ספרים נודדים, ספרים מהגרים, ספרים עולים

מסעותיהם של אוצרות הספרייה הלאומית נחשפים

ספרים נודדים

7 באוגוסט, 1949: מקרונות הרכבת הראשונה שהגיעה לירושלים אחרי קום המדינה, נפרקים ארגזי ספרים שנבזזו בידי הנאצים בספריות פולין. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה

לספרים גורל משלהם; לעתים הוא נפתל ומרתק לא פחות מזה של אלו שכתבו אותם או קראו בהם. לאורך מאות בשנים, ספרים נדדו והיגרו, השפיעו על זהותם של הקוראים בהם באופן שונה בכל מקום ומקום, הבריחו גבולות וביטלו אותם.

רבים מן הספרים השמורים כיום לבטח במחסני הספרייה הלאומית, עברו גלגולים שונים ומשונים עד אשר הגיעו לגבעת רם. מאירופה החרבה לארץ ישראל, מהר הצופים למרכז העיר, ומבניין זמני אחד למחסן ארעי אחר.

לקראת הפורום הבינלאומי בספרייה הלאומית (בימים 19-17/3) שיוקדש השנה להגירה, גבולות וזהות, מציגה הספרייה תצלומים נדירים המתעדים את המאמצים האדירים שנעשו כדי לשמור על אוצרות הרוח של העם היהודי. האות המודפסת העברית – כוכב נודד בגלקסיה של גוטנברג – נראית כאן בנדודיה השונים.

משתתפי הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, ובהם בכירי החוקרים, המנהיגים ואנשי הרוח הבולטים בארץ ובחו"ל, ידונו בתופעות ההגירה – הן מהממד האוניברסאלי והן מנקודת המבט הישראלית והיהודית.

הנה סיפורם של הספרים שנדדו, היגרו ועלו לארץ!

 

7 באוגוסט, 1949: מקרונות הרכבת הראשונה שהגיעה לירושלים אחרי קום המדינה, נפרקים ארגזי ספרים שנבזזו בידי הנאצים בספריות פולין. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה
7 באוגוסט, 1949: מקרונות הרכבת הראשונה שהגיעה לירושלים אחרי קום המדינה, נפרקים ארגזי ספרים שנבזזו בידי הנאצים בספריות פולין. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה

 

בשל מחסור בעץ, סודרו הספרים על מדפים שהוכנו מן הארגזים עצמם במחסני הספרייה הלאומית הארעיים. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה
בשל מחסור בעץ, סודרו הספרים על מדפים שהוכנו מן הארגזים עצמם במחסני הספרייה הלאומית הארעיים. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה

 

שנות החמישים: פרוזדור במשכנה הזמני של הספרייה הלאומית, בבניין טרה סנטה. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה
שנות החמישים: פרוזדור במשכנה הזמני של הספרייה הלאומית, בבניין טרה סנטה. צילום: אדגר הירשביין. לחצו להגדלה

 

צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

אולם הקריאה בבניין טרה סנטה, 1959. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
אולם הקריאה בבניין טרה סנטה, 1959. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

מיון ספרים, 1950. סידור הספרים נעשה עם התאמת מבנה טרה סנטה לצורך מחסני הספרייה ובנייתה של גלריה לשם הגדלת שטח האחסון בבניין. צילום: ורנר בראון. לחצו להגדלה
מיון ספרים, 1950. סידור הספרים נעשה עם התאמת מבנה טרה סנטה לצורך מחסני הספרייה ובנייתה של גלריה לשם הגדלת שטח האחסון בבניין. צילום: ורנר בראון. לחצו להגדלה

 

העברת ספרים מן המחסנים לאולמות הקריאה המאולתרים בבניין טרה סנטה, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
העברת ספרים מן המחסנים לאולמות הקריאה המאולתרים בבניין טרה סנטה, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

סטודנטים מסייעים בהוצאת הספרים מהבניין הזמני של הספרייה, לקראת העברתם למשכן הקבע בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
סטודנטים מסייעים בהוצאת הספרים מהבניין הזמני של הספרייה, לקראת העברתם למשכן הקבע בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

מחסן כתבי בספרייה הלאומית ברחוב ממילא, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה
מחסן כתבי בספרייה הלאומית ברחוב ממילא, 1960. צילום: דוד חריס. לחצו להגדלה

 

כתבות נוספות

ספרים שהושאלו לפני 60 שנה הוחזרו לספרייה

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

תמונות נדירות: כשהאדמה רעדה בשנת 1927

 

 

 

נסיעה קצרה | אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

"הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות". סיפור מאת יפעת שחם

nesiah_46_715-537

אפרת פלג, אַלְיָה, עץ, 20X20X17 ס"מ, 2009

.

אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

מאת יפעת שחם

 

זה קרה בגן הילדים (מה היה צבע השער של הגן?). גן הילדים היה בתוך קראוון ולו חלון אחד גדול (האם היה ארגז חול בחצר? האם הייתה חצר?). הילדות הגיעו אל הגן בתלבושת אחידה – חצאית וחולצה בצבע תכלת (למה דווקא תכלת?). לגן היה קוד לבוש נוקשה (מי קבע אותו? מי ציית לו? מי לא?) כמו למשל צווארון רכוס עד הצוואר (למה דווקא עד הצוואר?). בגן הזה הייתה ילדה שאהבה להסתכל מרחוק על הילדות האחרות (במה הן שיחקו?). היא לא הוציאה מילה מהפה (אילו הוציאה מילה אחת, איזו מילה זאת הייתה?). לילדה הזאת היה שיער שחור (שחור כמו פטל או כמו זפת?) שתמיד היה קלוע בשתי צמות (מי קלע לה אותן?), אבל תמיד נראה פרוע.

שמה של הגננת היה בת־שבע (האם היו לה עיניים טובות?). באחד הימים הושיבה בת־שבע את הילדות במעגל (לצד מי ישבה הילדה עם הצמות השחורות?) וסיפרה להן את הסיפור על יעקב אבינו והדודאים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהילדה עם הצמות השחורות הוציאה מילה מהפה, למעשה אלה היו שלוש מילים: "מה זה דודאים?" (מה זה דודאים?). בת־שבע הסבירה שזה צמח שאם אוכלים אותו מביאים ילדים לעולם (באמת?). רחל אמנו אכלה דודאים ובזכות זה הביאה לעולם בן זכר, את יוסף (באמת באמת?). הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות.

כעבור כמה ימים (כמה ימים?) הוציאה בת־שבע את הילדות לטיול בחורשה שמאחורי הגן (מה הסתתר בין העצים?). הילדה עם הצמות השחורות הקפידה ללכת בסוף טור הילדות (האם חלף ענן אפור בשמיים?). באמצע החורשה נעצרה בת־שבע והצביעה על פרחים סגולים. בת־שבע אמרה: "אלה דודאים" (מי זכרה? מי לא?). כאשר שמעה זאת הילדה עם הצמות השחורות, מיד רצה אל ראש הטור (האם ידעה לרוץ מהר?). טור הילדות המשיך לצעוד והיא נשארה להביט בדודאים (האם פחדה להישאר לבד?). היא הוציאה מהתיק שקית ובתוכה סנדוויץ' (מה עוד היה לה בתיק?). היא שנאה קוטג' וזיתים ירוקים (מה עוד היא שנאה?), ובכל זאת אכלה אותו מהר־מהר בזמן שאספה פרחי דודאים אל תוך השקית הריקה.

הילדה עם הצמות השחורות צעדה לביתה ובידה שקית עם פרחים סגולים (האם איש לא התפלא למראה ילדה קטנה שצועדת לבדה ברחוב?). בתחילת הרחוב שבו עמד ביתה כבר לא יכלה לאצור את התרגשותה (האם חיבקה את השקית חזק אל חיקה ורצה עד לפתח הבית?). הילדה הוציאה מפתח מהתיק ופתחה את הדלת (כמה פעמים כבר חזרה הביתה לבדה?). הבית היה אפוף בניחוח קפה שחור, היא רצה למטבח (איך נשמעו טפיפות צעדיה?). אמה עמדה שם לצד הכיריים (האם היא הייתה אישה גבוהה?) ובחשה את הקפה השחור שעל האש (למה היא לא הסתובבה לברך את הבת שלה לשלום?). הילדה עם הצמות השחורות בירכה את אמה לשלום (מדוע אמא שלה לא הופתעה שהיא חזרה מוקדם מן הגן?) וסיפרה לה את הסיפור שסיפרה בת־שבע, על הדודאים ויעקב אבינו. בסוף הסיפור הילדה עם הצמות השחורות הושיטה לאמה את השקית עם פרחי הדודאים (האם אמא שלה הבינה?), ובמעבר הידיים נשרה השקית (איפה אבא שלה?) ומתוכה פרחו המוני חרקים מעופפים (איפה אבא שלה?) ועלי כותרת סגולים התפזרו על הרצפה (איפה אבא שלה?) והילדה עם הצמות השחורות נמלטה לחדרה (האם היא בכתה? ועכשיו?)

 

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת צריף. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: "המושיע", סיפור מאת מורז ברנדיס

 

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | שירי נשים שורדות זנות

נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר / קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ / בָּכָה רַק רוּחַ קַר / בָּכָה רַק רוּחַ

special_46_1200-628

נעמי טנהאוזר, נטע (פרט), שמן על פשתן, 130X130 ס"מ, 2015

.
שירי נשים שורדות זנות, מתוך תערוכה נודדת להעלאת המודעות לתופעת צריכת הזנות ונזקיה

 

בחודש נובמבר 2018 נערך בספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב פאנל בנושא סוגיית הזנות בישראל בהשתתפותן של עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, גב' ורד לי, עיתונאית מעיתון "הארץ" המסקרת את תחום הזנות בישראל והגב' נעמה גולדברג, מייסדת ומנהלת שותפה של עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות".

הפאנל חשף לקהל את הקשיים העומדים בפני הנשים המצויות במעגל הזנות ואת דרכי הפעולה למיגור התופעה של צריכת הזנות בישראל.

אל דברי הפאנל התלוו שירים פרי עטן של שורדות זנות, שבאומץ רב הסכימו לחשוף בפנינו מעט מתוך עולמן הפנימי והתמודדותן עם חוויית הזנות ונזקיה.

תהליך האיסוף והאצירה של השירים היה מורכב מכיוון שנשים שורדות זנות אינן ממהרות לתת אמון, בשל טראומות הזנות, והן היססו תחילה להעביר את שיריהן לפרסום.

השירים מלאי הכאב והפחד – אך גם תקווה – מוצגים כעת בתערוכה נודדת במגוון אירועים, בתקווה להעלות את המודעות לתופעה של צריכת הזנות ונזקיה. גורמים המעוניינים להזמין את התערוכה מוזמנים לפנות לכתובת המייל שלהלן.

פרויקט השירה ממשיך לפעול בימים אלו. נשים בזנות ונשים שורדות זנות מוזמנות לשלוח שירים לכתובת המייל: [email protected]

 

השירים מתפרסמים כאן באדיבות נשים מעמותת "לא עומדות מנגד", "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות" ועמותת "אופק נשי".

מרים גברעם

 

***

אִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ
לְמַעְלָה
שֶׁמִּתְבּוֹנֵן עַל הָעוֹלָם
מַחְלִיט מָה גּוֹרָלוֹ שֶׁל כָּל אָדָם
שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים וְאָז לוֹקֵחַ
תַּעֲזֹר לִי תַּעֲזֹר לָנוּ לִשְׂרֹד
תִּקַּח מֵהֶן אֶת הַכְּאֵב תַּחְזִיר לָהֶן אֶת הַכָּבוֹד
תִּשְׁלַח אֲלֵיהֶן יָדַיִם רַכּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת חַמּוֹת
שֶׁיַּחֲזִיקוּ יַחְבְּקוּ וִינַגְּבוּ אֶת הַדְּמָעוֹת
תַּרְאֶה לָהֶן אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הַנּוֹף שֶׁיֵּשׁ בַּחוּץ
הֵן לֹא רָאוּ מִזְּמַן שׁוּם פֶּרַח וְשָׁכְחוּ כְּבָר אֵיךְ
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
בַּגַּן הַהוּא הֵן פַּעַם
שִׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת הִתְגַּלְּשׁוּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת
וְאִמָּא הֶעֱבִירָה יָד בְּתוֹךְ הַשַּׂעֲרוֹת הַמַּזִּיעוֹת
הַלֵּב הָיָה אָז חַי נוֹשֵׁם זוֹהֵר וּמְחַמֵּם מְאוֹד
מָלֵא בְּתֹם וְאַהֲבָה וּמִשְׁאָלוֹת יַלְדוּתִיּוֹת
וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָז הָיִינוּ מְשַׂחֲקוֹת וְצוֹחֲקוֹת
שׁוֹכְבוֹת לָהֶן עַכְשָׁו צְלָלִים כִּמְעַט בְּלִי לֵב רַק עֲצָמוֹת
וְהַמַּרְאֶה שֶׁל הַשְּׁקִיעָה וְהַקּוֹלוֹת שֶׁל סוֹף הַיּוֹם
הָפְכוּ עַכְשָׁו לְנֶצַח רַע וּתְחִלָּתוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם
בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת וְהַחֹשֶׁךְ הַמָּוֶת וְהָעֹבֶשׁ הַנָּשִׁי
זְרוּקוֹת לָהֶן בָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁרַק צְמֵאוֹת לְאַהֲבַת אָדָם פְּשׁוּטָה וּמוּחָשִׁית

*מחברת השיר ביקשה להישאר אנונימית

 

שיר המאפרה / מירי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה, מְזֹהֶמֶת,
שֶׁאֵלֶיהָ אַתֶּם זוֹרְקִים אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּכֶם.
כִּי אַתֶּם שֶׁנּוֹתְנִים לִי עַל זֶה כֶּסֶף,
בְּעֶצֶם נוֹתְנִים לִי שְׁקָלִים מְלֻכְלָכִים,
עוֹדָפִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּכִּיסִים
וְאַף אֶחָד אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהֶם אוֹ צָרִיךְ.
אִם אֲנִי מַאֲפֵרָה זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
שָׁוָה יְרִיקָה, שֶׁאֲנִי שְׁקוּפָה,
שֶׁאֲנִי פָּחוֹת טוֹבָה.
תַּגִּידוּ תּוֹדָה שֶׁבִּכְלָל הִסְכַּמְתִּי
לְהָכִיל אֶתְכֶם.
לַמְרוֹת שֶׁרֹב הַפְּעָמִים עֲשִׂיתֶם זֹאת
גַּם כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי, בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט,
בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת, בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת.

אֲבָל הֵי, מַאֲפֵרָה בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת.
קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹעֶקֶת.

וְאִם אֲנִי מַאֲפֵרָה אָז אֵין לִי רְגָשׁוֹת.
לֹא שָׂרַף לִי כְּשֶׁבְּתוֹכִי כִּבִּיתֶם אֶת בְּדָּלֵי
הַבְּדִידוּת שֶׁלָּכֶם.
לֹא הֻשְׁפַּלְתִּי כְּשֶׁיְּרַקְתֶּם מֵעָלַי אֶת הַיְּצָרִים שֶׁלָּכֶם.
פָּשׁוּט הָיִיתִי שָׁם. יוֹתֵר נָכוֹן, הַגּוּף הָיָה.

לִפְעָמִים עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה,
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְרוֹפֵא.
אֲבָל לֹא סְתָם רוֹפֵא,
אֲנִי רוֹצָה רוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתִי מֵהָרְחוֹב,
יַעֲנִי מֵהַמַּצָּב הָרְחוֹבִי שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

עַד שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת,
גַּם הָרוֹפֵא אוֹהֵב לְעַשֵּׁן.

 

הנה / ויקה

הִנֵּה אֲנִי
עֵירֻמָּה בַּצֹּמֶת
וְהַכֹּל גָּלוּי.
אֵיפֹה אֲנִי –
בְּעֵירֹם? בַּצֹּמֶת?
בְּגָלוּי?
לֹא רְאִיתֶם אוֹתִי
מַטְרִיוֹשְׁקָה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁקְּנִיתֶם אוֹתִי
אֲבָל מָה שֶׁקְּנִיתֶם לֹא הָיָה
זֶה
סָחַרְתִּי רַק בַּכְּאֵב שֶׁלִּי
עַכְשָׁו אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
מִלְּבַד הָאוֹר
אֶת הַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית בַּתְּכֵלֶת
אֲנִי רוֹאָה שְׁחוֹרָה עַל אָפֹר
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָדוּן אוֹתִי
לִחְיוֹת אֶת גּוֹרָלִי?
הִשְׁלַכְתֶּם אֶת כָּל אַבְנֵיכֶם עַל
אֲחֵרִים
אוֹ נִשְׁאֲרָה עוֹד אַחַת בִּשְׁבִילִי?

 

נולדתי מדשא גבוה / ויקה

נוֹלַדְתִּי מִדֶּשֶׁא גָּבוֹהַּ
פְּרָחִים נָתְנוּ לִי שֵׁם
רוּחוֹת טָווּ לִי כֶּתֶר
וּבֹקֶר, הוּא הָיָה כָּל כָּךְ זוֹהֵר
וְשַׁרְתִּי שַׁרְתִּי שַׁרְתִּי
חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאֹשֶׁר
נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר

קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ
בָּכָה רַק רוּחַ קַר
בָּכָה רַק רוּחַ

 

.

מרים גברעם היא יועצת לנושאי מגדר וסחר בבני אדם בביה"ס הישראלי לסיוע הומניטארי, מייסדת ומנהלת "תזכור".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | שירים מאת קרול אן דאפי, לכבוד יום האישה הבינלאומי

משוררת החצר הבריטית הראשונה מעניקה את זכות הדיבור לכיפה אדומה, לאן האת'וויי, למדוזה ולדלילה. ארבעה שירים בתרגום דפנה לוי

uvivrit_46_715-537

דורית נחמיאס, טִפּוּחַ הָעוֹר, טכניקה מעורבת, 50X37 ס"מ, 2018

.

שירים מתוך הקובץ The World's Wife / קרול אן דאפי

.

מאנגלית: דפנה לוי

 

כיפה אדומה

בִּקְצֵה הַיַּלְדוּת, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַבָּתִּים מִתְפּוֹגְגִים
וְהוֹפְכִים לְמִגְרְשֵׁי מִשְׂחָקִים, חֶלְקוֹת חֲרֹשֶׁת –
הַמְּטֻפָּחוֹת, כְּמוֹ מֵאֲהָבוֹת, עַל יְדֵי גְּבָרִים נְשׂוּאִים הַכּוֹרְעִים בֶּרֶךְ –
אַחֲרֵי קַו הָרַכֶּבֶת הַשּׁוֹתֵק, קְרוֹנוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד,
רַק אָז מַגִּיעִים אַל שׁוּלֵי הַיַּעַר.
שָׂם נָחוּ עֵינַי לָרִאשׁוֹנָה עַל הַזְּאֵב.

הוּא עָמַד בְּקָרַחַת יַעַר וְקָרָא אֶת שׁוּרוֹתָיו בְּקּוֹל,
מִלּוֹתָיו בָּקְעוּ מִפִּיו בְּאִטִּיוֹת זְאֵבִית,
סֵפֶר בִּכְרִיכָה רַכָּה חָפוּן בְּכַפּוֹ הַשְּׂעִירָה,
יַיִן אָדֹם הִכְתִּים אֶת מַלְתְּעוֹתָיו הַמְּזֻקָּנוֹת.
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ אָזְנָיו!
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ עֵינָיו!
אֵילוּ שִׁנַּיִם!
בְּהַפְסָקָה, הִבְטַחְתִּי שֶׁיַּבְחִין בִּי,
בַּת שֵׁשׁ־עֲשָׂרָה מְתוּקָה, חָסַרְתָּ נִסָּיוֹן, תִּינֹקֶת, יְתוֹמָה
וְהוּא קָנָה לִי מַשְׁקֶה.
הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי. תִּשְׁאֲלוּ וַדַּאי לָמָּה. וּבְכֵן. בִּגְלַל הַשִּׁירָה.
הַזְּאֵב, כָּךְ יָדַעְתִּי, יוֹבִיל אוֹתִי לעֹמֶק הַיַּעַר
הַרְחֵק מִבֵּיתִי, אֶל תּוֹךְ סְבַךְ הַקּוֹצִים
הַמּוּאָר בְּעֵינֵי יַנְשׁוּפִים. זָחַלְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו
הַגַּרְבּוֹנִים שֶׁלִּי נִקְרְעוּ, עֲנָפִים וְשִׂיחִים
תָּלְשׁוּ פִּסּוֹת בַּד אָדֹם מִמְּעִילִי, עֲקֵבוֹת בְּזִירַת רֶצַח. נַעֲלַי אָבְדוּ
אֲבָל הִגַּעְתִּי לְשָׁם, לִמְאוּרַת הַזְּאֵב. עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִתָּן לִי שִׁעוּר
רִאשׁוֹן,
הֶבֶל פִּיו שֶׁל הַזְּאֵב בְּאָזְנַי הָיָה שִׁיר הָאַהֲבָה.
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר נֶאֱחַזְתִּי בְּפַרְוָתוֹ הַצּוֹלֶפֶת, וְכִי אֵיזוֹ
יַלְדָּה קְטַנָּה לֹא תֹּאהַב זְאֵב בְּכָל לִבָּהּ?
וְאָז הֶחְלַקְתִּי מִסְּבַךְ כַּפּוֹתָיו הַשְּׂעִירוֹת –
וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ צִפּוֹר חַיָּה – יוֹנָה לְבָנָה
שֶׁעָפָה, הַיְשֵׁר מִיָּדַי אֶל פִּיו הַפָּעוּר,
נְגִיסָה אַחַת, הִיא מֵתָה. כַּמָּה נֶחְמָד, אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּמִטָּה, הוּא אָמַר
בְּעוֹדוֹ לוֹקֵּק אֶת טְפָרָיו.
בָּרֶגַע שֶׁנִּרְדַּם הִתְגַנַּבְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַמְּאוּרָה, שֶׁקִּיר אֶחָד בָּהּ אַרְגָּמָן זָהֹב,
זוֹהֵר מִסְּפָרִים.
מִלִּים, מִלִּים חַיּוֹת וְרוֹטְטוֹת עַל הַלָּשׁוֹן, בָּרֹאשׁ,
חֲמִימוֹת, פּוֹעֲמוֹת, תְּזָזִיתִיּוֹת, מְכֻנָּפוֹת; מַנְגִּינָה וָדָם.

אֲבָל הָיִיתִי צְעִירָה אָז – וְחָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים
בַּיַּעַר, עַד שֶׁגִּלִּיתִי כִּי הַפִּטְרִיּוֹת פּוֹקֵקוֹת אֶת פִּיהָ שֶׁל גּוּפָה קְבוּרָה,
שֶׁצִּפּוֹרִים הֵן בִּטּוּי לְמַחְשְׁבוֹת הָעֵצִים, שֶׁזְּאֵב מַאֲפִיר
מְיַלֵּל אֶל הַיָּרֵחַ אֶת אוֹתוֹ שִׁיר נוֹשָׁן.
שָׁנָה חָלְפָה, שָׁנָה בָּאָה
עוֹנָה עָקְבָה אַחַר עוֹנָה
אוֹתוֹ חָרוּז, אוֹתָהּ שׁוּרָה.
בִּתַּקְתִּי בְּגַּרְזֶן עָנָף שֶׁנִּגְדַּם,
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן דָּג סַלְמוֹן – שֶׁנָּדַם.
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן אֶת הַזְּאֵב כְּשֶׁנָּם, מַכָּה אַחַת, מֵהָאֲשָׁכִים לַגָּרוֹן
וְרָאִיתִי אֶת הלוֹבֶן הַבּוֹהֵק שֶׁל עַצְמוֹת סָבָתִי.
סִדַּרְתִּי אוֹתוֹ מְחַדֵּשׁ.
יָצָאתִי מִן הַיַּעַר, פְּרָחִים בְּיָדִי, לְבַדִּי.

 

אן האת'וויי

"לאשתי אתן את המיטה השנייה בטיבה"
(מתוך צוואתו של ויליאם שקספיר)*

הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ אָהַבְנוּ הָיְתָה עוֹלָם
שֶׁהִסְתַּחְרֵר בִּיעָרוֹת, טִירוֹת, לַפִּידִים, צוּקִים, יָמִים
שֶׁלְּתוֹכָם צָלַלְנוּ כְּדֵי לִשְׁלוֹת פְּנִינִים. מִלּוֹתָיו
שֶׁל אָהוּבִי
הָיוּ כּוֹכָבִים נוֹפְלִים, שֶׁצָּנְחוּ אַרְצָה כִּנְשִׁיקוֹת
עַל שְׂפָתַי אֵלֶּה. עַכְשָׁו גּוּפִי הוּא חָרוּז רַךְ
שֶׁל גּוּפוֹ, עַכְשָׁו הוּא הֵד, נִגּוּן לוֹ. מַגָּעוֹ
הוּא פֹּעַל מְרַקֵּד בְּלֵב שֵׁם־עֶצֶם.
הָיוּ לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם חָלַמְתִּי כִּי כָּתַב אוֹתִי,
הַמִּטָּה, עַמּוּד שֶׁנִּכְתָּב בְּיָדָיו,
סִפּוּרֵי אֲהָבִים וּדְרָמָה הַמְּשֻׂחָקִים
בְּמַגָּע כָּזֶה, בְּנִיחוֹחַ, בְּטַּעַם.
בַּמִּטָּה הָאַחֶרֶת, זוֹ הַטּוֹבָה,
נָמוּ אוֹרְחֵינוּ, רִיְּרוּ סִפֹּרֶת. אַהֲבָתִי הַחַיָּה
הַצּוֹחֶקֶת –
אֲנִי מַצִּיעָה לוֹ אֲרוֹן קְבוּרָה
בְּרָאשִׁי הָאַלְמָן, כְּפִי שֶׁאָחַז בִּי
בַּמִּטָּה הַפָּחוֹת טוֹבָה.

.

* זהו כנראה המשפט המפורסם ביותר בצוואתו של ויליאם שקספיר, שנחתמה על ידו בשנת 1616. מלבד "המיטה השנייה בטיבה", שציווה להוריש לרעייתו אן האת'וויי, הוריש שקספיר את רכושו לבנותיו ובעליהן, לעמיתיו לתיאטרון ולאנשים שהיו עימו בקשרים עסקיים. הוויכוח אם מדובר בהפגנת זלזול כלפי אשתו עדיין ניטש בין חוקרים. מיטה טובה במיוחד, מיטה טובה מזו או כל מיטה אחרת אינן מוזכרות בצוואה כלל.

 

מדוזה

חֲשָׁד, סָפֵק, קִנְאָה
צָמְחוּ בְּנַפְשִׁי,
שֶׁהָפְכָה אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁעַל רָאשֵׁי לִנְחָשִׁים
מְטֻנָּפִים
כְּאִלּוּ מַּחְשְׁבוֹתַי
שׁוֹרְקוֹת וְיוֹרְקוֹת עַל קַרְקַפְתִּי.

נְשִׁימָתִי, נִשְׁמַת כַּלָּה, הֶחְמִיצָה וְהִצְחִינָה
בְּשַׂקֵּי רֵאוֹתַי הָאֲפֹרִים.
אֲנִי בְּאוּשַׁת הֶבֶל פֶּה כָּעֵת, בְּאוּשַׁת לָשׁוֹן
צְהֻבַּת נִיבִים.
קְלִיעֵי דִּמְעָה נְעוּצִים בְּעֵינַי.
הַאִם אַתָּה מְבֹעָת?
הֱיֵה מְבֹעָת.
אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת,
גֶּבֶר מֻשְׁלָם, אֶל יְוָנִי, רַק שֶׁלִּי;
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתֵּלֵךְ, תִּבְגֹּד בִּי,
תִּתְעֶה מִן הַבַּיִת.
לָכֵן יִיטַב לִי שֶׁתִּהְיֶה לִנְצִיב אֶבֶן.
מַבָּט חָטוּף בִּדְבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת
וְחָלוּק אֶבֶן אֲפַרְפַּר צוֹנֵחַ
אֶל הַקַּרְקַע.
מַבָּט חָטוּף בְּצִפּוֹר שִׁיר
וקֹמֶץ רְסִיסֵי חָצָץ
נוֹשְׁרִים, פְּזוּרִים.

הִבַּטְתִּי בְּחָתוּל כְּתֹם
וְלִבְנַת בִּנְיָן
נִפְּצָה קַעֲרַת חָלָב.
הִבַּטְתִּי בַּחֲזִיר מְרַחְרֵחַ
וְגוּשׁ סֶלַע הִתְגַּלְגֵּל
בְּתוֹךְ עֲרֵמַת צוֹאָה.

נָעַצְתִּי מַבָּטִי בַּמַּרְאָה.
אָהֲבָה שֶׁנֶּחְמְצָה
הִצִּיגָה לְעֵינַי גּוֹרְגּוֹנָה.
נָעַצְתִּי עֵינַי בִּדְרָקוֹן.
אֵשׁ נִתְּזָה
מִלֹּעַ הַר.
וְהִנֵּה אַתָּה.
לִבְּךָ שִׁרְיוֹן,
לְשׁוֹנְךָ חֶרֶב
וְהַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ, הַבָּנוֹת.
הַאִם לֹא הָיִיתִי יָפָה?
הַאִם לֹא הָיִיתִי רֵיחָנִית וּצְעִירָה?

רְאֵה אוֹתִי כָּעֵת.

 

דלילה

לַמְּדִי אוֹתִי – אָמַר
כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה –
אֵיךְ לְהַרְגִּישׁ.
נָשַׁכְתִּי קַלּוֹת אֶת תְּנוּךְ אָזְנוֹ.
לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?
סַפֵּר לִי עוֹד.
הוּא הִתְיַשֵּׁב, זָקוּף, וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ אֶל הַבִּירָה.

אֲנִי יָכֹל לַעֲקֹר שְׁאָגָה
מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל נָמֵר
אוֹ לְגַרְגֵּר אֵשׁ בִּגְרוֹנִי
אוֹ לִישֹׁן לַיְלָה שָׁלֵם
בִּמְאוּרַת הַמִּינוֹטָאוּר,
אוֹ לִפְשֹׁט בְּאִבְחָה
פַּרְוָתוֹ שֶׁל דֹּב נוֹהֵם.
כְּדֵי לְהוֹכִיחַ:
אֵינִי מְפַחֵד מִדָּבָר
שִׂימִי יָדֵךְ –
הוּא הִדְרִיךְ אֶת אֶצְבְּעוֹתַי עַל צַלַּקְתּוֹ
שֶׁעַל לִבּוֹ,
פֶּצַע רַב תְּהִלָּה
מִן הַמִּלְחָמָה –
אֲבָל אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת רַךְ, אוֹ אוֹהֵב, אוֹ עָדִין.
אָנוּס לִהְיוֹת חָזָק.
מָה הַתְּרוּפָה?

הוּא זִיֵּן אוֹתִי שׁוּב
עַד שֶׁכָּאַב לוֹ,
וְאָז הִתְקַלַּחְנוּ.
הוּא הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקִי
לְשָׁעָה מַאֲפִילָה; קוֹלוֹ, לְשֵׁם שִׁנּוּי, גִּרְגּוּר רַךְ
אָזְנַי הִבְחִינוּ בְּכָךְ. וְכֵּן, יָדַעְתִּי בְּבֵרוּר
שֶׁהוּא רוֹצֶה שִׁנּוּי,
הַלּוֹחֵם שֶׁלִּי.
הָיִיתִי שָׁם.

וּכְשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אוֹתוֹ מִתְרַכֵּך וְנִרְדָּם
כְּשֶׁהֵחֵל, כָּרָגִיל, לִנְחֹר,
הִנַּחְתִּי לוֹ לִשְׁכַּב פְּשׂוּק אֵיבָרִים
נָאֶה וְעָצוּם
עַל הָרִצְפָּה.
וְלִפְנֵי שֶׁהֵבֵאתִי אֶת מִסְפָּרַי
וְהִשְׁחַזְתִּי –
גָּזַרְתִּי רֵאשִׁית אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁחֹר הַמְּאַיֵּם –
וְקָשַׁרְתִּי אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת אֶל הַדֶּלֶת.
כָּךְ וּבְשֶׁל כָּךְ וְשָׁם קָרָה.
אַחַר כָּךְ, בְּיָדַיִם מְכֻוָּנוֹת תְּשׁוּקָה,
גָּזַזְתִּי אֶת רַעֲמָתוֹ כֻּלָּהּ.

 

קרול אן דאפי היא האישה הראשונה שמונתה לתפקיד משוררת החצר (Poet Laureate) מאז החלו מלכי בריטניה למנות לעצמם משוררים כאלה, בראשית המאה ה־17. דאפי מונתה לתפקיד ב־2009 ותפרוש ממנו בחודש מאי הקרוב. קדמו לה משוררים נודעים כמו ויליאם וורדס'וורת', ג'ון בנטג'מן וטד יוז. כמותם היא כותבת, לצד יצירתה האישית המתמשכת, שירים בעניינים פוליטיים וחברתיים, וכמותם היא מקבלת את השכר הרשמי העומד כיום על קצת יותר מחמשת אלפים ליש"ט בשנה, וחבית של שרי.
קובץ שיריה The World's Wife, שממנו לקוחים ארבעת השירים הללו, ראה אור בשנת 1999, כשדאפי כבר הייתה משוררת מוערכת, אך לא מוכרת מאוד בציבור. היא בחרה דמויות נשיות מעולם הספרות, המיתולוגיה, הפולקלור וההיסטוריה – למשל הגברת דארווין, אשת השטן, קווין־קונג, פראו פרויד ונשים חסרות שם מסיפורי מעשיות – חילצה אותן מהסיפורים, המסופרים תמיד מנקודת המבט הגברית, הביאה אותן אל ימינו אנו והעניקה להן קול ומקום.

 

השירים מתוך הקובץ The World's Wife, באדיבות Macmillan Publishing.

 

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה, בתרגום יותם בנשלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן