ביקורת | קלקר וזהב

"באופן מופלא המישוש החוזר ונשנה של הגס והמגושם, של חפצים וגופים פיזיים, מצליח להרחיב את הלב ולהצביע על העדינות, היופי והאושר המתקיימים בקפלי הקיום כל הזמן". מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

bikore-50-715-537
עירית תמרי, מרום, טכניקה מעורבת, 2019. מתוך התערוכה "14 כיוונים לרוח", המשכן לאמנות עין חרוד (אוצרים: יניב שפירא וטל גלפר)

.

קלקר וזהב: בִטנת החפצים הכפולה ב"מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

מאת מרב פּיטוּן

.

זֶה הָרִהוּט שֶׁלִי, לְרֶגַע:
גֶּשֶׁם, אוֹפַנַּיִּם, וְצִפּוֹר.

כך נפתח השיר "בוקר" בספר מפת חצי האי. צמד השורות הזה, שבהן גשם וציפור מקורקעים מחירותם והופכים לפריטי ריהוט, מדגים מאפיין מרתק וחמקמק בספר, שלובש ופושט צורה משיר לשיר, והוא היחס לחפצי היומיום: חדרי הלב השיריים של מפת חצי האי נגלים לקוראים מבעד לחפצים שמאכלסים אותם – חלקם מזדהרים בתנוחה אסתטית, מלאת חן, חלקם כעורים, גסים וארציים. אך המשותף לכולם הוא הקיום שמעבר לדממתם האגבית, זה שמעניק להם חיוּת ומשמעות שמעבר לממשותם החומרית.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר בספר שיריה השלישי של יעל גלוברמן הוא היכולת לשכן את שני המבטים האלה – הגשמי והמטאפיזי – יחד, בו־זמנית, זה לצד זה: בשירים רבים בספר, שבהוראות בימוי לתסריט היו יכולים להיות מלווים בהקדמה יבשושית כגון "ערב, זוג, פְּנים", ממריאות הסיטואציות היומיומיות והופכות את הנוכחות האטומה, הסתמית, של אובייקטים כלליים למפתחות מהותיים להבנה של תחושות ורגשות:

 

הבית בעל־פה

"צֵל נִגָּשׁ עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
מַסְמִיךְ פָּנִים לַחַלּוֹן:
מֵאֲחוֹרָיו
חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְצִפֳּרִים
נוֹהֲמוֹת, מְחַרְחֲרוֹת.
צֵל מַבִּיט פְּנִימָה, וְרוֹאֶה
כּוֹס עַל הַשֻּׁלְחָן, מַסְרֵק עַל הַשִּׁדָּה,
לִבַּת תַּפּוּחַ יְפֵהפִיָּה מאֻזֶּנֶת
בִּתְנוּחָה שֶׁל שְׁעוֹן חוֹל,
סָדִין נָכוֹן לְקַבֵּל גּוּף,
מַרְאָה לְהַחְזִיק פָּנִים.
[…]

 

קריאה בשיר הזה היא כמו צפייה בחץ נורה מקשת בהילוך איטי: כל שורה בו נדרכת מעוצמת זו שלפניה, והמתח מצטבר ונאסף, עד להקלה מחממת הלב שבסופו. ב"זוּם־אִין" שמפלח את הדרך מן החוץ החשוף, ארץ הצל, אל הפְּנים החם והמוגן, נקלפות בזו אחר זו שכבות של מבטים, והפיגומים שמחזיקים את המעברים הללו הם הדוממים השימושיים, שממלאים, כל אחד בתורו, תפקיד כפול: החלון מגן מפני החיות הגדולות והציפורים הנוהמות, אך הוא גם זה שמאפשר לצל להסמיך פנים אל הזגוגית ולהציץ אל האינטימיות הזוגית. הסדין מואנש בנכונותו "לקבל גוף", והמראה חורגת מן הפסיביות שבהצגת השתקפות ותו לא, כשעליה לשאת תפקיד ו"להחזיק פנים". כשלכל אובייקט בחדר מיוחס מניע נסתר כלשהו, שמצטרף לחרחורים מבחוץ, קשה שלא לחשוד בתפוח היפהפה ולחוש את הרעל התוסס בו, כשליבתו "מאוזנת בתנוחה של שעון חול", על הגבול שבין תשוקת הגוף המחוטב לכליון הזמן האוזל.

ההיפוך המיוחל, הממלא בהקלה ובשלווה, מתרחש כאשר לחפצים ניתן תפקיד אחר, מנחם ועוטף, המתגבר על רעשי הרקע ומניח נינוחות יציבה במרכז החדר, בחסות בני האנוש:

 

[…]
הַנְהָמוֹת רָמוֹת, אֲבָל
הַלֵּב מַרְעִישׁ נֶגְדָּן.
צֵל מֵצִיץ בַּחַלּוֹן וְרוֹאֶה:
גֶּבֶר וְאִשָּׁה יוֹשְׁבִים בַּחֶדֶר,
אַרְבַּע יָדִַיִם נְטוּיוֹת לְאֹהָלִים
אוֹ מֻנָּחוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם,
חַמּוֹת עֲדַיִן מִן הַלֵּב.

 

הרגש המגולם בגופים האנושיים, הפגיעים, הזקוקים זה לזה ולחום הפועם שיגן עליהם, הופך את הצללים לאור ואת המאיים לבטוח – הידיים המאהילות הן התנור שמתוכו בוקע, פשוט ובסיסי, כוח החיים.
אותן ידיים שדרכן מתנקז רגש האהבה משמשות גם בשירים אחרים כגשרים בין כאן לשם, בין מרחבים של מרחק ושל זמן, והגבול בין היותן חלק מגוף חי ספציפי לבין מארג השגרה הכללי של העולם מיטשטש עד שקשה להבחין בין דומם לחי, או לצומח:

 

שורדים

"אֵיךְ שׁוֹתְלִים אֶת זֶה עַכְשָׁו,
אֵיךְ מַצְמִיחִים אֶת רִצְפַּת הָעֵץ שֶׁל חֲדַר הַיְלָדִים,
אֵיךְ מְגַדְּלִים תִּקְרָה?

אֵיךְ הֵם מַצְלִיחִים לִפְתֹּחַ כָּל בֹּקֶר דֶּלֶת,
מַזְרִימִים מַיִם בַּבֶּרֶז
וּתְמוּנוֹת שֶׁל שֶׁמֶֹש וְיָרֵחַ בַּחַלּוֹן,
וּמוּזִיקָה מִן הָרַדְיוֹ,
וְאַהֲבָה מִיָּדַיִם שֶׁחַמּוֹת מֵאַהֲבָה

כְּשֶׁהַסֶּדֶק בְּגֶזַע הָעֵץ שֶׁבֶּחָצֵר
קָשׁוּר לַקֶּרַע בְּחֶבֶל הַנַּדְנֵדָה?"

 

החפצים כאן משמשים כסיסמאות הרגעה. רצפה, תקרה, חלון, רדיו – כל אלה הם סממנים של שלווה שגרתית, עוגָנים שהשורדים נאחזים בהם כדי לא לטבוע, לא רק בזמן "שקיעת הספינה" המקורית, אלא באופן יומיומי, בעבודה אזמלית וסיזיפית שלעולם אינה נגמרת: היותן של התקרה והרצפה מעל ומתחת לחדר הילדים אינה מובנת מאליה, פעולות בלתי־מורגשות כמו פתיחתם של דלת או ברז הופכות לאתגר שההצלחה בו אינה מובטחת מראש, מאחר שהכול נשען לא על החבל הדק – זה של הנדנדה, שהוא גם זה של ההישרדות, אלא על הקרע שבו.

הפעם התנועה היא מן הפנים אל החוץ: מליבו העדין ביותר של הבית – חדר הילדים, דרך גלי המוזיקה ברדיו ועד לחצר ולגזע העץ. ההתקיימות השגרתית של חיי בית פריכה ושברירית, מאיימת להיקרע בכל רגע, ולכן היא נשענת על הפעלה של הסביבה הדוממת, כדי שתסייע בהכלת הקיום לצד הפיצול, ההיסוס והסכנה הטמונים בבסיסו. בעולם השירי הזה, כדי לשרוד יש להזרים את האהבה באופן יזום, לסובב את הידית, ללחוץ על הכפתור, לרפד את החיים, מדי יום מחדש, בתפאורות מגנות של חיוּת, של שגרה, של שמחה.

מלבד מערכות היחסים הזוגיות והמשפחתיות שאמירות לגביהן מנוסחות ומעוצבות עבור הקוראים באמצעות עצמים וגופים ארציים, גם המופשטות והאישיות ביותר, כמו למשל זו שמתוארת בשיחה הבאה עם אלוהים, עושָה בחפצים שימוש מחוכם, משוכלל וכמעט תמיד כפול־פנים:

 

Stalking

טוֹב אֱלֹהִים אָז זֶה לֹא הוֹלֵךְ.
שׁוּב אֲנִי אוֹרֶבֶת לְךָ,
מִסְתּוֹבֶבֶת כָּל הַלַּיְלָה
עַל הַמִּדְשָׁאָה בַּבַּיִת הַדָּשֵן שֶׁלְךָ
בְּרַעֲנַנָּה הַנִּצְחִית, בְּפַרְוְרֵי הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֹּחַ,
מְחַפֶּשֶׁת רֶמֶז לִתְנוּעָה מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹנוֹת,
בֵּין חַוְקֵי הַתְּרִיסִים הַחַשְׁמַלִּיִּים
צְלָלִיּוֹת מְהַבְהֲבוֹת כְּמוֹ סִימָנֵי תָּוִים.

שׁוּב אֲנִי מִתְגַּנֶבֶת לֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית
וְלוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם
בַּצַּעֲצוּעִים, שֶׁבָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַפָּחוֹת מְאֻמָּצִים
הִשְׁאִירוּ מוּטָלִים בֵּין נַדְנֵדַת הָעֵץ
לַעֲרוּגוֹת הַנַּעְנַע,
בַּבַּרְוָזוֹן שֶׁצָף מֵאָז וּמֵעוֹלָם
בִּבְרֵכַת הַפְּלַסְטִיק הַתְּכֻלָּה כָּרַחֲמִים.

אֵין לִי סִכּוּי לְהִתְמַקֵּם פֹּה,
אֵין לִי סִכּוּי לְהִשְׁתַּהוֹת אֲפִלּוּ
מִלְּבַד לְבִקּוּר חָטוּף אֵצֶל חָבֵר
שֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת תּוֹךְ כְּדֵי בִּקּוּר

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי עוֹשָׂה כָּאן,
אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא – אַיֶכָּה
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְחַבֵּאת
בֵּין הַשִּׁיחִים, בַּפְּרִיחָה הַנֶּהֱדֶרֶת
שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי פַּחֵי הַזֶּבֶל.

 

בשיר הזה מתקיים עירוב נוסף של גופים ורוח – דרים בו בכפיפה אחת לא רק המופשט והממשי, אלא הקמאי והבראשיתי לצד העכשווי והמודרני. הסיפור הארכיטיפי של הבריאה לובש צורת הווה מוגברת: בפרוורי האמונה של המוח מופיע ברווזון פלסטיק, והרחמים התכולים – בשיר אחר הם היו עשויים להתרומם, נשגבים ומרחפים, אבל כאן הם משכשכים במימיה הרדודים של בריכת צעצוע.

גן העדן הגרוטסקי, השוכן במדשאה סתמית ברעננה, דוחס יחד את הזמן והמרחב בין הדמות הפרטית, זו שחייבת דין וחשבון ומסתתרת בפריחה הנהדרת שמאחורי פחי הזבל, לבין ההסתתרות הכלל־אנושית הקדומה של אדם בגן עדן. העונש הידוע מראש, זה שמגיע בספר בראשית אחרי "איכה?", זה שבגללו אין אפשרות להשתהות "מלבד לביקור חטוף אצל חבר / שאני מאבדת תוך כדי ביקור", הוא הכליה שממתינה מעבר לפינה, החד־פעמיות של השהייה האנושית על פני האדמה.

כמעט בכל שיר בספר נוכחת כל העת סכנת ההיכחדות, ההיעלמות. של עצמנו – הנופלים לתוך בור, של היקרים לנו – הנעלמים מדי בוקר, או של הקיום עצמו – שעלול לכבות בנשיפה בכל רגע:

 

זה שהאור

כָּל בֹּקֶר, מִזֶּה שְׁנָתַיִם,
אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַכָּרִית לְצִדִּי
בְרֶגַע שֶׁאֲנִי מַפְסִיקָה לַחְלֹם.
בְּבַת אַחַת, בִּתְנוּפָה שֶׁל גְּלִימָה הֲפוּכָה,
אַתָּה לֹא פֹּה.

אַתָּה חָסֵר, וְהַשֶׁמֶש עוֹלָה.
עֻבְדָה.
הַהֶעְדֵּר שֶׁלְךָ הוּא בּוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מָקוֹם בִּשְׁבִילִי.

זֶה שֶׁהָאוֹר עוֹזֵב אֶת הַכּוֹכָב כָּל עֶרֶב
לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְרַגְּלִים
לַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל.
זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים זְמַן מָה וְהָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת
עוֹזֶבֶת לְלֹא הֶרֶף
אֶת פָּנֵינוּ וְאֶת הָאֲדָמָה, לֹא אוֹמֵר שֶׁהַלֵּב
מַפְסִיק לִצְעֹק.

 

בשיר "זה שהאור" ניתן לראות כיצד החפצים הסובבים משמשים כסימני חיים, והיעדרם ממחיש את ההישמטות מהם: הבליה המכאיבה, זו שמזכירה כי הקיום אוזל, מודגמת בחסרונם של החפצים כמקור נחמה, כיוון שהחלק הממשי שנלווה להם, זה הניתן למישוש, איננו: על הכרית נותר קו המתאר של ראש האהוב שאינו, הגלימה מכסה על האַין שנמצא תחתיה, ומה שנותר הוא בלתי ניתן לתפיסה, מעורפל וערטילאי – רוח, חושך, צעקה. השיר אינו מונה ופורט את האובייקטים בסביבה, אלא משרטט ומצביע על היעדר שסביבו הם נרקמים. כוח החיוּת והפעולה נוצר בתנועה של האובייקטים בין היש והאַין – וכשצד אחד של המשוואה חסר, גם ממשותו של החלק השני מתבטלת. בניגוד לשירים האחרים, בשיר הזה העצמים הם חסרי תנועה, פסיביים, עוטפים רִיק וחסרי ממשות, ולכן אין ביכולתם לבצע את המטמורפוזה הנדרשת לחיים.

בשיר אחר בספר, לעומת זאת, אותה חד־פעמיות עצמה משתנה ומתחלפת, ודוקא הקיום האוזל הופך לנצחי, בזכות השימוש השנון בסוגיית ההִתכּלות עצמה:

 

נא לא למחזר, שיר אהבה

אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּעוֹד שָׁנִים
עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה, גּוּפֵינוּ מְעַט שְׁעוּנִים
זֶה אֶל זֶה וְרָאשֵׁינוּ נוֹגְעִים

אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּהְיֶה עַתִּיקִים וּקְמוּטִים, הַגּוּף
שְׁתֵּי שַׂקִּיוֹת אַשְׁפָּה מִתְכַּלּוֹת וּבִפְנִים
הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
אַנְאוֹרְגָנִית וּבִלְתִּי מִתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ
הַמֶּלַח הַנִּצְחִי אוֹ פֶּחָמִים, כְּמוֹ
אוּרַנְיוּם וְקַלְקַר וְזָהָב וּשְׂנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה
שִׁירִים

ההשתוקקות הנצחית לאהבה שתנצח את מגבלות הזמן, שתתקיים באופן אינסופי, מונצחת דוקא בחומרים הכעורים ביותר העוטפים אותה, בגוף הקמוט, הבזוי וחסר הערך, שאינו אלא עטיפה קלושה, זמנית. אבל מה שמוחזק בפנים הוא יסוד תמידי ובלתי ניתן לפירוק: האהבה היא פסולת עיקשת כמו קלקר שיוותר לדורות הבאים, היא אורניום כבד ורדיואקטיבי; אבל היא גם טהורה ויפה כמו זהב, משמרת כמו מלח ומזוקקת כמו שירים. החומרים הללו הופכים את שקית האשפה המתכלה לכמוסה מרפאת, לקפסולה אל־זמנית שיכולה להשתגר אל מעבר לאופק, כשהיא נושאת בתוכה "שנַים או שלֹשה / שירים".

ניתן היה לצפות שהקריאה במפת חצי האי תהיה עגמומית למדי. לא נעים לגלות שוב ושוב שעבודת השימור של האושר האנושי, אפילו הצנוע והפשוט ביותר, כרוכה במאמץ גדול כל כך, בהתחמקות מאיומים אינסופיים המקופלים בכל אטום מן החומרים הסובבים אותנו. אבל באופן מופלא, המישוש החוזר ונשנה של הגס והמגושם, של חפצים וגופים פיזיים, מצליח להרחיב את הלב ולהצביע על העדינות, היופי והאושר המתקיימים בקפלי הקיום כל הזמן.

שיריה של גלוברמן מבצעים שוב ושוב התכה של חומר ורוח, של פריטים גולמיים, אקראיים, אפרוריים (כלי בית, בגדים, ארנקים, ספסלים, ספות ועוד) עם האציליים והאבסטרקטיים שברגשות האנושיים. ההמראה הזאת, ממוצק לגז, נעשית בעדינות של עשן, בפיזור אגבי של נקודות אחיזה קטנות על קירות הטיפוס של שירי מפת חצי האי, אך גם בהתנפצות מרהיבה של זיקוקים שיריים, שאורם נוצץ בתודעה גם הרבה אחרי הקריאה.

 

יעל גלוברמן, "מפת חצי האי", הקיבוץ המאוחד, 2018

Image result for ‫יעל גלוברמן מפת חצי האי‬‎

 

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית וחיה בירושלים. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: עינת פלדחי וגיא פרל על הספר "כֻּלָּנָה" מאת נעה שחם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו