"המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה." ציטוטים בשבחי ההתבסמות
צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכול: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף. אבל ממה? מיין, משירה, ממוּסר. כרצונכם. אבל השתכרו. ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוּחה, בבדידות חדריכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם נתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון – את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, השר, המְדבר – שאלו אותו מה השעה; והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון, ישיבו לכם: "זו השעה להשתכּר! כדי לא להיות עבדי-זמן מעונים, השתכרו! השתכרו בלי-הפסק! מיין, משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם."
מתוך "הספלין של פריז" מאת שארל בודלר, ידיעות ספרים, 1997. מצרפתית: דורי מנור.
טָעַמְתִּי לִיקֶר לֹא בֻּשַּׁל – מִגָּבִיעַ יְצוּק־פְּנִינָה – בְּכָל חֲבִיּוֹת יֵינוֹת־הָרַיְן כָּמוֹהוּ לֹא נִמְצָא!
שִׁכּוֹרָה מִן הָאֲוִיר – אֲנִי – לַטְּלָלִים מִתְמַכֶּרֶת – תּוֹעֶה– סְחַרְחָרָה, בְּהָמוֹן יְמֵי־חוֹם – מִפֻּנְדְּקֵי תְּכֵלֶת בּוֹעֶרֶת
גַּם כְּשֶׁתְּגֹרַשׁ דְּבוֹרָה שְׁתוּיָה מִסַּף הָאֶצְבְּעוֹנִית – וּפַרְפָּר – יִדְחֶה לְגִימָתוֹ – בִּשְׁתִיָּתִי אַתְמִיד! …
מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" מאת אמילי דיקנסון, הוצאת קשב, 2000, מאנגלית: אליעזרה איג־זקוב.
* הוויסקי ששתו בערב ההוא (שני בקבוקים גדולים) חשוב. אחרת קשה יהיה להסביר את מה שקרה בהמשך. אלמלא כן אולי לא היה כלל בית קפה. שכן המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה. וזה לא הכול. ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא האש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב המשקה של מיס אמיליה. דברים שלא נתנו עליהם את הדעת, מחשבות שקיננו הרחק בנבכי התודעה האפלה, פתאום נעשים מוכרים ומובנים. הטווה שחשב רק על הפלך, על פנכת האוכל, על מיטה ושוב על הפלך – אותו טווה עשוי לשתות מן הוויסקי ביום ראשון ותיקרה לפני שושנת מים. ואז יחזיק בכף ידו את הפרח הזה, יבחן את הגביע הזהוב המעודן, ופתאום יעלה בקרבו נועם חריף כמו כאב. אורג עשוי לפתע לשאת את עיניו ולראות בפעם הראשונה את זוהרם הקר והמוזר של שמי חצות בחודש ינואר, ואימה חשכה על קטנותו תעצור את ליבו. דברים שכאלה קורים אפוא כששותה אדם את המשקה של מיס אמיליה. אפשר שיסבול ואפשר שישמח עד כלות – אבל החוויה כבר גילתה את האמת; הוא חימם את נשמתו ואת המסר הצפון בה.
מתוך "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס, בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018. מאנגלית: משה רון.
* [וְהוּא אֶנְכִּדוּ,] [אֲשֶׁר נוֹלַד בִּמְרוֹמֵי־שָׂדֶה]: [אָכַל] [אֶת עֵשֶׂב־הַשָּׂדֶה;] חֲלֵב עֲדָרִים יָנוֹק יָנַק. לֶחֶם שָׂמוּ לְפָנָיו, הִשְׁתָּאָה וַיַּבֵּט וַיִּתְבּוֹנֵן. לֹא יָדַע אֶנְכִּדוּ, לֶאֱכֹל לֶחֶם; לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר לֹא לָמַד. פָּתְחָה הַקְּדֵשָׁה אֶת פִּיהָ, וַתֹאמֶר אֶל אֶנְכִּדוּ: "אֱכֹל לֶחֶם אֶנְכִּדוּ, כַּיָּאֶה לַחַיִּים, שֵׁכָר שְׁתֵה כְּמִנְהַג הָאָרֶץ!" אֶנְכִּדוּ אָכַל לֶחֶם עֲדֵי שָׂבְעוֹ. שֵׁכָר שָׁתָה שִׁבְעָה גְּבִיעִים. רָחָב כְּבֵדוֹ, הִתְעַנֵּג, עָלַץ לִבּוֹ, פָּנָיו אוֹרוּ.
מתוך האפוס "עלילות גלגמש": "בימים הרחוקים ההם", עם עובד, 1996. מאכדית: ש. שפרה ויעקב קליין.
הן נורא עשירות, השתיים האלה, האמא והבת. שתיהן נורא עשירות ונורא עצובות. אף אחת מהן לא יכולה לתאר לעצמה מה זה להיות מאושרת או אפילו שמחה, לא האמא ולא הבת. המלצר במסעדה מציע פנקייקס ברוטב רום לקינוח. הן מתנזרות בקנאות מאלכוהול, אבל את רוטב הרום הן מחסלות בשקיקה. בחיים לא ראיתי מישהו שמצב ברוח שלו משתנה כל כך מהר כמו של האמא, אחרי שאכלו שתי מנות כאלה. 'איזה רוטב נהדר!' הן לוקחות מנה שלישית. העיניים שלהן מתחילות לפלבל. עיני הבת אומרות 'כמובן כמובן'; עיני האם אומרות 'אולי, אולי…'
מתוך "בוקר טוב, חצות" מאת ג'ין ריס, כתר, 2001. מאנגלית: עדה פלדור.
"נשמע ככה," אמר וולטר ביובש. אבל לא היה שום דבר מייבש ביובש הזה, וכאשר הוציא להם הפונדקאי גרק מיוחד, בן שמונה שנים, והוא שמע את אשתו משווה את איכותו לזו של יין בן חמש מבציר נהדר שזה עתה בגר, ואז פונה ואומרת לו, לוולטר, לשים לב לארומה המיוחדת של היין שבכוסו – "זה בעיקר מזכיר רוזמרין, וולטר – רמז קל של רוזמרין" – הוא התקשה לדעת אם הוא יותר המום או יותר מרוצה. שגרייס תתחיל להתעניין ביין! והיא צדקה לגבי הרוזמרין.
מתוך "אביב באיליריה" מאת אן ברידג', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.
כשעבר שם, נכנס למסבאה שכבר ביקר בה לעיתים בעבר ושהבטיחה לו, במובן מסוים, אווירה משפחתית. הוא לא רצה יין. להיפך: מבחינה כימית האלכוהול לא התמזג יפה עם מצבי הגאלה. ואם הדיח את עצמו לשתות מעט, לא היה זה אלא כדי להתעטף באצטלה הנאותה, כלומר: להצדיק את נוכחותו במקום כלקוח ולא כאורח לא־קרוא. והנה, עם היין דבק בו אותו אי־שקט שדבק במי שנכנס למועדון ריקודים ונתקף בולמוס של ריקודים. אלא שהמחול לא עלה יפה עם כובד הלאות שהייתה ברגליו; ובסופו של דבר, המקום הזה גם לא היה מועדון ריקודים… זה מקום… כלשהו… בעולם… בדיוק כך! בדיוק כך! מקום כלשהו בעולם! הוא עצמו לא ידע מה הניע אותו פתאום להפנות את כסאו לעבר השולחן הסמוך (שלידו ישבו האנשים היחידים במסבאה) ולהשקיע ביוזמה הפשוטה והרגילה הזאת תנופה מופרזת שהזכירה תוקפנות. יתכן שבכל מקם שהיה נמצא בו, ובכל חוג אנשים – בבית־משפט, בבית־מחסה או אפילו בחצר המלוכה באנגליה – היה נוהג באותה דרך. הוא ציית לאחד מאותם דחפים לא נשלטים, המצווה על אדם שמשוטט לו בכיכר להסיר את כל בגדיו. אין ספק, שבשעה שהפנה כך את כסאו, נראה לו שהחליט מי יודע איזו החלטה חשובה, אם כי לא צפויה מבחינתו, ומבולבלת ביותר. רק כשפתח את פיו תפס, שהיום רצונו האמתי הוא לדבר. הוא עצמו – כך נדמה לו – הוא פקעת מחרידה, וכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל, נתקלים ומסתבכים בפקעת הזאת. רק בשיחה עם אחרים אפשר שהסבך הזה יוּתר. עליו להתמודד היום עם הקרב הזה וללא עיכוב, ולאחר הניצחון ינוח. לא היה חשוב לו לדעת מראש אם מוטל עליו לשוחח או לשאת הרצאה. בדבר אחד היה בטוח: מדובר בהודעה דחופה.
מתוך "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, הספריה החדשה, 1995. מאיטלקית: עמנואל בארי.
כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם
שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וַיַּכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם
לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיךְ יִטְעָם אוֹ אֵיךְ מַאְכָל אֶל חֵךְ יִנְעָם עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם
מֵי יַם סוּף בֶּן עַמְרָם הוֹבִישׁ וִיאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ אָכֵן פִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ יַזֵּל מַיִם יַזֵּל מָיִם
הִנְנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ עִמּוֹ אֶזְעַק וַאְשַׁוֵּעַ כִּי כָמֹהוּ פִי יוֹדֵעַ שִׁיר הַמַּיִם שִׁיר הַמָּיִם
נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָתוֹ יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ שׁוֹאֲבֵי מַיִם שׁוֹאֲבֵי מָיִם
פרשנות על השיר באתר "פיוט"
תגובות על כתבה זו