מודל 2019 | הייתי פעם אמן אוונגרד

"הוא האמין שהמחווה והמעשה, תשומת הלב, ההתמסרות המוחלטת ורצפי המשימות הסדורים הם־הם הצהרת אהבה נעלה, ההופכת את היד המלטפת ואת הכרזת האהבה הקולית לאקטים מיותרים, משניים, קלושים ופגומים". פרק מהספר "סוף" מאת יעקב מישורי

model-49-715x537
אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1973

.

פרק מתוך "סוף" / יעקב מישורי

 

אולי הכול התחיל כשהלך איתה יד ביד לאורך הרחוב הראשי, שהיה עבורו ארץ רחוקה, זרה, מסקרנת ומאיימת, שכדי להגיע אליה נסעו נסיעה ארוכה באוטובוס צפוף, גדוש בתי שחי, עשן סיגריות ובשמים בריח של זרים. הם נסעו לאורך רחובות שהלכו, התפצלו, התרחבו והתרחקו מסמטאות החול של שכונת מגוריו עד שירדו סמוך לרחוב דיזנגוף. חבורת אנשים ישבה לשולחן ארוך על המדרכה בחזית בית קפה. דיבורם, תזזית תנועתם, הקולניות הסוערת שפרצה אל הרחוב מן השולחן הגדוש קעריות מלפפונים חמוצים וזיתים, כוסות, בקבוקים והרבה חפיסות סיגריות נראו לו כחגיגת אמצע יום שלא הכיר. ידו נבלעה בכף ידה הלוחצת והגוררת, גופו המשיך ישר בעוד צווארו ועליו ראשו התברגו לאחור. עיניו דבקו ביושבי השולחן ואוזניו התחדדו לקלוט את רעש דיבורם שהלך והתרחק, נחלש עד שנשארה איתו רק תנועתם המתלהבת. הוא שאל אותה מי אלה, והיא ענה, "כנראה אמנים. קוראים לזה בוהמה." הוא חש בחום הדם הבטוח שנפלט מכף ידה הגוררת ועמד על ויברציית ההטעמה החיובית בקולה, על החיבה והקרבה, על ההערכה שרחשה להם ועל ההזדהות העצובה. "אני טיפשה," היא הוסיפה. "למדתי רק עד כיתה ב', וגם זה בקושי… לחלוב פרות, את זה אני יודעת. ולאהוב כלבים."

היא צחקה, הרצינה והזדעפה לעצמה ואליו, הביאה את הסיגריה אל שפתיה שהתכווצו והתכערו כמו רקטום, שאפה שאיפה שכמעט לא נגמרה ואז השליכה את הבדל הזעיר לערוגת עץ קרובה ומעכה אותו היטב תחת נעלה עד שהתקער ונקבר כמעט כולו באדמה הלחה. רק נימה לבנה בצבצה.
היא משכה אותו הלאה משם, פיה ונחיריה פולטים שובל לבן שנגרר אחריה כמו מאחורי קטר עצום של רכבת קיטור חוצה יבשות. הוא היה אסור וכבול מרצון. שם, ברחוב הראשי, של העיר, החל להתרחק מילדותו. חלקם הראשון של חייו הסתיים.

*

המסירות הטוטאלית וההקרבה חסרת הפשרות ימנעו ממנו – כמו שמנעו ממנה – את היכולת להעניק סתם אהבה. רגילה. במקומה יעניק כוויות קור. הוא אהב על פי דרכו. התעקש שלא להשתמש במילה אהבה אלא בימים הראשונים של תחילת הקשר, ימי הצעדים, הרחרוחים והגישושים, בטרם הופכת העמדת הפנים לאמת יציבה ומוחלטת. בזמן הזה, שהאמון ההדדי נשען בו על מילים בלבד והן הדוחפות אצבעות זהירות, מלטפות חמוקיים רכים, גולשות לתוך חורים חמים ורטובים ומנסות לסכור אותם, שלא תתרוקן הפנטזיה. זהו השלב שפחים נטמנים בו. גם הבעילות מקיימות באזורים הבטוחים של המיומנות הבסיסית, במאמץ להציג רק זוויות מחמיאות ולהסתיר את הפגמים, החסרונות והעודפים: מפגן טכני משמים והכרחי של גישושים מחמיאים, טעימות מאולצות ומישושים מהוססים, בלי פראות ובלי העזה. סימון ראשוני וסכמטי של גבולות החושך, האור, המותר, האסור והראוי. אפילו הגניחות והקולות חסומים ומובלעים. מתפקעים מהתאפקות. חציית סף גבול הכאב אפילו לא עולה על הדעת. איש ואישה עושים את המוטל עליהם, כל אחד מהם מסתפק רק במה שהביא מהבית.

הוא העדיף את הדממה הארוכה על פני השקט הרגעי, לכן נמנע ממילים חמות. הוא כפה על עצמו את ההחלטה באמונה שכך יהיו חייה של בת זוגו וחייו שלו טובים והגונים יותר – חיים המתנגדים להתרככות – חיים שיהיה בהם מקום למעט מאוד מילים. הוא מצא דרכים אחרות לאהוב, וככל שמצא דרכים חדשות, כך הלכו והתקצרו המשפטים, התמעטו הנגיעות ונחלשו הקולות, עלה והתעצם והשקט והתרבו פעולותיו החתומות בעולם. הוא האמין שהמחווה והמעשה, תשומת הלב, ההתמסרות המוחלטת ורצפי המשימות הסדורים הם־הם הצהרת אהבה נעלה, ההופכת את היד המלטפת ואת הכרזת האהבה הקולית לאקטים מיותרים, משניים, קלושים ופגומים. הערך המוסף של כל מעשה ופעולה הוא יצירתה של סביבה פרודוקטיבית, שאין בה מקום למסמוס ולבזבוז זמן. זו משמעותם המכרעת. כך הפכו חייו לרצף אינסופי של טקסים, שהחלו חרישית והיו לעבודת פולחן קולוסאלית, קודש לאפור ולסיזיפי, סגידה למשמעת ולאיפוק. מדי פעם היה מוסיף ומחמיר עם עצמו, משנה ומעוות בכוונה תחילה את ההיגיון הפנימי של הפעולות, שהתרחקו עם הזמן מצורתן הראשונית וההגיונית עד כדי כך שהשכיחו ממנו את מקורן ואת סיבת היווצרותן. קיומן לא היה תלוי יותר בדבר. והנה, דווקא כשהשתחררו מהניסיון לפרש, לתרץ ולנמק – כשנעלמו הסיבות, הטעמים וההצדקות – נעשו פעולותיו יעילות ויפות יותר. מופרכות יותר ויותר. ואף שעדיין היה רחוק מן היעד (עדיין היה לו קר בחורף וחם בקיץ), דברים זזו בכיוון הנכון. זה בדיוק מה שרצה, ולשם חתר כל ימיו: אל המעשה שיגן על חייו מפני העליות והמורדות, ויחסוך ממנו את הצורך להקשיב, לחשוב ולהכריז, בחוסר חשק או בכעס רב, "הייתי פעם אמן אוונגרד ואני אוהב אותך."

 

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019.

 

 

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הדפסים" מאת רחל דנה פרוכטר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו