המתים בארונות עץ אל מחצבה ישנה בפאתי שיך באדר – לא הרחק משכונת רוממה, ושם נקברו זמנית. כך, באחר-צהריים עצוב ב-2 ביוני 1948, היטלטל ארונו של סלינגרה במשאית פתוחה, מחדר המתים שבבית החולים "שערי צדק" מרחק מאות מטרים בודדים, אל בית העלמין הארעי בשיך באדר. לצד ארונו הועמסו גם ארונותיהם של ההרוגים מן ההפגזות ומצליפות הירדנים מאותו היום. ידידים מעטים בלבד ליוו אותו בדרכו האחרונה. בני משפחתו היחידים, אחותו ואימו, חיו במונטווידאו מאז שנמלטו לשם מאימת היטלר, ורק באיחור נודע להן על מות יקירן. שבוע בדיוק לאחר הלווייתו של סלינגרה, נכנסה הפסקת האש בירושלים לתוקפה.

עם תום המלחמה, נעשה שותפו הזוטר של סלינגרה, זאב (וולפגנג) אדינגר, למנהלה ובעליה של חנות "העתיד". הוא עשה כל שביכולתו כדי לשקם את הריסות העסק במציאות הקשה שנוצרה. ב-10 בספטמבר 1950, נערכה לוויה המונית בירושלים, ובמהלכה הועברו ארונות העץ של החללים מקבורתם הזמנית בשיך באדר, אל בית העלמין הצבאי בהר הרצל. בטקס הכואב והנורא, ליווה זאב אדינגר למנוחת עולמים את מי שהיה לו לשותף ולאח בכור. כחודש לאחר מכן נפטר לפתע אדינגר בן ה-35. "העתיד" המשיכה להתקיים בגלגולים שונים, עד לסגירתה הסופית ב-1983. אך ללא שני מייסדיה, היא הייתה לעוד חנות ספרים ירושלמית, שאגדות נרקמו על עברה.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation