40 להסכם השלום | ז'קלין כהנוב זוכרת את מצרים

"אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: 'אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם.'" ז'קלין כהנוב על זיכרונות ילדות במצרים ותקוות לפיוס

special_715-537

מנחם בגין ואנואר סאדאת (צילום: יעקב סער, לע"מ)

.

לפני ארבעים שנה, ב־26 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. ז'קלין כהנוב, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות, ילידת קהיר, נפטרה כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום, בגיל 62. המסה "לזכור את מצרים" נכתבה לפני ההסכמים ונוגעת בכמיהה לשלום ויחסי שכנות.

***

.

לזכור את מצרים

מאת ז'קלין כהנוב

 

הצביטה הזו בלב היתה לא צפויה כל־כך עד שתחילה לא עמדתי על פשרה: נוסטלגיה.

הזמן: לאחר מלחמת ששת הימים. המקום: אי שם לאורך תעלת סואץ.

סיירנו בסיני באוטובוס של חברת "אגד" ועצרנו ליד אחד המתקנים הצבאיים שלנו. חיילינו הצעירים, יפי תואר ושופעי מרץ, התרוצצו סביב. מעבר לתעלה הריקה היה קומץ דקלים מסוג הדקלים הנמוכים והעבים, בעלי גזעים רבים המתפצלים מאותם שרשים. דקלים מאובקים שנוטים בעייפות לעבר המים, גזעים וכפות תמרים משתקפים לעומת רקיע אינסופי רחב במי התעלה הדוממים מוזרות. ממעל היתה השמש קופחת על השקט, העצב, הדומיה של מצרים הקורסת מכובד משא הנצח. היה משהו מזעזע בנקיפה זו של נוסטלגיה, של עצב, שצבטה את לבי. מהו שמשך ברגע ההוא את הגיגַי ואת לבי למרפסת חדרי בקהיר, שנשקפה אל הנילוס?

בעודי גדלה, יום אחר יום, הייתי מתבוננת בשלושת משולשי הפירמידות המשורטטים לעומת השמים, ובקרבתם שלושה דקלים תמירים. במעמקיהן נטמנו פרעוני, והן היו עדות, הפירמידות הללו, לזמנים שבהם פתר יוסף את חלומו של פרעה ולזמנים של פרעה האחר, הרשע, אשר לא ידע את יוסף כשמצרים הפכה לנו לבית־עבדים. עבדים היינו במצרים, והעברים, כך חשבתי, הם שסיתתו ונשאו את גושי השחם העצומים שהושטו לאורך הנילוס על סירות שטוחות קרקעית שמפרשיהן לבנים וענקיים, סירות הדומות מאוד לפאלוקות שהיו מחליקות לפני חלוני. בצאתנו לשוח לאורך הנילוס, למטה מן הטיילת, עדיין התנוענעו ברוח קני הסוף שביניהם מצאה בת פרעה את משה. על הגדה שמנגד היה גלגל המים סובב והולך, רתום אל גַ'מוּס אפור וקשור עיניים שהיה פוסע סביב־סביב בעוד הפלאח מרוקן את דליי המים אל תוך התעלה המשקה את השדות הירוקים הפוֹרים. לפעמים היה השקט עז כל־כך עד שהיה אפשר לשמוע את חריקת גלגלי המים ולשכוח שבעולם יש אוטובוסים, רכבות, מנועים, מכונות ממהרות רוץ. במצרים היה הזמן אחר, מסתורי כמו הנהר, ועל אף שהסתנן לתוכו העולם המודרני, היה הנצח תמיד נוכח, מעיק.

כיצד אבאר זאת? נוסטלגיה אולי אינה המילה המדויקת. כולנו נוטשים את הבית שגדלנו בו כדי לבנות חיים משלנו. כך צריך להיות, גם אם לפעמים המראות והקולות, האנשים והמקומות שהקיפו את ילדותינו, רודפים אותנו בחריפותם. אך אני יודעת שאין דרך חזרה; שאילו ביקרתי שוב בבית, ברחוב שגרתי בו, הייתי חשה ביתר חריפות כי אין להשיב לאחור את הזמן: הוא מתקיים רק בגיאוגרפיה של נפש.

אלא שיש, כמדומני, ממד נוסף של זמן, זמן מיתי החובק את הזמן של חיינו הקצובים. בעיני, הארץ המובטחת ומצרים, שביניהן מפרידות שממות סיני, לא היו ארצות ככל הארצות, נאמר כמו צרפת ואנגליה, או ארצות־הברית. הללו שייכות לזמן מתועד, זמן נטול מסתורין. ישראל ומצרים, הנילוס וסיני, אלי האבן העצומים של מצרים ואלוהי ישראל שדיבר אל עמו, אלה שייכים לקטגוריה אחרת: לזמן הקודם להיסטוריה, כאשר ברא אלוהים אל העולם מתוך התוהו ובוהו הקדמוני. התנ"ך וכתב החרטומים החקוק באבני מקדשיה ההרוסים של מצרים סיפרו סיפורים שלא היו ממשיים לעמים אחרים, לא היו חלק מסיפוריהם, מחייהם. אפילו המצרים כמו לא ידעו, לא זכרו, מה קרה לעברים בארץ מצרים לפני שנבקע ים סוף ומשה הוביל אותם אל מדבר סיני. אך אנו, שנה־שנה בחג הפסח, זכרנו. כאילו הסיפור הישן חוזר על עצמו…

…קאדריה, ילדה מוסלמית קטנה, בתו של שופט, היתה חברתי למשחקים בגן הציבורי הקטן ב"עיר הגנים" שהתגוררנו בה שתינו. כשהיינו ילדות חשבנו כמה מצחיק שעץ התמר הגבוה מטיל את צל כפותיו רחוק כל־כך משורשיו, בקצהו האחר של משטח הדשא. לא היה אפשר לשבת בצלו של עץ תמר. לפעמים, כאשר אומנותינו האנגליות לא ראו, הינו מתחרות זו בזו, מתקדמות על עכוזינו לצל שמטילים הדקלים המתנשאים עד השמים. כשבגרנו היינו משוחחות בלבד, בעיקר על דת.

הייתי בקדחת של התרגשות לפני שחגגתי לראשונה את הפסח והבטחתי לספר על כך לקאדריה בלי שאדע בבירור מה משמעותה של המהומה העליזה של הניקיון בערב פסח. לא חשדתי כלל שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה, כלימה וכאב רבים כל־כך מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי! מובן שהמלך פואד אינו דומה כלל לפרעה, והמצרים שהכרתי אינם דומים כלל לחייליו של פרעה הרודפים את העברים במרכבותיהם. ובכל זאת, הרי אנו אותו העם, אולי גם המצרים הם אותו העם כבימי פרעה?

תחילה סירבתי לגלות לקאדריה מהו המאורע הנורא הנחוג בפסח, אך היא נפגעה עמוקות ועל כן נחשף הסיפור כולו, טיפין־טיפין. איני זוכרת באילו מילים דיברנו על הדברים הללו, שהבינונו רק למחצה, בנסותנו לגשר על רגשותינו המנוגדים כדי למצוא פתרון, ואולי גם כדי להציל את ידידותנו.

אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם".
לפעמים היינו מתחפשות לבת פרעה המוצאת את משה ליד היאור. שיפצנו את דברי הימים על־פי טעמנו. בת פרעה נהפכה למלכה ולשליטה יחידה של מצרים, ופקדה על צבאה ללוות את משה ואת עמו לארץ הבחירה. שם, בשל היותו בנה, התמנה למלך. הם חתמו על ברית שלעולם יילחמו איש באויבי רעהו, ובמיוחד באויבים משותפים דוגמת הבריטים, ששולחו בחזרה לאנגליה, המקום המיועד להם, וברוך שפטרנו! פשוט כל־כך, אלא שאלוהים, בשתי הדתות שלנו, היה גברי לגמרי, ועובדה זו לא היה אפשר לעקוף. אני תמהתי, היקום שוב פרעה שיקשיח לבו נגדנו? הייהפכו שוב מימיו החומים של היאור לנהר של דם? האם הבכורים שבזאטוטים שחומי העור והעירומים המשתעשעים ברפש הנהר ובטניהם תפוחות מן הבילהרציה, החולי הבא מן היאור, יומתו שוב? סיפור יציאת מצרים מילא אותי חלחלה, כאילו כל מה שהיה עלול להתרחש שנית, ובימי. כמה זר ומוזר הוא שמצרים הקיצה מתרדמתה הממושכת בדיוק כאשר חזרו היהודים – הציונים – מגלותם הארוכה בארצות הצפון האכזריות, המושלגות, להקים מחורבותיו בית יהודי בארץ הבחירה שטופת השמש! הייתכן שהדברים המחרידים שקרו בימי פרעה ישובו ויקרו?

והנה אני, אישה בוגרת, ישראלית, עומדת בגדה האחרת של התעלה, מהרהרת בקאדריה, ורצועת המים הריקה מפרידה בין שני הצבאות הצופים זה בזה. כאילו נתבטל הזמן והמיתוס חדר להיסטוריה שוב. ציבור הדקלים בגדה המצרית של התעלה החזיר את ממד הזמן שחייתי בו, השונה לגמרי ממהלכן המתון והמסודר של מאות השנים בלוח הנוצרי. הנילוס, ים סוף, תעלת סואץ, היו לאמת מים אחת בתוך נוף צחיח, ממשי ואגדי בעת ובעונה אחת, שישראל ומצרים לפותות בו במאבק לחיים ולמוות. כמה מטעה דומייה זו לאחר שאגת המטוסים והתותחים. אך כמובן, מצרים חיה בזיכרונה של ישראל, ואילו ישראל, לא היתה מעולם חלק מזיכרונה של מצרים. האלימות העתיקה עלולה להתלקח מחדש בכל רגע.

…השקט, הדומייה של התעלה, היה מנוגד לרעש ולהמולה של הימים ההם… פורט סעיד, גדושה בספינות המפליגות אל אסיה וממנה, אוניות עם צוותים של מאלים ומשפחות אנגלו־הודיות. אלכסנדריה פנתה לעבר אירופה, אך פורט־סעיד היתה השער אל יבשת אסיה הענקית והמסתורית. פנים אחרות של מצרים… בחורף נהגנו לצאת לפיקניקים באיסמאעיליה, או לשוט באגם המר, נוער עליז ומפונק, ללא צל דאגה בראשינו, בלי שנחשוד כלל שרוח גדולה תקום להפיץ אותנו, את יהודי מצרים, לארבעת קצוות תבל, או שהערים לאורך התעלה יהיו נטושות, ערי רפאים… היו ימים שבהם יכלו לחצות את התעלה לא רק צבאות המתנגשים במערכה אלא אזרחים, בעליות לרגל, לצורכי עסקים, לביקורים משפחתיים. פעם חצינו אותה כדי לבלות את הפסח בירושלים. בלילה עצרה הרכבת בקנטרה מערב. נוסעים ומטענם הועלו למעבורת תוך כדי צעקות ומריבות של הסבלים. בקנטרה מזרח שבסיני שוב עלינו לרכבת, רכבת קטנה ואמיצה שדהרה לה ושקשקה, לגמרי לבדה, כל הלילה. היא עצרה באור השחר האפור, וכאשר הקיצותי והסתתי את הווילון, היה המחזה עוצר נשימה. אואזיס דקלים ענקי, כיפות תמרים מטילות רקמת צללים על החול עת הפציעה השמש, ולמטה, למרגלות הצוק, כחול זוהר של ים… אל־עריש… יישוב יהודי ראשון. הרכבת עצרה בלב פרדסים, והחלוצים נופפו בידי ובירכו, "שלום… שלום…" דמעות נקוו בעיני.

ואחר־כך הדרה של ירושלים, והעיר בתוך החומה… הלכנו אל הכותל המערבי ב־1937, כאשר היטלר כבר השתולל… הריחות החמצמצים והדביקים של סבל וייסורים, יהודים זקנים נצמדים לכותל, מתייפחים ונאנקים, רבים מהם מלוכלכים, חולים, נכים. כאילו ההיסטוריה היהודית כולה מובילה אל האין מוצא הזה. אז נשבעתי בלבי ששוב לא אבוא אל הכותל הזה אלא כשנתייצב שם כעם חופשי, ולא שיערתי כלל ששלושים שנה לאחר מכן אכן אעמוד שם בקרב בני עמי – חופשית.

אך בדרכי חזרה למצרים ידעתי שיום אחד אבוא גם אני לארץ־ישראל. ובכל זאת, הזיכרונות טווים את רשתם הסמויה כאילו יכלו לקשור יחדיו את שני צדיו של קו המים המפריד. אני זוכרת את בני מצרים כפי שהכרתים ואהבתים – הסבלנות האינסופית, וההומור, והפנים, הערומות, הגשמיות, שעליהן בת שחור נעלמה, הדומות לפני פסלים עתיקים. ובנופה של ישראל אני אוהבת את מה שמזכיר לי ביותר את ביתי שהיה במצרים – מדבר, עצי תמר, ים. הסיגלון הכחול־סגלגל, השמשייה הפורחת באדום־זהוב מרהיב, זהים כאן ושם, מנחמים ביופייה ובצׅלם הקריר. הכוכבים הבוהקים ברקיע הצלול זהים. ויותר מכול – הניחוח של פירות, פרחים ומדבר, הנישא ברוח האביבית. בכל מקום בעולם אני מרחרחת את האוויר, לקלוט את הניחוח הזה, אך בשום מקום איני מוצאת את ריחן של ארצות אלה שבין מדבר לים, המשכרני מגיל.

הו, כן! קאדריה ואני התרחקנו אישה מרעותה. חיינו נעו אל מעגלים שונים עם התבגרנו. אך לעתים קרובות אני זוכרת אותה, כמו אז, ביום ההוא על שפת התעלה. ההיה לה בן בצבא ההוא? האם זכרה לפעמים, או שמא הודחקו המחשבות המרדניות, האמיתיות והאוהבות של הילדוּת, נטמנו עמוק מעבר למַשַג יד במאמץ המחריד שילד עושה להסתגל ולקבל את העולם כמות שהוא? אך אולי, יותר מכול, אני זוכרת את הזמן האגדי שבילדות, כאשר הכול עדיין נראה אפשרי, אפילו פיוס, והלב נבקע לספוג ולהרעיף אהבה, כדי שיהיה אפשר להתגבר על הגורליות שבחייו של האדם ובהיסטוריה.

אוניות ומכליות שוב שטות בתעלה, עריה מתעוררות לחיים אך היבוא יום שבו יהיה אפשר לחצות אותה כאוות נפשנו? לא יכולתי לעבור הייתי מחפשת את בבואתן של פנים שלְפָנים היו מוכרים ואהובים. אך יותר מכול אני חולמת על היום שבו יֵשבו ילדים בצלו של עץ, כמו קאדריה ואנוכי, וידברו על הדברים הגדולים והאיומים שהתרחשו לפני הולדתם, לא כדי לשכוח אלא כדי להתפייס ולסלוח.

 

המסה מתוך הספר "בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות" מאת ז'קלין כהנוב, בעריכת דוד אוחנה, הוצאת כתר, 2005.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | שאלות לחרפושית, למשורר, לענן, לשפירית

"שירה נקייה, מוקפדת אך חיה, הנכתבת ממקום גבוה, רואה־כול או יודע־כול, מתוך אמת אוניברסלית לכל חי ועם זאת ללא שמץ התנשאות". מאיה ויינברג על "עת הגן" מאת וו. ס. מרווין, שהלך השבוע לעולמו

מיה זר, פרט מתוך "אנתולוגיה", שמן על עץ עם וורניש מבריק, 69.5X34.4 ס"מ, 2018

.

קולו של הלא מודע: קריאה בספר "עת הגן" מאת וו. ס. מרווין

מאת מאיה ויינברג

 

הָיִינוּ רוֹצִים לְסַפֵּר
עַל כָּךְ לְמִישֶׁהוּ
אִם יִשָּׁאֵר לִשְׁמֹעַ
לְדַבֵּר עַל
מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַמִּלִּים

(מתוך "מהצללים שלנו")

 

מעט מדי תורגם וסופר בישראל בשירתו של וו. ס. מרווין בהתחשב בשיעור קומתו הפואטית. מדובר, כמו בכל משורר מובחן, במשהו ייחודי שאין דומה לו. השירים פשוטים לכאורה, ארציים. עירומים ממשחקי לשון, ממטאפורות מחוכמות, מגירויים חזקים אחרים. הם מתארים מציאות שקטה למדי, מתבוננת, לכאורה יורדת לפרטים. לרוב הם מתחילים מהחומרים המוכרים – אלמנטים של טבע, חפצים, רגשות, אנשים. אולם מתוך המבט החוקר מתרומם הטקסט אל דבר־מה אחר, ספק תובנה או הארה רגעית, ספק רגע מובחן של שימת לב. מבלי משים ומהר למדי מתעלים השירים אל המופשט, הפילוסופי, העקרוני. כל זה קורה באופן הרמוני, בזרימה שקטה ורציפה, ללא מאמץ. עם זאת יש לדבר הד שקשה להפחית בערכו הפואטי, הרגשי והמחשבתי. השיר מתחיל בפְּשָט המוכר, מעלה אל הדְּרָש הפנימי ובסופו מניח אותנו עם בחזרה במקומנו, אחרים משהיינו.

 

מֵהַצְּלָלִים שֶׁלָּנוּ

יֶשְׁנָן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים לְעֶצֶב
וּלְשִׂמְחָה כֹּה מְעַטּוֹת
אוּלַי אַף אַחַת
שֶׁיְּכוֹלָה לְסַפֵּר עַל
צְלִיל הַמַּעְיָן הַכָּמוּס הַהוּא
הַנּוֹבֵעַ עוֹד בְּטֶרֶם הַמִּלִּים
אַךְ כַּאֲשֶׁר קוֹלוֹ עוֹלֶה
בְּתוֹכֵנוּ
הָיִינוּ רוֹצִים לְסַפֵּר
עַל כָּךְ לְמִישֶׁהוּ
אִם יִשָּׁאֵר לִשְׁמֹעַ
לְדַבֵּר עַל
מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַמִּלִּים
עֶצֶב יָכֹל לִגְאוֹת בְּתוֹכֵנוּ
בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל אֹשֶׁר
וְשִׂמְחָה יְכוֹלָה לְהַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ
בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל עֶצֶב גָּדוֹל
שְׁנֵיהֶם מַכִּירִים אוֹתָנוּ
עוֹד בְּטֶרֶם הֱיוֹתֵנוּ כָּאן
אַךְ אִם אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים אֲלֵיהֶם
רַק הָעֶצֶב מִשְׁתַּהֶה
לְהַקְשִׁיב לָנוּ
הַשִּׂמְחָה נֶעֱלֶמֶת
לְהַמְתִּין לָנוּ הִיא עֲשׂוּיָה לִהְיוֹת
בַּמָּקוֹם בּוֹ הֲכִי פָּחוֹת נְצַפֶּה לָהּ

 

נדמה שכל החושים מופעלים בטקסטים, אולם באופן שונה מהרגיל. כך למשל חוש השמיעה, ניכר דווקא באי־השמיעה שבו:

 

הַגֶּשֶׁם פָּסַק
אַף פַּעַם לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ מַפְסִיק…
דְּבָרִים אֲחֵרִים וַדַּאי קוֹרִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן
לֹא נִשְׁמָעִים מִכָּל עֲבָרֵינו

(מתוך "הצליל של זה")

 

חוש הראייה ניכר למשל במרווח שבין נראות הדברים ובין הממשות שלהם:

מָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים לְעוֹלָם אֵינוֹ מָה שֶׁאָנוּ נוֹגְעִים בּוֹ
מָה שֶׁאָנוּ לוֹקְחִים מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא דָּבָר אַחֵר
מָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים בַּפַּעַם הַהִיא מִסְתַּלֵּק מִבְּלִי שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ
בְּעוֹד צְלָלִים אֲחֵרִים נֶאֱסָפִים סְבִיבֵנו

(מתוך "כנפיים של אור יום")

 

גם חוש הטעם נוכח, אך נעשה אף הוא ערטילאי:

שׁוֹתֶה תֵּה בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת
יָרֹק לְלֹא תָּוִית מִקּוֹרֵיאָה
קָטִיף שֵׁנִי מִמַּרְגְּלוֹת גִּבְעוֹת הַקַּיִץ
טַעַם שֶׁל מֶרְחָק וְאִוְשַׁת עָלִים קַלָּה
עַל עֵצִים זְקֵנִים עִם שֵׁמוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִזְכֹּר
בְּעוֹדִי מַקְשִׁיב בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם כָּבֵד
הַטַּעַם הוּא הַס מִמֶּרְחָק

(מתוך "שותה תה בשעות הקטנות")

 

מרווין מטיל ספק בחישה האוטומטית או קורא לבחון אותה באופן אחר, מפוכח או מיומן יותר. מתוך ההתנסות הזו עולה אמת חדשה, ותיקה בנכונותה אך לא מודעת. הקול שבהפסקת קול הגשם; הדבר שאנו אוחזים בו שונה מכפי שנראה בטרם אחזנו; טעמו המרוחק של ספל התה מרחיק עד כדי טעם השקט. היה על המשורר לטפוח קלות על כתפנו כדי שנוכל להבחין בָאמת, להתוודע אליה ראשית; ראו, כך הם פני הדברים. לפעמים מופעלים בטקסט אחד כמה חושים – כמו בשיר "דובדבנים שחורים" שלהלן, המאחד את חוש הטעם, הראייה, המישוש והשמיעה – ואז בא השיר ומוסיף על כך חישה רגשית, סינרגטית, היוצאת מתוך החושים האמפיריים ומתעלה מעליהם. היא המרימה את הטקסט לגובה השירי ובה במידה הופכת אותו לוויזואלי מאוד, מוכּר אפילו, ועם זאת אוורירי, חלומי, הזייתי, והחלל וחוויית האין חזקים בו מחוויית היש. מעין מעשה שירי דמוי תחרה.

 

דֻּבְדְּבָנִים שְׁחֹרִים
בְּשִׁלְהֵי מַאי כְּשֶׁהָאוֹר מִתְאָרֵךְ
לִקְרַאת קַיִץ הַחוֹחִיּוֹת הַצְּעִירוֹת
כָּל הַיּוֹם מְרַפְרְפוֹת מַטָּה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
לִמְצֹא עַצְמָן בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נְשׁוּרִים
מְעַרְסְלוֹת אֶת צִבְעֵי הַיּוֹם שֶׁלָּהֶן בְּצִלְלֵי הַיּוֹם
שֶׁל הַגַּן לְצַד הַבַּיִת הַיָּשָׁן
אַחֲרֵי אָבִיב קַר לְלֹא גֶּשֶׁם
אַף צְלִיל לֹא מַגִּיעַ מֵהַכְּפָר הָרֵיק
בְּעוֹדִי עוֹמֵד וְאוֹכֵל אֶת הַדֻּבְדְּבָנִים הַשְּׁחֹרִים
מֵהָעֲנָפִים הָעֲמוּסִים מֵעָלַי
אוֹמֵר לְעַצְמִי זְכֹר אֶת זֶה

 

ראויה לציון היא נקודת מבטו החופשית עד נוזלית של המשורר, מבחינת יכולתו לקבל את צורת כלי הקיבול שהוא בוחר בשיר. הוא לובש ופושט צורה באופן המדויק והמזדהה ביותר, בין שהוא חיפושית, דמות בציור של ורמיר, ענן, שפירית, כפות ידיים, ואפילו הבוקר. בכל אלו הוא נוהג באותה הקשבה מוחלטת ותמיהה אותנטית על עצם היות הדבר, מתוך שותפות הדרך של האדם, הענן, החיפושית ובמידת מה הנצחיות הטמונה בהם ובכל העצמים. לפעמים הוא מרחיק לכת מעט מעבר לגבולות חוקי הטבע האפשריים, אך האחיזה בפרטים הקטנים מחזירה את השיר אל הארצי, הקיומי, היומיומי, מצילה אותו מסכנות הניו־אייג'. כך למשל בשיר "שאלות לחרפושית":

 

מִתּוֹךְ צֵל מָלֵא רַחֲשֵׁךְ מֵגִיחַ
בְּסוֹף הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי
כְּפִי שֶׁאֲנַחְנוּ מְכַנִּים אֶת הַיָּמִים בְּלוּחוֹת הַשָּׁנָה שֶׁלָּנוּ
אֲבָל הֵיכָן הִתְחַלְתְּ לְלֹא מִסְפָּרִים
מֵהֵיכָן בָּאת בַּבֹּקֶר הַמְּאֻחָר הַזֶּה
מָה אַתְּ זוֹכֶרֶת כְּשֶׁאַתְּ רוֹכֶבֶת עַל הַצְּלִיל הַיָּחִיד שֶׁלְּךָ
עַל קֶרֶן הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲפֵלָה שֶׁלּוֹ הַחוּצָה אֶל אוֹר־הַיּוֹם
הַצְּלִיל שֶׁלָּךְ הוּא זְמַן הַזֹּהַר שֶׁלָּךְ
הַמַּגִּיעַ פַּעַם אַחַת בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ
אֲבָל הֵיכָן אַתְּ הָיִית קֹדֶם מֵהֵיכָן
הִגַּעְתְּ לִפְנֵי שֶׁהָיִית כָּאן הַיּוֹם

 

השאלות המופנות לחרפושית כוחן יפה גם לנמענים אחרים: לענן, לשפירית, למשורר עצמו. מכאן כוחן והתוקף הפואטי שלהן. המשורר עצמו מתוודה על ההתחבטות בשאלות הללו גם במקומות אחרים, כך:

 

יֶשְׁנָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינִי שׁוֹאֵל עוֹד
וַאֲחֵרוֹת שֶׁמִּזְּמַן לֹא שָׁאַלְתִּי
שֶׁאֲנִי חוֹזֵר אֲלֵיהֶן מֵסִיר אֶת הָאָבָק וּמְגַלֶּה
שֶׁאֲנִי מְחַיֵּךְ וְהַשְּׁאֵלָה
תָּמִיד הָיְתָה אֲנִי וְזֹאת
כְּלָל אֵינָהּ שְׁאֵלָה אֶלָּא שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ הִיא
דְּבָרִים שׁוֹנִים בְּאוֹתוֹ זְמַן

(מתוך "איש זקן בבית לבדו בבֹקר")

 

ולפעמים כך:

אַחַר כָּךְ מַשְׁאִירוֹת אוֹתִי לְהַסְבִּיר לעַצְמִי אֶת הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי
מִסְתַּלְּקוֹת מִבְּלִי לְהַבְטִיחַ דָּבָר

(מתוך "לא מוקדם לא מאוחר")

 

אין בספר חלוקה לשערים. השירים עשויים טקסט רציף, ללא סימני פיסוק במהלך השיר, ללא נקודה בסופו. נוצרת תחושה של רצף תודעתי אחד, אך מוקפד וזהיר במילותיו. הצצה בביוגרפיה של המשורר מגלה משורר ותיק גם במניין שנותיו וגם ביצירה הספרותית עתירת הפרסים (בכללם שני פרסי פוליצר) והפרסומים שבאמתחתו. את ספרו זה, עת הגן, כתב מרווין בשנות השמונים המאוחרות לחייו, והוא הספר החמישים במניין ספרי השירה שפרסם בין יתר כתביו. מעט מדי מתוך כתביו תורגם לעברית, לכן ראוי לשבח את עצם פרסום הספר. עוד ראוי לשבח את התרגום הקולח מלאכת מחשבת של המתרגמים, מכבית מלכין ויואב ורדי.

זקנתו של מרווין מלווה באובדן מאור עיניו, ואולי בשל כך זוכים מראות הדברים ואור היום לדגש רב בשירים. המילה אור מוזכרת עשרות (!) פעמים בספר, בכל פעם בהקשר אחר. גם מניין הימים הרבים מופיע כתמה מרכזית, גם הוא לובש ופושט צורה באופנים שונים. ברבים מן המופעים נאחז המשורר בדימויים מעולם הטבע, שלהם כידוע אין התחלה וסוף. לנוכח הזיקה אל הטבע, יש שיאמרו כי מדובר במשורר אֶקופואטי, כלומר אדם המשורר את סביבתו. לדעתי מדובר בהתבוננות רחבה יותר, שאינה מבחינה בגבולות שבין האדם וסביבתו, שבה דבר משתקף בדבר, בין שהוא אדם, עץ או חיפושית.

 

כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִנַּיִן בָּא
וְהַיָּם שֶׁהוּא
מִכָּל עֵבֶר
אֵינוֹ מַכִּיר אֶת רֵאשִׁיתוֹ

(מתוך "בינתיים")

אֲבָל הַבֹּקֶר הַזֶּה
אֵינוֹ זָקֵן וַאֲנִי הוּא הַבֹּקֶר
בּוֹ לַעֲלֵי הַסְּתָו אֵין שְׁאֵלָה
כְּשֶׁהָרוּחַ חוֹלֶפֶת דַּרְכָּם וְנֶעֱלֶמֶת

(מתוך "איש זקן לבדו בבֹקר").

 

אין מרירות במשורר המבוגר. נהפוך הוא, יש בשיריו התבוננות כנה, רעננה בהתפעלותה מהעולם. כעת יקר אור העולם שבעתיים. אפילו אושר ממשי מוזכר פה ושם במישרין. כוחו של המשורר המבוגר ברוחב היריעה שממנה הוא מתבונן וכותב. שורות אלו למשל הן תמצית המעשה השירי:

 

כָּל עוֹד אֲנִי מִסְתַּכֵּל
מְקַוֶּה לְהָעִיף מַבָּט
בְּמָה שֶׁטֶּרֶם נִרְאָה

(מתוך "לעינַיִם האלה")

 

לעיתים רחוקות נכתב ונקרא ספר שירה בשל ועילאי שכזה. איכותו הצלולה נמזגת כבר במשפטים הראשונים. שירה נקייה, מוקפדת אך חיה, הנכתבת ממקום גבוה, רואה־כול או יודע־כול, מתוך אמת אוניברסלית לכל חי ועם זאת ללא שמץ התנשאות או התפארות אלא מתוך חמלה גדולה ואהבה אמיתית. איך אפשר ללכוד ולתאר את סוד קסמו של הספר עת הגן? כמו למול קסם מושלם, לא ניתן להסביר. למול היופי נעתקות המילים, אובד החשק עצמו להסביר. כך או כך אי אפשר לאחוז דבר מזה בידיים. נשאר רק הרצון להקשיב, לחוות עוד ממנו, להישאר תחת ההשפעה. ניסיתי בזאת לגעת בתמצית. אסיים בהבאת שיר יהלומי, המבקש לתת שם לדבר שאין לו שם ובכל זאת מדייק עד כאב בכל משפט באופן המענג ביותר. זהו שיר על כל מה שתבקשו.

 

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָזֶה

זֶה אַף פַּעַם לֹא מָה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה יִהְיֶה
אַף פַּעַם לֹא יִחַלְנוּ לוֹ כְּשֶׁהָיָה כָּאן
הָעֲנָנִים אֵינָם מְיַחֲלִים לוֹ בְּדַרְכָּם
הַצִּפּוֹרִים הַמְּקַנְּנוֹת אֵינָן מְחַכּוֹת לָזֶה
זֶה אַף פַּעַם לֹא בַּזְּמַן אַף פַּעַם לֹא מָדוּד
אַךְ אֵין לוֹ הַבְטָחוֹת לְקַיֵּם
הוּא זוֹכֵר אַךְ רַק פַּעַם אַחַת
הוּא מְסַפֵּר לָנוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָזַב אוֹתָנוּ
אֲבָל אֵיפֹה זֶה אֵיפֹה זֶה הָיָה אֵיפֹה זֶה יִהְיֶה
אֵיפֹה הָיִינוּ אֵיפֹה אֲנַחְנוּ אֵיפֹה נִהְיֶה
בְּכָל פַּעַם זֶה הִפְתִּיעַ אוֹתָנוּ
וְנֶעֱלַם לִפְנֵי שֶׁיָּדַעְנוּ מָה לוֹמַר
אֲבָל מִי יָכֹל הָיָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לִקְרֹא לָזֶה
זֶה יָכֹל לְהִצְטָרֵף לַצְּחוֹק שֶׁלָּנוּ וְלִפְעָמִים
לְהַבְהִיל אוֹתָנוּ לְרֶגַע בַּצַּעַר שֶׁלָּנוּ
אֶפְשָׁר לָתֵת אֶת זֶה אַךְ אַף פַּעַם לֹא לִמְכֹּר אֶת זֶה
זֶה שַׁיָּךְ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּנִפְרָד
וְלַמְרוֹת זֹאת אֵין זֶה קִנְיָנוֹ שֶׁל אִישׁ
אָכֵן הוּא פִּרְאִי ואָנוּ חוֹשְׁשִׁים רַק מֵאָבְדָנוֹ

 

 

מאיה ויינברג היא משוררת וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 (2015). ספרה השני, "עיר ותנוחת ההר", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2018). זוכת פרס "כליל" לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 20 של המוסך.

.

וו. ס. מרווין, "עת הגן", הוצאת ספרי עיתון 77. מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי.

.

וו. ס. מרווין, "עת הגן", הוצאת ספרי עיתון 77. מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "בלי מה", ספר שיריו של עמיחי חסון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | היעלמותו של מוריס בכר

"בית החזה שלה בער, היא הצמידה אליו את המחברת והרגישה שהשמלה לחה ונצמדת לחזה. היא ניסתה לומר לעצמה שאין קשר בין ההיעלמות של מוריס לדברים האיומים הללו שכתב." פרק ראשון מתוך הספר "הדפסים" מאת רחל דנה פרוכטר

מרב סודאי, מסגד, טכניקה מעורבת על דיקט, 51X39 ס"מ, 2008

.

פרק ראשון מתוך "הדפסים" / רחל דנה פרוכטר

.

אסתר, נובמבר 1943

איסטנבול

.

1.

ב־10 בנובמבר 1943, הלילה שבו נעלם מוריס, חלמה אסתר בכר שהיא מקלפת פיסות מקליפת העולם. כמה וכמה פעמים התעוררה במשך אותו הלילה, וכל אימת שנרדמה ניסתה להעמיק עוד את אחיזתה בפיטם, לייצב את רגליה על הקרקע ולקרוע מבשרו של אותו חבוש ענק. העולם היה מסוג החבושים העקשנים שקליפתם קשה. באחת מיקיצותיה באותו לילה נזכרה ששבע־עשרה שנה חלפו מאז שבנה מוריס נולד, ובכל אותן שנים לא קילפה חבושים. כשהיה מוריס תינוק ניסתה להתאים את שעות השינה שלה לשלו ולהחליף כמוהו בין לילה ליום, כך שבשעות הלילה ישבה אסתר על שרפרף קטן וקילפה חבושים. במשך שעות קילפה, בעיניים עצומות, ורקחה מהם ממתקים, ויזאק בעלה חילק אותם בשעות הצהריים לסוחרים בצ'ארצ'י, שחנויותיהם שָכנוּ בסמוך לבית המלאכה הקטן שלו.

כל אותו הלילה ירד שלג מעורב בברד, וכשהתעוררה לבסוף ראתה מחלון חדר השינה עקבות אפרוריים שנותרו על המדרכה. כפי שקורה לעיתים מזומנות באיסטנבול, כשהשלג מקדים לרדת הוא מחולל מופע קצר שנפסק באחת. לאחריו בהירות מסנוורת, קרה וצוננת עומדת באוויר, ונדמה שעשרים וארבע השעות המושלגות לא היו אלא מופע תעתועים. אסתר מצמצה בעיניה למול החלון. מולה, במרפסת הרטובה, עמד השכן, לבוש במדי צבא, ותלה כמדי שנה את תמונת דיוקנו של כמאל אטאטורק, גם הוא במדי צבא, מוקף מסגרת שחורה. הדיוקן הרשמי ציין – להכעיס – את שנת מותו, 1938.

כשעמדה כך, שעונה במרפקיה על אדן החלון הסגור, נשימתה מעלה אדים לחים על הזגוגית, עוקבת בעיניה אחרי מעשי השכן, הזכירה לעצמה שעונת החבושים תמה זה מכבר. יום הולדתו של מוריס חל בערב תשעה באב, הרי ארבעה חודשים תמימים לפני כן מלאו לו שבע־עשרה שנים. אמנם ראתה בעצמה פרשנית חלומות של ממש, אך ככל שניסתה לא הצליחה לקשור את החלום שלה שנחלם שלא בעונתו ליום הזיכרון הלאומי לאטאטורק, שנשתכח ממנה השנה, כמו שלא ידעה להצביע על הקֶשר בינו ובין כל מאורע יוצא דופן אחר שאירע בימים האחרונים בעולם.

מדי שנה ביקשה להתעלם מיום האבל הלאומי, שקירב את יום השנה למותו של יזאק. בכל שנה נכשלה בכך. סימני האבל נגלו בכל פינה: תזמורת הנערים מבית הספר הסמוך החלה להתאמן על הנגינות שבוע לפני האירוע; כותרת האבל התפרסמה בעיתון הטורקי, זה שמוריס הניח מדי יום על השולחן בכניסה ובו קראה ידיעות על פלישת צבא גרמניה לפריז או כיבוש הולנד בידי הגרמנים, ידיעות שהדירו שינה מעיניה והזכירו לה כי מלחמת העולם בעיצומה. אבל דווקא השנה, אולי בשל החורף המקדים, הגשמים והשלג, לא נתנה את דעתה לתאריך, ואפילו לא שמעה את הנערים של גַלאטַסַרַאי מתכוננים בקולותיהם הצלולים לטקס הזיכרון. אילולי הקדים השכן ותלה כמעט במרחק נגיעה מחלונה לא רק את התמונה, שזהוֹת לה ודאי ניצבות בכל חלונות הראווה, אלא גם את שנת מותו של אבי הטורקים, יכלה לעכב את זיכרונה. יכלה למשל להשתהות, להוציא מהשידה שמתחת לחלון את דפי הספרות שיזאק גזר בעבורה מ'לָה בּוֹז די אוֹרייֶנטי' (פעמיים בשבוע אסף את העיתון מהמערכת הקרובה), להשכיח את החלום ולהרגיע את עצמה בעוד פרק מקוצר של סרוונטס הכתוב ספניולית באותיות לועזיות.

יזאק נפטר בסוף דצמבר, חודש וחצי בלבד אחרי מותו של אטאטורק ב־1938, אותה שנה הניצבת עכשיו כלוח זיכרון במרפסת מולה.

סיפרו לה כי בבית המלאכה, בשעת צהריים, שמט לפתע את ראשו על משטח העבודה ומת. כשמצאו אותו, סיבי כסף וזהב שהתעופפו משולחן העבודה עיטרו את פניו ודם ניגר מלחיו, שננעצה בה הפְּצירה החדה שראשו נשמט עליה. הוא לא הספיק לחוש בכאב הפציעה, הלב נדם שניות לפני כן. אבל הדם שטפטף מן השולחן אל הרצפה וזָרם אל הסמטה הבהיל את השכנים, והם היו מוכנים להישבע, כל אחד בנפרד, ששעות אחר כך עדיין היה זרם הדם חם ולא נקרש.

בפעמים הספורות שחלמה עליו מאז מותו נוספה צלקת מאדימה ללחיו השמאלית. כמה כעסה על עצמה, שאת פרטי הפציעה והמוות שמעה רק בשבעה. כשנפרדה ממנו לא ראתה דבר מהחתך הגלוי, או לפחות לא זכרה.

שנים אחר כך תספר שבנובמבר של אותה שנה החלו הצרות, מרגע ששמעה את הגבר שזעק בבוקר ההוא ברחובות איסטנבול, "אטאטורק מת", "אטאטורק מת". בהתחלה חשבה שזה עוד משוגע, מאלה שהסתובבו בעיר בין שתי מלחמות העולם, קומוניסט שאיבד את הפחד מפני הגליה, או אסיר משוחרר שדעתו השתבשה אחרי שנים בכלא. אבל הצווחה שלו הייתה שונה. איש לא גירש ולא היכה אותו, אולי מפני שלא נראה כמו המשוגעים שהיו רגילים בהם. הוא לבש חליפת שלושה חלקים וחבש לראשו מגבעת בורסלינו כהה, ואולי הניחו לו כי השמועה כבר החלה להתפשט. אט־אט זרמו אנשים לגרנד רוּ דה פֵּיירָה ונעמדו דוממים, מקשיבים לצעקה כאל קינה למת. היא זכרה את פקעות הרקפות שעמדה לשתול על מעקה המרפסת ונשמטו מידיה לרחוב (מאז לא העזה לשתול עוד לא רקפות ולא ורדים, כפי שאהבה לעשות בחילופי העונות, והותירה את המרפסת ריקה וחשופה, מלבד עץ הלימון הננסי שצמח ללא עזרה) ואת ההרגשה שההיסטוריה חדרה לחייה וניבאה אסונות. בחייה לא רק המוות נכרך במוות. הרי את הצעת הנישואין מיזאק קיבלה ביום שבו אטאטורק נבחר. אחרי החופה סיפר לה יזאק כי בו ברגע ששמע שאטאטורק נבחר, מיהר למפעל המגבות הזעיר של אביה, הוביל אותו בזרועו אל מחוץ למבנה והודיע לו חגיגית שהוא מתכוון לשאת את בתו. הוא ידע שביום כזה לא יוכל לשוב ולסרב לו.

חדר השינה שלהם לא השתנה מאז יום מותו. אסתר המשיכה לישון בצידה השמאלי של המיטה, את השמיכות החליפה קיץ וחורף גם בצד ימין ופרשה אותן בהקפדה, כאילו עוד רגע ישוב ויתעורר תחתיה. גם את הארון הותירה בדיוק כפי שהיה. רק את החליפה החדשה, זו שתפר אצל חייט מומחה שנה מראש לבר המצווה של מוריס, עטפה במפה. בסלון, כבר מזמן ראתה, הריפוד הירוק בצידה של הכורסה נפרם. האריג נשחק וחשף קפיץ כהה. יזאק, שהקפיד על כל פרט, היה ודאי דואג ומתקן זאת. הוא צחק כשאמרה לו שהוא פדנט ותיקן אותה, "אסתטיקן, בסך הכול דברים לא שלמים מפריעים לי לעין." ללא ספק היה מזמין שוב את הרפד. את הכורסה הירוקה בעלת רגלי העץ העבות, המגושמת מדי לטעמה, הביא לביתם כשפינו את בית הוריו. הוא זכר את סבו, זה שהוא קרוי על שמו, יושב עליה בימים שאחרי תום מלחמת העולם הראשונה ובוהה, חסר הבעה. "היא הייתה של סבא שלי," סיפר לה, "אפשר היה לעשות לידו הכול, אפילו לשחק לו בבהונות הרגליים, והוא לא היה מזיז את העיניים ולא משמיע מילה." את כלי הכסף בוויטרינה הבריקה פעמיים בשנה והשיבה לארון באותו סדר אקראי שיצר יזאק כל אימת שהוסיף כלי חדש שצָרף. את כלי הכסף שאספה מבית המלאכה עטפה בניירות משי ושמרה בקופסאות בצד שלה של הארון בחדר השינה. אפילו את גובהה של המראה המוכספת לא שינתה לפי קומתה, למרות שהצליחה לראות בה את פלג גופה העליון בלבד, כי הייתה מותאמת למטר תשעים ושמונה של יזאק, ולא למטר חמישים ושישה שלה.

לחדר נוספה רק התמונה שעל השולחן הקטן. בתמונה הצטופפו כולם על דרגש בספינה, מורדו ישוב על ברכיו של יזאק, מוריס מבליט את המנדולינה החדשה, אליזה נשענת עליה בשמלת תחרה קיצית, והיא עצמה יושבת כשידיה על ברכיה ולמעשה מתאפקת שלא לגרד את הזיעה הדביקה מתחת לחזה. כולם נענים בדריכות לצלם, לוהטים תחת השמש הקופחת של תחילת אוגוסט.

כשחלפה בבוקר על פני השולחן בכניסה וראתה את העיתון, התפלאה מעט על כך שביום השנה למותו של אטאטורק דיוקנו לא מופיע בעמוד הראשון. ועם זאת, עדיין לא חשדה בדבר. רק כשיצאה מהמטבח הבחינה שהכותרת היא אותה כותרת מאתמול, שבישרה על תחילת שחרור עצורים ממחנות העבודה באנטוליה. אסתר כבר תכננה לומר למוריס שכותרת החוזרת על עצמה פעמיים היא ודאי אמת לאמיתה. רק אתמול עמד לידה כשקראה את כותרת המשנה בדבר הקלות במס הרכוש ופלטה אנחת רווחה. וכשנאנחה אמר לה מוריס בביטול, "אל תאמיני לאף מילה. הכול שקרים. העיתון מפרסם את מה שהממשלה רוצה. את היהודים והארמנים לא משחררים. אבא של אלברט סבן עדיין קופא באַש־קאלֶה." בלילה, לפני שנרדמה, לפני שחלמה את החלום, העבירה בזיכרונה את כלי הכסף שמונחים בקופסאות והתעכבה על הפרטים, איזה דוגמאות נותרו, כמה פריטים יש לה מכל דוגמה ואילו מהם תמכור בתחילת החודש הבא. לבסוף בחרה בקערות לשקדים ולאגוזים, עם תבליטי הדגים. "עוד חודש של מנוחה," לחשה אל השמיכה.

בזמן שהתלבשה מאחורי דלת הארון הפתוחה נזכרה לפתע שלא שמעה הלילה את מוריס פותח את דלת הכניסה, ואולי התערבבו רעשי הבית בקולות החלום. אם מוריס צודק, כלי הכסף יספיקו לעוד חודשיים או שלושה. כהרגלה הרימה את שדיה אל מעבר לכתפיה וזלפה מעט מי־קולוניה על בית החזה, להרגיע את הגירוי התמידי. השדיים האלה, הגדולים לא רק ביחס לגופה, התעצמו בהיריון הראשון ולא הצטמקו אחרי שתי הלידות הנוספות וההנקות. יזאק החזיק אותם בידיו כאוחז בפלא, נס שאירע בשבילו בלבד, בזמן שהחליקה את הקולוניה מתחתם. כשהניחם, עמדו זקופים. זקופים משהיו עכשיו. אסתר שבה והתיישבה על המיטה, מקשיבה לקולם החדגוני של המים שדלפו מהמרזבים וזרמו לאורך הסמטה.

חמש השנים האחרונות בלעדיו נדמו לה ארוכות בהרבה מחמש־עשרה השנים שבהן חיו יחד, אולי בשל מאות הלילות ששכבה ערה במיטה. בהתחלה חיפשה אחר סימנים, כוכב שיתייצב מאונך לחלון, צווחת שחף לפנות בוקר – הוכחות לכך שיזאק תומך בכל אחת ואחת מההחלטות שקיבלה ואז גם ביצעה. בבוקר שבו מסרה את בית המלאכה לידיים זרות מצאה שתי נוצות אפורות של יונה שנשרו על רצפת חדר השינה. שבועות התהלכה כשהנוצות צמודות לצד הפנימי של חזייתה ועם כל תזוזה הרגישה בדקירה; פעם הניחה שהנוצות הן אות מוחשי להסכמה ופעם הרגישה שהן עדות למעוף פרידה. כאשר הזדהמו פצעי הדקירה והפרישו נוזל צהבהב נסעה לקברו של יזאק בחאסקוֹי, שלפה את הנוצות מחזהּ ותקעה אותן באדמה. "הבנתי. מעכשיו זה אני. לבד," שמעה את עצמה אומרת, וקולה נשמע כמעט זר באוזניה. בג'וּדֵיאוֹ אֶספַּניוֹל דיברה, "אֶנטֶנדי. דֶה אַגוֹרה סוֹ יוֹ. סוֹלָה." ובאצבעה חרטה את המילים לצד הנוצות, על האדמה היבשה. מאז שחתם יזאק על ההצהרה לדבר טורקית בלבד, נכפתה גם עליה השפה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז מותו שהרשתה לעצמה לשחרר את חרצובות לשונה ולדבר בשפתה, בלי להביט בפחד שמא מישהו נמצא בסביבה.

באותו יום אחר הצהריים, אחרי שליוותה את אליזה בת החמש־עשרה למורתה לצרפתית, ראתה בדוכן העיתונים בגרנד רוּ דה פֵּיירָה את הגיליון הטרי של 'אַקשַם' ואת הכותרת "חמש שנים בלי כמאל אטאטורק". אף מילה על שחרור עצורים. לרגע נדמה היה לה שטעתה בעיתון והחלה מחפשת בין כל העיתונים שנתלו באטבים אחר הכותרת המוכרת המונחת בבית, על השולחן בכניסה. בתחתית העמוד האחרון של 'ג'וּמחוּרִייֶט' קראה ידיעה על יהודים וארמנים שנעצרו ונשלחו לעבוד במכרות. מבלי לחשוב ערמה בזה אחר זה עיתונים, רוקנה אל תוך ידו של המוכר המופתע את כל המטבעות שהיו בארנקה והחלה לרוץ. בפינת הרחוב, ליד חנות הבולים של פּילאטֶלי חיים, שמטה את העיתונים מידה.

עכשיו ידעה שבעיתון שמונח על שולחן בביתה הופיע התאריך של יום אתמול: 9 בנובמבר 1943.

עד מותו של יזאק לא קראה עיתונים, חוץ מן הפרקים של 'דון קיחוטה' שהופיעו בדפי ה'בוז די אוריינטי' ואת הז'ורנאלים בצרפתית שהשכנה העלתה אליה פעם בחודש. לא מפני שלא אהבה לקרוא; היא קראה כמעט כל ספר חדש בספניולית שיצא לאור באיסטנבול, מקור וגם תרגום, אפילו את הרומנים הרומנטיים הדקים של מואיז חביב. אבל מבחינתה לא היה טעם לקרוא עיתונים. בדרך לבית המלאכה קנה יזאק שלושה עיתונים, טורקי, אנגלי וצרפתי. בלילות (בקיץ במרפסת הצרה הפונה לרחוב, בחורף במטבח) סיפר לה מה קרא בעיתונים ו"לאן מתגלגל העולם ומי מריץ את הסוסים, כי כמו שאומרים, מוטב חמור שיישא אותי מאשר סוס שיפיל אותי". לא תמיד אהבה את הקישוטים שעיטרו לא רק את כלי הכסף שצרף אלא גם את סגנון הדיבור שלו, אבל על דבר אחד לא יכלה לערער: היה לו כישרון לבדות סיפורים. וגם אם הפריז, ידעה שבכל אחד מסיפוריו יש גרעין של אמת. יזאק התעכב על פרטים, וכל כך האריך בתיאורים עד שלפעמים התפתתה להאמין שהכיר חלק מהאנשים שסיפר עליהם. כך למשל ידעה לפרטי פרטים מי מהמדענים שגורשו מאוניברסיטת גֶטינגֶן נענה להזמנה של אטאטורק ומצא מקלט באיסטנבול; איזה רופא יהודי הצטרף להוֹלוֹסי בַּחצֶ'ט בחקר העגבת והחל ללעוס מדי יום שיני שום טריות; ומיהו הפרופסור לספרות שמטייל בבקרים בשוק הספרים ומספר לכל מי שמעוניין לשמוע לא רק על אודיסיאוס ועל גודל ההשפעה הים תיכונית על התַרבות, אלא גם על רוח האדם שאבדה במערב. אסתר האמינה ליזאק כשנשבע שאיסטנבול היא כעת המקום הבטוח בעולם, ושאטאטורק אמנם שותה ראקי בהגזמה ומַגלה קומוניסטים – שני סימנים של חולשה וטיפשות – אבל מתייחס אליהם, אל היהודים, באופן אישי כנכס ממלכתי.

רק כשפינתה את בית המלאכה ומצאה מקלט רדיו על משטח העבודה, אנטנה דקה המסתרגת עד לתקרה וקופסת כרטיסיות שחורה, שעל גבה כתב בדיו שחורה ובאותיות רש"י "שידורי חובבים – פולין, צרפת ואמריקה", הבינה עד כמה התאמץ לגונן עליה בסיפוריו מאימת העולם. את האנטנה גלגלה לנחש כסוף וזרקה בשוק הטקסטיל, רחוק ככל שיכלה מפתח בית המלאכה. את הרדיו התעקש מוריס לשמור בחדרו, ואת הקופסה הניחה סגורה, בלי לספר על כך לאיש, בתחתית הבַּאוּל, אותו ארגז גדול שנותר מהנדוניה שלה בחדר השינה. אם יזאק כתב עליה באותיות רש"י, ידעה אסתר, היו עיניים שלא רצה שיבינו מה כתוב בה.

דקות ארוכות עמדה מול דלת חדרו הסגורה של מוריס. נדמה היה לה שהיא שומעת צלילי סקסופון בוקעים מהרדיו, והיא הצמידה את אוזנה לדלת. באחרונה, מאז שהחל להסתובב בלילות, מצאה את עצמה נכנסת לחדרו, מחפשת אחר דבר מה לא ידוע שחושיה הנחו אותה כי הוא נמצא דווקא שם. מעולם לא העזה לפתוח את מגירות שולחן הכתיבה או את המזוודה הקטנה, זו שיזאק נשא בתוכה כלי כסף ואחרי מותו שמר אותה מוריס מתחת למיטה. רק יומיים לפני כן ישבה על הכיסא שהותיר מוסט מעט מהשולחן, ובאור הקלוש שחדר מהכניסה זיהתה את שמו של נאזים חיכּמֶת על הדף העליון שבערמת הדפים ואת הכותרת 'האפוס על בֶּדרֶדין'. עמוד אחר עמוד קפצו לנגד עיניה שורות מודגשות בקווים, חיצים, הערות בכתב ידו של מוריס. וכל שיכלה לראות הוא מראה האישה שנלקחה למעצר בפסאז' בּאליק בעת שניסתה להחתים עוברים ושבים על עצומה לשחרור בנה המשורר מהכלא. מדוע הייתה שם היא עצמה באותו יום – זאת לא זכרה, אבל היא זכרה היטב את עיניה הכחולות ואת השם על השלט שנשאה. אותה חרדה שהשתלטה עליה אז עמדה בה כעת, אותו רעד בידיה, אותו גל חום שעלה ושטף את חזהּ. הוא דמה לה, מוריס. נמוך, בית חזה רחב, רגליים קצרות, מוצקות, מצח גבוה, אפילו אותה רגישות ליובש בעור. אלא שהיה בו הלהט של אביו.

פלג גופה העליון נשקף אליה מהמראה דרך דלת הסלון הפתוחה, צווארון המעיל האפור, השמלה הפרחונית, רצועת התיק השחור התלוי על כתפה, גופה המוטה אל הדלת הלבנה, כמעט קורס עליה.

חדרו של מוריס היה ריק. אבל שלא כמו בלילות שנכנסה אליו, הפעם היה הכיסוי מתוח על המיטה, ללא קפלים, הרדיו כבוי על המדף, המנדולינה מונחת בנרתיקה, הכיסא מיושר אל שולחן הכתיבה. הספרים, שבימים רגילים היו פזורים באי סדר, עמדו כעת זקופים על השולחן, סמוכים אל הקיר, כנאחזים במחזיקי הספרים דמויי הגלובוס שיזאק צָרף במו ידיו. גם אחרי שהבית החשיך עדיין עמדה אסתר במרכז החדר הריק, בהתה חליפות בשולחן שדפי השירים נעלמו ממנו, בגלויה המוארכת של איסטנבול שנתלתה מעליו – פנורמה של העיר מצולמת ממגדל גלאטה – ובכיסוי המעוינים שסרגה. עד שצלצלו ודפקו בעקשנות בדלת עמדה בלי נוע ולא שמעה אותם צלילים ארוכים וצורמים שנלוו לסקסופון שלא פסק מנגינתו כל העת. כשפתחה סוף סוף את הדלת מיהרה אליזה אל תוך הבית, והמורה לצרפתית עמדה בכניסה:

"?Madame Behar, tout va bien" "האם הכול כשורה, גברת בכר?"

מראה החדר המסודר ליווה אותה גם כשעמדה לילה שלם במרפסת החשופה. אם תמשיך לעמוד תראה אותו. עוד מעט יעלה מוריס אל הסמטה ואז תנופף אליו ותספר לו מה צעקה האישה שנעצרה, איך בעטו בשולחן המתקפל וגררו אותה משם, כמו כלבה פצועה גררו אותה, כּוֹמוֹ אוּנָה לוֹקָה פֶּרָה. רק כאשר אד אפרפר היתמר משמאלהּ, נישא מעל גגות הבתים והצל את קצה הסמטה, מלווה בצפירות האוניות וספינות המשא שהחלו לצאת ולבוא אל המעגן, הרגישה את צינת הבוקר החודרת דרך המעיל והבינה שלפניה מאיר עוד יום. עדיין לא הצליחה לחשוב מה תעשה בו והיכן תתחיל לחפש את מוריס.

אליזה התעלמה ממנה מרגע שקמה. בתנועות מורגלות אספה את שׂער העורב שלה לצמה ארוכה, ולפני שיצאה לבית הספר קראה לעברה: "לפחות את מורדו אל תשכחי כמו ששכחת אותי, הוא חוזר היום." ובאמת, את יום אתמול החסירה אסתר ממניין הימים ולא זכרה שזה הערב שבו בנה הצעיר אמור לחזור ממסע בין כפרים. בית הספר שאליו נשלח כפה על תלמידיו את המסע הזה, בניסיון לשכנע אותם ללמוד הוראה וביום מן הימים לשוב אל בית הספר וללמד בו קרוא וכתוב. כשיצא, לפני ארבעה ימים, ביקשה בליבה את סליחתו של יזאק על שהניחה לבנם לנסוע והבטיחה, כאילו היה ביכולתה לקיים, שמורדו יחזור בשלום ויבין שמסע השכנוע היה מיותר והדבר ממילא לא מתאים לו.

מורדו היה רק בן שבע כשיזאק מת. לא פעם הרגישה שבנה הצעיר נפגע ממותו יותר מהאחרים. שאלות ששאל העידו כי החל לשכוח את מראה פניו של אביו, את צליל קולו, את ימי ראשון שבהם שטו לאיים הסמוכים, את הסיפורים שחיבר עבורם וסיפר לפני השינה. לא מזמן הזכירה לו את הסיפור על הדייג המפזז, שכל אימת שהגיע לרציף טען שהוא שומע את שירתם של הדגים והחל רוקד, עד ששכח לשם מה הוא נמצא שם. מורדו היה גבוה בשני ראשים מבני גילו וירש מיזאק מלבד גובהו גם את העיניים הבהירות ומבנה הפנים הרזה והמוארך. ככל שגדל וצמח, חרְדה שירש מאביו גם את ליבו החלש. רק בשבילו הניחה את התמונה בסלון. מלבדו, איש מהם לא היה זקוק לה.

אף שלא ישנה כל הלילה וכאב השרירים נישא מרגליה לסובכי גבה, הרגישה שאינה יכולה להישאר באפס מעשה. לתחנת המשטרה פחדה לגשת. לא מפני שחששה מהיתקלות בירוקרטית או מחשיפה לאלימות, אלא מפני שהייתה זו מבחינתה השלמה עם אסון. בלילה, כל אימת שחלפה דמות ברחוב ונעלמה באחת הכניסות, רגע לפני שהבחינה שהליכתה אינה ההליכה של מוריס הצליחה לשבריר שנייה להשלות את עצמה שזה הוא. ברגעים אחרים אמרה לעצמה שהפתרון פשוט: הוא ישן אצל אלברט סבן או נרדם מרוב עייפות באיזו פינה מלוכלכת בבית הדפוס.

מאז נודע לה דבר קיומו של בית דפוס המעסיק נערים אל תוך הלילה, הדבר עורר את התנגדותה. במקרה נודע לה, מלוּסי סבן. "מדאם בכר," שמעה את שמה נישא מבין דוכני הדגים בשוק, "מדאם בכר." עד שזיהתה את קולה – מאז שעזבו את השכונה לא פגשה אותה – כבר הייתה חבוקה בזרועותיה. "הבן שלך הציל אותנו," אמרה לוסי סבן בהכרת טובה, "הוא סידר לאלברט עבודה בלילה בדפוס שהוא עובד בו כנער ש–" באמצע המשפט הפסיקה אותה. "מוריס לא עובד," פלטה ונעצה את עיניה בכיסי ביצי הדגים הפעורים מולה, בדם העומד בזוויות פיהם, ברטט אחרון של הסנפירים. כבר הצטערה על הרעיון הזה שקפץ עליה, לקנות בקלה טרייה. ריח הדגים שעלה מהדוכנים, מידיה של לוסי, הבושה שהציפה אותה, לא רק מפני שמוריס עובד אלא מפני שלא ידעה על כך, ליוו אותה כשהתרחקה מהשוק. היא לא שאלה את לוסי לשמו של בית הדפוס, כפי שלא שאלה כמה זמן מוריס עובד בו ומתי סידר לאלברט עבודה, שאלות שצפו בארבעים הדקות שנמשכה ההליכה משוק הדגים לביתה, ועגנו בתשובות שהחלה להשיב לעצמה, חלקי תשובות, לא שום דבר להיאחז בו: מאז שסיים את הבחינה האחרונה בליסֶה, מאז שדחה את בקשתה שיירשם כבר עכשיו לאוניברסיטה באיסטנבול, מאז שהחל לדבר על הגרמנים ביוון, על מחנות שהחלו נבנים גם בעבורם, והיא היסתה אותו, איזה שטויות הוא מדבר, בַּוַוזאדַס הכול. הטורקים לא כמו היוונים, הם שומרים על היהודים שלהם.

הוא מסדר אותיות, זה מה שסיפר לה כששאלה. אפילו לא ניתנה לה כתובת ללכת אליה.

רק לפני שבוע, כשעמדה בחלון עטופה בשמיכת הצמר, כמין עוף לילה שחושיו דרוכים, זיהתה את הילוכו, ערמת ניירות בהקה מתחת לזרועו והעיתון בצבץ מכיסו. הוא לא ראה אותה, בכך הייתה בטוחה, הוא הביט מעבר לה, מעבר לבניינים החשוכים של רחוב יוּקסֶק, אפשר היה לחשוב שהוא סופר את אחרוני הכוכבים. כששכבה במיטתה שמעה אותו פותח וסוגר את מגירות שולחן הכתיבה שבחדרו.

עכשיו עמדה והביטה בהן, במגירות. לפני שהחליטה למשוך את הראשונה רפרפה בעיניה על הספרים. כמה חוברות ישנות של האנציקלופדיה של איסטנבול, הכריכה המוזהבת של דייוויד קופרפילד, מקסים גורקי, לה פונטיין, רוסו. עשרות פעמים ראתה אותם, אבל אף לא פעם בסדר המופתי הזה כי אם מונחים על השולחן, פזורים על הרצפה, פתוחים על המיטה. מאחורי ה'פְּטי לַרוּס' בצבצה שורת הספרים השנייה, זו שבמשך שלושת החודשים הבאים, כאשר תסתובב ברחבי העיר, תעביר מול עיניה ספר־ספר בניסיון להבין בשביל מה בזבז את כספו על ספרים משומשים שהודפסו לפני שלוש מאות שנה. לשם מה הצמיד לכל אחד מהם פתק עם שמות הסַדָרים והמגיהים, רשימה שאת חלקה כבר זכרה בעל פה. היא חשבה שיש בהם צופן, ורק אם תצליח לפענח אותו אולי תדע היכן נמצא מוריס. אבל ברגעים הראשונים כשנכנסה לחדרו וראתה את מה שראתה, עדיין לא ניחשה דבר ונדמה היה לה שהדבר שהיא מבקשת נמצא במגירות השולחן.

את המגירה העליונה משכה באחת. קסת הדיו הכסופה שנטמנה בה הייתה עדיין לחה. לצידה הייתה מונחת קופסת השח המתקפלת מעץ, חבילות מיתרים, עפרונות, מַפרטים. באצבעותיה מיששה את תחתיתה ואת הדפנות בחיפוש אחר דבר מה שאמור היה להתגלות בה, והעלתה כרית דיו מאובקת וסימנייה דקה. את שלוש המגירות האחרות, העמוסות, הוציאה בקושי ממסילתן ורוקנה על הרצפה. דפים ומחברות התפזרו סביבה, אטאטורק שוב ניבט מולה, פניו נשמטים ממעטפות הבולים. חפצים התגלגלו אל מתחת לשולחן ולמיטה. אחרי שנדם הד קול המגירה האחרונה שנפלה מידיה – ברעש גדול נשמטה – נשארה עומדת במקום שעמדה ותרה בעיניה אחר החפצים. אילולי חלפה היממה האחרונה ללא שינה, אילולי חשבה כל העת על השירים של חיכמת שנעלמו מהשולחן ונזכרה בצרור הניירות ההוא שהחזיק מתחת לזרועו, אולי הייתה מזהה בריבועי העץ ההפוכים שהתפזרו על הרצפה אותיות עופרת, ובאותו יום כבר יכולה הייתה לברר איזה בתי דפוס עבריים נמצאים בעיר והיו לה כתובות ללכת אליהן. אבל באותם רגעים לא קישרה בין בית הדפוס שמוריס עבד בו לבין קוביות העץ המושחרות, וראתה בהן עוד אחד מהאוספים הילדותיים של בנה שהתגוללו בין רגליה, כמו המיתרים, הבולים, סיכות ואותות מלחמה שלא ידעה על קיומם עד אותם רגעים, ואפילו הרדיו המיושן והמיותר הזה.

אסתר החלה לאסוף את הדפים אחד־אחד ולהעביר אותם מצד לצד על שולחן הכתיבה בלי לקרוא מילה. את השירים שנעלמו מהשולחן מצאה בין הדפים וזיהתה אותם על פי הסימונים שסימן בהם בנה, ובכל זאת לא הרגישה הקלה על כך שמוריס לא מסתובב עם חיכמת בכיס ולפיכך התמעטו הסיכויים שנעצר בשל פעילות חתרנית או הפצת כתבים של משורר אסור. כבר התחרטה על הרעש שהקימה, שהרי הקירות דקים ותקרת השכנה ודאי הזדעזעה. (הרי היא שומעת צעדים ופותחת את הדלת עוד לפני ששלה נסגרה, ומה תאמר לה אם תדפוק עכשיו בדלת? איך תצדיק את הרעש הפתאומי?) מרגע ששפכה את תכולת המגירות הרגישה חספוס בלשון ויובש בגרונה. וכשפתחה את התריס והחלון כדי לאוורר את החדר מהאבק שעלה בו ושמעה את הנערים של גַלאטַסַרַאי משחקים במגרש, הבינה שחלפו לפחות שעתיים מאז שאליזה יצאה ונותרו לה ארבע שעות שבהן עליה להשיב את החפצים למגירות ולנסות להבין איפה יכול מוריס להיות.

מפני שהתרוממה באחת ראשה הסתחרר. נדמה היה לה שהיא צריכה לייצב את רגליה כדי לא למעוד על החפצים. ואולי בגלל זה שב החלום, ואולי הייתה זאת השמש שנחשפה בחלון המזרחי וסנוורה את עיניה והשיבה את תחושת החלום ואת מראה צידו המואר של החבוש. והיא הדפה בכף רגלה מעטפות מבוילות והתיישבה על הרצפה, נשענה בגבה על המיטה, סוככה על מצחה והרגישה שידיה מחליקות ללא שליטה כל אימת שנדמה היה לה שהיא מצליחה להיאחז בפיטם.

עד כאן זכרה את שאירע לפרטי פרטים. אבל בין הזמן שפתחה את החלון וחשבה מה יקרה אם מוריס ייכנס ויראה אותה הופכת את החדר וגוהרת על חפציו ועד לרגע שמצאה את המחברת שהובילה אותה אל המכתב, נעלם ממנה סדר האירועים. היא זכרה שהציתה סיגריה, מאלו של מוריס שהתגוללו סביבה, אך האם היה זה לפני שהחלה לדחוס את האוספים בחזרה למגירות? היא החלה לעשן מאז סיגריות חריפות כשל מוריס, ללא פילטר, שקנתה בערבים בעת שהמתינה בנמל, בסוף ימי השיטוטים בעיר, בתקווה שמוריס יֵרד לפתע מאחת הספינות באותה דרך מסתורית שבה נעלם. מפנקס החלומות שלו לא הצליחה להבין דבר. מלבד הכותרת הגדולה, הכתב היה צפוף, מחובר, חסר שליטה. למרות הסקרנות שעורר בה, לא היה לה זמן לפענח את כתב היד והיא רפרפה על פני הדפים והניחה אותו בתחתית המגירה, מתפלאת על כך שמוריס זוכר חלומות וטורח לכתוב אותם. חודשים אחר כך, כששבה וקראה בפנקס, הבינה שבאותו דפדוף מהיר חיפשה את שמה, רישום של דמותה בין איורי הדמויות האפרוריות הזעירות, והתעלמה מחלום חוזר אחד שנכתב יחסית בבהירות, חלום שנסב על הליכה ועל אותיות.

מכאן שוב זכרה למישרין. את המחברת מצאה אחרי שדחסה את רוב החפצים למגירות והחלה למתוח ולגרד את הבד הפרחוני מתחת לשדיה. לא היה לה כוח להגיע אל הקולוניה, לפשוט את השמלה, ובוודאי לא להריח את הריח המתקתק־חמצמץ שנדף ממנה. שולי גזרי עיתונים שהשתלשלו מהמחברת משכו את תשומת ליבה, ולמרות קוצר הזמן והבעֵרה הזו שבעורה פתחה אותה. בהתחלה חשבה שמוריס תיעד את ארצות אירופה הכבושה, תאריכים, גבולות, היום שבו נכבשה סלוניקי, כותרת העיתון ביום שאלכסנדרוס קוֹריזיס התאבד. על כל אלה קראה. אבל ככל שדפדפה גילתה שתיעד עניינים אחרים, כאלה שלא הופיעו בעיתונים, תחת הכותרת: "שידורי רדיו של חובבים". אלה הלכו והתמעטו אחרי הדף החלק שהותיר מתחת לכותרת "היום, שבעה עשר בפברואר 1941, שידורי הרדיו של הכומר מקסימיליאן קוֹלבֶּה נפסקו".

בית החזה שלה בער, היא הצמידה אליו את המחברת והרגישה שהשמלה לחה ונצמדת לחזה. היא ניסתה לומר לעצמה שאין קשר בין ההיעלמות של מוריס לדברים האיומים הללו שכתב. הרי גם הוא הבין, ממש כמוה, שדבר ממה שקראה לא יקרה להם פה, באיסטנבול, וככל שניסתה לשכנע את עצמה בצדקת הנימוקים הללו כן כעסה על יזאק, שהתחיל עם התחביב המסוכן הזה, ועל עצמה, משום שנתנה למוריס את הרדיו שניצב עכשיו שותק מולה, שלא נתנה את דעתה לקולות שעלו ממנו ושמעה רק נעימות סקסופון ואת צלילי הטנגו של פּיאצוֹלָה למנדולינה עולים מחדרו. איך, בעיוורון של רגע, בשל חולשה סנטימנטלית, לא קראה את העתיד, ובמקום לזרוק את הקופסה עם הכרטיסיות שמרה אותה בבאול.

היה לו מפתח, לבאול, מסוג מנעולי הברזל הגדולים, שמחלידים אם משתמשים בהם ואם לאו. מאז שהניחה בתחתית הבאול את הקופסה לא פתחה אותו אפילו פעם אחת. יותר מדי זיכרונות ותקוות שהתבדו היו טמונים שם. לא היה טעם לחדש לבד את המצעים הרקומים והמעומלנים שנותרו בו, גם לא את מפיות הקרוֹשֶה שאימהּ סרגה, חלוקי רחצה ומגבות לבנות גדולות שנתפרו בבית המלאכה של אביה. גרגרי חלודה היו פזורים על הרצפה ליד השידה, רק ימים אחר כך הבחינה בהם, כי באותו רגע הייתה נחושה לאמת את ההשערה – עדיין השערה בלבד – שבחופשות שבהן נלווה מוריס ליזאק לבית המלאכה שיתף האב את בנו בענייני הרדיו. ואם רק הייתה קוראת אז את הכרטיסיות שטמנה בעומק הבאול, הייתה מגלה בהן גם את כתב ידו של מוריס. עד שמצאה את המפתח בשידה, מתחת לעמודים השמורים של 'דון קיחוטה' ב'לה בוז די אוריינטי', כבר עמד לנגד עיניה סיפור אימה שלם, וגם אם שובצו בו פרטים לא הגיוניים ואי דיוקים, לא יכלה, מתוך הסערה שהייתה שרויה בה, להבחין בהם.

המפתח נתחב בקלות למנעול, המכסה לא חרק, ובפתיחתו עלה ממנו ריח נפטלין דחוס, מהול במתקתקות חמוצה של קולוניה, ריח ששרידיו כבר עמדו אתמול בחדר ולא הרגישה בו, גם מהמכתב שהיה מונח בראש הערמה נדף הריח הזה, שעוצמתו עצרה כעת את נשימתה.

כששבה לחדר עם המכתב בידה (שתי שורות קצרות: סליחה. הייתי חייב ללכת. אכתוב כשאגיע. השארתי כסף לוַורְליק וֶרְגיסי. מוריס) והשטרות שפניו של אטאטורק ניבטו מהם, תשלום המס שהשאיר מוריס לחצי השנה הקרובה, ראתה את מה שנעלם מעיניה כל השעות ששהתה שם: המזוודה לא הייתה במקומה הקבוע, מתחת למיטה.

לא היה לה ספק. כל זה יכול היה לקרות רק בעת שניסתה לקלף את החבוש הענק, כאשר הניחה לחלום אחד להרדים אותה על משמרתה.

.

רחל דנה פרוכטר, "הדפסים", כתר, 2019

.

.

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: שתי רשימות על תל־אביב מתוך "כל המסות" מאת דן צלקה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שושנת יעקב – מהלחן המסורתי ועד למתי כספי

כך נולד אחד הלחנים המוכרים של חג הפורים

שושנת יעקב

שושנת יעקב, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

בילדותי בחיפה שרנו שירי פורים מתוך שירונים שאותם לימדו מורים למוזיקה – רובם עולים חדשים מרומניה. השירים הודפסו, מילים ומנגינה, ולמדנו אותם מתוך השירון. לימים, הבנתי שלחלק מהשירים הותאמו מנגינות עממיות, ולחלק אחר נכתבו מנגינות מקוריות בידי יוצרים ידועים שבחלוף השנים נעשו עממיות. היום, במחשבה לאחור, הבנתי שטיב המנגינה והפיכתה לחלק ממני אינה קשורה למוצאה או ליצירתו של מלחין כזו או אחר.

כולנו מכירים את השיר "שושנת יעקב" כשיר ילדים לפורים. המנגינה נשמעת עממית-פופולרית-ישראלית, וככזו היא חדרה גם לבתי הכנסת בארץ כמנגינה מסורתית לפיוט המושר אחרי קריאת המגילה.

כמוזיקולוגית, ביקשתי לברר מי הלחין את השיר במסגרת החיפוש אחר סיפורו. מצאתי שאת המנגינה המוכרת לי הלחין המלחין ידידיה אדמון (גורכוב) – מלחין שירי זמר ידוע בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ושרבים משיריו הפכו לחלק מפס הקול הישראלי שליווה את ילדותי ("סלינו על כתפינו", "כך הולכים השותלים", "שמחה רבה שמחה רבה"). פניתי אל ארכיון אדמון שבמחלקת המוזיקה בהנהלתי, ומצאתי כתב יד של השיר לקול ולפסנתר. מתחת לכותרת נכתב "מתוך המחזה מגילת אסתר". בצד ימין בדף, סמוך לחתימה, מופיעה השנה 1929.

בכתב היד קיים חלק נוסף ולא מוכר של השיר במילים "ברוך מרדכי היהודי וברוכה אסתר בעדי מגינה בעדי". חלק זה מתחיל בקפיצה של אוקטבה (מרווח מוזיקלי גדול) כלפי מעלה מן הצליל שסיים את החלק הקודם. קפיצה שכזו, בפתח החלק השלישי של הניגון, מכונה בהקשר הניגון החסידי בשם "סיגנל".

למנגינה בחלק השלישי ניחוח מודאלי (סולמות שונים מהמינור והמז'ור המוכרים), בעוד ששני החלקים הקודמים הם בסולם מינורי. רבים משירי הגולה רשומים בסולם מינורי הנחשב "עצוב". למרות זאת, המנגינה של אדמון היא ברוח חסידית ומשלבת גם מוטיבים מקצביים קופצניים וריקודים (סינקופה) שהופכים את המנגינה דווקא לעליזה.

שושנת יעקב
השיר "שושנת יעקב" על חלקיו השונים. מתוך: ארכיון ידידה אדמון, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לקובץ התווים המלא

 

עדיין נותרה השאלה מהו אותו מחזה "מגילת אסתר" שממנו לקח השיר. פניתי אל כרטיס השיר "שושנת יעקב" בלחן אדמון, הנמצא בכרטסת אוסף מאיר נוי לזמר העברי שבמחלקת המוזיקה. בכרטיס מופיע שם המחזה כ"אסתר המלכה" שבוצע בשנת 1928 בתיאטרון האוהל.

כרטיס השיר "שושנת יעקב" מתוך כרטסת אוסף מאיר נוי לזמר העברי, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית
כרטיס השיר "שושנת יעקב" מתוך כרטסת אוסף מאיר נוי לזמר העברי, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

הסתירות במידע הביאו אותי להמשיך ולחפש עוד מידע באשר למחזה. בחיפוש בקטלוג הספרייה מצאתי כרזה המפרסמת את מופע המחזה משנת 1930.

"מגילת אסתר" בתיאטרון האוהל, 1930. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
"מגילת אסתר" בתיאטרון האוהל, 1930. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אדמון הלחין רק את שני הבתים האחרונים של הפיוט "אשר הניא" שנכתב כנראה בסוף המאה ה-17. הפיוט חובר באקרוסטיכון אל"ף-בי"ת, והבתים המסיימים הם:

שושנת יעקב צהלה ושמחה/ בראותם יחד תכלת מרדכי:
תשועתם הייתה לנצח/ ותקוותם בכל דור ודור.

ואחרי הפיוט נוספים המשפטים הבאים:

לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לאַבְּדִי. בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי. בְּרוּכָה אֶסְתֵּר [מְגִנָּה] בַּעֲדִי. אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים. בְּרוּכִים כָּל הַצַּדִּיקִים.
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב:

לצירוף המילים "שושנה" ו"יעקב" קיימות משמעויות ופרשנויות בקבלה היהודית. "שושנת יעקב" מתייחסת לכינוי כנסת ישראל בשיר השירים: "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות". וכתב רש"י: "כשושנה בין החוחים – שמנקבין אותה ותמיד היא עומדת בנויה ואדמימותה, כן רעיתי בין הבנות – מפתות אותה אומות העולם לרדוף אחריהם, לזנות כמותם אחרי אלוהים אחרים והיא עומדת באמונתה".

טעם נוסף לכינוי "שושנה" נזכר בספר "פרי צדיק" המבאר כי ישנם מספר הקבלות בין השושנה לאסתר ולכנסת ישראל. ראשית, המילה "שושנה" שווה בגימטרייה למילה "אסתר". שנית, על פי דברי הזוהר, בשושנה יש שלושה עשר עלים ובהתאמה אליהם מאירים שלוש עשרה מידות של רחמים בכנסת ישראל.

שילוב הפיוט "שושנת יעקב", מיד לאחר קריאת המגילה, היה נהוג בעיקר באשכנז, אולם התפשט גם בקרב יהודי ארצות המזרח. חסידי מודז'יץ' שרים מעין סוויטה היתולית בעלת כמה חלקים לטקסט של "שושנת יעקב". הסיום האופייני בכל חלק הוא בעלייה במנגינה, שלאחריה יש הפסקה – דבר המנוגד לשירה הטבעית, ועל כן משמש כ"בדיחה מוסיקלית". הניגון מיוחס לרבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, האדמו"ר השני של חסידות מודזיץ'.

גרסה נוספת בנוסח יהודי המזרח הוקלטה בידי "קול-ישראל" בשנת 1952 ונמצאת באוסף ארכיון הצליל. בתקליט השדרים מוקלטים פיוטים ופזמונים שונים מפי שני יודעי מסורת: ממצרים ומאפגניסטן. הזמר יחזקאל יוסף מבצע את הפיוט ללא ליווי במנגינה מסורתית ערבית.

לחן נוסף לפיוט הוא לחנו של מתי כספי, שמחד גיסא מתכתב עם השיר הפופולרי של אדמון ומאידך גיסא עם המוזיקה האמריקאית הפופולרית מתחילת המאה העשרים. כספי כותב את שירו בסגנון הסווינג, שהיה פופולרי כתת סגנון של ג'אז בשנות העשרים של המאה העשרים. אחד ממאפייני הסגנון הוא מקצב בשמיניות שמחלק את הפעמה לשלושה חלקים (ולא לשניים או ארבעה), ונותן תחושת דהירה או ריצה מהירה והמאזין נוטה לנוע יחד עם המוזיקה. השיר שנכתב בראשיתו לתוכנית הרדיו "חור כפרס ותכלת" ובוצע בידי שלישיית "לא אכפת להם" שכללה את מתי כספי, גדי אורון ויעקב נוי. הבימוי בקליפ לשיר משלב אלמנטים מהקברט האירופי והאמריקאי, הקרקס ושירת המיניסטרלים של סוף המאה ה-19 של "הפנים השחורות" (Blackface), שבו הופיעו אנשים לבנים בפנים צבועות בשחור. כך משלב כספי בשנת 1971 סגנון ישראלי ואמריקאי בין לאומי ומפיח שמחת עולם בשמחתם של היהודים וישועתם.

 

בדרך זו הגיע לסיומו מסעי בעקבות המורה למוזיקה מחיפה, לשושן הבירה הגלובלית בישראל של שנת 2019.

שושנת יעקב – האזינו לעוד גרסאות של השיר באתר הפיוט והתפילה