"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".
כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.
משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.
מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.
"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.
באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.
מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.
זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.
"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".
לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.
"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".
לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.
כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.
חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.
תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.
כתבות נוספות
הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל
המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני
המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי
![ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק](https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/03/4-1.jpg)
