40 להסכם השלום | ז'קלין כהנוב זוכרת את מצרים

"אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: 'אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם.'" ז'קלין כהנוב על זיכרונות ילדות במצרים ותקוות לפיוס

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
20.03.2019
special_715-537
מנחם בגין ואנואר סאדאת (צילום: יעקב סער, לע"מ)
.

לפני ארבעים שנה, ב־26 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. ז'קלין כהנוב, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות, ילידת קהיר, נפטרה כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום, בגיל 62. המסה "לזכור את מצרים" נכתבה לפני ההסכמים ונוגעת בכמיהה לשלום ויחסי שכנות.

***

.

לזכור את מצרים

מאת ז'קלין כהנוב

 

הצביטה הזו בלב היתה לא צפויה כל־כך עד שתחילה לא עמדתי על פשרה: נוסטלגיה.

הזמן: לאחר מלחמת ששת הימים. המקום: אי שם לאורך תעלת סואץ.

סיירנו בסיני באוטובוס של חברת "אגד" ועצרנו ליד אחד המתקנים הצבאיים שלנו. חיילינו הצעירים, יפי תואר ושופעי מרץ, התרוצצו סביב. מעבר לתעלה הריקה היה קומץ דקלים מסוג הדקלים הנמוכים והעבים, בעלי גזעים רבים המתפצלים מאותם שרשים. דקלים מאובקים שנוטים בעייפות לעבר המים, גזעים וכפות תמרים משתקפים לעומת רקיע אינסופי רחב במי התעלה הדוממים מוזרות. ממעל היתה השמש קופחת על השקט, העצב, הדומיה של מצרים הקורסת מכובד משא הנצח. היה משהו מזעזע בנקיפה זו של נוסטלגיה, של עצב, שצבטה את לבי. מהו שמשך ברגע ההוא את הגיגַי ואת לבי למרפסת חדרי בקהיר, שנשקפה אל הנילוס?

בעודי גדלה, יום אחר יום, הייתי מתבוננת בשלושת משולשי הפירמידות המשורטטים לעומת השמים, ובקרבתם שלושה דקלים תמירים. במעמקיהן נטמנו פרעוני, והן היו עדות, הפירמידות הללו, לזמנים שבהם פתר יוסף את חלומו של פרעה ולזמנים של פרעה האחר, הרשע, אשר לא ידע את יוסף כשמצרים הפכה לנו לבית־עבדים. עבדים היינו במצרים, והעברים, כך חשבתי, הם שסיתתו ונשאו את גושי השחם העצומים שהושטו לאורך הנילוס על סירות שטוחות קרקעית שמפרשיהן לבנים וענקיים, סירות הדומות מאוד לפאלוקות שהיו מחליקות לפני חלוני. בצאתנו לשוח לאורך הנילוס, למטה מן הטיילת, עדיין התנוענעו ברוח קני הסוף שביניהם מצאה בת פרעה את משה. על הגדה שמנגד היה גלגל המים סובב והולך, רתום אל גַ'מוּס אפור וקשור עיניים שהיה פוסע סביב־סביב בעוד הפלאח מרוקן את דליי המים אל תוך התעלה המשקה את השדות הירוקים הפוֹרים. לפעמים היה השקט עז כל־כך עד שהיה אפשר לשמוע את חריקת גלגלי המים ולשכוח שבעולם יש אוטובוסים, רכבות, מנועים, מכונות ממהרות רוץ. במצרים היה הזמן אחר, מסתורי כמו הנהר, ועל אף שהסתנן לתוכו העולם המודרני, היה הנצח תמיד נוכח, מעיק.

כיצד אבאר זאת? נוסטלגיה אולי אינה המילה המדויקת. כולנו נוטשים את הבית שגדלנו בו כדי לבנות חיים משלנו. כך צריך להיות, גם אם לפעמים המראות והקולות, האנשים והמקומות שהקיפו את ילדותינו, רודפים אותנו בחריפותם. אך אני יודעת שאין דרך חזרה; שאילו ביקרתי שוב בבית, ברחוב שגרתי בו, הייתי חשה ביתר חריפות כי אין להשיב לאחור את הזמן: הוא מתקיים רק בגיאוגרפיה של נפש.

אלא שיש, כמדומני, ממד נוסף של זמן, זמן מיתי החובק את הזמן של חיינו הקצובים. בעיני, הארץ המובטחת ומצרים, שביניהן מפרידות שממות סיני, לא היו ארצות ככל הארצות, נאמר כמו צרפת ואנגליה, או ארצות־הברית. הללו שייכות לזמן מתועד, זמן נטול מסתורין. ישראל ומצרים, הנילוס וסיני, אלי האבן העצומים של מצרים ואלוהי ישראל שדיבר אל עמו, אלה שייכים לקטגוריה אחרת: לזמן הקודם להיסטוריה, כאשר ברא אלוהים אל העולם מתוך התוהו ובוהו הקדמוני. התנ"ך וכתב החרטומים החקוק באבני מקדשיה ההרוסים של מצרים סיפרו סיפורים שלא היו ממשיים לעמים אחרים, לא היו חלק מסיפוריהם, מחייהם. אפילו המצרים כמו לא ידעו, לא זכרו, מה קרה לעברים בארץ מצרים לפני שנבקע ים סוף ומשה הוביל אותם אל מדבר סיני. אך אנו, שנה־שנה בחג הפסח, זכרנו. כאילו הסיפור הישן חוזר על עצמו…

…קאדריה, ילדה מוסלמית קטנה, בתו של שופט, היתה חברתי למשחקים בגן הציבורי הקטן ב"עיר הגנים" שהתגוררנו בה שתינו. כשהיינו ילדות חשבנו כמה מצחיק שעץ התמר הגבוה מטיל את צל כפותיו רחוק כל־כך משורשיו, בקצהו האחר של משטח הדשא. לא היה אפשר לשבת בצלו של עץ תמר. לפעמים, כאשר אומנותינו האנגליות לא ראו, הינו מתחרות זו בזו, מתקדמות על עכוזינו לצל שמטילים הדקלים המתנשאים עד השמים. כשבגרנו היינו משוחחות בלבד, בעיקר על דת.

הייתי בקדחת של התרגשות לפני שחגגתי לראשונה את הפסח והבטחתי לספר על כך לקאדריה בלי שאדע בבירור מה משמעותה של המהומה העליזה של הניקיון בערב פסח. לא חשדתי כלל שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה, כלימה וכאב רבים כל־כך מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי! מובן שהמלך פואד אינו דומה כלל לפרעה, והמצרים שהכרתי אינם דומים כלל לחייליו של פרעה הרודפים את העברים במרכבותיהם. ובכל זאת, הרי אנו אותו העם, אולי גם המצרים הם אותו העם כבימי פרעה?

תחילה סירבתי לגלות לקאדריה מהו המאורע הנורא הנחוג בפסח, אך היא נפגעה עמוקות ועל כן נחשף הסיפור כולו, טיפין־טיפין. איני זוכרת באילו מילים דיברנו על הדברים הללו, שהבינונו רק למחצה, בנסותנו לגשר על רגשותינו המנוגדים כדי למצוא פתרון, ואולי גם כדי להציל את ידידותנו.

אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם". לפעמים היינו מתחפשות לבת פרעה המוצאת את משה ליד היאור. שיפצנו את דברי הימים על־פי טעמנו. בת פרעה נהפכה למלכה ולשליטה יחידה של מצרים, ופקדה על צבאה ללוות את משה ואת עמו לארץ הבחירה. שם, בשל היותו בנה, התמנה למלך. הם חתמו על ברית שלעולם יילחמו איש באויבי רעהו, ובמיוחד באויבים משותפים דוגמת הבריטים, ששולחו בחזרה לאנגליה, המקום המיועד להם, וברוך שפטרנו! פשוט כל־כך, אלא שאלוהים, בשתי הדתות שלנו, היה גברי לגמרי, ועובדה זו לא היה אפשר לעקוף. אני תמהתי, היקום שוב פרעה שיקשיח לבו נגדנו? הייהפכו שוב מימיו החומים של היאור לנהר של דם? האם הבכורים שבזאטוטים שחומי העור והעירומים המשתעשעים ברפש הנהר ובטניהם תפוחות מן הבילהרציה, החולי הבא מן היאור, יומתו שוב? סיפור יציאת מצרים מילא אותי חלחלה, כאילו כל מה שהיה עלול להתרחש שנית, ובימי. כמה זר ומוזר הוא שמצרים הקיצה מתרדמתה הממושכת בדיוק כאשר חזרו היהודים – הציונים – מגלותם הארוכה בארצות הצפון האכזריות, המושלגות, להקים מחורבותיו בית יהודי בארץ הבחירה שטופת השמש! הייתכן שהדברים המחרידים שקרו בימי פרעה ישובו ויקרו?

והנה אני, אישה בוגרת, ישראלית, עומדת בגדה האחרת של התעלה, מהרהרת בקאדריה, ורצועת המים הריקה מפרידה בין שני הצבאות הצופים זה בזה. כאילו נתבטל הזמן והמיתוס חדר להיסטוריה שוב. ציבור הדקלים בגדה המצרית של התעלה החזיר את ממד הזמן שחייתי בו, השונה לגמרי ממהלכן המתון והמסודר של מאות השנים בלוח הנוצרי. הנילוס, ים סוף, תעלת סואץ, היו לאמת מים אחת בתוך נוף צחיח, ממשי ואגדי בעת ובעונה אחת, שישראל ומצרים לפותות בו במאבק לחיים ולמוות. כמה מטעה דומייה זו לאחר שאגת המטוסים והתותחים. אך כמובן, מצרים חיה בזיכרונה של ישראל, ואילו ישראל, לא היתה מעולם חלק מזיכרונה של מצרים. האלימות העתיקה עלולה להתלקח מחדש בכל רגע.

…השקט, הדומייה של התעלה, היה מנוגד לרעש ולהמולה של הימים ההם… פורט סעיד, גדושה בספינות המפליגות אל אסיה וממנה, אוניות עם צוותים של מאלים ומשפחות אנגלו־הודיות. אלכסנדריה פנתה לעבר אירופה, אך פורט־סעיד היתה השער אל יבשת אסיה הענקית והמסתורית. פנים אחרות של מצרים… בחורף נהגנו לצאת לפיקניקים באיסמאעיליה, או לשוט באגם המר, נוער עליז ומפונק, ללא צל דאגה בראשינו, בלי שנחשוד כלל שרוח גדולה תקום להפיץ אותנו, את יהודי מצרים, לארבעת קצוות תבל, או שהערים לאורך התעלה יהיו נטושות, ערי רפאים… היו ימים שבהם יכלו לחצות את התעלה לא רק צבאות המתנגשים במערכה אלא אזרחים, בעליות לרגל, לצורכי עסקים, לביקורים משפחתיים. פעם חצינו אותה כדי לבלות את הפסח בירושלים. בלילה עצרה הרכבת בקנטרה מערב. נוסעים ומטענם הועלו למעבורת תוך כדי צעקות ומריבות של הסבלים. בקנטרה מזרח שבסיני שוב עלינו לרכבת, רכבת קטנה ואמיצה שדהרה לה ושקשקה, לגמרי לבדה, כל הלילה. היא עצרה באור השחר האפור, וכאשר הקיצותי והסתתי את הווילון, היה המחזה עוצר נשימה. אואזיס דקלים ענקי, כיפות תמרים מטילות רקמת צללים על החול עת הפציעה השמש, ולמטה, למרגלות הצוק, כחול זוהר של ים… אל־עריש… יישוב יהודי ראשון. הרכבת עצרה בלב פרדסים, והחלוצים נופפו בידי ובירכו, "שלום… שלום…" דמעות נקוו בעיני.

ואחר־כך הדרה של ירושלים, והעיר בתוך החומה… הלכנו אל הכותל המערבי ב־1937, כאשר היטלר כבר השתולל… הריחות החמצמצים והדביקים של סבל וייסורים, יהודים זקנים נצמדים לכותל, מתייפחים ונאנקים, רבים מהם מלוכלכים, חולים, נכים. כאילו ההיסטוריה היהודית כולה מובילה אל האין מוצא הזה. אז נשבעתי בלבי ששוב לא אבוא אל הכותל הזה אלא כשנתייצב שם כעם חופשי, ולא שיערתי כלל ששלושים שנה לאחר מכן אכן אעמוד שם בקרב בני עמי – חופשית.

אך בדרכי חזרה למצרים ידעתי שיום אחד אבוא גם אני לארץ־ישראל. ובכל זאת, הזיכרונות טווים את רשתם הסמויה כאילו יכלו לקשור יחדיו את שני צדיו של קו המים המפריד. אני זוכרת את בני מצרים כפי שהכרתים ואהבתים – הסבלנות האינסופית, וההומור, והפנים, הערומות, הגשמיות, שעליהן בת שחור נעלמה, הדומות לפני פסלים עתיקים. ובנופה של ישראל אני אוהבת את מה שמזכיר לי ביותר את ביתי שהיה במצרים – מדבר, עצי תמר, ים. הסיגלון הכחול־סגלגל, השמשייה הפורחת באדום־זהוב מרהיב, זהים כאן ושם, מנחמים ביופייה ובצׅלם הקריר. הכוכבים הבוהקים ברקיע הצלול זהים. ויותר מכול – הניחוח של פירות, פרחים ומדבר, הנישא ברוח האביבית. בכל מקום בעולם אני מרחרחת את האוויר, לקלוט את הניחוח הזה, אך בשום מקום איני מוצאת את ריחן של ארצות אלה שבין מדבר לים, המשכרני מגיל.

הו, כן! קאדריה ואני התרחקנו אישה מרעותה. חיינו נעו אל מעגלים שונים עם התבגרנו. אך לעתים קרובות אני זוכרת אותה, כמו אז, ביום ההוא על שפת התעלה. ההיה לה בן בצבא ההוא? האם זכרה לפעמים, או שמא הודחקו המחשבות המרדניות, האמיתיות והאוהבות של הילדוּת, נטמנו עמוק מעבר למַשַג יד במאמץ המחריד שילד עושה להסתגל ולקבל את העולם כמות שהוא? אך אולי, יותר מכול, אני זוכרת את הזמן האגדי שבילדות, כאשר הכול עדיין נראה אפשרי, אפילו פיוס, והלב נבקע לספוג ולהרעיף אהבה, כדי שיהיה אפשר להתגבר על הגורליות שבחייו של האדם ובהיסטוריה.

אוניות ומכליות שוב שטות בתעלה, עריה מתעוררות לחיים אך היבוא יום שבו יהיה אפשר לחצות אותה כאוות נפשנו? לא יכולתי לעבור הייתי מחפשת את בבואתן של פנים שלְפָנים היו מוכרים ואהובים. אך יותר מכול אני חולמת על היום שבו יֵשבו ילדים בצלו של עץ, כמו קאדריה ואנוכי, וידברו על הדברים הגדולים והאיומים שהתרחשו לפני הולדתם, לא כדי לשכוח אלא כדי להתפייס ולסלוח.

 
המסה מתוך הספר "בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות" מאת ז'קלין כהנוב, בעריכת דוד אוחנה, הוצאת כתר, 2005.
   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation