בחזרה אל העתיד

מוכר הספרים שנפל על הגנת ירושלים בתש"ח

דוד סַלִינְגְרֶה לא הסתער בראש גדודי חיילים על כוחות האויב. שמו גם לא נחקק באותיות זהב על לוחות הזיכרון לנופלי מערכות ישראל. ובכל זאת, דוד סלינגרה היה מגיבורי מלחמת תש"ח בירושלים. מוכר הספרים העתיקים, שהיה גם ממפקדי חיל משמר העם בבירה, מצא את מותו הטראגי ימים אחדים לפני ההפוגה הראשונה. אך סיפור חייו המרתק החל בכלל הרחק מכאן, בברלין של ראשית המאה העשרים.

דוד (אוּלְרִיך) סלינגרה (Salingré) נולד ב-29 באוקטובר 1906 בברלין. אולריך, הנער המבריק, הוכיח את כשרונו הספרותי בגיל צעיר מאוד. בגיל 18 כבר הוצעה לו משרת עורך בחברת "אולשטיין", הוצאת הספרים וקונצרן המו"לות הגדול והחשוב בגרמניה. הצעיר הסתער במלוא כשרונותיו על התפקיד, ועד מהרה גם החל לפרסם כתבות מושחזות בעיתון הפופולארי "פוסישה צייטונג". כבר בסוף שנות העשרים, סלינגרה לא נרתע מלשלוח את חיציו כנגד ראשי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929
דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929

בינואר 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, חש סלינגרה כי הוא עלול להיות אחד מקורבנותיו הראשונים של השלטון החדש. הוא נמלט לפירנצה, ושם קיבל את האזהרה ששלחה לו אחותו, לבל יחזור לגרמניה מחשש שייעצר. למרות זאת, איטליה הפשיסטית לא נראתה לסלינגרה כמקום מקלט בטוח. בסתיו 1936 גמלה בו ההחלטה כי אין מנוס מעלייה לארץ ישראל.

את מסעו ארצה עשה סלינגרה בדרך היבשה. ב-24 בספטמבר 1934 הוא הגיע ברכבת הישירה מביירות לחיפה. ואולם, העלייה ההמונית באותם הימים הקשתה עליו למצוא פרנסה שתהלום את כישוריו: סלינגרה עבד בתור שוער לילה באחד מבתי המלון בחיפה. אחרי שבועות לא רבים, הוא החליט לחפש את מזלו בירושלים. בתושייה רבה, העמיד סלינגרה ברחוב המלך ג'ורג' דוכן מאולתר, עשוי מארגז ישן, ומכר בו ספרים משומשים וכתבי עת גרמנים שרכש בפרוטותיו האחרונות. למרבה הפלא, סלינגרה עשה חיל בעבודה זו. ייתכן שאישיותו המיוחדת והידע העצום ששפע ממנו, בכל שיחה אקראית, הביאו לו יותר ויותר לקוחות.

 

סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)
סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)

באותם הימים ממש, הלך והתגבש לו באמצע רחוב יפו, לא הרחק מן הדוכן המאולתר שהקים לעצמו סלינגרה, מרכז מיוחד במינו של חנויות לממכר ספרים עתיקים וחדשים. חנויות הספרים הידועות של סטימצקי, במברגר את וואהרמן, לודביג מאייר ומיכל רבינוביץ' ("דרום"), הצטרפו לקבוצה גדלה והולכת של בתי עסק שהיו, למעשה, מקומות מפגש לסופרים, משוררים, אומנים ואנשי רוח שהלכו וגדשו את רחובות ירושלים. מערכות העיתונים ששכנו בקרבת מקום, ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת), תרמו אף הן להפיכתו של האזור שסביב כיכר ציון למרכז תוסס.

יוסף אמינוף, איש עסקים עשיר שעלה מאיראן, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום במקום. ב-1935 הוא בנה בפינת רחוב יפו ורחוב הסולל בניין בן שלוש קומות, שבקומתו התחתונה חנויות להשכרה. לצד קפה "אלסקה", שהגיש שטרודל תפוחים בסגנון וינאי וקפה משובח לכל דורש, נפתחה חנות ספרים בת שתי קומות, בשם "העתיד". ואולם, מנהלי החנות נואשו מן העסק, וחיפשו דרך להיפטר ממנו. אל דוכנו הקטן של סלינגרה הגיעה עד מהרה השמועה על חיפוש קונה לחנות הספרים הכושלת. סלינגרה לא היסס: הוא פנה אל ידידו הצעיר, זאב (וולפגנג) אדינגר, וגייס עימו את הסכום הנדרש. בסתיו 1936 היה דוד סלינגרה לבעליה הגאה של חנות הספרים "העתיד", ומכאן ואילך היה שמו מזוהה עימה. בקומת הכניסה מכר אדינגר ספרים חדשים וספרי לימוד, ואילו בקומה השנייה השתרעה ממלכתו של סלינגרה: ספרים נדירים ועתיקים, בעיקר בגרמנית ובאנגלית, ספרי אומנות ומהדורות לאספנים.

כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים
כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים

פעילותה של החנות שפתח סלינגרה לא הצטמצמה למסחר בלבד: כמנהג הימים ההם, היה זה מרכז תרבותי שרחש ותסס, ומילא במיטב כוחו את צרכיהם של האינטלקטואלים הגולים בירושלים. סלינגרה, כשאר מוכרי הספרים שפעלו אז בסביבתו, שלח את ידו בהצגת תערוכות אומנות, אירגן מפעלי הוצאה לאור והרצאות. הניסיון העשיר שהיה לו בהוצאת "אולשטיין" בברלין, הביא אותו גם להתנסויות הרפתקניות בהוצאה לאור של פרסומים שונים, לרוב חד-פעמיים.

בינואר 1940, ערך סלינגרה בחנותו תערוכת ציורים של המשוררת אלזה לסקר-שילר, שבילתה שעות ארוכות בחנותו והתיידדה עימו מאוד. לימים, היא הפקידה בידיו את הוצאתו לאור של "פסנתרי הכחול", קובץ שיריה האחרון.

"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)
"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)

אדינגר וסלינגרה הצעירים התגייסו לשורות ארגון ה"הגנה" כבר בימי פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936). על-אף שדגלו בדו-קיום וחיי שלום ושיתוף עם הערבים (אדינגר אף היה גזבר "הליגה לשיתוף יהודי-ערבי") חנותם הייתה למרכז חשוב של כוח המגן העברי בבירה. ימי החירום בארץ רדפו זה את זה: עוד בטרם שככו מאורעות הדמים של 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה ואיימה לסחוף לתוכה גם את תושבי הארץ. סלינגרה לא עמד מן הצד גם הפעם: הוא התגייס לכוחות ההכנה האווירית האזרחיים (הג"א) והפך את "העתיד" למרכז ההדרכה של מתנדבי הג"א בבירה. במקביל, פעל להקמתו של כוח מכבי אש מתנדבים, ואף עמד בראשו. אלזה לסקר-שילר, המשוררת החולמנית, החלה לפנות אליו רק בשם "אדוני מפקד מכבי האש"…

למרבה הפלא, פעילותו הציבורית של סלינגרה לא פגעה כלל בהתפתחותה של "העתיד" לכלל מרכז תרבותי של ממש. תערוכות, הרצאות ובעיקר הרבה ספרים עתיקים ונדירים, משכו מבקרים רבים לקומה השנייה בחנות. יוזמותיו העסקיות של סלינגרה אף הביאו אותו לקיים בין כתלי "העתיד" את המכירה הפומבית הראשונה של בולים שהתקיימה בארץ. בערבו של יום ה-20 בנובמבר 1945 התקבצו ובאו אל "העתיד" אספני בולים מכל הארץ, ובהם גם קציני צבא בריטים.

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31
מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31

עם פרוץ מלחמת תש"ח, נמצאה חנות "העתיד" בעין הסערה: בפברואר 1948 החרידה התפוצצות אדירה את רחוב הסולל, כמה מטרים בלבד מן החנות. בניין ה"פלסטיין פוסט" נחרב כמעט לחלוטין, שלושה מעובדי הדפוס נהרגו ורבים נפצעו.

אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬
אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬

שלושה שבועות לאחר מכן אירע פיגוע תופת נוסף בסמיכות מקום: מכונית תופת התפוצצה ברחוב בן-יהודה, וגרמה להרוגים, לפצועים ולהרס רב. ירושלים הייתה נתונה להפגזות כבדות של הלגיון הערבי. סלינגרה המשיך בפעילותו הנמרצת בשורות ה"הגנה": הוא התמנה לסגן מפקד ההגנה האזרחית בעיר, והיה אחראי, בין היתר, על כלל המקלטים בירושלים. בשורות חיל "משמר העם", דאג סלינגרה להגנת האזרחים, שמצאו עצמם בקו האש הראשון. ההפגזות הכבדות על מרכז ירושלים לא פסחו גם על "העתיד": רסיסים חדרו לתוך החנות ופגעו בספרים יקרי הערך שהיו בה. סלינגרה, רב התושייה, החליט לערוך תצוגה מספרים אלה בחלון הראווה בקומה התחתונה. את מחירם של אחדים אף העלה, כיוון שסבר כי רסיס הפגז הירדני שנתקע בהם הפך אותם לפריט היסטורי אספני. למרבה הפלא, כך מספר לנו אריך גוטגטרוי ביומנו, נמצאו כאלה שרכשו בהתלהבות ספרים מתוך "תערוכה גרוטסקית זו", כלשונו.

ואולם, לסלינגרה לא היה זמן רב לבחון את הנזקים שנגרמו לחנותו: ידיו היו מלאות בעבודת ביצורים, חפירת תעלות ובניית מלכודות לרכב משוריין, מחשש לפלישה קרובה של הלגיון. ההכרזה על הקמת המדינה בתל-אביב הרחוקה נדמתה לירושלמים השרויים בצמא וברעב, תחת אש צלפים, כמאורע רחוק.

ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"
ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"

העיר העתיקה נפלה, הקרב על הדרך לירושלים נמשך, והציפייה להפסקת אש טרם התממשה. לבעיות הכלל והציבור הבוערות של ימי המלחמה נתווספה לסלינגרה גם בעייה אישית בלתי נעימה: הוא לקה בכיב קיבה קשה, ונדרש לניתוח דחוף. מצב בתי החולים בירושלים הנצורה היה בכי רע, וידיהם של מעט הרופאים הכירורגים היו מלאות עבודה, שכן החיילים והאזרחים הפצועים היו רבים. סלינגרה נותח בבהילות, כנראה בידי רופא בלתי מיומן. פצוע ודואב, הוא נשלח מייד בתום הניתוח לביתו. בדרך עוד עבר באחת מן העמדות הקדמיות שבעיר, כדי לבדוק אם הכול כשורה אצל חייליו. זמן קצר לאחר שהגיע לדירתו השכורה, ברחוב לונץ – לא הרחק מחנות "העתיד", שבה רקם חלומות כה רבים, התמוטט סלינגרה ומת.

בשל מצב המלחמה הקבורה בהר הזיתים נפסקה כבר חודשים ארוכים קודם לכן, וגם בית הקברות בסנהדריה היה בטווח האש של מרגמות הערבים. בלית ברירה, הועברו המתים בארונות עץ אל מחצבה ישנה בפאתי שיך באדר – לא הרחק משכונת רוממה, ושם נקברו זמנית. כך, באחר-צהריים עצוב ב-2 ביוני 1948, היטלטל ארונו של סלינגרה במשאית פתוחה, מחדר המתים שבבית החולים "שערי צדק" מרחק מאות מטרים בודדים, אל בית העלמין הארעי בשיך באדר. לצד ארונו הועמסו גם ארונותיהם של ההרוגים מן ההפגזות ומצליפות הירדנים מאותו היום. ידידים מעטים בלבד ליוו אותו בדרכו האחרונה. בני משפחתו היחידים, אחותו ואימו, חיו במונטווידאו מאז שנמלטו לשם מאימת היטלר, ורק באיחור נודע להן על מות יקירן. שבוע בדיוק לאחר הלווייתו של סלינגרה, נכנסה הפסקת האש בירושלים לתוקפה.

עם תום המלחמה, נעשה שותפו הזוטר של סלינגרה, זאב (וולפגנג) אדינגר, למנהלה ובעליה של חנות "העתיד". הוא עשה כל שביכולתו כדי לשקם את הריסות העסק במציאות הקשה שנוצרה. ב-10 בספטמבר 1950, נערכה לוויה המונית בירושלים, ובמהלכה הועברו ארונות העץ של החללים מקבורתם הזמנית בשיך באדר, אל בית העלמין הצבאי בהר הרצל. בטקס הכואב והנורא, ליווה זאב אדינגר למנוחת עולמים את מי שהיה לו לשותף ולאח בכור. כחודש לאחר מכן נפטר לפתע אדינגר בן ה-35. "העתיד" המשיכה להתקיים בגלגולים שונים, עד לסגירתה הסופית ב-1983. אך ללא שני מייסדיה, היא הייתה לעוד חנות ספרים ירושלמית, שאגדות נרקמו על עברה.

מודל 2019 | הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ, אמא שלי

""לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי". פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

model_51_715-537

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1994

.

גיבורת הרומן לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן היא נוגה – פסיכולוגית קלינית שעבודת המחקר שלה עוסקת בהיבטים תרפויטיים בסיפוריהם של ניצולי שואה. הסיפור נע בין ילדותה ונעוריה של נוגה וחייה כאישה בוגרת לבין ילדותה של רותי – אמה של נוגה – שבתקופת השואה הוסתרה בבור כדי להצילה ממוות. התנועה המתמדת בין מישורי הזמן השונים חושפת לעיני הקורא מרחב נוסף, המתקיים מחוץ לכרונולוגיה – מרחב שבו שתיהן ארוגות זו בזו כמעט לבלי התר. ככל שנחשפים לעיניה של נוגה ולעיני הקוראים סיבי הכאב שמהם עשוי האריג הטראומטי המשותף, וככל שנוגה מספרת את סיפורה של האם, את סיפורה שלה ואת סיפורן המשותף – כך מתאפשרת במידת מה התרתו, ומתאפשרת האהבה.

***

 

מתוך הספר "לרגל הנסיבות" / רוית ראופמן

 

היינו עשרה סטודנטים במגמה, חמש בנות וחמישה בנים. הרגשנו שנבחרנו, אבל לא היה ברור בגלל מה. אף אחד לא ידע, כאילו היינו כת סודית. את ההקלה על כך שהתקבלנו החליפה המבוכה. חיפשנו זה בזה רמזים לאיכות המיוחדת שיש בנו. הרגשנו רמאים בלי לדעת שככה אנחנו מרגישים. דיברנו גבוהה-גבוהה והתאמנו בלהגיד אחד לשני את מה שאנחנו באמת חושבים, אבל לא היינו בטוחים מה זה. קראנו המון. בלי סוף. את פרויד, ואת ויניקוט ואת מלאני קליין ואת היינץ קוהוט ואת קרנברג. ניסינו לצטט אותם במקומות המתאימים. להסכים איתם אבל גם להתנגד. לזהות אם ההמבורגר, הפיצה או הסלט שאכלנו בהפסקה הם תוצר המשאלות של "העצמי האמיתי" או של "העצמי הכוזב". האם אנחנו סובייקטיים או אובייקטיים או שניהם, ואיזו פרה-דיספוזיציה שולטת בכל אחת ממערכות היחסים שלנו. מאחורי כל דבר שעשינו נחבאה מוטיבציה סמויה שמקורה בילדות המוקדמת, ולכל דבר שאמרנו היו משמעות גלויה, משמעות סמויה הידועה רק לנו ומשמעות סמויה שאינה ידועה גם לנו, שהיא היתה עיקר המשמעות. היחסים בינינו היו מעבדה לחקירת יחסים באופן כללי, והרבינו לבלות יחד ולהעמיק בחקירה. בסוף היום, כשהלכתי עם רינת ואבירם לרכבת, חשבתי שהנפש מעולם לא היתה כל כך מחוץ להישג יד. וכשרינת אמרה שהקרון של הרכבת צפוף ומסריח תחת, היתה הקלה רגעית. אלי היה מחכה לי בדירה. הוא היה בשלבי סיום הדוקטורט ושיתף אותי בממצאים שלו על בתי המשפט המאולתרים. סיפרתי לו על עֶקרון הדטרמיניזם הפסיכולוגי, שעל פיו מקורה של כל התנהגות הוא בחיי הנפש הינקותיים ואופן ההתנהגות שלנו נקבע אי-פעם מזמן. הדטרמיניזם סותר את עקרון הבחירה החופשית ולמעשה מתאר את ההתנהגות שלנו באופן סיבתי. לכל דבר יש סיבה. אלא שהסיבות כל כך מוקדמות ומודחקות, שקשה מאוד לדעת מה הן. הוא ענה שהוא מכיר את הרעיון הזה, אולם חייב לציין שכשבוחנים את ההתנהגות של היהודים הן בתקופת המלחמה והן במחנות העקורים שלאחר המלחמה, אפשר להתרשם שבמצבים מסוימים כן היתה בחירה חופשית. הוא אמר שזו בדיוק השאלה שבבסיס המחקר של פרופסור רובין, המנחה שלו. לפני כמה חודשים הוא הגיש בשמו הצעת מחקר בנושא לקרן הדו-לאומית והם מחכים לתשובה. אם ההצעה תזכה, יהיה אפשר לממן לו פוסט-דוקטורט. "זה מעולה," אמרתי לו. "אתה שמח?" ומיד השתתקתי.

בחוץ היה חורף די סוער, ובכל בוקר כשקמתי אל תוך הרוח לא היה ברור אם אלה הסיבות המוקדמות שדוחפות אותי לנסוע אל הלימודים, או המטרות התכליתיות שמושכות אותי לשם. לגוף שלי היו אז רעיונות משלו. פריחה בצורת חצי תפוח הופיעה דווקא על כפות הידיים. באזור בית השחי הזדחל מעין נחיל נמלים אדמדם שהתקדם במעגל וחזר אל אותו מקום שבו התחיל. המחשבות על רוני שבו לפקוד אותי כמו משהו שבא עם הסערה. נזכרתי איך בתקופה שהייתי איתו שלטו בי דחפי המוות, התוקפנות והמין והדברים היו ברורים. ידעתי אז בדיוק איפה הנפש נמצאת: איפה שרוני.

בשיעור על הריאיון הקליני חילקו אותנו לזוגות, ואני הייתי עם אבירם. התבקשנו לראיין אחד את השני, ואחר כך לשתף במעגל מה זיהינו בריאיון. אבירם נולד בבאר שבע לאבא רואה חשבון ולאמא מורה. הוא האמצעי מבין שלושה אחים, אבל אף פעם לא התחבר להגדרה "ילד סנדוויץ"'. ההורים שלו תמיד נתנו לכולם תחושה שכל אחד בפני עצמו, ללא קשר לסדר שבו נולדו. הוא היה ילד קריזיונר, שגדל להיות נער מזדקן. בצבא שירת בתותחנים, ושם פגש את מירי, האהבה הראשונה שלו, שהיתה פקידה פלוגתית. בדיעבד הוא לא בטוח אם זו באמת היתה אהבה, אבל נראה לו שאפשר להגיד את המשפט הזה כמעט על כל מערכת יחסים, אפילו על קשר בין הורים לילדים. "את לא חושבת?" את התואר הראשון עשה באוניברסיטת תל אביב, דו-חוגי, פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, שאגב מאוד משתלבים. "אז למדת אצל פרופסור אהרון גלובר?"

"אהרון גלובר שהיה מתחיל עם הסטודנטיות שלו? כן, בטח. דווקא מרצה טוב. מלא תשוקה."

אחרי הריאיון התחלפנו, ואבירם ראיין אותי. נולדתי בקיבוץ, הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות. הדס ונרקיס התאומות, אמנון ונדב שמת ממחלה אוטואימונית כשהייתי בת שלוש. "אני מצטער." "גם אני. אמא שלי, רותי גלובר, עובדת סוציאלית, הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ. גדול עלי לדבר עליה עכשיו. אבא שלי, פרופסור אהרון גלובר, חוקר את ההתיישבות היהודית בגמלא." "שיט. נוגה. אני מצטער. אני מה זה מצטער." "גם אני."

בערב אלי סיפר לי בהתרגשות שהצעת המחקר של פרופסור רובין התקבלה, ושהוא מתכוון להמשיך לפוסט- דוקטורט. הוא דיבר על המחקר שלו בכזאת התלהבות, עד שחשבתי שאולי הוא לא יבחין בכלל אם יום אחד אקום ואלך. אם הוא יקום בבוקר, ואני לא אהיה כאן. פשוט אסתלק. "אני לא יכולה," אמרתי לו.

"לא יכולה מה?"

"לא יכולה להיות איתך."

***

הדירה שאבירם ואני שכרנו יחד היתה במרחק הליכה מהקמפוס. לכל אחד מאיתנו היה חדר נפרד, אבל בפועל ישנו שנינו בסלון כי לחדרים היה ריח מוזר, כאילו דבקו בהם הדיירים שגרו שם לפנינו. יום אחד הטלפון צילצל בסלון. אבירם ענה והעביר לי את השפופרת: "הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ נמצאת על הקו. היא רוצה לדבר איתך."

"בחיים אל תדבר ככה," סיננתי לעברו ועניתי לה.

"נוגי יפה שלי, זאת את?"

"לא."

"אז מי מדברת?"

"סבתא שלי."

"מה?"

"נו, אמא, מה את רוצה?"

"אני בדיוק מרעננת את הבית וחשבתי שאולי את צריכה כמה דברים לדירה."

"את מרעננת?"

"כן, אולי את רוצה את השטיח? "

שתיקה.

"נוגיגי חמודה, את שם?"

"אמא, אני מבינה שהפעם החלטת באופן רשמי לרדת מהפסים?"

"אם את לא רוצה את לא חייבת. אני יכולה להציע לאמנון או לנרקיסי, אבל רציתי קודם להציע לך."

"מאיפה יש לך בכלל את המספר של הדירה שלי?"

"אלי נתן לי," היא אמרה, ואני אמרתי שאני חייבת לנתק. "היא התקשרה לאלי," אמרתי לאבירם. "אתה מאמין? היא התקשרה לאלי."

אבירם הסתובב בדירה ונראה כאילו השיער שלו התחשמל. בחוץ הרוח שרקה וחשבתי שאם יקרוס עכשיו עמוד חשמל לא יהיה לחושך שום גבול.

***

היה היתה חיה קדומה שגרה בשטיח
אפשר שפעם מן היער איש אותה הבריח
איש לא שאל אם נוח לחיה המסתורית
כי היא היתה חיה קדומה שלא ידעה עברית
היה היתה חיה כמוסה, נוהמת וכבדה
ולה עיניים אדומות ושן אחת חדה
חיה זקורת אוזניים וארוכת לשון
הקיצה בשטיח, ובו הלכה לישון.

***

התחלנו לבחור נושאים לסמינר מחקר. רינת הצטוותה למעבדה לזיהוי פרצופים, החוקרת את האזור באונה הרקתית שגודלו כגודל אוכמנייה, ובו נערכו הקלטות של תאי עצב יחידים אצל קופי מקוק. הנחת היסוד היתה שאין הבדל עקרוני בינינו ובין קופי המקוק. אותה הנחת יסוד עמדה גם בבסיס המחקרים ששירי ושירין ערכו במעבדה הקוגניטיבית ובבסיס המחקרים של דן ויוסי שהצטרפו לפרויקט במעבדת הכאב. אני התקשיתי להחליט, וכשדוקטור נתנאל חזון הזמין אותי להצטרף אליו למחקר במעבדה לחקר השואה, עניתי שעל גופתי המתה. "ככה אמרתי לו, בלי למצמץ: על גופתי המתה," סיפרתי לאבירם בזמן שהשקינו את שני העציצים המסכנים שנבלו אצלנו בדירה. "אולי את טועה," הוא אמר באגביות, ושוב היה נדמה שהשיער שלו התחשמל. "למה אתה חושב?" שאלתי והוא ענה שהוא לא חושב, אבל באופן עקרוני תמיד יש סיכוי שאולי אני טועה. "אוּףףףף."

"מה אוּף, אם את אומרת אוּף כנראה יש כאן משהו. אולי זה דטרמיניזם בכלל, אולי אין לך כאן בחירה חופשית," אמר והוסיף, "נראה לי שצריך עוד מים," ואני עניתי שאין צורך, תסתכל, העציץ הזה נבל מזמן.

נתנאל חזון הציע להתמקד בביוגרפיות של ניצולי שואה ולבחון אותן בכלים ספרותיים, בגישה נרטיבית. "מה שמעניין אותנו כאן זה לא רק מה באמת קרה, אלא גם איך הניצולים ממשיגים לעצמם את מה שקרה. מבינה? אנחנו ניקח כלים שפותחו בחקר הספרות ונבחן באמצעותם את הסיפורים של ניצולי השואה." " איזה כלים למשל?" "את זה תחליטי את. את יכולה להתמקד בדימויים, במטפורות, במושג הכרונוטופ, בשאלות ז'אנריות, במה שאת בוחרת." "אוּף," אמרתי, וזכרתי שאם אני אומרת אוּף אז כנראה יש כאן משהו. ושאולי זה דטרמיניזם בכלל ואין כאן שום בחירה חופשית. "את יכולה להתחיל מהביוגרפיה של אמא שלך. זה מאוד הרשים אותי בראיון קבלה כשאמרת שאת לא יכולה לשים את אמא שלך בשום דף. אבל היא כן כתבה את הסיפור שלה, נכון?"

בהחלט נכון. וזה הולך ככה:

אמא נכנסה לתוך הבּור ולא יצאה משם שנתיים. הבור היה קטן מדי ולא היה אפשר אפילו לשבת בו. רק לשכב בתנוחה עובָּרית ולהושיט יד אל עבר הפתח שיוליה יצרה כדי לקחת את האוכל, שהיה מגיע לפעמים, ואת הכלי לצרכים, שממילא לא היו רבים. זה לא דימוי ולא מטפורה. זה פשוט מה שקרה. אם רוצים, אפשר להגיד שאמא חזרה להיות עובָּרית בבור של יוליה, שכבר היתה בת חמישים ומשהו ("אין צורך"). אבל אם רוצים, אפשר להגיד שהיד של יוליה, שהשתלשלה אל תוך הבור ובחזרה, פעם עם ביצה קשה, פעם עם חתיכת לחם, פעם עם כלי קטן ובו מים, היתה כמו חבל הטבּור. אומרים שעוּבָּרים שומעים את הקולות שמחוץ לבּור ומרגישים את האווירה שבחוץ. זה כנראה נכון גם כשמדובר בעוּבָּרים בני שבע. ואומרים שלנשים בנות חמישים ומשהו כבר לא יכולה להיות עובּרית, וגם זה כנראה נכון. גם זאת לא מטפורה. גם אם הן מאוד-מאוד רוצות. הכי רוצות. גם אם הן איבדו בן. גם אם הן מחפשות כל דרך אפשרית כדי לשוב ולהיאחז בחיים. עדיין, לגוף הרי יש את המגבלות שלו. הוא לא יכול להיכנס להיריון בגיל חמישים ומשהו. הגוף לא יודע דימויים ומטפורות.

"אוּף, נתנאל."

"תמשיכי."

"אבל אולי זה לא נכון, כל המחקר הזה. אולי יש סיפורים שאי אפשר לחקור בכלים ספרותיים. אולי יש סיפורים שהם מחוץ לספרות. כמו שיש אנשים שהם מחוץ לפסיכולוגיה."

"תמשיכי."

"למה קיבלת אותי למגמה הקלינית?"

"לא קיבלתי אותך. את התקבלת. תמשיכי."

כשירדו גשם, או שלג, יוליה לא יכלה לצאת למחסן של העצים ולשבת על השרפרף. היא גם היתה צריכה לתרץ כל צעד שלה. למה היא הולכת דווקא לשם? על כל צעד בבלז'ץ היו מאה עיניים, ככה הלכו בבלז'ץ, עם העיניים. זאת היתה תקופה שלכל דבר היו עיניים. לעצים, לקירות. את הכל ראו. אז כשאמא שמעה את הגשם, היא ידעה שיוליה אולי לא תבוא לשבת ליד הבור. ומכיוון שאת השלג היא לא שמעה, היא לא ידעה למה יוליה לא באה, וחיכתה לראות את הנעליים שלה. לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי. פעם באו נמלים. אבל כשהן עקצו את אמא והיה אסור לה להוציא הגה, היא מחצה אותן עם היד שהיא יכלה להזיז. ופעם הפתח שדרכו נכנסו האוויר והאור הוחשך פתאום. מתוך החושך אמא זיהתה את המגפיים המצוחצחים של הגרמנים. היא שמעה את הגרמנים מדברים עם יוליה. הם סיפרו לה ששלשום הרגו את כל הרחוב הסמוך אחרי שמצאו שם ילדה ואף אחד לא הלשין. לא היה צריך לבזבז עליהם שום כדור ושום הנפת כידון. זה פשוט מאוד, הם אמרו לה. המחנה נמצא בסך הכל חמש מאות מטרים מכאן, אם את מבינה למה אנחנו מתכוונים. חמש מאות מטרים. את יכולה להתחיל לספור. אבל אנחנו יודעים שאת אישה חכמה ונאמנה, הם אמרו לה. אנחנו יודעים שאם תדעי במקרה שיש באזור איזושהי ילדה, את לא תסכני את עצמך ואת המשפחה שלך, נכון? הם אמרו, וליטפו לה את השיער, ואת הפנים, והורידו לה את הבגדים, והיא ניסתה לא להשמיע שום קול. היא ידעה שעוּבּרים שומעים את הקולות מבחוץ, והיא ניסתה להיות שקטה. אבל אמא שמעה הכול. את הנשימות הכבדות. ואת הגניחות בגרמנית. ואת האנחות בפולנית. ואת הבכי החרישי אחרי שנקישות המגפיים המצוחצחים הלכו ודעכו, והתרחקו משם. ורק אחרי שיוליה לחשה: "זהו זה. הם הלכו" אמא שאלה אם יוליה רוצה שהיא תקרא לה מהברית החדשה.

נתנאל אמר שבקיץ יוצאת משלחת של סטודנטים לפולין. הוא רוצה שאצטרף. הסכמתי, אבל כשהקיץ הגיע חטפתי דיזנטריה, ואבירם אמר שיש מצבים שבהם דטרמיניזם ובחירה חופשית יכולים ללכת ביחד.

 

 

רוית ראופמן, "לרגל הנסיבות", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019.

 

.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מספרו החדש של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האורח הנאצי שהשתתף במסיבה פרטית בירושלים בשנת 1933

שופט יהודי וקצין אס-אס נכנסים לסלון ביתי בארץ ישראל... אולי זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל ההמשך הוא סיפור אמיתי

715-537-blog_visit

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל

"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".

כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.

 

משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך
משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך

 

משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.

מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.

"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.

מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.

זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.

"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.

"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".

לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.

 

Moshe Yaakov Ben-Gavriel.
עמוד מספר האורחים של משה יעקב בן גבריאל, ובו מתנוססות חתימותיהם של קורט טוכלר ושל ליאופולד פון מילדנשטיין. מאוספי הספרייה הלאומית

 

כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.

חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.

 

תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

 

 

 

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה