.
גיבורת הרומן לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן היא נוגה – פסיכולוגית קלינית שעבודת המחקר שלה עוסקת בהיבטים תרפויטיים בסיפוריהם של ניצולי שואה. הסיפור נע בין ילדותה ונעוריה של נוגה וחייה כאישה בוגרת לבין ילדותה של רותי – אמה של נוגה – שבתקופת השואה הוסתרה בבור כדי להצילה ממוות. התנועה המתמדת בין מישורי הזמן השונים חושפת לעיני הקורא מרחב נוסף, המתקיים מחוץ לכרונולוגיה – מרחב שבו שתיהן ארוגות זו בזו כמעט לבלי התר. ככל שנחשפים לעיניה של נוגה ולעיני הקוראים סיבי הכאב שמהם עשוי האריג הטראומטי המשותף, וככל שנוגה מספרת את סיפורה של האם, את סיפורה שלה ואת סיפורן המשותף – כך מתאפשרת במידת מה התרתו, ומתאפשרת האהבה.
***
מתוך הספר "לרגל הנסיבות" / רוית ראופמן
היינו עשרה סטודנטים במגמה, חמש בנות וחמישה בנים. הרגשנו שנבחרנו, אבל לא היה ברור בגלל מה. אף אחד לא ידע, כאילו היינו כת סודית. את ההקלה על כך שהתקבלנו החליפה המבוכה. חיפשנו זה בזה רמזים לאיכות המיוחדת שיש בנו. הרגשנו רמאים בלי לדעת שככה אנחנו מרגישים. דיברנו גבוהה-גבוהה והתאמנו בלהגיד אחד לשני את מה שאנחנו באמת חושבים, אבל לא היינו בטוחים מה זה. קראנו המון. בלי סוף. את פרויד, ואת ויניקוט ואת מלאני קליין ואת היינץ קוהוט ואת קרנברג. ניסינו לצטט אותם במקומות המתאימים. להסכים איתם אבל גם להתנגד. לזהות אם ההמבורגר, הפיצה או הסלט שאכלנו בהפסקה הם תוצר המשאלות של "העצמי האמיתי" או של "העצמי הכוזב". האם אנחנו סובייקטיים או אובייקטיים או שניהם, ואיזו פרה-דיספוזיציה שולטת בכל אחת ממערכות היחסים שלנו. מאחורי כל דבר שעשינו נחבאה מוטיבציה סמויה שמקורה בילדות המוקדמת, ולכל דבר שאמרנו היו משמעות גלויה, משמעות סמויה הידועה רק לנו ומשמעות סמויה שאינה ידועה גם לנו, שהיא היתה עיקר המשמעות. היחסים בינינו היו מעבדה לחקירת יחסים באופן כללי, והרבינו לבלות יחד ולהעמיק בחקירה. בסוף היום, כשהלכתי עם רינת ואבירם לרכבת, חשבתי שהנפש מעולם לא היתה כל כך מחוץ להישג יד. וכשרינת אמרה שהקרון של הרכבת צפוף ומסריח תחת, היתה הקלה רגעית. אלי היה מחכה לי בדירה. הוא היה בשלבי סיום הדוקטורט ושיתף אותי בממצאים שלו על בתי המשפט המאולתרים. סיפרתי לו על עֶקרון הדטרמיניזם הפסיכולוגי, שעל פיו מקורה של כל התנהגות הוא בחיי הנפש הינקותיים ואופן ההתנהגות שלנו נקבע אי-פעם מזמן. הדטרמיניזם סותר את עקרון הבחירה החופשית ולמעשה מתאר את ההתנהגות שלנו באופן סיבתי. לכל דבר יש סיבה. אלא שהסיבות כל כך מוקדמות ומודחקות, שקשה מאוד לדעת מה הן. הוא ענה שהוא מכיר את הרעיון הזה, אולם חייב לציין שכשבוחנים את ההתנהגות של היהודים הן בתקופת המלחמה והן במחנות העקורים שלאחר המלחמה, אפשר להתרשם שבמצבים מסוימים כן היתה בחירה חופשית. הוא אמר שזו בדיוק השאלה שבבסיס המחקר של פרופסור רובין, המנחה שלו. לפני כמה חודשים הוא הגיש בשמו הצעת מחקר בנושא לקרן הדו-לאומית והם מחכים לתשובה. אם ההצעה תזכה, יהיה אפשר לממן לו פוסט-דוקטורט. "זה מעולה," אמרתי לו. "אתה שמח?" ומיד השתתקתי.
בחוץ היה חורף די סוער, ובכל בוקר כשקמתי אל תוך הרוח לא היה ברור אם אלה הסיבות המוקדמות שדוחפות אותי לנסוע אל הלימודים, או המטרות התכליתיות שמושכות אותי לשם. לגוף שלי היו אז רעיונות משלו. פריחה בצורת חצי תפוח הופיעה דווקא על כפות הידיים. באזור בית השחי הזדחל מעין נחיל נמלים אדמדם שהתקדם במעגל וחזר אל אותו מקום שבו התחיל. המחשבות על רוני שבו לפקוד אותי כמו משהו שבא עם הסערה. נזכרתי איך בתקופה שהייתי איתו שלטו בי דחפי המוות, התוקפנות והמין והדברים היו ברורים. ידעתי אז בדיוק איפה הנפש נמצאת: איפה שרוני.
בשיעור על הריאיון הקליני חילקו אותנו לזוגות, ואני הייתי עם אבירם. התבקשנו לראיין אחד את השני, ואחר כך לשתף במעגל מה זיהינו בריאיון. אבירם נולד בבאר שבע לאבא רואה חשבון ולאמא מורה. הוא האמצעי מבין שלושה אחים, אבל אף פעם לא התחבר להגדרה "ילד סנדוויץ"'. ההורים שלו תמיד נתנו לכולם תחושה שכל אחד בפני עצמו, ללא קשר לסדר שבו נולדו. הוא היה ילד קריזיונר, שגדל להיות נער מזדקן. בצבא שירת בתותחנים, ושם פגש את מירי, האהבה הראשונה שלו, שהיתה פקידה פלוגתית. בדיעבד הוא לא בטוח אם זו באמת היתה אהבה, אבל נראה לו שאפשר להגיד את המשפט הזה כמעט על כל מערכת יחסים, אפילו על קשר בין הורים לילדים. "את לא חושבת?" את התואר הראשון עשה באוניברסיטת תל אביב, דו-חוגי, פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, שאגב מאוד משתלבים. "אז למדת אצל פרופסור אהרון גלובר?"
"אהרון גלובר שהיה מתחיל עם הסטודנטיות שלו? כן, בטח. דווקא מרצה טוב. מלא תשוקה."
אחרי הריאיון התחלפנו, ואבירם ראיין אותי. נולדתי בקיבוץ, הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות. הדס ונרקיס התאומות, אמנון ונדב שמת ממחלה אוטואימונית כשהייתי בת שלוש. "אני מצטער." "גם אני. אמא שלי, רותי גלובר, עובדת סוציאלית, הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ. גדול עלי לדבר עליה עכשיו. אבא שלי, פרופסור אהרון גלובר, חוקר את ההתיישבות היהודית בגמלא." "שיט. נוגה. אני מצטער. אני מה זה מצטער." "גם אני."
בערב אלי סיפר לי בהתרגשות שהצעת המחקר של פרופסור רובין התקבלה, ושהוא מתכוון להמשיך לפוסט- דוקטורט. הוא דיבר על המחקר שלו בכזאת התלהבות, עד שחשבתי שאולי הוא לא יבחין בכלל אם יום אחד אקום ואלך. אם הוא יקום בבוקר, ואני לא אהיה כאן. פשוט אסתלק. "אני לא יכולה," אמרתי לו.
"לא יכולה מה?"
"לא יכולה להיות איתך."
***
הדירה שאבירם ואני שכרנו יחד היתה במרחק הליכה מהקמפוס. לכל אחד מאיתנו היה חדר נפרד, אבל בפועל ישנו שנינו בסלון כי לחדרים היה ריח מוזר, כאילו דבקו בהם הדיירים שגרו שם לפנינו. יום אחד הטלפון צילצל בסלון. אבירם ענה והעביר לי את השפופרת: "הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ נמצאת על הקו. היא רוצה לדבר איתך."
"בחיים אל תדבר ככה," סיננתי לעברו ועניתי לה.
"נוגי יפה שלי, זאת את?"
"לא."
"אז מי מדברת?"
"סבתא שלי."
"מה?"
"נו, אמא, מה את רוצה?"
"אני בדיוק מרעננת את הבית וחשבתי שאולי את צריכה כמה דברים לדירה."
"את מרעננת?"
"כן, אולי את רוצה את השטיח? "
שתיקה.
"נוגיגי חמודה, את שם?"
"אמא, אני מבינה שהפעם החלטת באופן רשמי לרדת מהפסים?"
"אם את לא רוצה את לא חייבת. אני יכולה להציע לאמנון או לנרקיסי, אבל רציתי קודם להציע לך."
"מאיפה יש לך בכלל את המספר של הדירה שלי?"
"אלי נתן לי," היא אמרה, ואני אמרתי שאני חייבת לנתק. "היא התקשרה לאלי," אמרתי לאבירם. "אתה מאמין? היא התקשרה לאלי."
אבירם הסתובב בדירה ונראה כאילו השיער שלו התחשמל. בחוץ הרוח שרקה וחשבתי שאם יקרוס עכשיו עמוד חשמל לא יהיה לחושך שום גבול.
***
היה היתה חיה קדומה שגרה בשטיח
אפשר שפעם מן היער איש אותה הבריח
איש לא שאל אם נוח לחיה המסתורית
כי היא היתה חיה קדומה שלא ידעה עברית
היה היתה חיה כמוסה, נוהמת וכבדה
ולה עיניים אדומות ושן אחת חדה
חיה זקורת אוזניים וארוכת לשון
הקיצה בשטיח, ובו הלכה לישון.
***
התחלנו לבחור נושאים לסמינר מחקר. רינת הצטוותה למעבדה לזיהוי פרצופים, החוקרת את האזור באונה הרקתית שגודלו כגודל אוכמנייה, ובו נערכו הקלטות של תאי עצב יחידים אצל קופי מקוק. הנחת היסוד היתה שאין הבדל עקרוני בינינו ובין קופי המקוק. אותה הנחת יסוד עמדה גם בבסיס המחקרים ששירי ושירין ערכו במעבדה הקוגניטיבית ובבסיס המחקרים של דן ויוסי שהצטרפו לפרויקט במעבדת הכאב. אני התקשיתי להחליט, וכשדוקטור נתנאל חזון הזמין אותי להצטרף אליו למחקר במעבדה לחקר השואה, עניתי שעל גופתי המתה. "ככה אמרתי לו, בלי למצמץ: על גופתי המתה," סיפרתי לאבירם בזמן שהשקינו את שני העציצים המסכנים שנבלו אצלנו בדירה. "אולי את טועה," הוא אמר באגביות, ושוב היה נדמה שהשיער שלו התחשמל. "למה אתה חושב?" שאלתי והוא ענה שהוא לא חושב, אבל באופן עקרוני תמיד יש סיכוי שאולי אני טועה. "אוּףףףף."
"מה אוּף, אם את אומרת אוּף כנראה יש כאן משהו. אולי זה דטרמיניזם בכלל, אולי אין לך כאן בחירה חופשית," אמר והוסיף, "נראה לי שצריך עוד מים," ואני עניתי שאין צורך, תסתכל, העציץ הזה נבל מזמן.
נתנאל חזון הציע להתמקד בביוגרפיות של ניצולי שואה ולבחון אותן בכלים ספרותיים, בגישה נרטיבית. "מה שמעניין אותנו כאן זה לא רק מה באמת קרה, אלא גם איך הניצולים ממשיגים לעצמם את מה שקרה. מבינה? אנחנו ניקח כלים שפותחו בחקר הספרות ונבחן באמצעותם את הסיפורים של ניצולי השואה." " איזה כלים למשל?" "את זה תחליטי את. את יכולה להתמקד בדימויים, במטפורות, במושג הכרונוטופ, בשאלות ז'אנריות, במה שאת בוחרת." "אוּף," אמרתי, וזכרתי שאם אני אומרת אוּף אז כנראה יש כאן משהו. ושאולי זה דטרמיניזם בכלל ואין כאן שום בחירה חופשית. "את יכולה להתחיל מהביוגרפיה של אמא שלך. זה מאוד הרשים אותי בראיון קבלה כשאמרת שאת לא יכולה לשים את אמא שלך בשום דף. אבל היא כן כתבה את הסיפור שלה, נכון?"
בהחלט נכון. וזה הולך ככה:
אמא נכנסה לתוך הבּור ולא יצאה משם שנתיים. הבור היה קטן מדי ולא היה אפשר אפילו לשבת בו. רק לשכב בתנוחה עובָּרית ולהושיט יד אל עבר הפתח שיוליה יצרה כדי לקחת את האוכל, שהיה מגיע לפעמים, ואת הכלי לצרכים, שממילא לא היו רבים. זה לא דימוי ולא מטפורה. זה פשוט מה שקרה. אם רוצים, אפשר להגיד שאמא חזרה להיות עובָּרית בבור של יוליה, שכבר היתה בת חמישים ומשהו ("אין צורך"). אבל אם רוצים, אפשר להגיד שהיד של יוליה, שהשתלשלה אל תוך הבור ובחזרה, פעם עם ביצה קשה, פעם עם חתיכת לחם, פעם עם כלי קטן ובו מים, היתה כמו חבל הטבּור. אומרים שעוּבָּרים שומעים את הקולות שמחוץ לבּור ומרגישים את האווירה שבחוץ. זה כנראה נכון גם כשמדובר בעוּבָּרים בני שבע. ואומרים שלנשים בנות חמישים ומשהו כבר לא יכולה להיות עובּרית, וגם זה כנראה נכון. גם זאת לא מטפורה. גם אם הן מאוד-מאוד רוצות. הכי רוצות. גם אם הן איבדו בן. גם אם הן מחפשות כל דרך אפשרית כדי לשוב ולהיאחז בחיים. עדיין, לגוף הרי יש את המגבלות שלו. הוא לא יכול להיכנס להיריון בגיל חמישים ומשהו. הגוף לא יודע דימויים ומטפורות.
"אוּף, נתנאל."
"תמשיכי."
"אבל אולי זה לא נכון, כל המחקר הזה. אולי יש סיפורים שאי אפשר לחקור בכלים ספרותיים. אולי יש סיפורים שהם מחוץ לספרות. כמו שיש אנשים שהם מחוץ לפסיכולוגיה."
"תמשיכי."
"למה קיבלת אותי למגמה הקלינית?"
"לא קיבלתי אותך. את התקבלת. תמשיכי."
כשירדו גשם, או שלג, יוליה לא יכלה לצאת למחסן של העצים ולשבת על השרפרף. היא גם היתה צריכה לתרץ כל צעד שלה. למה היא הולכת דווקא לשם? על כל צעד בבלז'ץ היו מאה עיניים, ככה הלכו בבלז'ץ, עם העיניים. זאת היתה תקופה שלכל דבר היו עיניים. לעצים, לקירות. את הכל ראו. אז כשאמא שמעה את הגשם, היא ידעה שיוליה אולי לא תבוא לשבת ליד הבור. ומכיוון שאת השלג היא לא שמעה, היא לא ידעה למה יוליה לא באה, וחיכתה לראות את הנעליים שלה. לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי. פעם באו נמלים. אבל כשהן עקצו את אמא והיה אסור לה להוציא הגה, היא מחצה אותן עם היד שהיא יכלה להזיז. ופעם הפתח שדרכו נכנסו האוויר והאור הוחשך פתאום. מתוך החושך אמא זיהתה את המגפיים המצוחצחים של הגרמנים. היא שמעה את הגרמנים מדברים עם יוליה. הם סיפרו לה ששלשום הרגו את כל הרחוב הסמוך אחרי שמצאו שם ילדה ואף אחד לא הלשין. לא היה צריך לבזבז עליהם שום כדור ושום הנפת כידון. זה פשוט מאוד, הם אמרו לה. המחנה נמצא בסך הכל חמש מאות מטרים מכאן, אם את מבינה למה אנחנו מתכוונים. חמש מאות מטרים. את יכולה להתחיל לספור. אבל אנחנו יודעים שאת אישה חכמה ונאמנה, הם אמרו לה. אנחנו יודעים שאם תדעי במקרה שיש באזור איזושהי ילדה, את לא תסכני את עצמך ואת המשפחה שלך, נכון? הם אמרו, וליטפו לה את השיער, ואת הפנים, והורידו לה את הבגדים, והיא ניסתה לא להשמיע שום קול. היא ידעה שעוּבּרים שומעים את הקולות מבחוץ, והיא ניסתה להיות שקטה. אבל אמא שמעה הכול. את הנשימות הכבדות. ואת הגניחות בגרמנית. ואת האנחות בפולנית. ואת הבכי החרישי אחרי שנקישות המגפיים המצוחצחים הלכו ודעכו, והתרחקו משם. ורק אחרי שיוליה לחשה: "זהו זה. הם הלכו" אמא שאלה אם יוליה רוצה שהיא תקרא לה מהברית החדשה.
נתנאל אמר שבקיץ יוצאת משלחת של סטודנטים לפולין. הוא רוצה שאצטרף. הסכמתי, אבל כשהקיץ הגיע חטפתי דיזנטריה, ואבירם אמר שיש מצבים שבהם דטרמיניזם ובחירה חופשית יכולים ללכת ביחד.
רוית ראופמן, "לרגל הנסיבות", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019.
» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מספרו החדש של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה"