.
שירים מתוך הקובץ The World's Wife / קרול אן דאפי
.
מאנגלית: דפנה לוי
כיפה אדומה
בִּקְצֵה הַיַּלְדוּת, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַבָּתִּים מִתְפּוֹגְגִים
וְהוֹפְכִים לְמִגְרְשֵׁי מִשְׂחָקִים, חֶלְקוֹת חֲרֹשֶׁת –
הַמְּטֻפָּחוֹת, כְּמוֹ מֵאֲהָבוֹת, עַל יְדֵי גְּבָרִים נְשׂוּאִים הַכּוֹרְעִים בֶּרֶךְ –
אַחֲרֵי קַו הָרַכֶּבֶת הַשּׁוֹתֵק, קְרוֹנוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד,
רַק אָז מַגִּיעִים אַל שׁוּלֵי הַיַּעַר.
שָׂם נָחוּ עֵינַי לָרִאשׁוֹנָה עַל הַזְּאֵב.
הוּא עָמַד בְּקָרַחַת יַעַר וְקָרָא אֶת שׁוּרוֹתָיו בְּקּוֹל,
מִלּוֹתָיו בָּקְעוּ מִפִּיו בְּאִטִּיוֹת זְאֵבִית,
סֵפֶר בִּכְרִיכָה רַכָּה חָפוּן בְּכַפּוֹ הַשְּׂעִירָה,
יַיִן אָדֹם הִכְתִּים אֶת מַלְתְּעוֹתָיו הַמְּזֻקָּנוֹת.
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ אָזְנָיו!
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ עֵינָיו!
אֵילוּ שִׁנַּיִם!
בְּהַפְסָקָה, הִבְטַחְתִּי שֶׁיַּבְחִין בִּי,
בַּת שֵׁשׁ־עֲשָׂרָה מְתוּקָה, חָסַרְתָּ נִסָּיוֹן, תִּינֹקֶת, יְתוֹמָה
וְהוּא קָנָה לִי מַשְׁקֶה.
הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי. תִּשְׁאֲלוּ וַדַּאי לָמָּה. וּבְכֵן. בִּגְלַל הַשִּׁירָה.
הַזְּאֵב, כָּךְ יָדַעְתִּי, יוֹבִיל אוֹתִי לעֹמֶק הַיַּעַר
הַרְחֵק מִבֵּיתִי, אֶל תּוֹךְ סְבַךְ הַקּוֹצִים
הַמּוּאָר בְּעֵינֵי יַנְשׁוּפִים. זָחַלְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו
הַגַּרְבּוֹנִים שֶׁלִּי נִקְרְעוּ, עֲנָפִים וְשִׂיחִים
תָּלְשׁוּ פִּסּוֹת בַּד אָדֹם מִמְּעִילִי, עֲקֵבוֹת בְּזִירַת רֶצַח. נַעֲלַי אָבְדוּ
אֲבָל הִגַּעְתִּי לְשָׁם, לִמְאוּרַת הַזְּאֵב. עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִתָּן לִי שִׁעוּר
רִאשׁוֹן,
הֶבֶל פִּיו שֶׁל הַזְּאֵב בְּאָזְנַי הָיָה שִׁיר הָאַהֲבָה.
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר נֶאֱחַזְתִּי בְּפַרְוָתוֹ הַצּוֹלֶפֶת, וְכִי אֵיזוֹ
יַלְדָּה קְטַנָּה לֹא תֹּאהַב זְאֵב בְּכָל לִבָּהּ?
וְאָז הֶחְלַקְתִּי מִסְּבַךְ כַּפּוֹתָיו הַשְּׂעִירוֹת –
וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ צִפּוֹר חַיָּה – יוֹנָה לְבָנָה
שֶׁעָפָה, הַיְשֵׁר מִיָּדַי אֶל פִּיו הַפָּעוּר,
נְגִיסָה אַחַת, הִיא מֵתָה. כַּמָּה נֶחְמָד, אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּמִטָּה, הוּא אָמַר
בְּעוֹדוֹ לוֹקֵּק אֶת טְפָרָיו.
בָּרֶגַע שֶׁנִּרְדַּם הִתְגַנַּבְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַמְּאוּרָה, שֶׁקִּיר אֶחָד בָּהּ אַרְגָּמָן זָהֹב,
זוֹהֵר מִסְּפָרִים.
מִלִּים, מִלִּים חַיּוֹת וְרוֹטְטוֹת עַל הַלָּשׁוֹן, בָּרֹאשׁ,
חֲמִימוֹת, פּוֹעֲמוֹת, תְּזָזִיתִיּוֹת, מְכֻנָּפוֹת; מַנְגִּינָה וָדָם.
אֲבָל הָיִיתִי צְעִירָה אָז – וְחָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים
בַּיַּעַר, עַד שֶׁגִּלִּיתִי כִּי הַפִּטְרִיּוֹת פּוֹקֵקוֹת אֶת פִּיהָ שֶׁל גּוּפָה קְבוּרָה,
שֶׁצִּפּוֹרִים הֵן בִּטּוּי לְמַחְשְׁבוֹת הָעֵצִים, שֶׁזְּאֵב מַאֲפִיר
מְיַלֵּל אֶל הַיָּרֵחַ אֶת אוֹתוֹ שִׁיר נוֹשָׁן.
שָׁנָה חָלְפָה, שָׁנָה בָּאָה
עוֹנָה עָקְבָה אַחַר עוֹנָה
אוֹתוֹ חָרוּז, אוֹתָהּ שׁוּרָה.
בִּתַּקְתִּי בְּגַּרְזֶן עָנָף שֶׁנִּגְדַּם,
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן דָּג סַלְמוֹן – שֶׁנָּדַם.
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן אֶת הַזְּאֵב כְּשֶׁנָּם, מַכָּה אַחַת, מֵהָאֲשָׁכִים לַגָּרוֹן
וְרָאִיתִי אֶת הלוֹבֶן הַבּוֹהֵק שֶׁל עַצְמוֹת סָבָתִי.
סִדַּרְתִּי אוֹתוֹ מְחַדֵּשׁ.
יָצָאתִי מִן הַיַּעַר, פְּרָחִים בְּיָדִי, לְבַדִּי.
אן האת'וויי
"לאשתי אתן את המיטה השנייה בטיבה"
(מתוך צוואתו של ויליאם שקספיר)*
הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ אָהַבְנוּ הָיְתָה עוֹלָם
שֶׁהִסְתַּחְרֵר בִּיעָרוֹת, טִירוֹת, לַפִּידִים, צוּקִים, יָמִים
שֶׁלְּתוֹכָם צָלַלְנוּ כְּדֵי לִשְׁלוֹת פְּנִינִים. מִלּוֹתָיו
שֶׁל אָהוּבִי
הָיוּ כּוֹכָבִים נוֹפְלִים, שֶׁצָּנְחוּ אַרְצָה כִּנְשִׁיקוֹת
עַל שְׂפָתַי אֵלֶּה. עַכְשָׁו גּוּפִי הוּא חָרוּז רַךְ
שֶׁל גּוּפוֹ, עַכְשָׁו הוּא הֵד, נִגּוּן לוֹ. מַגָּעוֹ
הוּא פֹּעַל מְרַקֵּד בְּלֵב שֵׁם־עֶצֶם.
הָיוּ לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם חָלַמְתִּי כִּי כָּתַב אוֹתִי,
הַמִּטָּה, עַמּוּד שֶׁנִּכְתָּב בְּיָדָיו,
סִפּוּרֵי אֲהָבִים וּדְרָמָה הַמְּשֻׂחָקִים
בְּמַגָּע כָּזֶה, בְּנִיחוֹחַ, בְּטַּעַם.
בַּמִּטָּה הָאַחֶרֶת, זוֹ הַטּוֹבָה,
נָמוּ אוֹרְחֵינוּ, רִיְּרוּ סִפֹּרֶת. אַהֲבָתִי הַחַיָּה
הַצּוֹחֶקֶת –
אֲנִי מַצִּיעָה לוֹ אֲרוֹן קְבוּרָה
בְּרָאשִׁי הָאַלְמָן, כְּפִי שֶׁאָחַז בִּי
בַּמִּטָּה הַפָּחוֹת טוֹבָה.
.
* זהו כנראה המשפט המפורסם ביותר בצוואתו של ויליאם שקספיר, שנחתמה על ידו בשנת 1616. מלבד "המיטה השנייה בטיבה", שציווה להוריש לרעייתו אן האת'וויי, הוריש שקספיר את רכושו לבנותיו ובעליהן, לעמיתיו לתיאטרון ולאנשים שהיו עימו בקשרים עסקיים. הוויכוח אם מדובר בהפגנת זלזול כלפי אשתו עדיין ניטש בין חוקרים. מיטה טובה במיוחד, מיטה טובה מזו או כל מיטה אחרת אינן מוזכרות בצוואה כלל.
מדוזה
חֲשָׁד, סָפֵק, קִנְאָה
צָמְחוּ בְּנַפְשִׁי,
שֶׁהָפְכָה אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁעַל רָאשֵׁי לִנְחָשִׁים
מְטֻנָּפִים
כְּאִלּוּ מַּחְשְׁבוֹתַי
שׁוֹרְקוֹת וְיוֹרְקוֹת עַל קַרְקַפְתִּי.
נְשִׁימָתִי, נִשְׁמַת כַּלָּה, הֶחְמִיצָה וְהִצְחִינָה
בְּשַׂקֵּי רֵאוֹתַי הָאֲפֹרִים.
אֲנִי בְּאוּשַׁת הֶבֶל פֶּה כָּעֵת, בְּאוּשַׁת לָשׁוֹן
צְהֻבַּת נִיבִים.
קְלִיעֵי דִּמְעָה נְעוּצִים בְּעֵינַי.
הַאִם אַתָּה מְבֹעָת?
הֱיֵה מְבֹעָת.
אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת,
גֶּבֶר מֻשְׁלָם, אֶל יְוָנִי, רַק שֶׁלִּי;
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתֵּלֵךְ, תִּבְגֹּד בִּי,
תִּתְעֶה מִן הַבַּיִת.
לָכֵן יִיטַב לִי שֶׁתִּהְיֶה לִנְצִיב אֶבֶן.
מַבָּט חָטוּף בִּדְבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת
וְחָלוּק אֶבֶן אֲפַרְפַּר צוֹנֵחַ
אֶל הַקַּרְקַע.
מַבָּט חָטוּף בְּצִפּוֹר שִׁיר
וקֹמֶץ רְסִיסֵי חָצָץ
נוֹשְׁרִים, פְּזוּרִים.
הִבַּטְתִּי בְּחָתוּל כְּתֹם
וְלִבְנַת בִּנְיָן
נִפְּצָה קַעֲרַת חָלָב.
הִבַּטְתִּי בַּחֲזִיר מְרַחְרֵחַ
וְגוּשׁ סֶלַע הִתְגַּלְגֵּל
בְּתוֹךְ עֲרֵמַת צוֹאָה.
נָעַצְתִּי מַבָּטִי בַּמַּרְאָה.
אָהֲבָה שֶׁנֶּחְמְצָה
הִצִּיגָה לְעֵינַי גּוֹרְגּוֹנָה.
נָעַצְתִּי עֵינַי בִּדְרָקוֹן.
אֵשׁ נִתְּזָה
מִלֹּעַ הַר.
וְהִנֵּה אַתָּה.
לִבְּךָ שִׁרְיוֹן,
לְשׁוֹנְךָ חֶרֶב
וְהַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ, הַבָּנוֹת.
הַאִם לֹא הָיִיתִי יָפָה?
הַאִם לֹא הָיִיתִי רֵיחָנִית וּצְעִירָה?
רְאֵה אוֹתִי כָּעֵת.
דלילה
לַמְּדִי אוֹתִי – אָמַר
כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה –
אֵיךְ לְהַרְגִּישׁ.
נָשַׁכְתִּי קַלּוֹת אֶת תְּנוּךְ אָזְנוֹ.
לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?
סַפֵּר לִי עוֹד.
הוּא הִתְיַשֵּׁב, זָקוּף, וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ אֶל הַבִּירָה.
אֲנִי יָכֹל לַעֲקֹר שְׁאָגָה
מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל נָמֵר
אוֹ לְגַרְגֵּר אֵשׁ בִּגְרוֹנִי
אוֹ לִישֹׁן לַיְלָה שָׁלֵם
בִּמְאוּרַת הַמִּינוֹטָאוּר,
אוֹ לִפְשֹׁט בְּאִבְחָה
פַּרְוָתוֹ שֶׁל דֹּב נוֹהֵם.
כְּדֵי לְהוֹכִיחַ:
אֵינִי מְפַחֵד מִדָּבָר
שִׂימִי יָדֵךְ –
הוּא הִדְרִיךְ אֶת אֶצְבְּעוֹתַי עַל צַלַּקְתּוֹ
שֶׁעַל לִבּוֹ,
פֶּצַע רַב תְּהִלָּה
מִן הַמִּלְחָמָה –
אֲבָל אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת רַךְ, אוֹ אוֹהֵב, אוֹ עָדִין.
אָנוּס לִהְיוֹת חָזָק.
מָה הַתְּרוּפָה?
הוּא זִיֵּן אוֹתִי שׁוּב
עַד שֶׁכָּאַב לוֹ,
וְאָז הִתְקַלַּחְנוּ.
הוּא הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקִי
לְשָׁעָה מַאֲפִילָה; קוֹלוֹ, לְשֵׁם שִׁנּוּי, גִּרְגּוּר רַךְ
אָזְנַי הִבְחִינוּ בְּכָךְ. וְכֵּן, יָדַעְתִּי בְּבֵרוּר
שֶׁהוּא רוֹצֶה שִׁנּוּי,
הַלּוֹחֵם שֶׁלִּי.
הָיִיתִי שָׁם.
וּכְשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אוֹתוֹ מִתְרַכֵּך וְנִרְדָּם
כְּשֶׁהֵחֵל, כָּרָגִיל, לִנְחֹר,
הִנַּחְתִּי לוֹ לִשְׁכַּב פְּשׂוּק אֵיבָרִים
נָאֶה וְעָצוּם
עַל הָרִצְפָּה.
וְלִפְנֵי שֶׁהֵבֵאתִי אֶת מִסְפָּרַי
וְהִשְׁחַזְתִּי –
גָּזַרְתִּי רֵאשִׁית אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁחֹר הַמְּאַיֵּם –
וְקָשַׁרְתִּי אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת אֶל הַדֶּלֶת.
כָּךְ וּבְשֶׁל כָּךְ וְשָׁם קָרָה.
אַחַר כָּךְ, בְּיָדַיִם מְכֻוָּנוֹת תְּשׁוּקָה,
גָּזַזְתִּי אֶת רַעֲמָתוֹ כֻּלָּהּ.
קרול אן דאפי היא האישה הראשונה שמונתה לתפקיד משוררת החצר (Poet Laureate) מאז החלו מלכי בריטניה למנות לעצמם משוררים כאלה, בראשית המאה ה־17. דאפי מונתה לתפקיד ב־2009 ותפרוש ממנו בחודש מאי הקרוב. קדמו לה משוררים נודעים כמו ויליאם וורדס'וורת', ג'ון בנטג'מן וטד יוז. כמותם היא כותבת, לצד יצירתה האישית המתמשכת, שירים בעניינים פוליטיים וחברתיים, וכמותם היא מקבלת את השכר הרשמי העומד כיום על קצת יותר מחמשת אלפים ליש"ט בשנה, וחבית של שרי.
קובץ שיריה The World's Wife, שממנו לקוחים ארבעת השירים הללו, ראה אור בשנת 1999, כשדאפי כבר הייתה משוררת מוערכת, אך לא מוכרת מאוד בציבור. היא בחרה דמויות נשיות מעולם הספרות, המיתולוגיה, הפולקלור וההיסטוריה – למשל הגברת דארווין, אשת השטן, קווין־קונג, פראו פרויד ונשים חסרות שם מסיפורי מעשיות – חילצה אותן מהסיפורים, המסופרים תמיד מנקודת המבט הגברית, הביאה אותן אל ימינו אנו והעניקה להן קול ומקום.
השירים מתוך הקובץ The World's Wife, באדיבות Macmillan Publishing.
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה, בתרגום יותם בנשלום
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
