ביקורת | שאלות לחרפושית, למשורר, לענן, לשפירית

"שירה נקייה, מוקפדת אך חיה, הנכתבת ממקום גבוה, רואה־כול או יודע־כול, מתוך אמת אוניברסלית לכל חי ועם זאת ללא שמץ התנשאות". מאיה ויינברג על "עת הגן" מאת וו. ס. מרווין, שהלך השבוע לעולמו

מיה זר, פרט מתוך "אנתולוגיה", שמן על עץ עם וורניש מבריק, 69.5X34.4 ס"מ, 2018

.

קולו של הלא מודע: קריאה בספר "עת הגן" מאת וו. ס. מרווין

מאת מאיה ויינברג

 

הָיִינוּ רוֹצִים לְסַפֵּר
עַל כָּךְ לְמִישֶׁהוּ
אִם יִשָּׁאֵר לִשְׁמֹעַ
לְדַבֵּר עַל
מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַמִּלִּים

(מתוך "מהצללים שלנו")

 

מעט מדי תורגם וסופר בישראל בשירתו של וו. ס. מרווין בהתחשב בשיעור קומתו הפואטית. מדובר, כמו בכל משורר מובחן, במשהו ייחודי שאין דומה לו. השירים פשוטים לכאורה, ארציים. עירומים ממשחקי לשון, ממטאפורות מחוכמות, מגירויים חזקים אחרים. הם מתארים מציאות שקטה למדי, מתבוננת, לכאורה יורדת לפרטים. לרוב הם מתחילים מהחומרים המוכרים – אלמנטים של טבע, חפצים, רגשות, אנשים. אולם מתוך המבט החוקר מתרומם הטקסט אל דבר־מה אחר, ספק תובנה או הארה רגעית, ספק רגע מובחן של שימת לב. מבלי משים ומהר למדי מתעלים השירים אל המופשט, הפילוסופי, העקרוני. כל זה קורה באופן הרמוני, בזרימה שקטה ורציפה, ללא מאמץ. עם זאת יש לדבר הד שקשה להפחית בערכו הפואטי, הרגשי והמחשבתי. השיר מתחיל בפְּשָט המוכר, מעלה אל הדְּרָש הפנימי ובסופו מניח אותנו עם בחזרה במקומנו, אחרים משהיינו.

 

מֵהַצְּלָלִים שֶׁלָּנוּ

יֶשְׁנָן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים לְעֶצֶב
וּלְשִׂמְחָה כֹּה מְעַטּוֹת
אוּלַי אַף אַחַת
שֶׁיְּכוֹלָה לְסַפֵּר עַל
צְלִיל הַמַּעְיָן הַכָּמוּס הַהוּא
הַנּוֹבֵעַ עוֹד בְּטֶרֶם הַמִּלִּים
אַךְ כַּאֲשֶׁר קוֹלוֹ עוֹלֶה
בְּתוֹכֵנוּ
הָיִינוּ רוֹצִים לְסַפֵּר
עַל כָּךְ לְמִישֶׁהוּ
אִם יִשָּׁאֵר לִשְׁמֹעַ
לְדַבֵּר עַל
מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַמִּלִּים
עֶצֶב יָכֹל לִגְאוֹת בְּתוֹכֵנוּ
בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל אֹשֶׁר
וְשִׂמְחָה יְכוֹלָה לְהַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ
בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל עֶצֶב גָּדוֹל
שְׁנֵיהֶם מַכִּירִים אוֹתָנוּ
עוֹד בְּטֶרֶם הֱיוֹתֵנוּ כָּאן
אַךְ אִם אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים אֲלֵיהֶם
רַק הָעֶצֶב מִשְׁתַּהֶה
לְהַקְשִׁיב לָנוּ
הַשִּׂמְחָה נֶעֱלֶמֶת
לְהַמְתִּין לָנוּ הִיא עֲשׂוּיָה לִהְיוֹת
בַּמָּקוֹם בּוֹ הֲכִי פָּחוֹת נְצַפֶּה לָהּ

 

נדמה שכל החושים מופעלים בטקסטים, אולם באופן שונה מהרגיל. כך למשל חוש השמיעה, ניכר דווקא באי־השמיעה שבו:

 

הַגֶּשֶׁם פָּסַק
אַף פַּעַם לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ מַפְסִיק…
דְּבָרִים אֲחֵרִים וַדַּאי קוֹרִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן
לֹא נִשְׁמָעִים מִכָּל עֲבָרֵינו

(מתוך "הצליל של זה")

 

חוש הראייה ניכר למשל במרווח שבין נראות הדברים ובין הממשות שלהם:

מָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים לְעוֹלָם אֵינוֹ מָה שֶׁאָנוּ נוֹגְעִים בּוֹ
מָה שֶׁאָנוּ לוֹקְחִים מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא דָּבָר אַחֵר
מָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים בַּפַּעַם הַהִיא מִסְתַּלֵּק מִבְּלִי שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ
בְּעוֹד צְלָלִים אֲחֵרִים נֶאֱסָפִים סְבִיבֵנו

(מתוך "כנפיים של אור יום")

 

גם חוש הטעם נוכח, אך נעשה אף הוא ערטילאי:

שׁוֹתֶה תֵּה בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת
יָרֹק לְלֹא תָּוִית מִקּוֹרֵיאָה
קָטִיף שֵׁנִי מִמַּרְגְּלוֹת גִּבְעוֹת הַקַּיִץ
טַעַם שֶׁל מֶרְחָק וְאִוְשַׁת עָלִים קַלָּה
עַל עֵצִים זְקֵנִים עִם שֵׁמוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִזְכֹּר
בְּעוֹדִי מַקְשִׁיב בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם כָּבֵד
הַטַּעַם הוּא הַס מִמֶּרְחָק

(מתוך "שותה תה בשעות הקטנות")

 

מרווין מטיל ספק בחישה האוטומטית או קורא לבחון אותה באופן אחר, מפוכח או מיומן יותר. מתוך ההתנסות הזו עולה אמת חדשה, ותיקה בנכונותה אך לא מודעת. הקול שבהפסקת קול הגשם; הדבר שאנו אוחזים בו שונה מכפי שנראה בטרם אחזנו; טעמו המרוחק של ספל התה מרחיק עד כדי טעם השקט. היה על המשורר לטפוח קלות על כתפנו כדי שנוכל להבחין בָאמת, להתוודע אליה ראשית; ראו, כך הם פני הדברים. לפעמים מופעלים בטקסט אחד כמה חושים – כמו בשיר "דובדבנים שחורים" שלהלן, המאחד את חוש הטעם, הראייה, המישוש והשמיעה – ואז בא השיר ומוסיף על כך חישה רגשית, סינרגטית, היוצאת מתוך החושים האמפיריים ומתעלה מעליהם. היא המרימה את הטקסט לגובה השירי ובה במידה הופכת אותו לוויזואלי מאוד, מוכּר אפילו, ועם זאת אוורירי, חלומי, הזייתי, והחלל וחוויית האין חזקים בו מחוויית היש. מעין מעשה שירי דמוי תחרה.

 

דֻּבְדְּבָנִים שְׁחֹרִים
בְּשִׁלְהֵי מַאי כְּשֶׁהָאוֹר מִתְאָרֵךְ
לִקְרַאת קַיִץ הַחוֹחִיּוֹת הַצְּעִירוֹת
כָּל הַיּוֹם מְרַפְרְפוֹת מַטָּה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
לִמְצֹא עַצְמָן בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נְשׁוּרִים
מְעַרְסְלוֹת אֶת צִבְעֵי הַיּוֹם שֶׁלָּהֶן בְּצִלְלֵי הַיּוֹם
שֶׁל הַגַּן לְצַד הַבַּיִת הַיָּשָׁן
אַחֲרֵי אָבִיב קַר לְלֹא גֶּשֶׁם
אַף צְלִיל לֹא מַגִּיעַ מֵהַכְּפָר הָרֵיק
בְּעוֹדִי עוֹמֵד וְאוֹכֵל אֶת הַדֻּבְדְּבָנִים הַשְּׁחֹרִים
מֵהָעֲנָפִים הָעֲמוּסִים מֵעָלַי
אוֹמֵר לְעַצְמִי זְכֹר אֶת זֶה

 

ראויה לציון היא נקודת מבטו החופשית עד נוזלית של המשורר, מבחינת יכולתו לקבל את צורת כלי הקיבול שהוא בוחר בשיר. הוא לובש ופושט צורה באופן המדויק והמזדהה ביותר, בין שהוא חיפושית, דמות בציור של ורמיר, ענן, שפירית, כפות ידיים, ואפילו הבוקר. בכל אלו הוא נוהג באותה הקשבה מוחלטת ותמיהה אותנטית על עצם היות הדבר, מתוך שותפות הדרך של האדם, הענן, החיפושית ובמידת מה הנצחיות הטמונה בהם ובכל העצמים. לפעמים הוא מרחיק לכת מעט מעבר לגבולות חוקי הטבע האפשריים, אך האחיזה בפרטים הקטנים מחזירה את השיר אל הארצי, הקיומי, היומיומי, מצילה אותו מסכנות הניו־אייג'. כך למשל בשיר "שאלות לחרפושית":

 

מִתּוֹךְ צֵל מָלֵא רַחֲשֵׁךְ מֵגִיחַ
בְּסוֹף הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי
כְּפִי שֶׁאֲנַחְנוּ מְכַנִּים אֶת הַיָּמִים בְּלוּחוֹת הַשָּׁנָה שֶׁלָּנוּ
אֲבָל הֵיכָן הִתְחַלְתְּ לְלֹא מִסְפָּרִים
מֵהֵיכָן בָּאת בַּבֹּקֶר הַמְּאֻחָר הַזֶּה
מָה אַתְּ זוֹכֶרֶת כְּשֶׁאַתְּ רוֹכֶבֶת עַל הַצְּלִיל הַיָּחִיד שֶׁלְּךָ
עַל קֶרֶן הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲפֵלָה שֶׁלּוֹ הַחוּצָה אֶל אוֹר־הַיּוֹם
הַצְּלִיל שֶׁלָּךְ הוּא זְמַן הַזֹּהַר שֶׁלָּךְ
הַמַּגִּיעַ פַּעַם אַחַת בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ
אֲבָל הֵיכָן אַתְּ הָיִית קֹדֶם מֵהֵיכָן
הִגַּעְתְּ לִפְנֵי שֶׁהָיִית כָּאן הַיּוֹם

 

השאלות המופנות לחרפושית כוחן יפה גם לנמענים אחרים: לענן, לשפירית, למשורר עצמו. מכאן כוחן והתוקף הפואטי שלהן. המשורר עצמו מתוודה על ההתחבטות בשאלות הללו גם במקומות אחרים, כך:

 

יֶשְׁנָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינִי שׁוֹאֵל עוֹד
וַאֲחֵרוֹת שֶׁמִּזְּמַן לֹא שָׁאַלְתִּי
שֶׁאֲנִי חוֹזֵר אֲלֵיהֶן מֵסִיר אֶת הָאָבָק וּמְגַלֶּה
שֶׁאֲנִי מְחַיֵּךְ וְהַשְּׁאֵלָה
תָּמִיד הָיְתָה אֲנִי וְזֹאת
כְּלָל אֵינָהּ שְׁאֵלָה אֶלָּא שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ הִיא
דְּבָרִים שׁוֹנִים בְּאוֹתוֹ זְמַן

(מתוך "איש זקן בבית לבדו בבֹקר")

 

ולפעמים כך:

אַחַר כָּךְ מַשְׁאִירוֹת אוֹתִי לְהַסְבִּיר לעַצְמִי אֶת הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי
מִסְתַּלְּקוֹת מִבְּלִי לְהַבְטִיחַ דָּבָר

(מתוך "לא מוקדם לא מאוחר")

 

אין בספר חלוקה לשערים. השירים עשויים טקסט רציף, ללא סימני פיסוק במהלך השיר, ללא נקודה בסופו. נוצרת תחושה של רצף תודעתי אחד, אך מוקפד וזהיר במילותיו. הצצה בביוגרפיה של המשורר מגלה משורר ותיק גם במניין שנותיו וגם ביצירה הספרותית עתירת הפרסים (בכללם שני פרסי פוליצר) והפרסומים שבאמתחתו. את ספרו זה, עת הגן, כתב מרווין בשנות השמונים המאוחרות לחייו, והוא הספר החמישים במניין ספרי השירה שפרסם בין יתר כתביו. מעט מדי מתוך כתביו תורגם לעברית, לכן ראוי לשבח את עצם פרסום הספר. עוד ראוי לשבח את התרגום הקולח מלאכת מחשבת של המתרגמים, מכבית מלכין ויואב ורדי.

זקנתו של מרווין מלווה באובדן מאור עיניו, ואולי בשל כך זוכים מראות הדברים ואור היום לדגש רב בשירים. המילה אור מוזכרת עשרות (!) פעמים בספר, בכל פעם בהקשר אחר. גם מניין הימים הרבים מופיע כתמה מרכזית, גם הוא לובש ופושט צורה באופנים שונים. ברבים מן המופעים נאחז המשורר בדימויים מעולם הטבע, שלהם כידוע אין התחלה וסוף. לנוכח הזיקה אל הטבע, יש שיאמרו כי מדובר במשורר אֶקופואטי, כלומר אדם המשורר את סביבתו. לדעתי מדובר בהתבוננות רחבה יותר, שאינה מבחינה בגבולות שבין האדם וסביבתו, שבה דבר משתקף בדבר, בין שהוא אדם, עץ או חיפושית.

 

כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִנַּיִן בָּא
וְהַיָּם שֶׁהוּא
מִכָּל עֵבֶר
אֵינוֹ מַכִּיר אֶת רֵאשִׁיתוֹ

(מתוך "בינתיים")

אֲבָל הַבֹּקֶר הַזֶּה
אֵינוֹ זָקֵן וַאֲנִי הוּא הַבֹּקֶר
בּוֹ לַעֲלֵי הַסְּתָו אֵין שְׁאֵלָה
כְּשֶׁהָרוּחַ חוֹלֶפֶת דַּרְכָּם וְנֶעֱלֶמֶת

(מתוך "איש זקן לבדו בבֹקר").

 

אין מרירות במשורר המבוגר. נהפוך הוא, יש בשיריו התבוננות כנה, רעננה בהתפעלותה מהעולם. כעת יקר אור העולם שבעתיים. אפילו אושר ממשי מוזכר פה ושם במישרין. כוחו של המשורר המבוגר ברוחב היריעה שממנה הוא מתבונן וכותב. שורות אלו למשל הן תמצית המעשה השירי:

 

כָּל עוֹד אֲנִי מִסְתַּכֵּל
מְקַוֶּה לְהָעִיף מַבָּט
בְּמָה שֶׁטֶּרֶם נִרְאָה

(מתוך "לעינַיִם האלה")

 

לעיתים רחוקות נכתב ונקרא ספר שירה בשל ועילאי שכזה. איכותו הצלולה נמזגת כבר במשפטים הראשונים. שירה נקייה, מוקפדת אך חיה, הנכתבת ממקום גבוה, רואה־כול או יודע־כול, מתוך אמת אוניברסלית לכל חי ועם זאת ללא שמץ התנשאות או התפארות אלא מתוך חמלה גדולה ואהבה אמיתית. איך אפשר ללכוד ולתאר את סוד קסמו של הספר עת הגן? כמו למול קסם מושלם, לא ניתן להסביר. למול היופי נעתקות המילים, אובד החשק עצמו להסביר. כך או כך אי אפשר לאחוז דבר מזה בידיים. נשאר רק הרצון להקשיב, לחוות עוד ממנו, להישאר תחת ההשפעה. ניסיתי בזאת לגעת בתמצית. אסיים בהבאת שיר יהלומי, המבקש לתת שם לדבר שאין לו שם ובכל זאת מדייק עד כאב בכל משפט באופן המענג ביותר. זהו שיר על כל מה שתבקשו.

 

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָזֶה

זֶה אַף פַּעַם לֹא מָה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה יִהְיֶה
אַף פַּעַם לֹא יִחַלְנוּ לוֹ כְּשֶׁהָיָה כָּאן
הָעֲנָנִים אֵינָם מְיַחֲלִים לוֹ בְּדַרְכָּם
הַצִּפּוֹרִים הַמְּקַנְּנוֹת אֵינָן מְחַכּוֹת לָזֶה
זֶה אַף פַּעַם לֹא בַּזְּמַן אַף פַּעַם לֹא מָדוּד
אַךְ אֵין לוֹ הַבְטָחוֹת לְקַיֵּם
הוּא זוֹכֵר אַךְ רַק פַּעַם אַחַת
הוּא מְסַפֵּר לָנוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָזַב אוֹתָנוּ
אֲבָל אֵיפֹה זֶה אֵיפֹה זֶה הָיָה אֵיפֹה זֶה יִהְיֶה
אֵיפֹה הָיִינוּ אֵיפֹה אֲנַחְנוּ אֵיפֹה נִהְיֶה
בְּכָל פַּעַם זֶה הִפְתִּיעַ אוֹתָנוּ
וְנֶעֱלַם לִפְנֵי שֶׁיָּדַעְנוּ מָה לוֹמַר
אֲבָל מִי יָכֹל הָיָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לִקְרֹא לָזֶה
זֶה יָכֹל לְהִצְטָרֵף לַצְּחוֹק שֶׁלָּנוּ וְלִפְעָמִים
לְהַבְהִיל אוֹתָנוּ לְרֶגַע בַּצַּעַר שֶׁלָּנוּ
אֶפְשָׁר לָתֵת אֶת זֶה אַךְ אַף פַּעַם לֹא לִמְכֹּר אֶת זֶה
זֶה שַׁיָּךְ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּנִפְרָד
וְלַמְרוֹת זֹאת אֵין זֶה קִנְיָנוֹ שֶׁל אִישׁ
אָכֵן הוּא פִּרְאִי ואָנוּ חוֹשְׁשִׁים רַק מֵאָבְדָנוֹ

 

 

מאיה ויינברג היא משוררת וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 (2015). ספרה השני, "עיר ותנוחת ההר", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2018). זוכת פרס "כליל" לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 20 של המוסך.

.

וו. ס. מרווין, "עת הגן", הוצאת ספרי עיתון 77. מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי.

.

וו. ס. מרווין, "עת הגן", הוצאת ספרי עיתון 77. מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "בלי מה", ספר שיריו של עמיחי חסון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו