מסע מצולם בעקבות היהודים האבודים מתימן

בשנות השמונים נסעתי שלוש פעמים לתימן, כדי לצלם את אחרוני היהודים במדינה

מרים טנג'י | 17.04.19 |
Share
.
שלושה ילדים יהודים צעירים לומדים, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. הילד שבמרכז התמונה הוא לוי פאיז, שהיה אז בן כשש. הוא עלה לישראל בשנת 1992, בגיל 16, יחד עם אשתו בת ה-14 וילדם הפעוט. צילום: מרים טנג'י

האגדה מספרת שההיסטוריה היהודית בתימן מגיעה עד ימי שלמה המלך ולבקשתה של מלכת שבא, שבעלי מלאכה מבני ישראל יתיישבו בארצה. ואכן, ישנם היסטוריונים המזהים את שבא עם מלכות סְבָא העתיקה בדרום חצי האי ערב. בתקופה מאוחרת יותר, בשנים 1949–1950 לערך, הועלו כ-49,000 יהודים תימנים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, במבצע אווירי חשאי שזכה לשם 'מרבד הקסמים'. נכון לשנת 2017 נותרו בתימן כולה כ-50 יהודים; רובם מתגוררים במתחם הסמוך לשגרירות האמריקאית בצנעא, העיר הגדולה במדינה שהיא גם עיר הבירה שלה.

בדומה לנתינים לא-מוסלמים אחרים החיים במדינה ערבית, זכו יהודי תימן – מהעתיקות בקהילות התפוצה היהודית – למעמד של ד'ימי, מילה שמשמעותה המילולית היא "בן חסות". בהיותם ד'ימי, נהנו היהודים מזכויות מסוימות אבל נאלצו גם להסכין עם מיני הגבלות, לרבות על חופש התנועה שלהם; כך, למשל, הותר להם לנסוע רק ברחבי תימן, אבל נאסר עליהם לצאת מגבולות המדינה.

 

ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק
ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק.

יהודים תימנים לא הורשו להחזיק קרקע בבעלותם והיו נתונים להגנתו של שייח' הכפר או העיר שבה חיו. משמעות הדבר הייתה שהשייח' אחראי לבטחונם ומחויב על פי חוק להגן עליהם. מערכת היחסים בין הקהילה לבין השייח' הייתה פעמים רבות חמה ולעיתים אף ידידותית.

 

אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י
גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י

 

בשנות השמונים של המאה הקודמת יצאנו למסע כדי לצלם את מעט הקהילות היהודיות האחרונות שנותרו בתימן והיו מפוזרות ברחבי המדינה. באותה עת נותרו בתימן 400-300 יהודים, ורק זרים מעטים ביקרו אז במדינה המרוחקת שבקצה חצי האי ערב.

נדדנו מכפר לכפר, לרוחב המדינה, לרבות בכפר בית סינאן במחוז ארחב, מרחק של כשעה צפונית לצנעא הבירה. בכפרים הקרובים יותר לצנעא הקפידו יותר על קוד לבוש. הנשים היהודיות בכפרים המרוחקים יותר לא עטו ניקאב מלא המכסה את הגוף כולו, בדומה לנשים המוסלמיות. תחת זאת, הן התכסו בצעיפים שכיסו רק את ראשיהן. אבל ככל שהתקרבנו לעיר הבירה הלכו הצעיפים והתרחבו, והנשים היו מצופות להתכסות ביתר שאת. למוסלמים מותר היה להיכנס לבתי היהודים בכל עת, למעט ביום שבת.

 

בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

הרחקנו גם במשאית גדולה בדרכים עקלקלות במחוזות הרריים על מנת להגיע ליישובים שטרם נחקרו, כאל-הג'ר, ישוב סמוך לחידאן ומערבית לצעדה, עיר גדולה בצפון תימן. יעד נוסף למסעותינו היה גם הכפר המרוחק ואדי אמלה; שניהם סמוכים לגבול עם ערב הסעודית.

הסתובבנו במדינה על תקן תיירים. למען בטחוננו האישי ולמען בטחונם של היהודים המקומיים, לא הסגרנו שאנחנו יהודים. הותר לנו לבקר בקהילות היהודיות מאחר שאמרנו שאנחנו מבקשים לקנות תכשיטים – ענף מסחר שבו עסקו היהודים המקומיים. ציינו גם שאנחנו צמחונים, וזה איפשר לנו לסעוד בחברה משפחה יהודית. לא לכל קהילה בפזורת הקהילות היהודיות הקטנות הללו היה בית כנסת משלה. מההיכרות שיצרנו עם קהילה יהודית מסוימת הבנו שמשפחה אחת החזיקה בבעלותה ספר תורה ויהודים אחרים נהגו להתאסף בביתה לתפילות, מאחר שנאסר עליהם לבקר בבית הכנסת המקומי.

 

בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י

 

נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

התמונות הללו מעידות על חייהם השלווים של היהודים בתימן בעת ההיא. ילדים נהגו לבלות את ימיהם בלמידה עם המורי שלהם, מורה שנבחר בידי הקהילה, או בחברת אביהם, שהקפיד, אגב עבודה, על הקריאה ועל לימודיהם של ילדיו. מאחר שהיה רק עותק אחד זמין לקריאה, שכללו הילדים המקומיים את יכולתם לקרוא בספר מכל זווית.

 

שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

המצב בתימן השתנה אומנם, אבל לפני כמה עשורים בלבד, באותה מדינה ממש, שהייתה כה מנותקת מהמודרניות, מצורת החיים המערבית, הרגשנו כמי שחוזרים לאחור בזמן לתקופת התנ"ך. התאפשר לנו לחוות קצב חיים שונה שמאופיין בשעות בין ערביים נינוחות שעוברות בלעיסת עלי קאת (גת).

 

 

כתבות נוספות

מגע ראשון עם יהודי צנעא

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

 

 

.

תגיות

מרים טנג'י

מרים טנג'י היא ציירת, צלמת ומשוררת. היא בעלת תואר ברישום מהבוז-אר של פריז. עבודותיה זכו לאורך השנים בפרסים והוצגו בתערוכות ברחבי העולם. הסדרה הצילומית האחרונה שיצרה נושאת את הכותרת: "מחיצה. בעיני נשים." בצילומיה, בציוריה ובשיריה חוקרת מרים מגוון היבטים של זהותה – כיהודיה, כאישה וכאמנית.

לכתבות נוספות של מרים טנג'י >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו