שלושה ילדים יהודים צעירים לומדים, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. הילד שבמרכז התמונה הוא לוי פאיז, שהיה אז בן כשש. הוא עלה לישראל בשנת 1992, בגיל 16, יחד עם אשתו בת ה-14 וילדם הפעוט. צילום: מרים טנג'י
האגדה מספרת שההיסטוריה היהודית בתימן מגיעה עד ימי שלמה המלך ולבקשתה של מלכת שבא, שבעלי מלאכה מבני ישראל יתיישבו בארצה. ואכן, ישנם היסטוריונים המזהים את שבא עם מלכות סְבָא העתיקה בדרום חצי האי ערב. בתקופה מאוחרת יותר, בשנים 1949–1950 לערך, הועלו כ-49,000 יהודים תימנים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, במבצע אווירי חשאי שזכה לשם 'מרבד הקסמים'. נכון לשנת 2017 נותרו בתימן כולה כ-50 יהודים; רובם מתגוררים במתחם הסמוך לשגרירות האמריקאית בצנעא, העיר הגדולה במדינה שהיא גם עיר הבירה שלה.
בדומה לנתינים לא-מוסלמים אחרים החיים במדינה ערבית, זכו יהודי תימן – מהעתיקות בקהילות התפוצה היהודית – למעמד של ד'ימי, מילה שמשמעותה המילולית היא "בן חסות". בהיותם ד'ימי, נהנו היהודים מזכויות מסוימות אבל נאלצו גם להסכין עם מיני הגבלות, לרבות על חופש התנועה שלהם; כך, למשל, הותר להם לנסוע רק ברחבי תימן, אבל נאסר עליהם לצאת מגבולות המדינה.
ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק.
יהודים תימנים לא הורשו להחזיק קרקע בבעלותם והיו נתונים להגנתו של שייח' הכפר או העיר שבה חיו. משמעות הדבר הייתה שהשייח' אחראי לבטחונם ומחויב על פי חוק להגן עליהם. מערכת היחסים בין הקהילה לבין השייח' הייתה פעמים רבות חמה ולעיתים אף ידידותית.
אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י
בשנות השמונים של המאה הקודמת יצאנו למסע כדי לצלם את מעט הקהילות היהודיות האחרונות שנותרו בתימן והיו מפוזרות ברחבי המדינה. באותה עת נותרו בתימן 400-300 יהודים, ורק זרים מעטים ביקרו אז במדינה המרוחקת שבקצה חצי האי ערב.
נדדנו מכפר לכפר, לרוחב המדינה, לרבות בכפר בית סינאן במחוז ארחב, מרחק של כשעה צפונית לצנעא הבירה. בכפרים הקרובים יותר לצנעא הקפידו יותר על קוד לבוש. הנשים היהודיות בכפרים המרוחקים יותר לא עטו ניקאב מלא המכסה את הגוף כולו, בדומה לנשים המוסלמיות. תחת זאת, הן התכסו בצעיפים שכיסו רק את ראשיהן. אבל ככל שהתקרבנו לעיר הבירה הלכו הצעיפים והתרחבו, והנשים היו מצופות להתכסות ביתר שאת. למוסלמים מותר היה להיכנס לבתי היהודים בכל עת, למעט ביום שבת.
בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
הרחקנו גם במשאית גדולה בדרכים עקלקלות במחוזות הרריים על מנת להגיע ליישובים שטרם נחקרו, כאל-הג'ר, ישוב סמוך לחידאן ומערבית לצעדה, עיר גדולה בצפון תימן. יעד נוסף למסעותינו היה גם הכפר המרוחק ואדי אמלה; שניהם סמוכים לגבול עם ערב הסעודית.
הסתובבנו במדינה על תקן תיירים. למען בטחוננו האישי ולמען בטחונם של היהודים המקומיים, לא הסגרנו שאנחנו יהודים. הותר לנו לבקר בקהילות היהודיות מאחר שאמרנו שאנחנו מבקשים לקנות תכשיטים – ענף מסחר שבו עסקו היהודים המקומיים. ציינו גם שאנחנו צמחונים, וזה איפשר לנו לסעוד בחברה משפחה יהודית. לא לכל קהילה בפזורת הקהילות היהודיות הקטנות הללו היה בית כנסת משלה. מההיכרות שיצרנו עם קהילה יהודית מסוימת הבנו שמשפחה אחת החזיקה בבעלותה ספר תורה ויהודים אחרים נהגו להתאסף בביתה לתפילות, מאחר שנאסר עליהם לבקר בבית הכנסת המקומי.
בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י
נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
התמונות הללו מעידות על חייהם השלווים של היהודים בתימן בעת ההיא. ילדים נהגו לבלות את ימיהם בלמידה עם המורי שלהם, מורה שנבחר בידי הקהילה, או בחברת אביהם, שהקפיד, אגב עבודה, על הקריאה ועל לימודיהם של ילדיו. מאחר שהיה רק עותק אחד זמין לקריאה, שכללו הילדים המקומיים את יכולתם לקרוא בספר מכל זווית.
שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
המצב בתימן השתנה אומנם, אבל לפני כמה עשורים בלבד, באותה מדינה ממש, שהייתה כה מנותקת מהמודרניות, מצורת החיים המערבית, הרגשנו כמי שחוזרים לאחור בזמן לתקופת התנ"ך. התאפשר לנו לחוות קצב חיים שונה שמאופיין בשעות בין ערביים נינוחות שעוברות בלעיסת עלי קאת (גת).
ב-12 באוקטובר 1898 יצא חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, למסע אל ארץ ישראל, במטרה להמשיך ולקדם את חזונו: מדינה יהודית לעם היהודי.
לכל אורך המסע, וגם כשכבר הגיע לארץ ישראל, שמר הרצל על קשר עם בני משפחתו והרבה לשלוח להם גלויות ומכתבים. סדרה נדירה ומיוחדת במינה של גלויות שמורה אצלנו בספרייה; גלויות קצרות מהתחנות השונות מהמסע אל בִּתו פאולינה בת ה-8. הטקסט קצר, בכל גלויה משפט אחד או שניים בכתב ידו של הרצל, ועם זאת – שופכות המילים אור על האהבה העצומה של הרצל לבתו ועל הרצון לעדכן אותה שהכול כשורה.
הגלויה הראשונה בסדרה היא מקושטא, הלוא היא איסטנבול. בגלויה מה-15 באוקטובר, 1898 שולח הרצל לבתו פאולינה:
"נשיקות עדינות לבתי הענוגה פאולינה מאת אביה הנאמן"
באותו יום כותב הרצל ביומנו:
"עם בודנהיימר (חבר במשלחת שהצטרפה להרצל) דנתי בדרישות שאנו צריכים להעמיד. גבול האזור: מנחל מצרים ועד הנהר פרת. להתנות תקופת מעבר עם מוסדות עצמיים. מושל יהודי לתקופת המעבר. כשתגיע האוכלוסייה (היהודית) באזור מסוים לכדי שני שלישים של כלל התושבים, יהיה המנהל, מבחינה פוליטית, למנהל יהודי".
חמישה ימים אחר כך, ב-20 באוקטובר, כותב הרצל לבתו מהעיר סמירנה, היא עיר הנמל הטורקית איזמיר:
"נשיקות עדינות לרוב שלוחות מאסיה הקטנה לבתי הטובה פאולינה, מאביה הנאמן"
ויום אחר כך, הרצל כבר באתונה ושולח:
"נשיקות עדינות מיוון לבתי הענוגה פאולינה מאביה הנאמן"
המסע נמשך, וב-29 באוקטובר מגיע רגע השיא של הרצל במסעו: הפגישה עם קיסר גרמניה וילהלם השני במקווה ישראל. הרצל קיווה שיסייע לו לקבל מהסולטאן הטורקי את הצ'רטר המיוחד להקמת מדינה יהודית. הבזק ממצלמתו של אחד מחברי המשלחת של הרצל אמור היה ללכוד את הרגע ההיסטורי – אך לצערו של חוזה המדינה הצלם החובבן פספס את רגע השיא…
יום אחר כך שוב כותב הרצל לפאולינה, הפעם בגלויה שחגגה את ביקורו של הקייזר בירושלים:
"לפאולינה הטובה שלי, נשיקות עדינות שלוחות לך מאביך הנאמן בירושלים"
יום לאחר מכן שולח הרצל גלויה נוספת – הפעם בצירוף תמונה מחברון – ובה הוא כותב:
"נשיקות מאביך הנאמן"
"אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך", כותב הרצל ביומנו ב-31 לאוקטובר. "המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אם נקבל אי פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קודש אפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבזארים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה נוחה, מאווררת, מתועלת".
תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה.
מסמכים היסטוריים מימי הביניים של משפחת האצולה באטיאני
מסופר, כי למשפחה האצולה ההונגרית באטיאני (Batthyány) שורשים מאז היווסדות הונגריה. ליתר דיוק, מדובר באחד המושלים של ארפאד, בשם Örs שהתיישב על החוף הצפוני של אגם Balaton. הוא נזכר לראשונה במסמך משנת 970 לספירה. אותו Örs הפך מאוחר יותר ל-Kővágó-Örs המפורסם.
הרוזן Lajos Batthyány שימש ראש הממשלה הראשון של הונגריה בשנת 1848. הדימוי שלו כאן הוא מתוך דיוקן במוזיאון הלאומי ההונגרי.
משפחת באטיאני היא משפחה אריסטוקרטית מדרג גבוה. היא שימשה כנקודת מפגש של מעמדות חברתיים שונים. בני משפחת באטיאני תרמו להמשכיותה של הונגריה המפוצלת בידי האימפריה העות'מאנית, לא רק על ידי צבאותיהם הפרטיים וארגוני השלטון שלהם, אלא גם על ידי תרומתם להיסטוריה התרבותית, החינוכית, הפוליטית והרפואית ההונגרית. כיום, כיכר בשם באטיאני (Batthyány tér) בבודפשט מנציחה את זכרם.
ניתן לעקוב אחרי משפחת Batthyányברציפות מאז 1398. בשנה זו מנהיג הטירה שבעיר אסטרגום György Kövágóörsiקיבל מאת זיגיסמונד קיסר האימפריה הרומית את האחוזה Batthyánהכוללת את עיר השווקים Polgárdi בתמורה לתרומתו במאבק נגד הטורקים. מאז נשאו צאצאיו של György Kövágóörsiאת השם המשפחה באטיאני (Batthyány). במשך מאות שנים, סמל משפחת בטיאני היה שקנאי המאכיל בדמו את אפרוחיו ומתחתיו אריה נושא חרב בלוע שלו.
סמל שהוענק למשפחת באטיאני ממלך Ulászló השני ב-12.12.1500 בעיר Buda.
בחלוף המאות, הסמל עבר שינויים קטנים, אך המוטיב המרכזי שלו נשאר. כיום, החלק התחתון של הסמל מקושט בסרט שעליו טקסט לטיני "FIDELITATE ET FORTITUDINE" (בנאמנות ובאומץ).
במחצית השנייה של המאה ה-17, כאשר הקיסר ליאופולד הראשון גירש את היהודים מאוסטריה התחתונה ואסר עליהם להתנחל בערים המלכותיות החופשיות, הייתה זו משפחת באטיאני (יחד עם המשפחות Esterházy ו-Zichy), שקיבלה אותם להתיישב על נכסיהם בחלק המערבי של הונגריה, וזיהתה יתרון כלכלי בפעילותם. החסינות שהעניקה המשפחה קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כיסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן. בדרך כלל, היהודים התיישבו בכפרים ובמרכזים של האחוזות הגדולות והיו מעורבים בחיי הכלכלה המקומיים.
היהודים הראשונים הגיעו לאזורים האלה בעיקר מקהילות היהודיות שבניקולסבורג ואוהרסקי-ברוד (Magyarbród). היהודים שהתיישבו על אדמות משפחת Esterházyבמחוז Sopronהיוו את מה שנקרא "שבע קהילות" של אחוזת Eisenstadt (Kismarton) ותרמו לשגשוג האזור כולו. על אחוזת משפחת באטיאני שסביב העיר Rohonc הוקמה ב-1687 הקהילה היהודית הראשונה הגדולה שמנתה כ-30 משפחות. חייהם היו מוגנים על ידי מכתב חסות שהם קיבלו ממשפחת באטיאני. החסינות שניתנה על ידם קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כחוק יסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן.
בניגוד ליחס החיובי הזה של משפחת באטיאני כלפי היהודים, הטירה ב-Rohonc מספרת סיפור עצוב מימי מלחמת העולם השנייה שמתואר היטב במסה של העיתונאי הבריטי דייוויד ליצ'פילד שפורסם בעיתון FrankfurterAllgemeineZeitungב-2007, וכן בספרו של העיתונאי השוויצרי Sacha Batthyány "פשע במשפחה" (Crime in The Family) שפורסם בשנת 2017. (ניתן לציין בנוסף שני עיבודים המזכירים את הטבח הטראגי – המחזה "רכניץ – מלאך המוות" והסרט הישראלי "העדות" משנת 2018).
אחוזת Rohonc הייתה מאז המאה ה-16 רכושם של בני משפחת Batthyány, אבל במאה ה-19 עברה לידי משפחת Thyssen. בשנות השלושים של המאה ה-19 התחתן איוון באטיאני עם Margit Thyssen-Bornemisza שנולדה ב-Rohonc. מרגיט היא למעשה דודתו של סאשה. עקב כך האחוזה חזרה להיות רכושה של משפחת באטיאני.
במסיבה שנערכה בטירה של Rohonc ב-24 במרץ בשנת 1945, נרצחו 180 עובדי כפייה יהודים הונגרים ונקברו בקברי אחים. 180 יהודים אלה היו חלק מ-600 היהודים שהובאו לאזור לבניית הסוללה הדרומית-מזרחית שנועדה לבלום את הצבא האדום המתקדם. את הירי על 180 היהודים שנמצאו כ"לא כשירים" לעבודה הובילו אוהד הנאצים Joachim Oldenburg(שהיה המאהב של מרגיט) ו-Franz Podezin, מפקד האזור מטעם המפלגה הנאצית שהם חילקו כלי ירייה למשתתפי המסיבה. הם השאירו 15 אסירים בחיים על מנת לחפור קברים משותפים לקורבנות. לאחר שסיימו את העבודה, הם נרצחו גם על ידי פודזין ואולדנבורג. לאחר סיום הירי, האורחים חזרו לטירה לשתות, לרקוד ולחגוג. בזאת הוטל כתם על שם משפחת באטיאני שאלמלא כן היה נותר ללא רבב. מרגיט ובעלה חיו חיים ארוכים בבאד-הומבורג בגרמניה. לאחר מותם הם לא הורשו להיקבר באחוזת הקבר המשפחתי על ידי משפחת באטיאני שהתגוררה באותה עת בעיר Német-Újvárהשכנה.
אוסף באטיאני בספרייה הלאומית
אוסף באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל מורכב מ-76 תיקי ארכיון (ARC. 4* 2031).תיקים אלה כוללים כ-200 רשומות בלטינית, בגרמנית, בהונגרית ובצ'כית כגון התכתבות, החלטות, צווים, תעודות ומסמכים מנהליים אחרים העוסקים בנכסים מכל הסוגים שנוצרו על ידי בני משפחת באטיאני או אנשים אצילים, מלכים קיסרים ועובדי המנהל שלהם בין השנים 1868-1470. לכאורה, אף אחד ממסמכים אלה לא עוסק ביהודים או ענייניהם.
ליתר דיוק, אוסף משפחת Batthyány כולל מסמכים מן המחצית השנייה של המאה ה-15 שהונפקו על ידי מלכים מוסדות מלכותיים, כגון הטירה של Cristalowcz. מן התקופה של המחצית השנייה של המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-18 אנו מוצאים מסמכים הנוגעים לענייני רכוש, ירושה ומסמכים מנהליים אחרים של האחוזות המפותחות היטב. ההתכתבות שנכללה בחומר זה אינה מנוהלת רק עם האישים הבולטים של התקופה, אלא גם עם משרתים מדרגה גבוהה, צמיתים ומושלי אזוריים שפנו אל בני משפחת באטיאני במשימותיהם. מהתכתבות זו משתקפות הבעיות של חיי היומיום באותה תקופה. בתיעוד המנהלי מהמאות ה-16 וה-19 מיוצגות הערים, הכפרים והאחוזות כגון Ortenegg, Város-Szalonak, Rohonc, Németújvár, Körmend, Ördöglika ,Hidegkút. המסמכים שהונפקו במאה ה-18 בענייני משפחת באטיאנים, או שנוצרו על ידי בני המשפחה עצמם נושאים אופי פוליטי וצבאי.
רוב המסמכים עוסקים בבירור עם משפחת באטיאני או בעניינים שלהם. עם זאת, בין מסמכים אלה נמצאים גם מספר קטן של מכתבים פרטיים ומסמכים רשמיים, אשר לכאורה אינם קשורים למשפחה. הקשר הישיר או העקיף שלהם למשפחה אינו נפסל, אך הניסיון לחשוף את הקשר הזה עשוי להצריך ידע היסטורי מעמיק יותר והיכרות מלאה עם אילן היוחסין של משפחת באטיאני.
למרות גילם, המסמכים שנכתבו על קלף ועל נייר נמצאים יחסית במצב טוב, אלו מהם הזקוקים לטיפול ולשימור מיוחד יזכו לטיפולים אלה בספרייה הלאומית בתקופה הקרובה. בשל רגישותם של חומרים ארכיוניים אלה ללחות ותנאי אקלים אחרים, ובגלל חשיבותם ההיסטורית הרבה, אוסף משפחת באטיאני שמור במחלקת האוספים הנדירים של הספרייה הלאומית.
האוסף משלים ללא ספק את הארכיון של משפחת באטיאני שבהונגריה, ארכיון גדול ומוכר היטב. הוא משמשת עד היום כמקור מידע להיסטוריונים רבים. למרבה הצער, הוא סבל מצרות רבות כמו מההרס על ידי חיילים סובייטים במהלך מלחמת העולם השנייה ב-Körmendומנזקי האש במהלך המהפכה של 1956 בבודפשט. כיום הוא נשמר בספרייה הלאומית של הונגריה בבודפשט (Magyar Nemzeti Levéltár), וכולל כ-212 מטר רץ של חומרים ארכיוניים שנוצרו בין השנים 1501-1944.
כמה דוגמאות מהמסמכים ההיסטוריים המעניינים של אוסף משפחת באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל:
צו עם החותם הסודי של מתיאס קורבינוס, מלך הונגריה בנוגע ל-Berthold Elderbach/Ellerbach מהיישוב Monyorókerék. בודה, 1470.
תעודה בלטינית חתומה בידי Balthasar Boldizsár III Batthyány. ניקולסבורג, 16.04.1572. רבים ממכתביו הוכרזו כאבודים. ל- Boldizsár הייתה תשוקה גדולה לספרים. ספרייתו הייתה מכילה כאלף ספרים.
מכתב ממלך הונגריה ונסיך טרנסילבניה, Gábor Bethlen, אל הרוזן Bethlenfalvi Imre Thurzó, בו הוא מדווח בין היתר על אירוע מתוכנן ל-16.03.1621 בהקשר של הקיסר פרידריך החמישי. 01/09.03.1621
מכתב מהשופט István Komornyik אל הרוזן אדם באטיאני. הוא מדווח על ענייני משרתים שנמלטו, בקר, חובות, שבויים טורקים, קרבות וכו'. Veszprém, תאריך: 24.03.1639
חוזה בדבר השכרת הרכוש המשפחתי ב-Hidegkút, במעורבותם של Ambrosio Ludwig von Reichhardtsperg, Miklós Postákovich, Cristoph Batthyány וכו', Koschendorf, תאריך: 13.06.1696. המסמך כולל גם את פדיון הנכס השכור (טקסט נוסף) עבור 300 פלורינים חתום בידי Augustin Reichhartperg ב-Güssing ב-26.05.1745. (שימו לב להבדלי התאריכים)
חוזה דומה בדבר השכרת הרכוש המשפחתי ב-Hidegkút, בהשתתפות במעורבותם של Ambrosio Ludwig von Reichhardtsperg ועוד. המסמך כולל גם את הפדיון של הנכס השכור עבור 1000 פלורינים. חתום בידי Augustin Reichhartperg ב-Güssing ב-26.05.174. (שימו לב להבדלי התאריכים)
מאמר ב- Güssinger Zeitung מ-21.09.1930 המזכיר פדיון הרכוש של משפחת באטיאני ב-Hidegkút עבור 300 פלורינים בשנת 1745
צו של אליונורה באטיאני לנשיא Sámuel Palotai בנוגע לענייני כספים, חוזי שכירות, שיט וחוזים עם הכמרים הדומיניקנים בעירים Sopron (Ödenburg), Steinamanger ועוד. וינה, 15.02.1713
מנדט קיסרי בחתימת הקיסרית, מלכת הונגריה, מריה תרזה שניתן לרוזן פיליפ באטיאני (1731-1795), הבן הצעיר של לודוויג באטיאני, לשרת בגדוד ההוסארים של Széchenyi כסגן אלוף. וינה, 10.10.1760
הערות בנושא ירושה שנקנתה בכסף. חתום בידי קארל באטיאני. Güssing, 30.09.1792. על אותו מסמך הערות נוספות בענייניהם של יוהאן ופיליפ באטיאני. Güssing, תאריך: 18.01.1827
מכתב מאת Gábor Sényi, מושל הסחורות של הנסיך Fülöp Batthyány למשרד הקרקעות ב-Körmend בנוגע להשכרת שטחים של הטירה של Körmend, מכירת סוסים וצמר מהאחוזות של Kanizsa ו-Ludbreg. וינה, 18.06.1852
כיתוב תמונה: מיקשה דומונקוש בחזית האיטלקית בטרנטו, איטליה, 1916. התמונה באדיבות סנטרופה
יותר מארבעים שנה התאמן מיקשה דומונקוש ללא ידיעתו לרגע שבו יזדקקו לו יותר מכול. הוא הפך לגיבור, גיבור הונגרי של ממש, ובדומה לגיבורים רבים כל כך בהיסטוריה של הונגריה, שילם על קורבנו מחיר גבוה.
רחוב בבודפשט, הונגריה, בגלויה מתחילת המאה העשרים. באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
דומונקוש נולד בשנת 1890 בעיר ז'אמבק (Zsambek). כשנולד, השתייכה הונגריה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ומיקשה שלט בגרמנית על בוריה. הוא למד בברלין ובשנת 1910, כאשר החלו ראשוני הטרקטורים המסחריים להימכר באירופה, החל לעבוד בחברת 'קטרפילר'.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, העמיד מיקשה את הידע שלו במשאיות ובטרקטורים לשירות האומה. עד מהרה טיפס בסולם הדרגות, מטוראי לסגן משנה ואז לסגן. הוא נפצע מספר פעמים ובכל פעם, אחרי שהחלים – שב וחזר לחזית.
מיקשה דומונקוש בתערוכת טרקטורים בבודפשט, הונגריה, 1930. התמונה באדיבות סנטרופה
בשנת 1918 נשא מיקשה לאישה את גבריאלה רוז'ה ולזוג נולדו שלושה ילדים: פטר, אישטבן ואנה. אך נישואיהם לא האריכו ימים, וכמה שנים לאחר מכן נשא לאישה את שטפניה סאבּוֹ. הוא שב לעבודתו בחברות טרקטורים והצליח בה עד מאוד.
כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי באמריקה בשנת 1929 ולאחר מכן התפשט משם גם לאירופה, ספגה הונגריה פגיעה קשה. ממשלות חדשות שנבחרו בה נראו כנוטות יותר ויותר ימינה. מצב העניינים החריף בשנת 1938, כשחוקים אנטי-יהודים נחקקו בזה אחר זה. מיקשה איבד את מקום עבודתו והיה לסוכן מכירות נודד.
אישטבן ופטר, בניו של מיקשה דומונקוש, 1932. התמונה באדיבות סנטרופה
כשפלש אדולף היטלר לברית המועצות ב-1941, הוא ציפה מהאיטלקים, הרומנים וההונגרים להצטרף אליו. גם היהודים יצאו למלחמה, בגדודי עבודה לא חמושים. ב-1942 נשלח בנו של מיקשה, פטר, לגדוד עבודה באוקראינה, שם מת והוא רק בן 22. אישטבן נשלח גם הוא לעבודת כפייה בהרים, שם נאלץ לעבוד בפרך בחום היוקד של הקיץ ובסערות החורף.
מפת בודפשט, 1942. מתוך אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית
בשנת 1944 היה מיקשה מובטל. בהיותו יהודי, אסור היה להעסיקו. באחד הימים נפגש עם ראש הקהילה היהודית, שנדור אפלר. אפלר שמע על אודות מיקשה דומונקוש – החייל המעוטר ממלחמת העולם הראשונה. הוא ידע שב-1935 היה מיקשה לסרן במילואים. הוא קיבל את מיקשה לעבודה וזה האחרון החל לארגן משלוחי אספקה ליהודים הצעירים בגדודי עבודות הכפייה. עד מהרה הפך דומונקוש את המוזיאון היהודי למחסן לשמיכות, מזון משומר ותרופות.
ב-19 במארס 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. בכל רחבי המדינה אולצו עד מהרה היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בסיוע הממשלה ההונגרית, הז'נדרמריה והמשטרה ההונגריות, אירגן אדולף אייכמן במהירות את גירושם של 437,000 יהודים מכל המחוזות ומפרבריה של פשט (Pest) ישירות למחנות ההשמדה בפולין הנתונה תחת שליטה גרמנית.
ביולי 1944 הגיע לבודפשט דיפלומט שוודי בשם ראול ולנברג, ועד מהרה החל בהצלת יהודים, על ידי כך שהנפיק עבורם אישורי מעבר מגנים ומאוחר יותר באמצעות שיכונם בבתי מחסה.
כשהחלו כוחות הצבא הסובייטי לסגור על העיר, נשלחו עשרות אלפי יהודים לצעדות המוות, ו-75,000 איש נאלצו להצטופף בגטו דחוק מאוד במרכז בודפשט.
אז הפך מיקשה דומונקוש לאיש שעליו סמכו כולם – הוא הפך לראש העיר דה-פקטו של הגטו – ראש העיר של הגיהינום.
מדי יום ביומו, גם בשעה שחיילים שמרו על הגטו, נהג מיקשה ללבוש את המדים שלו, לצחצח את כפתוריו וללכת לעבודה. הוא נמנה עם הבודדים שהחזיקו באישור לא לענוד את הטלאי הצהוב, ולכן יכל לנוע בחופשיות ברחבי העיר. הוא השתמש בקשריו מהצבא כמיטב יכולתו, ופנה לגורמים שעדיין רחשו כבוד לצבא שאותו שירת בנאמנות כה גדולה. הם נענו לפניותיו, וכשיכלו – הגישו סיוע.
אנדרטת ראול ולנברג בבודפשט, הונגריה, 1988. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
הוא הורה לעובדי הקהילה לחלק את מעט המזון שהצליח למצוא. הם הקימו משרדים רפואיים, כדי שרופאים יוכלו לטפל בחולים. הם ייסדו משטרת גטו משלהם, כדי לשמור על הסדר. ולאחר מכן ערכו את הסידורים הנחוצים לקבורת מתים. כל אותה עת, הוסיף ראול ולנברג לחלק מסמכים מזויפים שמצהירים שהיהודים המחזיקים בהם זוכים להגנה שוודית.
הצבא הסובייטי נכנס לבודפשט, וב-18 בינואר 1945 – הגטו שוחרר. המלחמה הותירה את בודפשט הגדולה והמפוארת זרועת הרס. ואז יצא ראול ולנברג לקדם את פני הצבא הסובייטי – ועקבותיו נעלמו.
בין השנים 1945 ועד 1948 חלה התאוששות. מיקשה עבד בקהילה היהודית וזכה להוקרה על כל פועלו לאורך המלחמה, אבל כל מה שראה ועשה גבה ממנו מחיר, ובשנת 1950 פרש מיקשה ממחויבויותיו כשהוא מותש.
בשלב זה הפכה הונגריה – שהיתה בעבר בשר מבשרה של אירופה – למדינה סטליניסטית נוקשה. וככל שהתגברו החיפושים אחר ולנברג, הרגישו הסובייטים את האדמה בוערת תחת רגליהם. באפריל 1953 נעצר מיקשה באישום כוזב על רצח ראול ולנברג. שישה חודשים עינו הקומוניסטים את מיקשה דומונקוש, חייל מעוטר מימי מלחמת העולם הראשונה וגיבור הגטו בבודפשט, כדי שיודה ברצח ולנברג – עד שדבר לא נותר ממנו.
מיקשה דומונקוש בטקס קבלת העיטור שלו בפרלמנט בבודפשט בשנת 1947. התמונה צולמה בידי 'פוטופרס', קרויי פאלוש, VIII. רחוב קישפלודי מספר 4, באדיבות סנטרופה
בנובמבר 1953, כשהיה ברור שמיקשה נוטה למות, השליכו אותו הסובייטים לבית חולים והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. מיקשה דומונקוש נקבר בשקט בבית הקברות היהודי, ושנתיים לאחר מכן, כשהתקוממו ההונגרים נגד הסובייטים, נקברו גיבורי המהפכה הכושלת ההיא ממש מעברה השני של החומה.
חייו של מיקשה דומונקוש היו קודש לשירות הכלל. הוא היה איש של עקרונות, שהיה נחוש תמיד לעשות את הדבר הנכון – וכשהתהלך מדי יום ברחובות הגטו של בודפשט, חמוש רק במדיו האלגנטיים ובכל אותן מדליות נוצצות, עשה זאת על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו – המשימה שנולד לבצע.
![ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק](https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/03/4-1.jpg)
