.
מתוך "אִתי החיים משחֵק הרבה" / דויד גרוסמן
.
אני רוצה לחזור להתחלה, למדגֵרות של המשפחה. אספיק כמה שאספיק עד שנמריא לאי. אבא של רפאל, טוביה בְּרוּק, היה אגרונום שפיקח על כל השטחים החקלאיים בין חיפה לנצרת, וגם מילא תפקידים בכירים בקיבוץ. הוא היה איש יפה ורציני, שעשה הרבה ודיבר מעט. הוא אהב את דוּשִׁי אשתו, ובשנות מחלתה טיפל בה ככל יכולתו. לאחר מותה התחילו בקיבוץ לדבר אתו על וֶרה, אמא של נינה. טוביה היסס. היה בה משהו לא מכאן. תמיד, בכל מצב, היא שמה ליפסטיק ועגילים. המבטא שלה היה כבד, העברית שלה היתה משונה (עד היום ככה, אין עוד מי שמדבר כמוה), ואפילו הקול שלה היה גלותי לאוזניו. חבר ותיק מהגרעין היוגוסלבי הניח ערב אחד את זרועו על כתפו כשיצאו מחדר־האוכל ואמר, "היא אשה כערכך, טוביה. דע שעברו עליה דברים שקשה להאמין, ועוד לא הכל אפשר לספר".
טוביה הזמין אותה לפגישת היכרות בחדר שלו. כדי להקל על מבוכת הפגישה באה וֶרה עם ידידה, בת עיר שלה מקרואטיה, צלמת נלהבת. שתיהן ישבו בשתיקה, רגל־על־רגל, בכורסאות לא נוחות עשויות מוטות מתכת עם מקלעת של חבלי ניילון דקים, שנכנסו להן לתחת.
משמעת עצמית של נזירים על ראש עמוד נדרשה להן כדי לא לצחוק כשטוביה ניסה לשנע מהמטבח את הכיבוד שבנותיו הכינו מראש. אחר־כך, במשך שלושים־ושתיים שנים טובות ואפילו מאושרות יחד, נהנתה וֶרה לחקות אותו ברגעים הראשונים ההם, הולך למטבח להביא קערה של בוטנים או מקלות מלוחים, וממשיך לדבר אליהן משם על הזחלים של תולעי הפְּרוֹדֶניה, ועל עש המנהרות, וחוזר אליהן בידיים ריקות, ומחייך בהתנצלות אבל עם גומה מקסימה בלחי שמאל, ושב המִטבָּחה ומביא משם צנצנת עם פרחי־בר.
בזמן שאבא של רפאל ביצע את ריקוד החיזור המורכב שלו, הביטה וֶרה סביבה וניסתה ללמוד משהו על אשתו המתה. לא היתה שום תמונה על הקירות, וגם לא היו מדפי ספרים ולא שטיחים.
הָאָהיל במנורה העומדת היה מחורר עש (היא תהתה אם זה עש המנורות, שעליו דיבר), ופיסות של ספוג צהבהב ביצבצו מהריפוד של ספת הגומאוויר. הידידה של וֶרה הצביעה בסנטר על כיסא־גלגלים מקופל ומְכַל חמצן, שהיו דחוקים בין הספה לקיר. וֶרה חשה שהמחלה ששררה שנים בבית עוד לא נסוגה לגמרי. שמשהו ממנה עדיין לא הגיע אל סופו. הידיעה שיש לה כאן יריבה הִזקיפה את קומתה, והיא פקדה על אבא של רפאל לשבת סוף־סוף ולדבר איתן כמו בנאדם. מיד צנח על הספה וישב זקוף ושילב את ידיו על החזה.
וֶרה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד־השדרה שלו התחיל להתמוסס. הידידה הרגישה פתאום מיותרת וקמה ללכת. היא וּוֶרה החליפו דברים בסֶרבּוֹ־קרואטית מהירה. וֶרה משכה בכתפיה ועשתה בידה תנועת ביטול של 'דווקא זה בכלל לא אכפת לי'. טוביה, שכל הווייתו הועמדה כאן לשמאות מהירה, היה גבר נחרץ ובוטח, אבל עכשיו חש מעורער מול האשה הקטנה עם המבט הירוק החריף. חריף כל־כך, שאחת לכמה רגעים חייבים להסיט ממנו את העיניים. לפני שיצאה, ביקשה הידידה רשות לצלם אותם בָּ'אולימפוס' שלה. שניהם נבוכו, אבל היא אמרה, "אתם כל־כך יפים ביחד", והם הביטו זה בזה, ולראשונה ראו את אפשרות עצמם כזוג.
לצורך הצילום קמה וֶרה מכורסת העינויים והתיישבה לצד טוביה על הספה הצרה. בתצלום, בשחור־לבן, וֶרה נשענת אחורה על זרוע אחת, מביטה בו מהצד בריחוק קל ומחייכת. נראה שהיא מקניטה אותו ונהנית מכך.
זו שנת 1963. תחילת החורף. וֶרה בת ארבעים־וחמש. תלתל מתעגל לה על המצח, שפתיה מלאות, מושלמות. הגבות דקיקות, גבות הֶדי לָאמָאר, מצוירות בעיפרון.
טוביה בן חמישים־וארבע, לובש חולצה לבנה עם צווארון רחב, סוודר צמר סרוג ביד, עם 'צמות' עבות. יש לו בלורית שחורה סמיכה עם שביל ישר מאוד. ידיו עם האגרופים הענקיים שלובות על חזהו. הוא נבוך, והמצח שלו מבהיק בהתרגשות.
טוביה יושב רגל על רגל, ורק עכשיו אני מבחינה, שמתחת לשולחן – שני ארגזי עץ מכוסים מפה לבנה – בוהן כף רגלה הימנית של וֶרה, בסנדל רצועות פתוח, נוגע קלות בסוליית הנעל השמאלית של טוביה וכאילו מדגדג אותה מלמטה.
דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2019
» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "סוף" מאת יעקב מישורי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
