"אני רוצה להתחתן, מה אכפת לך? אני עשיתי לך רע בחיים? אתה לא זוכר איך הייתי מסורה לאח שלך? אני הייתי אישה טובה... אל תתנקם בי עכשיו. אל תהיה רע אליי." קטע מספר בכתובים על טוענת רבנית שננעלת ללילה אחד בבית הדין
יום העגונה מצוין בי"ג באדר, תענית אסתר. מטרתו היא הגברת המודעות לבעיית העגונות ולצורך בפתרונות. הבחירה בתענית אסתר נובעת מכך שבדומה לעגונות גם אסתר המלכה מצאה את עצמה כלואה בתוך קשר נישואים.
***
.כוח בלתי רציונאלי משך אותי לתוך אזור המחשכים שבקומה התחתונה. הרגשתי שאני חייבת לעבור בהם. להיות בכל מקום בבניין הלילה. פתאום היה לי ברור שזו הדרך לגבור על כל זה, ולהשתחרר. שאני מוכרחה. לא ראיתי איפה אני דורכת, ונבהלתי כשהרגשתי שאני נכנסת לאזור צר מאד וארוך. ניסיתי לחזור אבל בחושך הגמור לא הייתי בטוחה לאיזה כיוון. בכל מקום שאליו פניתי, המסדרון כאילו סגר עליי. האוויר היה דחוס וכבד וריח טחב עלה מן הקירות. החושך היה מוחלט, והרגשתי בודדה מאוד. גררתי את רגליי אט־אט באפלה, ולא היה ברור לי מה יש בסופה של הדרך הזאת, ואם יש בכלל סוף למסדרון הזה. פחדתי שכל פסיעה יכולה להביא אותי לאבדון. אני עשויה, חלילה, ליפול ולמות, וימצאו מחר את הגוויה שלי. שמע ישראל. אף אחד לא יֵדע מה עשיתי כאן. הם עוד עשויים לחשוב שבכוונה התגנבתי לכאן כדי לרגל, לגנוב או לגרום נזק לבית הדין הרבני, אבל אני בסך הכול נקלעתי לכאן שלא ברצוני. אני חייבת להיחלץ מן הקומה הזאת. אבל איך אפשר כשלא רואים כלום? אני חייבת לחזור למעלה, למקום מבטחים. שם יש קצת אור וחמימות, במיוחד במקום שקבעתי לי את ביתי. כאן לא רק חשוך אלא גם קר מאוד. כדאי שאני פשוט אחזור על עקבותיי.
ידעתי שהקול הקורא לי להגיע לכל פינה ופינה בבניין הזה כי רק ככה אוכל לצאת מכאן, הוא קול ילדי ומטופש. האם אני מפתחת הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית? עכשיו תיגעי בכל המשטחים. עכשיו תדרכי על הקווים ושהם יהיו בדיוק במרכז הרגל. עכשיו תיגשי לדלת ההיא וחזרה, ועכשיו תספרי ארבע פעמים עד עשר. צריך להילחם בקול הזה, להתגבר עליו, כי זה לא יביא אותי למקום טוב. אבל הוא היה חזק ממני.
"המשיכי, המשיכי," שמעתי שוב קול מדבר אליי.
מי מורה לי להמשיך? אולי זו מין בת קול? איך יודעים? איך אני יודעת מתי זה בת קול משמיים, ומתי זה סתם קול מטופש שצוחק ומתבדר לו על חשבוני? נתמכתי בקיר מצד ימין וגיששתי את דרכי באפלה. הלכתי כמו עיוורת. אופס. נתקלתי בדלת. החלקתי עליה את שתי ידיי, כל הדלתות כאן אותו דבר. עברתי הלאה. אני יודעת שיש דלת בסוף המסדרון הזה. אני זוכרת זאת בבירור. נדמה לי. אני רק צריכה להגיע לשם, לגעת בה, ואז אני חוזרת בעזרת הקיר בצד שממול. זהו. משם למדרגות למעלה. אני מקבלת על עצמי כאן ובזה הרגע שאני לא יורדת לאזור הזה יותר הלילה.
חריקת דלת נשמעה, וחשתי במשב רוח פתאומי. עצרתי במקום אבל מישהו נתקל בי. אישה. ריח בושם נשי.
"סליחה, סליחה. לא ראיתי אותך. לא רואים פה כלום."
האישה שתקה. למה היא שותקת?
"לא ידעתי שיש פה עוד אנשים," אמרתי בהתנצלות, "טוב שאת כאן. את עובדת כאן? את פקידה?"
ראיתי רק את העיניים שלה.
"מה שביקשת," היא אמרה, ומסרה לי חבילת דפים.
אספתי אליי את הדפים. הם היו חמים, ישר מן המדפסת. ריח חריף של דיו נדף מהם. החזקתי את החבילה בזהירות ונזהרתי שלא למרוח את הצבע השחור על העמודים הבוהקים מלובן. הצצתי בדפים וראיתי שהשמות ושאר הפרטים המזהים היו מחוקים.
הדלת שוב נפתחה, ואף שלא ראיתי אותה נכנסת לשם, ידעתי שהפקידה נעלמה כלא הייתה.
דלת אחרת נפתחה לרווחה.
"אני מבקשת להתחתן," אמרה אישה מאוד מבוגרת.
"אני רואֶה שזה נישואין אצלך בפעם השלישית. מה קרה?"
"אני התגרשתי מהבעל הראשון. הייתי צעירה. זה היה לפני המון שנים."
"בסדר בסדר. ומה קרה עם הבעל השני? במסמכים שלנו כתוב שהתאלמנת מן השני."
"נכון. יוסי נהרג בתאונת עבודה. הוא עבד במפעל בדים ו…"
"ולא היו לו ילדים?"
"יש לי ילדים מהבעל הראשון. בטח, שיהיו בריאים. טפו טפו. יש לי גם נכדים."
"גברת. לא שאלתי אותך אם לך יש ילדים. זה לא חשוב לנו כרגע. שאלתי אם לבעלך השני, שממנו התאלמנת, היו ילדים."
"לא לא. אין לו. הייתה לו בעיה, כבוד הרב, הוא מאוד רצה. מאוד רצינו ילדים. לא הצליח לנו."
"אם ככה, את לא יכולה להתחתן עם מישהו אחר עד שאת לא מתייבמת לאח של הנפטר או חולצת לו. למעשה, היום לא עושים ייבום אלא רק חליצה."
"סליחה אדוני", אמרה האישה, "מה אמרת? מה זה מתייבמת? אני רוצה להתחתן ברבנות."
"גברת, אמרתי לך שאת לא יכולה להתחתן. לא תקבלי אישור. את צריכה קודם למצוא את האח של הבעל שנפטר, להביא אותו לבית הדין ולעשות טקס חליצה."
"הרב, איך אני אמצא אותו?" התחננה האישה, "אדוני. איפה יש לי קשר אליו?"
"גברת, את תצטרכי למצוא אותו ולהביא אותו לכאן לערוך טקס שישחרר אותך כדי שתוכלי להינשא."
"מה פתאום? טוב, אני אלך לרב אחר להתחתן."
"גברת. אין רב אחר. את לא מבינה. לא יתנו לך להתחתן בלי לעבור את הטקס. הבנת?"
"וויי וויי. טוב. אני אתחתן בנישואין אזרחיים, כמו שהצעירים עושים."
"גברתי, אין בישראל נישואין אזרחיים. הדרך היחידה להתחתן בישראל היא דרך הרבנות. אנחנו לא ניתן לך להתחתן בלי הטקס."
"מה אתם רוצים ממני? אני בת שבעים. אני רוצה להתחתן עם הידיד שלי. אני בודדה. יהיה לנו טוב ביחד. אני צריכה לחיות איתו בלי חתונה, כמו שהנכדים שלי עושים? זה לא מכובד. מה זה? תתביישו לכם. אישה בגילי…"
רציתי לגשת אליה ולהסביר לה בנועם את הדברים, לרכך, אבל הדלת נסגרה.
עוד אני עומדת והיא נפתחה שוב וראיתי את האישה צורחת בקולי קולות.
"איפה אני אמצא עכשיו את האח של הבעל שלי שמת? אני הייתי בקשר איתו? מה אתם רוצים שאני אעשה? אחפש אותו בכל העולם? מה יש לי איתו? אתם חושבים שאני צריכה לשכב איתו. תתביישו לכם – לעשות סקס עם האח של בעלי? אתם רוצים שאני אעשה טקס שבו אני יורקת עליו כי הוא לא רוצה לשכב איתי? מה זה? מה יש לכם אתם?"
הדלת נטרקה ברעש גדול ונפתחה שוב. רעש של מכונות. איש מצומק שוכב במיטה ומחובר לדיאליזה. לידו אישה זקנה עומדת כפופה, מחזיקה חבילת דפים. הסתכלתי בדפים שהיו בידי וראיתי את הכותרת "פסק דין בעניין חליצה לכרוּת רגל".
"בבקשה בבקשה, אני מתחננת על נפשי. אני ממש מבקשת ממך להסכים לעשות מה שהרבנים רוצים. אני רוצה להתחתן. מה אכפת לך? אני עשיתי לך רע בחיים? אתה לא זוכר איך הייתי מסורה לאח שלך? אני הייתי אישה טובה. אני אשמה שלא היו לו ילדים? אתה יודע טוב מאוד שזה היה בגללו. אל תתנקם בי עכשיו. אל תהיה רע אליי. בבקשה רק תסכים לדבר עם הרבנים. הם לא נותנים לי להתחתן אחרת. אני לא אחיה עם גבר בלי נישואין. אני אישה של פעם. רוצה נישואין."
ואז נכנסו הרבנים לחדר הטיפולים של בית החולים.
"אדוני. אנחנו מבינים שאתה איש חולה. אנחנו מבינים שקשה לך. אנחנו רואים שאתה על מכשיר דיאליזה. כבר דיברנו עם האחות הראשית. אנחנו מבינים שיש לך סוכרת ושכרתו לך את הרגל. אבל אנחנו צריכים, כדי לתת לגיסתך להתחתן עם אחר, לערוך טקס. אנחנו מבינים שזה לא נעים. אבל אנחנו צריכים לראות בדיוק עד איפה הרגל שלך כרותה."
האיש המצומק, מחובר למכשירים, רק בהה בשלושת הדיינים, ואז הם המשיכו ואמרו:
"אנחנו לא נגרור אותך חלילה לבית הדין כי אנחנו רואים שמצבך קשה. לצורך העניין הבאנו כאן עוד כמה אנשים כי את הטקס צריך לקיים במעמד של עשרה."
או אז נכנסו שבעה צעירים לבושי שחור לחדר הקטן בבית החולים, ורכנו אל שרוולי מכנסיו, להתחיל את טקס שליפת הנעל.
לא יכולתי להתבונן, הסבתי את מבטי ובחילה עלתה בי. צמודה אל הקיר, עשיתי את הדרך עד לגרם המדרגות. עוד רגע אני שוב מקיאה. עליתי והגעתי חזרה ל"בית" שארגנתי לי בקומה העליונה, רועדת כמו עלה נידף.
תגובות על כתבה זו