"היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה." סיפור מאת מחברת בשם בדוי
היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה את ד"ר עוז. היא באה ישר מהעבודה ובעלה יצא מהכולל כדי להגיע איתה למרפאה שבבית החולים. הם היו המומים וניסו לתמוך זה בזה. פעם ראשונה שנתקלו במום לב מקרוב. ד"ר עוז קיבל אותם בחום ובלבביות. הוא בדק אותה והסביר בעדינות שהמום של התינוק הוא אחד ממומי הלב הקשים ביותר, שהילד יצטרך לעבור סדרת ניתוחים, ושכל חייו יאלץ ליטול תרופות. היו תהיות בקשר להתפתחות שלו. ולא היה ברור אם ישרוד עד הלידה.
זה היה כבר סוף ההיריון, והיא בקושי הלכה. בקושי נגררה. היא לא מצאה מרגוע בשום תנוחה. כל תזוזה הכבידה עליה והכאיבה לה. גם בלידות הקודמות היה לה קשה לקראת הסוף, אבל בפעמים הקודמות היא ציפתה בקוצר רוח ללידה, לתינוק החדש שיתערסל ויתכרבל בזרועותיה, שיינק בשקיקה, שיירגע.
בפעם הזאת היא רק דאגה, בכתה והתפללה כל הזמן, ואכלה במשורה. לפלא היה בעיניה איך המשיכה לעלות במשקל, איך המשיכה לגדול כל כך, אבל בסופו של דבר כשנתנאל נולד אמר להם ד"ר עוז שהוא גדול יחסית, ושזה ממש מצוין, כי ככל שמשקל התינוק גבוה יותר, כך הסיכויים שהניתוח יצליח טובים יותר.
והניתוח הצליח מעל ומעבר למצופה. לאחר שבועיים שוחרר נתנאל הביתה, וד"ר עוז אמר שזה נס. נתנאל עלה במשקל והתפתח, וד"ר עוז שמח ממש. בכל פעם שהגיעו לביקורת הוא עודד אותה וכאילו הזרים בה כוח, והיא הייתה מתחבקת עם האחיות והמזכירות שהתפעלו מנתנאל וממנה: "איזה מתוק נתנאל, וגם את נראית טוב, רזית כל כך…" היא אכן רזתה מאוד, מרוב לחץ וחרדה כמעט לא אכלה.
גם הניתוח השני עבר בהצלחה, נתנאל היה אז בן שנה ועשרה חודשים, והיא הייתה שוב בהיריון. הפעם זאת הייתה בת, ובבדיקה אמר להם ד"ר עוז שהוא לא רואה סימנים למום לב, וכפי הנראה הילדה בריאה ברוך ה'. היא ובעלה לא הפסיקו לצחוק ולחייך. היא החליטה להגדיל תמונה של נתנאל, זאת שהוא יושב בה על נדנדה, למסגר, להוסיף הקדשה ולהביא למחלקה, מתנה לד"ר עוז ולצוות. על התמונה הדפיסה באותיות מעוצבות את המשפט: "בזכותכם ממש, הלב שלי פועם נרגש".
היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה של צוות המחלקה שהתקיימה אמש: "הפסדת את התחפושת של עוז," אמרה לחברתה מחניקה צחוק. "למה הוא התחפש?" "הוא התחפש לאישה חרדית בהיריון!" "די! גדול!" "זה היה כל כך מצחיק," עכשיו האחות ממש התגלגלה מצחוק. "מה היה מצחיק?" שאלה אחות אחרת, שהתקרבה לברר משהו. "התחפושת של עוז…" האחות נשנקה. "אה זה," הצטרפה האחות השנייה לצחוקן, "כן, כל הלילה לא נרגעתי!" היא נעצרה במרחק כמה פסיעות מהדלפק. ליבה הלם. הצחוק הזה, חשבה, זה לעג? לא, זה לא יכול להיות שכולם כאן לועגים לה. זה לא יתכן. ד"ר עוז רק רצה להצחיק, להתפרק קצת מהלחץ העצום של העבודה הקשה. כי הרי זה הוא שבדק אותה וטיפל בנתנאל בכל כך הרבה רגישות… הייתה שם רגישות, נכון? ומסירות, גם מסירות הייתה? היא ניסתה להיזכר במחוות שלו, בקולו כשדיבר אליה, אבל הכול כאילו נצבע באי־בהירות וטשטוש, ומשהו בה נחלש כל כך, והתמונה של נתנאל נעשתה כבדה כל כך, עד שלפתה אותה בחוזקה בשתי ידיה, כדי שלא תישמט, תיפול ותתנפץ.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פעם ראינו קשת ביחד", סיפור מאת ליהיא דור
תגובות על כתבה זו