הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

כ-3 שנים לפני פרוץ המלחמה, הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, לביקור חשאי בארץ ישראל. מטרתם הייתה לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה. מה הייתה מסקנתו מהביקור?

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

עוד בשנת 1937, שנים רבות לפני שנלכד אחד מגדולי המרצחים של גרמניה הנאצית, ביקר בארץ ישראל אדולף אייכמן במסווה של עיתונאי גרמני. את "ביקורו" השני של אייכמן בישראל כבר ארגן לו המוסד, 24 שנים לאחר מכן. מה חיפש אייכמן בארץ ישראל שלפני המלחמה? מדוע היה לו חשוב כל כך לראות במו עיניו את היישוב העברי? והשאלה האחרונה והמחרידה ביותר: מה הייתה מסקנתו של אייכמן מהביקור בכתבה הבאה.

עוד בטרם נרקח "הפתרון הסופי" במוחם של ראשי המשטר הנאצי, קיותה גרמניה של היטלר לפתור את "הבעיה היהודית" באמצעות הגירה כפויה של היהודים שתחת השלטון הנאצי. כמעט שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, נשלח פקיד אפרורי בשם אדולף אייכמן יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (האס דה הידוע לשמצה) לביקור חשאי בארץ ישראל בכדי לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה.

קדמה לביקור פגישה חשאית בברלין, שהתקיימה בין אייכמן ובין נציג לא רשמי של "ההגנה" בשם פייבל פולקס בנוגע לאפשרות של עקירת היהודים הנרדפים מגרמניה לארץ ישראל. הקצין הנאצי ביקש לחזות במו עיניו ביישוב העברי ולבדוק האם הוא מסוגל בכלל לקלוט את המוני המגורשים.

ב-2 באוקטובר 1937 עגנה הספינה "רומניה" בנמל חיפה. היא נשאה את שני הבכירים הנאצים במסווה של עיתונאי וסטודנט. בקשתם להיכנס לשטחה ארץ ישראל המנדטורית נדחתה על ידי רשויות המנדט; לא ברור האם זוהו השניים או שאשרות הכניסה שלהם עוררו את חשדם של פקידי המנדט. בכל מקרה, ניתן להם אישור זמני הקביל ללילה אחד בלבד. השניים, מאוכזבים מכישלון משימתם, סיירו בחיפה והעבירו את הלילה בהר הכרמל. בתום השהות שהוקצבה להם, הפליגו למצרים ונפגשו שם עם המופתי ועם נציג ההגנה.

 

 

למרות ששהו שני נציגי המשטר הנאצי בקושי יממה אחת בתוך גבולות ארץ ישראל, אדולף אייכמן ראה את עצמו מומחה מוסמך לעתידה של המדינה שבדרך. בדו"ח מפורט שחיבר למפקדיו טען אייכמן שמצבו הכלכלי של היישוב העברי איום ונורא, ולא נראה שהוא עומד להשתפר בקרוב. הוא לא תלה את המצב הקשה בתנאים חומריים או גיאו-פוליטיים כאלו ואחרים, אלא (כיאה לנאצי אדוק) האשים בכך את אופיים הערמומי וההרסני של היהודים, הנאלצים לרמות אחד את השני בהיעדר ארים לרמותם.

החשש הגדול ביותר של אייכמן היה שגירוש היהודים מגרמניה יתרום בעתיד להקמת ישות יהודית חזקה ומשגשגת, שתסתמך על הרכוש הרב שיביאו איתם המגורשים לארץ ישראל. אייכמן פחד כי ברבות השנים אותה מדינה יהודית תהווה איום לגרמניה הנאצית.

​בסופו של דבר, פרוץ המרד העברי וההתנגדות של ההנהגה הערבית באזור להגירתם הכפויה של יהודי הרייך לשטחה הורידה את התכנית מעל הפרק. לא תרמה אף העובדה שהבריטים פעלו להגביל את העלייה היהודית, עד שעצרו אותה לחלוטין בזמן מלחמת העולם השנייה.

בתום תפקודו כאחד מראשי תלייני העם היהודי במלחמת העולם השנייה ועם מפלתה המוחצת של גרמניה הנאצית, נפל אייכמן בשבי האמריקני. עם עזרה מחבריו הנושנים, הצליח להימלט ממחנה השבויים תחת זהות בדויה לארגנטינה. בשנת 1960 עלה המוסד על עקבותיו, חטף אותו והביאו למדינת ישראל למשפט. בתום משפט ארוך, הורשע ונשפט לגזר דין מוות. בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, 1962, הוצא להורג על ידי אותה מדינה יהודית, שכה חשש מהקמתה עוד טרם המלחמה.

 

לקריאה נוספת:

חוה אשכולי, "הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1939-1932)"

שלמה אהרונוסון, "היטלר, בעלות הברית והיהודים"

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

עברית למתחילים עם קפקא

"מקק", "שחפת" ו"דיכאון", בין המילים העבריות שקפקא מצא בהן עניין מיוחד כשהתחיל ללמוד עברית



דווקא בשנותיו האחרונות, שנים פוריות מבחינה יצירתית ועם זאת קשות מבחינה רגשית ובריאותית, החליט אחד מגדולי הסופרים המודרניסטים להשקיע את מרצו בלימוד עברית. מה תכנן קפקא להשיג בכך?

 

 

 

 

 

פרק 63 בספר לימוד העברית של משה רות (שנכתב עבור קהל דובר גרמנית) נפתח בסיפור שנקרא "ביער". זהו סיפור אירופי טיפוסי, סצנה המוכרת למשפחות רבות: אמא, אבא וילד מטיילים ביער. במהלך הטיול, שרים בני המשפחה שיר עברי כדי לעודד את רוחם. הם אף פוגשים מספר חיות בדרך, כולל חיה אחת היושבת על ענף – "(…) סנאי קטן, מלקק את כפותיו". הסנאי החמוד לא מופיע עוד בהמשך הסיפור, ולכן כשהתבקשו קוראות וקוראי הספר לענות בעברית על השאלה "מה עושה הסנאי?" התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה.

לאחד מקוראי הספר הייתה תשובה מורכבת יותר. פרנץ קפקא, הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי, ניצל את השאלה התמימה הזאת כדי לתרגל כתיבה יצירתית בלשון הנלמדת. הוא חיבר סיפור קצרצר בעברית על הסנאית החמודה הקופצת, מטפסת ושוברת אגוזים, כשזנבה השעיר מפורסם בכל היערות. אם תשאלו אותה לאן היא ממהרת, היא לא תספר לכם – אין לה זמן לזוטות שכאלה.

מדוע החליט קפקא ללמוד עברית בערוב ימיו?

שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה בה אובחן כחולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו, מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך למעלה מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, בה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.

אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה, גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצון העז שלו לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר מספר כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.

 

 

מכתב בעברית שכתב קפקא למורתו לעברית, פועה מנצ'ל

 

דורה דיאמנט, אהובתו האחרונה של פרנץ קפקא (מתוך אוסף לסק)​

 

גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד ושקד על לימודי העברית. המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יתפקד כמלצר וכמנהל של המסעדה. התכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן, התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה, לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.

בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.

בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה בה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.

יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.

הוא מעולם לא זכה לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג, בה התגורר מרבית שנותיו ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.

עוד בשנות ה-20, שנים ספורות לאחר מותו של פרנץ קפקא, הכירה משפחת שוקן בחשיבות כתביו של קפקא וטרחה על הוצאתם בניו יורק. בני המשפחה רכשו ואספו במשך השנים כתבי יד שונים של הסופר, וביניהם – אחת ממחברות העברית שניהל קפקא. בשנת 1993 תרמו מחברת זאת לרשות הספרייה הלאומית. כבר לפני שלוש שנים אפשרה הספרייה הלאומית לבמאית רות קנר ליצור מחזה המתבסס על המחברת, מחזה שהוצג לראשונה בספרייה הלאומית ומאז עושה חיל ברחבי העולם.

מחברת לימוד העברית של קפקא עברה דיגיטציה והועלתה לרשת. קוראות וקוראי הספרייה יותר ממוזמנים לעיין בה ולגלות את המילים הייחודיות שעניינו את הסופר, ביניהן, איך לא, "מקק", "שחפת" ו"דיכאון".


 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. סיפורה של איירין הרנד, האישה שחיברה את ספר התגובה ל'מיין קאמף", תוך הידיעה שבכך היא מסכנת את חייה.

"מאבקו: תשובה להיטלר" מאת איירין הרנד

היום יצא לאור לראשונה אחד הספרים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה האנושית, "מיין קאמפף" (מאבקי) מאת אדולף היטלר. סיפורו של הספר, מחברו ותוצאות מעשיו ידועים לכל.

היום, אנחנו רוצים לספר לכם דווקא את סיפורה של אישה אמיצה אחת, איירין הרנד, שחיברה את ספר התגובה ההולם מתוך ידיעה ברורה שבכך היא מסכנת את חייה.

זהו סיפורו הלא יאומן של "מאבקו – תשובה להיטלר".

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", בדיוק כפי שהבטיח שמו, שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. באופן שיטתי ומוקפד תוקפת ומפריכה המחברת, איירין הרנד, את כל הטענות, ההאשמות ואת כלל האידיאולוגיה הנאצית שהפיץ אדולף היטלר באמצעות ספרו האוטוביוגרפי, "מיין קאמפף" (מאבקי).

הרנד, קתולית אדוקה בעצמה, לא כוונה את חיצי הביקורת רק כלפי היטלר והמפלגה שעמד בראשה. בכנותה ובחדות מחשבתה לא חששה לבקר בנחרצות גם את הנצרות האירופאית שדאגה להציג במהלך הדורות את היהודים כמקור כל רע, וכתוצאה מכך אפשרה את הפיכת היהודים למוקצים חברתית, גם ללא קשר לדתם.

בין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 לסיפוחה של אוסטריה (האנשלוס של שנת 1938), פעלה הרנד ללא לאות כנגד האנטישמיות שסחפה את אוסטריה. היא הפכה במהרה לאחת מהאויבות המוצהרות של המפלגה הנאצית האוסטרית, עובדה שהקשתה לא מעט על חייה ועל חיי משפחתה.

במסגרת פעילותה כנגד האנטישמיות הנאצית, יצאה הרנד לסיבוב הרצאות ברחבי אירופה. הידיעה הטרגית על האנשלוס של היטלר תפסה אותה באנגליה. מחשש לבטחונה בחרה בגלות כפויה מאוסטריה והיגרה לארצות הברית. שם, הפעילה את קשריה ומעמדה כלוחמת אנטי-נאצית אמיצה והצליחה להשיג ויזות הגירה למעל 100 יהודים אוסטרים. המהגרים החדשים הספיקו להשתקע בצפון אמריקה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה שתמיט את האסון הגדול ביותר שידע העם היהודי ושידע העולם כולו.

בשנת 1968 הוכרה איירין הרנד על ידי "יד ושם" כחסידת אומות עולם.

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

כאשר פגש מחייה המד"ב את מחייה השפה העברית, נולד התרגום הראשון אי פעם לשפת הקודש של "מסביב לעולם בשמונים יום" - גרסת מופת עם פתגמים בארמית, סלנג ערבי ואפילו תפילת העמידה

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

בשנות ה-70 של המאה ה-19 עוברת על העם הצרפתי תקופה סוערת: צרפת מפסידה במלחמת צרפת-פרוסיה, הדיקטטור שלה, נפוליאון השלישי יוצא לגלות בבריטניה והרפובליקה השלישית מוקמת על רק מהומות ומלחמת אזרחים.

העולם לא שוקט על שמריו וצועד קדימה: בבריטניה ובארצות הברית יש התפתחויות טכנולוגיות מסחררות ואיתן נפתחים קווי תחבורה שמאפשרים לכל אדם להגיע ממקום למקום בביטחון רב יותר ובמהירות רבה בהרבה.

על רקע האירועים וההתפתחויות האלה כותב הסופר ז'ול ורן את "מסביב לעולם בשמונים יום" שיוצא לאור בסופו של דבר כספר בדצמבר 1872. ספר זה ייעשה לקלאסיקה של ממש, ולאחד מהספרים האהובים ביותר שכתב ממציא המדע הבדיוני וחוזה הטכנולוגיה המודרנית.

כעבור 12 שנים, הרחק הרחק בירושלים שתחת השלטון העות'מאני, מקים יהודי בשם אליעזר בן יהודה עיתון חדש בשם "הצבי". בן יהודה מתאר את עיתונו כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות". בזכות אהבתו הגדולה של אליעזר בן יהודה לשפה העברית ולעולם הספרות בכלל, מפרסם העיתון בין עמודיו גם תרגומים לכמה מיצירות המופת של ספרות התקופה.

וכך, בגיליון הראשון של השנה הרביעית של "הצבי" ב-30 בספטמבר 1887 מחליט בן יהודה לפרסם בעיתונו גם את "מסביב לעולם בשמונים יום" כסיפור בהמשכים.

"מוצא שפתנו נשמור, להגדיל את הצבי מעט מעט ולהשתדל לחבר בו הערב והמועיל יחד", כותב בן יהודה ב"דבר העורך" של הגיליון. "מראשית השנה הזאת נגדיל את ההוספה, לאמר כי תהיה מעתה כתובה פנים ואחור. ויבא בה ספור נפלא, להסופר המפורסם הצרפתי שול ורן".

 

עמודו הראשון של "הצבי", 30.9.1887. לחצו לעיתון המלא באתר העיתונות ההיסטורית

 

השם בעברית שהוא בוחר לתת ליצירה הוא "סביב הארץ בשמונים יום", וכך במשך שנתיים, טיפין טיפין, קוראי "הצבי" זוכים לקרוא את הקלאסיקה הצרפתית בלבוש עברי.

 

"במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ"

והנה הפרק הראשון כתוב בכתב רש"י – בפעם הראשונה שתורגם הספר לעברית – כפי שהופיע בעמוד 4 של הגיליון:

 

 קראו את הפרק הראשון כפי שהופיע ב"הצבי" באתר העיתונות ההיסטורית

 

פיליאס פוג היה ג'נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים "ריפורם כלוב" בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק, ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי.

כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת הארצות ומנהגי יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום אחר; סעודת הצהרים והערב היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא הזמין מעולם איש לסעודתו. שעות הסעודה היו קבועות בצמצום גדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה ויישן שנתו עשר שעות בצמצום.

גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס זקנו, אך חמם היה ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששהושמנים כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש.

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מחלך מחט השעון אשר על הכתל. בעשתי עשרה שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד.
והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא.

ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפת ושמך דשון.

ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ, כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבע המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליהוהנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו.

ויאמר הג'נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי?
– כן, אדוני.
– טוב, כמה עתה השעה בשעונך?
ויוציא פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק.
– שעונך מאחר.
– מחילה, אדוני, אי אפשר.
– שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני ובינך. אם כן איפוא, מהרגע הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי לשרתני.

 

ז'ול ב'ירן הוצאת ירושלם

בשנת 1909, הסיפור בהמשכים כבר ראה אור כספר מלא – והופך לתרגום המלא הראשון של הספר בעברית. את הספר דאגנו להנגיש, ואתם מוזמנים לקרוא אותו במלואו פה.

כריכת הספר. לחצו על התמונה לספר המלא והמקוון

מי שיעיין בטקסט יגלה שכיוון שאליעזר בן יהודה היה יהודי, עברי וירושלמי, הוא הרשה לעצמו לשנות מעט את הטקסט המקורי ולהתאים אותו לציבור קוראיו. הוא נטל לעצמו חירות תירגומית וגם לא פחד לקצץ בספר כדי שיתאים לסיפור בהמשכים בעיתון. כיאה לשפה מתחדשת שנשענת על שפה עתיקה, הספר כולו כתוב בעברית מקראית.

הנה כמה דוגמאות משעשעות מתוך התרגום של מחייה השפה העברית:

 

"ויאמר? פשיטא!"

ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר:
– צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק.
– שעונו מאחר.
– שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור.
– הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ.
– האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת!
– אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש.
– אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו.
ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס:
– יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון?
– אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.
– ואנה ילך, זה פוג אדונך?
– קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ.
ויקרא השוטר:
– סביב הארץ?
– כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו.
– זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות.
– כן, אדוני.
– והוא עשיר.
– פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי.
– ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?
– אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו.

החייל במסדר הופך למתפלל תפילת שמונה עשרה

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מהלך מחט השעון אשר על הכתל.

 

איפה הכסף? בים המלח!

ותומס פלנגן שאל את רלף:
– אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה?
ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח.
וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה ובאירפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם.

 

אליעזר בן יהודה, אסף שבדרון

 

מחייה העברית משלב מילים בערבית ובארמית

– שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי.
– אדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר?
– כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר.

(חשיר – כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית אדם המשתוקק לדעת כל דבר)

ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז, ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד.
ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד.
אז היה ארבע שעות אחרי הצהרים.
וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם?
ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים.
עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת.
פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר.
ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר:
– זיחת ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו.

("עצי מוז" הם כמובן עצי בננה. "זיחת ברהמינים" כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית, אנשים רבים הולכים בקול רנה והמון חוגג, בתפלה וזמרה)

 

 

מוזמנים לקרוא את הספר המלא גם דרך "פרויקט בן יהודה" שבא לשמר ולהעלות לרשת את הספרות העברית הישנה.

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית