.

השתכרו / שארל בודלר

צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכול: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף.
אבל ממה? מיין, משירה, ממוּסר. כרצונכם. אבל השתכרו.
ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוּחה, בבדידות חדריכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם נתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון – את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, הש‏ר, המְדבר – שאלו אותו מה השעה; והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון, ישיבו לכם: "זו השעה להשתכּר! כדי לא להיות עבדי-זמן מעונים, השתכרו! השתכרו בלי-הפסק! מיין, משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם."

מתוך "הספלין של פריז" מאת שארל בודלר, ידיעות ספרים, 1997. מצרפתית: דורי מנור.

*

טעמתי ליקר לא בושל / אמילי דיקנסון

טָעַמְתִּי לִיקֶר לֹא בֻּשַּׁל –
מִגָּבִיעַ יְצוּק־פְּנִינָה –
בְּכָל חֲבִיּוֹת יֵינוֹת־הָרַיְן
כָּמוֹהוּ לֹא נִמְצָא!

שִׁכּוֹרָה מִן הָאֲוִיר – אֲנִי –
לַטְּלָלִים מִתְמַכֶּרֶת –
תּוֹעֶה– סְחַרְחָרָה, בְּהָמוֹן יְמֵי־חוֹם –
מִפֻּנְדְּקֵי תְּכֵלֶת בּוֹעֶרֶת

גַּם כְּשֶׁתְּגֹרַשׁ דְּבוֹרָה שְׁתוּיָה
מִסַּף הָאֶצְבְּעוֹנִית –
וּפַרְפָּר – יִדְחֶה לְגִימָתוֹ –
בִּשְׁתִיָּתִי אַתְמִיד!
…

מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" מאת אמילי דיקנסון, הוצאת קשב, 2000, מאנגלית: אליעזרה איג־זקוב.

*
הוויסקי ששתו בערב ההוא (שני בקבוקים גדולים) חשוב. אחרת קשה יהיה להסביר את מה שקרה בהמשך. אלמלא כן אולי לא היה כלל בית קפה. שכן המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה. וזה לא הכול. ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא האש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב המשקה של מיס אמיליה. דברים שלא נתנו עליהם את הדעת, מחשבות שקיננו הרחק בנבכי התודעה האפלה, פתאום נעשים מוכרים ומובנים. הטווה שחשב רק על הפלך, על פנכת האוכל, על מיטה ושוב על הפלך – אותו טווה עשוי לשתות מן הוויסקי ביום ראשון ותיקרה לפני שושנת מים. ואז יחזיק בכף ידו את הפרח הזה, יבחן את הגביע הזהוב המעודן, ופתאום יעלה בקרבו נועם חריף כמו כאב. אורג עשוי לפתע לשאת את עיניו ולראות בפעם הראשונה את זוהרם הקר והמוזר של שמי חצות בחודש ינואר, ואימה חשכה על קטנותו תעצור את ליבו. דברים שכאלה קורים אפוא כששותה אדם את המשקה של מיס אמיליה. אפשר שיסבול ואפשר שישמח עד כלות – אבל החוויה כבר גילתה את האמת; הוא חימם את נשמתו ואת המסר הצפון בה.

מתוך "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס, בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018. מאנגלית: משה רון.

*
[וְהוּא אֶנְכִּדוּ,]
[אֲשֶׁר נוֹלַד בִּמְרוֹמֵי־שָׂדֶה]:
[אָכַל]
[אֶת עֵשֶׂב־הַשָּׂדֶה;]
חֲלֵב עֲדָרִים
יָנוֹק יָנַק.
לֶחֶם שָׂמוּ לְפָנָיו,
הִשְׁתָּאָה וַיַּבֵּט
וַיִּתְבּוֹנֵן.
לֹא יָדַע אֶנְכִּדוּ,
לֶאֱכֹל לֶחֶם;
לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר
לֹא לָמַד.
פָּתְחָה הַקְּדֵשָׁה אֶת פִּיהָ,
וַתֹאמֶר אֶל אֶנְכִּדוּ:
"אֱכֹל לֶחֶם אֶנְכִּדוּ,
כַּיָּאֶה לַחַיִּים,
שֵׁכָר שְׁתֵה כְּמִנְהַג הָאָרֶץ!"
אֶנְכִּדוּ אָכַל לֶחֶם
עֲדֵי שָׂבְעוֹ.
שֵׁכָר שָׁתָה
שִׁבְעָה גְּבִיעִים.
רָחָב כְּבֵדוֹ, הִתְעַנֵּג,
עָלַץ לִבּוֹ,
פָּנָיו אוֹרוּ.

מתוך האפוס "עלילות גלגמש": "בימים הרחוקים ההם", עם עובד, 1996. מאכדית: ש. שפרה ויעקב קליין.

*

הן נורא עשירות, השתיים האלה, האמא והבת. שתיהן נורא עשירות ונורא עצובות. אף אחת מהן לא יכולה לתאר לעצמה מה זה להיות מאושרת או אפילו שמחה, לא האמא ולא הבת.
המלצר במסעדה מציע פנקייקס ברוטב רום לקינוח. הן מתנזרות בקנאות מאלכוהול, אבל את רוטב הרום הן מחסלות בשקיקה. בחיים לא ראיתי מישהו שמצב ברוח שלו משתנה כל כך מהר כמו של האמא, אחרי שאכלו שתי מנות כאלה.
'איזה רוטב נהדר!' הן לוקחות מנה שלישית.
העיניים שלהן מתחילות לפלבל. עיני הבת אומרות 'כמובן כמובן'; עיני האם אומרות 'אולי, אולי…'

מתוך "בוקר טוב, חצות" מאת ג'ין ריס, כתר, 2001. מאנגלית: עדה פלדור.

*

"נשמע ככה," אמר וולטר ביובש. אבל לא היה שום דבר מייבש ביובש הזה, וכאשר הוציא להם הפונדקאי גרק מיוחד, בן שמונה שנים, והוא שמע את אשתו משווה את איכותו לזו של יין בן חמש מבציר נהדר שזה עתה בגר, ואז פונה ואומרת לו, לוולטר, לשים לב לארומה המיוחדת של היין שבכוסו – "זה בעיקר מזכיר רוזמרין, וולטר – רמז קל של רוזמרין" – הוא התקשה לדעת אם הוא יותר המום או יותר מרוצה. שגרייס תתחיל להתעניין ביין!
והיא צדקה לגבי הרוזמרין.

מתוך "אביב באיליריה" מאת אן ברידג', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.

*

כשעבר שם, נכנס למסבאה שכבר ביקר בה לעיתים בעבר ושהבטיחה לו, במובן מסוים, אווירה משפחתית.
הוא לא רצה יין. להיפך: מבחינה כימית האלכוהול לא התמזג יפה עם מצבי הגאלה. ואם הדיח את עצמו לשתות מעט, לא היה זה אלא כדי להתעטף באצטלה הנאותה, כלומר: להצדיק את נוכחותו במקום כלקוח ולא כאורח לא־קרוא. והנה, עם היין דבק בו אותו אי־שקט שדבק במי שנכנס למועדון ריקודים ונתקף בולמוס של ריקודים. אלא שהמחול לא עלה יפה עם כובד הלאות שהייתה ברגליו; ובסופו של דבר, המקום הזה גם לא היה מועדון ריקודים… זה מקום… כלשהו… בעולם… בדיוק כך! בדיוק כך! מקום כלשהו בעולם!
הוא עצמו לא ידע מה הניע אותו פתאום להפנות את כסאו לעבר השולחן הסמוך (שלידו ישבו האנשים היחידים במסבאה) ולהשקיע ביוזמה הפשוטה והרגילה הזאת תנופה מופרזת שהזכירה תוקפנות. יתכן שבכל מקם שהיה נמצא בו, ובכל חוג אנשים – בבית־משפט, בבית־מחסה או אפילו בחצר המלוכה באנגליה – היה נוהג באותה דרך. הוא ציית לאחד מאותם דחפים לא נשלטים, המצווה על אדם שמשוטט לו בכיכר להסיר את כל בגדיו.
אין ספק, שבשעה שהפנה כך את כסאו, נראה לו שהחליט מי יודע איזו החלטה חשובה, אם כי לא צפויה מבחינתו, ומבולבלת ביותר. רק כשפתח את פיו תפס, שהיום רצונו האמתי הוא לדבר. הוא עצמו – כך נדמה לו – הוא פקעת מחרידה, וכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל, נתקלים ומסתבכים בפקעת הזאת. רק בשיחה עם אחרים אפשר שהסבך הזה יוּתר. עליו להתמודד היום עם הקרב הזה וללא עיכוב, ולאחר הניצחון ינוח. לא היה חשוב לו לדעת מראש אם מוטל עליו לשוחח או לשאת הרצאה. בדבר אחד היה בטוח: מדובר בהודעה דחופה.

מתוך "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, הספריה החדשה, 1995. מאיטלקית: עמנואל בארי.

*
ככלות ייני / מיוחס לרבי שלמה אבן־גבירול

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי
פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם

שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
וַיַּכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים
מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם

לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיךְ יִטְעָם
אוֹ אֵיךְ מַאְכָל אֶל חֵךְ יִנְעָם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם
יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם

מֵי יַם סוּף בֶּן עַמְרָם הוֹבִישׁ
וִיאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ
אָכֵן פִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ
יַזֵּל מַיִם יַזֵּל מָיִם

הִנְנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ
עִמּוֹ אֶזְעַק וַאְשַׁוֵּעַ
כִּי כָמֹהוּ פִי יוֹדֵעַ
שִׁיר הַמַּיִם שִׁיר הַמָּיִם

נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ
כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָתוֹ
יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ
שׁוֹאֲבֵי מַיִם שׁוֹאֲבֵי מָיִם

פרשנות על השיר באתר "פיוט"

*

ולסיום, מוזמנות ומוזמנים להתנודד הביתה עם אלכסנדר פן:

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לפני ארבעים שנה, ב־26 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. ז'קלין כהנוב, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות, ילידת קהיר, נפטרה כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום, בגיל 62. המסה "לזכור את מצרים" נכתבה לפני ההסכמים ונוגעת בכמיהה לשלום ויחסי שכנות.

***

.

לזכור את מצרים

מאת ז'קלין כהנוב

הצביטה הזו בלב היתה לא צפויה כל־כך עד שתחילה לא עמדתי על פשרה: נוסטלגיה.

הזמן: לאחר מלחמת ששת הימים. המקום: אי שם לאורך תעלת סואץ.

סיירנו בסיני באוטובוס של חברת "אגד" ועצרנו ליד אחד המתקנים הצבאיים שלנו. חיילינו הצעירים, יפי תואר ושופעי מרץ, התרוצצו סביב. מעבר לתעלה הריקה היה קומץ דקלים מסוג הדקלים הנמוכים והעבים, בעלי גזעים רבים המתפצלים מאותם שרשים. דקלים מאובקים שנוטים בעייפות לעבר המים, גזעים וכפות תמרים משתקפים לעומת רקיע אינסופי רחב במי התעלה הדוממים מוזרות. ממעל היתה השמש קופחת על השקט, העצב, הדומיה של מצרים הקורסת מכובד משא הנצח. היה משהו מזעזע בנקיפה זו של נוסטלגיה, של עצב, שצבטה את לבי. מהו שמשך ברגע ההוא את הגיגַי ואת לבי למרפסת חדרי בקהיר, שנשקפה אל הנילוס?

בעודי גדלה, יום אחר יום, הייתי מתבוננת בשלושת משולשי הפירמידות המשורטטים לעומת השמים, ובקרבתם שלושה דקלים תמירים. במעמקיהן נטמנו פרעוני, והן היו עדות, הפירמידות הללו, לזמנים שבהם פתר יוסף את חלומו של פרעה ולזמנים של פרעה האחר, הרשע, אשר לא ידע את יוסף כשמצרים הפכה לנו לבית־עבדים. עבדים היינו במצרים, והעברים, כך חשבתי, הם שסיתתו ונשאו את גושי השחם העצומים שהושטו לאורך הנילוס על סירות שטוחות קרקעית שמפרשיהן לבנים וענקיים, סירות הדומות מאוד לפאלוקות שהיו מחליקות לפני חלוני. בצאתנו לשוח לאורך הנילוס, למטה מן הטיילת, עדיין התנוענעו ברוח קני הסוף שביניהם מצאה בת פרעה את משה. על הגדה שמנגד היה גלגל המים סובב והולך, רתום אל גַ'מוּס אפור וקשור עיניים שהיה פוסע סביב־סביב בעוד הפלאח מרוקן את דליי המים אל תוך התעלה המשקה את השדות הירוקים הפוֹרים. לפעמים היה השקט עז כל־כך עד שהיה אפשר לשמוע את חריקת גלגלי המים ולשכוח שבעולם יש אוטובוסים, רכבות, מנועים, מכונות ממהרות רוץ. במצרים היה הזמן אחר, מסתורי כמו הנהר, ועל אף שהסתנן לתוכו העולם המודרני, היה הנצח תמיד נוכח, מעיק.

כיצד אבאר זאת? נוסטלגיה אולי אינה המילה המדויקת. כולנו נוטשים את הבית שגדלנו בו כדי לבנות חיים משלנו. כך צריך להיות, גם אם לפעמים המראות והקולות, האנשים והמקומות שהקיפו את ילדותינו, רודפים אותנו בחריפותם. אך אני יודעת שאין דרך חזרה; שאילו ביקרתי שוב בבית, ברחוב שגרתי בו, הייתי חשה ביתר חריפות כי אין להשיב לאחור את הזמן: הוא מתקיים רק בגיאוגרפיה של נפש.

אלא שיש, כמדומני, ממד נוסף של זמן, זמן מיתי החובק את הזמן של חיינו הקצובים. בעיני, הארץ המובטחת ומצרים, שביניהן מפרידות שממות סיני, לא היו ארצות ככל הארצות, נאמר כמו צרפת ואנגליה, או ארצות־הברית. הללו שייכות לזמן מתועד, זמן נטול מסתורין. ישראל ומצרים, הנילוס וסיני, אלי האבן העצומים של מצרים ואלוהי ישראל שדיבר אל עמו, אלה שייכים לקטגוריה אחרת: לזמן הקודם להיסטוריה, כאשר ברא אלוהים אל העולם מתוך התוהו ובוהו הקדמוני. התנ"ך וכתב החרטומים החקוק באבני מקדשיה ההרוסים של מצרים סיפרו סיפורים שלא היו ממשיים לעמים אחרים, לא היו חלק מסיפוריהם, מחייהם. אפילו המצרים כמו לא ידעו, לא זכרו, מה קרה לעברים בארץ מצרים לפני שנבקע ים סוף ומשה הוביל אותם אל מדבר סיני. אך אנו, שנה־שנה בחג הפסח, זכרנו. כאילו הסיפור הישן חוזר על עצמו…

…קאדריה, ילדה מוסלמית קטנה, בתו של שופט, היתה חברתי למשחקים בגן הציבורי הקטן ב"עיר הגנים" שהתגוררנו בה שתינו. כשהיינו ילדות חשבנו כמה מצחיק שעץ התמר הגבוה מטיל את צל כפותיו רחוק כל־כך משורשיו, בקצהו האחר של משטח הדשא. לא היה אפשר לשבת בצלו של עץ תמר. לפעמים, כאשר אומנותינו האנגליות לא ראו, הינו מתחרות זו בזו, מתקדמות על עכוזינו לצל שמטילים הדקלים המתנשאים עד השמים. כשבגרנו היינו משוחחות בלבד, בעיקר על דת.

הייתי בקדחת של התרגשות לפני שחגגתי לראשונה את הפסח והבטחתי לספר על כך לקאדריה בלי שאדע בבירור מה משמעותה של המהומה העליזה של הניקיון בערב פסח. לא חשדתי כלל שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה, כלימה וכאב רבים כל־כך מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי! מובן שהמלך פואד אינו דומה כלל לפרעה, והמצרים שהכרתי אינם דומים כלל לחייליו של פרעה הרודפים את העברים במרכבותיהם. ובכל זאת, הרי אנו אותו העם, אולי גם המצרים הם אותו העם כבימי פרעה?

תחילה סירבתי לגלות לקאדריה מהו המאורע הנורא הנחוג בפסח, אך היא נפגעה עמוקות ועל כן נחשף הסיפור כולו, טיפין־טיפין. איני זוכרת באילו מילים דיברנו על הדברים הללו, שהבינונו רק למחצה, בנסותנו לגשר על רגשותינו המנוגדים כדי למצוא פתרון, ואולי גם כדי להציל את ידידותנו.

אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם".
לפעמים היינו מתחפשות לבת פרעה המוצאת את משה ליד היאור. שיפצנו את דברי הימים על־פי טעמנו. בת פרעה נהפכה למלכה ולשליטה יחידה של מצרים, ופקדה על צבאה ללוות את משה ואת עמו לארץ הבחירה. שם, בשל היותו בנה, התמנה למלך. הם חתמו על ברית שלעולם יילחמו איש באויבי רעהו, ובמיוחד באויבים משותפים דוגמת הבריטים, ששולחו בחזרה לאנגליה, המקום המיועד להם, וברוך שפטרנו! פשוט כל־כך, אלא שאלוהים, בשתי הדתות שלנו, היה גברי לגמרי, ועובדה זו לא היה אפשר לעקוף. אני תמהתי, היקום שוב פרעה שיקשיח לבו נגדנו? הייהפכו שוב מימיו החומים של היאור לנהר של דם? האם הבכורים שבזאטוטים שחומי העור והעירומים המשתעשעים ברפש הנהר ובטניהם תפוחות מן הבילהרציה, החולי הבא מן היאור, יומתו שוב? סיפור יציאת מצרים מילא אותי חלחלה, כאילו כל מה שהיה עלול להתרחש שנית, ובימי. כמה זר ומוזר הוא שמצרים הקיצה מתרדמתה הממושכת בדיוק כאשר חזרו היהודים – הציונים – מגלותם הארוכה בארצות הצפון האכזריות, המושלגות, להקים מחורבותיו בית יהודי בארץ הבחירה שטופת השמש! הייתכן שהדברים המחרידים שקרו בימי פרעה ישובו ויקרו?

והנה אני, אישה בוגרת, ישראלית, עומדת בגדה האחרת של התעלה, מהרהרת בקאדריה, ורצועת המים הריקה מפרידה בין שני הצבאות הצופים זה בזה. כאילו נתבטל הזמן והמיתוס חדר להיסטוריה שוב. ציבור הדקלים בגדה המצרית של התעלה החזיר את ממד הזמן שחייתי בו, השונה לגמרי ממהלכן המתון והמסודר של מאות השנים בלוח הנוצרי. הנילוס, ים סוף, תעלת סואץ, היו לאמת מים אחת בתוך נוף צחיח, ממשי ואגדי בעת ובעונה אחת, שישראל ומצרים לפותות בו במאבק לחיים ולמוות. כמה מטעה דומייה זו לאחר שאגת המטוסים והתותחים. אך כמובן, מצרים חיה בזיכרונה של ישראל, ואילו ישראל, לא היתה מעולם חלק מזיכרונה של מצרים. האלימות העתיקה עלולה להתלקח מחדש בכל רגע.

…השקט, הדומייה של התעלה, היה מנוגד לרעש ולהמולה של הימים ההם… פורט סעיד, גדושה בספינות המפליגות אל אסיה וממנה, אוניות עם צוותים של מאלים ומשפחות אנגלו־הודיות. אלכסנדריה פנתה לעבר אירופה, אך פורט־סעיד היתה השער אל יבשת אסיה הענקית והמסתורית. פנים אחרות של מצרים… בחורף נהגנו לצאת לפיקניקים באיסמאעיליה, או לשוט באגם המר, נוער עליז ומפונק, ללא צל דאגה בראשינו, בלי שנחשוד כלל שרוח גדולה תקום להפיץ אותנו, את יהודי מצרים, לארבעת קצוות תבל, או שהערים לאורך התעלה יהיו נטושות, ערי רפאים… היו ימים שבהם יכלו לחצות את התעלה לא רק צבאות המתנגשים במערכה אלא אזרחים, בעליות לרגל, לצורכי עסקים, לביקורים משפחתיים. פעם חצינו אותה כדי לבלות את הפסח בירושלים. בלילה עצרה הרכבת בקנטרה מערב. נוסעים ומטענם הועלו למעבורת תוך כדי צעקות ומריבות של הסבלים. בקנטרה מזרח שבסיני שוב עלינו לרכבת, רכבת קטנה ואמיצה שדהרה לה ושקשקה, לגמרי לבדה, כל הלילה. היא עצרה באור השחר האפור, וכאשר הקיצותי והסתתי את הווילון, היה המחזה עוצר נשימה. אואזיס דקלים ענקי, כיפות תמרים מטילות רקמת צללים על החול עת הפציעה השמש, ולמטה, למרגלות הצוק, כחול זוהר של ים… אל־עריש… יישוב יהודי ראשון. הרכבת עצרה בלב פרדסים, והחלוצים נופפו בידי ובירכו, "שלום… שלום…" דמעות נקוו בעיני.

ואחר־כך הדרה של ירושלים, והעיר בתוך החומה… הלכנו אל הכותל המערבי ב־1937, כאשר היטלר כבר השתולל… הריחות החמצמצים והדביקים של סבל וייסורים, יהודים זקנים נצמדים לכותל, מתייפחים ונאנקים, רבים מהם מלוכלכים, חולים, נכים. כאילו ההיסטוריה היהודית כולה מובילה אל האין מוצא הזה. אז נשבעתי בלבי ששוב לא אבוא אל הכותל הזה אלא כשנתייצב שם כעם חופשי, ולא שיערתי כלל ששלושים שנה לאחר מכן אכן אעמוד שם בקרב בני עמי – חופשית.

אך בדרכי חזרה למצרים ידעתי שיום אחד אבוא גם אני לארץ־ישראל. ובכל זאת, הזיכרונות טווים את רשתם הסמויה כאילו יכלו לקשור יחדיו את שני צדיו של קו המים המפריד. אני זוכרת את בני מצרים כפי שהכרתים ואהבתים – הסבלנות האינסופית, וההומור, והפנים, הערומות, הגשמיות, שעליהן בת שחור נעלמה, הדומות לפני פסלים עתיקים. ובנופה של ישראל אני אוהבת את מה שמזכיר לי ביותר את ביתי שהיה במצרים – מדבר, עצי תמר, ים. הסיגלון הכחול־סגלגל, השמשייה הפורחת באדום־זהוב מרהיב, זהים כאן ושם, מנחמים ביופייה ובצׅלם הקריר. הכוכבים הבוהקים ברקיע הצלול זהים. ויותר מכול – הניחוח של פירות, פרחים ומדבר, הנישא ברוח האביבית. בכל מקום בעולם אני מרחרחת את האוויר, לקלוט את הניחוח הזה, אך בשום מקום איני מוצאת את ריחן של ארצות אלה שבין מדבר לים, המשכרני מגיל.

הו, כן! קאדריה ואני התרחקנו אישה מרעותה. חיינו נעו אל מעגלים שונים עם התבגרנו. אך לעתים קרובות אני זוכרת אותה, כמו אז, ביום ההוא על שפת התעלה. ההיה לה בן בצבא ההוא? האם זכרה לפעמים, או שמא הודחקו המחשבות המרדניות, האמיתיות והאוהבות של הילדוּת, נטמנו עמוק מעבר למַשַג יד במאמץ המחריד שילד עושה להסתגל ולקבל את העולם כמות שהוא? אך אולי, יותר מכול, אני זוכרת את הזמן האגדי שבילדות, כאשר הכול עדיין נראה אפשרי, אפילו פיוס, והלב נבקע לספוג ולהרעיף אהבה, כדי שיהיה אפשר להתגבר על הגורליות שבחייו של האדם ובהיסטוריה.

אוניות ומכליות שוב שטות בתעלה, עריה מתעוררות לחיים אך היבוא יום שבו יהיה אפשר לחצות אותה כאוות נפשנו? לא יכולתי לעבור הייתי מחפשת את בבואתן של פנים שלְפָנים היו מוכרים ואהובים. אך יותר מכול אני חולמת על היום שבו יֵשבו ילדים בצלו של עץ, כמו קאדריה ואנוכי, וידברו על הדברים הגדולים והאיומים שהתרחשו לפני הולדתם, לא כדי לשכוח אלא כדי להתפייס ולסלוח.

המסה מתוך הספר "בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות" מאת ז'קלין כהנוב, בעריכת דוד אוחנה, הוצאת כתר, 2005.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

..

יום העגונה מצוין בי"ג באדר, תענית אסתר. מטרתו היא הגברת המודעות לבעיית העגונות ולצורך בפתרונות. הבחירה בתענית אסתר נובעת מכך שבדומה לעגונות גם אסתר המלכה מצאה את עצמה כלואה בתוך קשר נישואים.

***

.

מתוך "לילה בבית הדין"

מאת רבקה לוביץ

.

כוח בלתי רציונאלי משך אותי לתוך אזור המחשכים שבקומה התחתונה. הרגשתי שאני חייבת לעבור בהם. להיות בכל מקום בבניין הלילה. פתאום היה לי ברור שזו הדרך לגבור על כל זה, ולהשתחרר. שאני מוכרחה. לא ראיתי איפה אני דורכת, ונבהלתי כשהרגשתי שאני נכנסת לאזור צר מאד וארוך. ניסיתי לחזור אבל בחושך הגמור לא הייתי בטוחה לאיזה כיוון. בכל מקום שאליו פניתי, המסדרון כאילו סגר עליי. האוויר היה דחוס וכבד וריח טחב עלה מן הקירות. החושך היה מוחלט, והרגשתי בודדה מאוד. גררתי את רגליי אט־אט באפלה, ולא היה ברור לי מה יש בסופה של הדרך הזאת, ואם יש בכלל סוף למסדרון הזה. פחדתי שכל פסיעה יכולה להביא אותי לאבדון. אני עשויה, חלילה, ליפול ולמות, וימצאו מחר את הגוויה שלי. שמע ישראל. אף אחד לא יֵדע מה עשיתי כאן. הם עוד עשויים לחשוב שבכוונה התגנבתי לכאן כדי לרגל, לגנוב או לגרום נזק לבית הדין הרבני, אבל אני בסך הכול נקלעתי לכאן שלא ברצוני. אני חייבת להיחלץ מן הקומה הזאת. אבל איך אפשר כשלא רואים כלום? אני חייבת לחזור למעלה, למקום מבטחים. שם יש קצת אור וחמימות, במיוחד במקום שקבעתי לי את ביתי. כאן לא רק חשוך אלא גם קר מאוד. כדאי שאני פשוט אחזור על עקבותיי.

ידעתי שהקול הקורא לי להגיע לכל פינה ופינה בבניין הזה כי רק ככה אוכל לצאת מכאן, הוא קול ילדי ומטופש. האם אני מפתחת הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית? עכשיו תיגעי בכל המשטחים. עכשיו תדרכי על הקווים ושהם יהיו בדיוק במרכז הרגל. עכשיו תיגשי לדלת ההיא וחזרה, ועכשיו תספרי ארבע פעמים עד עשר. צריך להילחם בקול הזה, להתגבר עליו, כי זה לא יביא אותי למקום טוב. אבל הוא היה חזק ממני.

"המשיכי, המשיכי," שמעתי שוב קול מדבר אליי.

מי מורה לי להמשיך? אולי זו מין בת קול? איך יודעים? איך אני יודעת מתי זה בת קול משמיים, ומתי זה סתם קול מטופש שצוחק ומתבדר לו על חשבוני? נתמכתי בקיר מצד ימין וגיששתי את דרכי באפלה. הלכתי כמו עיוורת. אופס. נתקלתי בדלת. החלקתי עליה את שתי ידיי, כל הדלתות כאן אותו דבר. עברתי הלאה. אני יודעת שיש דלת בסוף המסדרון הזה. אני זוכרת זאת בבירור. נדמה לי. אני רק צריכה להגיע לשם, לגעת בה, ואז אני חוזרת בעזרת הקיר בצד שממול. זהו. משם למדרגות למעלה. אני מקבלת על עצמי כאן ובזה הרגע שאני לא יורדת לאזור הזה יותר הלילה.

חריקת דלת נשמעה, וחשתי במשב רוח פתאומי. עצרתי במקום אבל מישהו נתקל בי. אישה. ריח בושם נשי.

"סליחה, סליחה. לא ראיתי אותך. לא רואים פה כלום."

האישה שתקה. למה היא שותקת?

"לא ידעתי שיש פה עוד אנשים," אמרתי בהתנצלות, "טוב שאת כאן. את עובדת כאן? את פקידה?"

ראיתי רק את העיניים שלה.

"מה שביקשת," היא אמרה, ומסרה לי חבילת דפים.

אספתי אליי את הדפים. הם היו חמים, ישר מן המדפסת. ריח חריף של דיו נדף מהם. החזקתי את החבילה בזהירות ונזהרתי שלא למרוח את הצבע השחור על העמודים הבוהקים מלובן. הצצתי בדפים וראיתי שהשמות ושאר הפרטים המזהים היו מחוקים.

הדלת שוב נפתחה, ואף שלא ראיתי אותה נכנסת לשם, ידעתי שהפקידה נעלמה כלא הייתה.

דלת אחרת נפתחה לרווחה.

"אני מבקשת להתחתן," אמרה אישה מאוד מבוגרת.

"אני רואֶה שזה נישואין אצלך בפעם השלישית. מה קרה?"

"אני התגרשתי מהבעל הראשון. הייתי צעירה. זה היה לפני המון שנים."

"בסדר בסדר. ומה קרה עם הבעל השני? במסמכים שלנו כתוב שהתאלמנת מן השני."

"נכון. יוסי נהרג בתאונת עבודה. הוא עבד במפעל בדים ו…"

"ולא היו לו ילדים?"

"יש לי ילדים מהבעל הראשון. בטח, שיהיו בריאים. טפו טפו. יש לי גם נכדים."

"גברת. לא שאלתי אותך אם לך יש ילדים. זה לא חשוב לנו כרגע. שאלתי אם לבעלך השני, שממנו התאלמנת, היו ילדים."

"לא לא. אין לו. הייתה לו בעיה, כבוד הרב, הוא מאוד רצה. מאוד רצינו ילדים. לא הצליח לנו."

"אם ככה, את לא יכולה להתחתן עם מישהו אחר עד שאת לא מתייבמת לאח של הנפטר או חולצת לו. למעשה, היום לא עושים ייבום אלא רק חליצה."

"סליחה אדוני", אמרה האישה, "מה אמרת? מה זה מתייבמת? אני רוצה להתחתן ברבנות."

"גברת, אמרתי לך שאת לא יכולה להתחתן. לא תקבלי אישור. את צריכה קודם למצוא את האח של הבעל שנפטר, להביא אותו לבית הדין ולעשות טקס חליצה."

"הרב, איך אני אמצא אותו?" התחננה האישה, "אדוני. איפה יש לי קשר אליו?"

"גברת, את תצטרכי למצוא אותו ולהביא אותו לכאן לערוך טקס שישחרר אותך כדי שתוכלי להינשא."

"מה פתאום? טוב, אני אלך לרב אחר להתחתן."

"גברת. אין רב אחר. את לא מבינה. לא יתנו לך להתחתן בלי לעבור את הטקס. הבנת?"

"וויי וויי. טוב. אני אתחתן בנישואין אזרחיים, כמו שהצעירים עושים."

"גברתי, אין בישראל נישואין אזרחיים. הדרך היחידה להתחתן בישראל היא דרך הרבנות. אנחנו לא ניתן לך להתחתן בלי הטקס."

"מה אתם רוצים ממני? אני בת שבעים. אני רוצה להתחתן עם הידיד שלי. אני בודדה. יהיה לנו טוב ביחד. אני צריכה לחיות איתו בלי חתונה, כמו שהנכדים שלי עושים? זה לא מכובד. מה זה? תתביישו לכם. אישה בגילי…"

רציתי לגשת אליה ולהסביר לה בנועם את הדברים, לרכך, אבל הדלת נסגרה.

עוד אני עומדת והיא נפתחה שוב וראיתי את האישה צורחת בקולי קולות.

"איפה אני אמצא עכשיו את האח של הבעל שלי שמת? אני הייתי בקשר איתו? מה אתם רוצים שאני אעשה? אחפש אותו בכל העולם? מה יש לי איתו? אתם חושבים שאני צריכה לשכב איתו. תתביישו לכם – לעשות סקס עם האח של בעלי? אתם רוצים שאני אעשה טקס שבו אני יורקת עליו כי הוא לא רוצה לשכב איתי? מה זה? מה יש לכם אתם?"

הדלת נטרקה ברעש גדול ונפתחה שוב. רעש של מכונות. איש מצומק שוכב במיטה ומחובר לדיאליזה. לידו אישה זקנה עומדת כפופה, מחזיקה חבילת דפים. הסתכלתי בדפים שהיו בידי וראיתי את הכותרת "פסק דין בעניין חליצה לכרוּת רגל".

"בבקשה בבקשה, אני מתחננת על נפשי. אני ממש מבקשת ממך להסכים לעשות מה שהרבנים רוצים. אני רוצה להתחתן. מה אכפת לך? אני עשיתי לך רע בחיים? אתה לא זוכר איך הייתי מסורה לאח שלך? אני הייתי אישה טובה. אני אשמה שלא היו לו ילדים? אתה יודע טוב מאוד שזה היה בגללו. אל תתנקם בי עכשיו. אל תהיה רע אליי. בבקשה רק תסכים לדבר עם הרבנים. הם לא נותנים לי להתחתן אחרת. אני לא אחיה עם גבר בלי נישואין. אני אישה של פעם. רוצה נישואין."

ואז נכנסו הרבנים לחדר הטיפולים של בית החולים.

"אדוני. אנחנו מבינים שאתה איש חולה. אנחנו מבינים שקשה לך. אנחנו רואים שאתה על מכשיר דיאליזה. כבר דיברנו עם האחות הראשית. אנחנו מבינים שיש לך סוכרת ושכרתו לך את הרגל. אבל אנחנו צריכים, כדי לתת לגיסתך להתחתן עם אחר, לערוך טקס. אנחנו מבינים שזה לא נעים. אבל אנחנו צריכים לראות בדיוק עד איפה הרגל שלך כרותה."

האיש המצומק, מחובר למכשירים, רק בהה בשלושת הדיינים, ואז הם המשיכו ואמרו:

"אנחנו לא נגרור אותך חלילה לבית הדין כי אנחנו רואים שמצבך קשה. לצורך העניין הבאנו כאן עוד כמה אנשים כי את הטקס צריך לקיים במעמד של עשרה."

או אז נכנסו שבעה צעירים לבושי שחור לחדר הקטן בבית החולים, ורכנו אל שרוולי מכנסיו, להתחיל את טקס שליפת הנעל.

לא יכולתי להתבונן, הסבתי את מבטי ובחילה עלתה בי. צמודה אל הקיר, עשיתי את הדרך עד לגרם המדרגות. עוד רגע אני שוב מקיאה. עליתי והגעתי חזרה ל"בית" שארגנתי לי בקומה העליונה, רועדת כמו עלה נידף.

רבקה לוביץ היא טוענת רבנית וממובילות המאבק למען עגונות בישראל. ייצגה נשים רבות ב"מרכז צדק לנשים" וכן בארגון "יד לאישה"; כתבה טור קבוע בנושאים אלה ב־nrg וב־ynet; פרסמה מאמרים רבים וכתבה מדרשי נשים. ספרה "מסוף העולם ועד סופו", המגולל את מסע הייסורים שנאלצות לעבור בבית הדין הרבני נשים עגונות ומסורבות גט, נשים מבוטלות גיור ואימהות לממזרים, ראה אור ב"ידיעות ספרים" (2017). 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן