יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
כמו צל כבד מרחפים שני ימי הזיכרון הלאומיים מעל שנת הלימודים הישראלית. במשך השנים שינו ימים אלו את שמותיהם, לבשו והחליפו צורה, עד שהתקבעו והתאבנו בצורה המוכרת לנו כיום. תפילת ה"יזכור", הפותחת את שני הטקסים המושלים בימי הזיכרון במדינה, לא רק שליוותה את תהליך התאבנותם של ימי הזיכרון לצורתם הנוכחית, היא אף העניקה להם את משמעותם ואת הדרך שבה אנו מדברים על האובדן והשכול האופפים אותם.
ה'יזכור' המסורתי, המלווה את עם ישראל במאות השנים האחרונות, מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו (ובמקרים מסוימים גם לאימו, כפי שאנו למדים מספרי 'הזכרת נשמות'), אשר יזכור את "נשמת אבי מורי (כאן מוכנס שם הנפטר) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו". ב'יזכור' שחידש ברל, לעומת זאת, אין זכר לאלוהים או לגן העדן, הזירה היא הזירה הלאומית – מחיק הלאום יוצאים הבנות והבנים, ואליו הם חוזרים עתה.
שלב ביניים מהותי מפריד בין שתי תפיסות זיכרון אלו.
עד נפילת תל-חי באחד במרץ 1920 (י"א באדר ה'תר"פ), כותבים אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל, "הונצחו מרטריטים יהודים באמצעות חוברות וספרים בלבד". ואכן, "הביטוי הראשון לפולחן המאורגן של מרטירים יהודים בארץ ישראל היה הספר 'יזכור', שפורסם בשנת 1911 והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890". בספר זה אנו מוצאים תקדים לחידוש של ברל: "יזכור נא עם ישראל" מחליף את "יזכור אלהים נשמת (פלוני אלמוני)" מההספד היהודי-המסורתי בן מאות השנים, והנופלים זוכים בו למקום השמור – עד במסורת היהודית עד צאת הספר – לרבנים גדולים או למתים על קידוש השם.
ה'יזכור' מ-1911, שעליו התבסס ברל, אינו עומד בפני עצמו כתפילה או כהספד. מדובר למעשה בהקדמה של מערכת הספר לספר עצמו, הקדמה אשר חוברה – באופן מלא או חלקי – בידי ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. ה'יזכור' של ברל הוא טקסט העומד בפני עצמו ותפקידו להספיד את שמונת הנרצחים, ומכאן שאין הפרדה בין הנופלים או דיבור המיוחד לכל אחד ואחת מהם. לעומת זאת, הקדמת ספר ה'יזכור' משנת 1911 היא טקסט הפותח את הספר, ושמטרתו, בין השאר, סקירת מצב ההנצחה ביישוב, שספר זה הוא דוגמה ראשונה לו.
"שורה של חלוצים-קדושים עוברת לפנינו במאסף עגום זה", כותב ר' בנימין, וממשיך, "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". בתיאור אוזלת ידה של המערכת, המובנית כל-כך בנסיבות החיים של בני העלייה השנייה, נחשפת המוטביציה לפרויקט ה'יזכור' כולו: "תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". ההספד הכללי של עם ישראל על בניו ובנותיו משולב בזיכרון המת המסוים.
ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב (הכוונה לנופלים הנזכרים בספר, ולא לשמונת נופלי תל-חי), מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.
ה'יזכור' הוא גם שם המערכת שליקטה והוציאה לאור את הספר בשנת 1911, גם שם הספר – "יזכור… מצבת זכרון לחללי הפועלים בא"י". אם לשפוט על פי המהדורות והתרגומים של ספר ה'יזכור', שנפוצו עד מהרה ברחבי העולם היהודי, ה'יזכור' מ-1911 היה זרז ליצירת מפעל זיכרון, המתהדר כיום בספרייה רחבה עמוסה בחוברות ובספרים, קלטות, שירים, סרטים קצרים או באורך מלא, ולה אפילו אתר משלה. "אדם זורע בדמעה את מה שהוא מתכנן לקצור ברינה", אני קורא משפט שלא כתוב בספר ה'יזכור', ונזכר תוך כדי במשפט מביאליק – "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן".
גם בהספד של ברל מוטלת מלאכת הזיכרון על עם ישראל הזוכר את "הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו", שמונת נופלי תל-חי "הנאמנים והאמיצים": אשר נפלו לא במהלך יציאה לקרב או בחלק ממלחמה מזוינת, אלא "הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". בסוף ההספד אנו מגלים שלאבל יש תאריך תפוגה: "אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". החזון שעליו הקריבו את חייהם הנופלים, השבת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תטעין את האבל בנימה אחרת – הזיכרון לא יפוג, אסירות התודה לא תתעמעם, אך הכאב הוא שיחלוף. שבוע ימים מנפילת תל-חי התבטא זאב ז'בוטינסקי ברוח דומה: "הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קורבנות, השפלות, מפלות – אין דבר".
האם צפה ברל שההספד שהוא מחבר, המבוסס כאמור על הקדמה כתובה, ייקרא בקול בטקסים לזכר הנופלים? תשובה לשאלה הזאת לא מצאתי בביוגרפיה בשני כרכים שחיברה אניטה שפירא על חייו. במקום, מצאתי דיוקן של מנהיג ומחנך שאהב את הספרות, ובאותה נשימה העריך את כוחה של המילה המדוברת, וידע לקושש אותה ואת חברותיה למדורה גדולה להתחמם בקירבה. ובמילים אחרות, מי יודע?
יום תל-חי, שנחוג משנות העשרים ואילך, הוציא את ההנצחה והזיכרון מנחלתה הבלעדית של המילה הכתובה חזרה אל העולם – אל הזמן (י"א באדר, יום נפילת תל-חי) ואל המרחב (בטקסים הנערכים מדי שנה באנדרטת 'האריה השואג בתל-חי ובשאר היישוב). כשנה לאחר מכן החלו לראות אור בהוצאת מועצת המורים הארץ-ישראלים, ובהוצאת ארגונים נוספים דוגמת ההסתדרות הכללית ותנועות הנוער, חוברות מיוחדות המיועדות למורים ולמורות ברחבי היישוב העורכים טקסי הזיכרון – שכונו 'מסכת גבורה' לא פעם – לנופלי תל-חי. תפילת הספד/ ה'יזכור' של כצנלסון נכללת במרבית חוברות אלה.
תאריך ה-י"א באדר אף שימש בשלהי 1949 בתור יום זיכרון כללי גם לנופלי מלחמת השחרור. בלחץ המשפחות השכולות הוצמד בשנת 1951 יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות כך שיצוין יום קודם לכן (בשנת 1950 שולב יום הזיכרון ביום העצמאות עצמו) – צעד חשוב ביצירת דפוסי זיכרון חדשים למדינה הצעירה. יום השואה, לעומת זאת, נותר במעמד שולי לאורך שנות החמישים. המוות בקרב, שהחליף את קידוש השם של המסורת היהודית כאקט הגבורה הנעלה ביותר, עמד לדעת בני התקופה בניגוד למה שכינו 'הליכה כצאן לטבח' של קורבנות השואה אל מותם. משפט אייכמן והזוועות שייחשפו בו ישליכו ביטוי מצער זה למקומו הראוי.
בתחילת 1949 פנתה מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית אל הסופר ש' שלום בבקשה שיחבר נוסח חדש לתפילת ה'יזכור' בעבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הנוסח שהציג ש' שלום התעלם מהחידוש של ברל: מושא הפנייה בהספד הוא אלוהים, לא עם ישראל. חלקו האמצעי נקרא כאילו שהוא עוסק בקורבנות השואה ולא בחללי מלחמת העצמאות: "ימצאו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה לתפארת בחורים ומחמד העלמות, זקנים ונערים, אבות ואימהות שנפלו במלחמת הקודש, שנהרגו ושנשחטו ושנשרפו ושנטבעו ושנחנקו ושנפזרו עצמותיהם ולא הובאו לקבר ישראל…"
הנוסח של ש' שלום נדחה, ובמחצית השנייה של העשור הבא הוצעו במקומו שני נוסחים מתחרים. הנוסח החילוני-לאומי והנוסח של הרבנות הצבאית המתחיל במילים "יזכור אלהים את חללי צבא ההגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת השם ונפלו גיבורים במערכות ישראל למען ארצנו הקדושה, עיר האלהים ומקום קדוש". בנוסח החילוני, הנסמך על הנוסח שחיבר ברל, ההתייחסות לתכונותיהם ולמסירות נפשם של הנופלים נשמרת – ה'יזכור' של ברל וה'יזכור' לחללי צה"ל חולקים כ-30 מילים. אך בסוף ההספד – במקום שבו צפה ברל קץ לאבל, חותם ההספד המאוחר את החללים – שנפלו במערכות שהוכרעו ובמערכות שטרם פרצו – בלב ישראל לדור דור. העם שחזר לארצו והקים בה מדינה נאלץ גם בדור הזה, גם בדורות הבאים, לשמרה במחיר בניו ובנותיו.
במיקרוקוסמוס הישראלי שבראשי, אי אפשר לנתק את מילות ה'יזכור' מן הטקס שבו הן משמשות. דקה או שתיים אחרי שתסתיים קריאת ה'יזכור' ולמשך הטקס כולו אאבד קשב ואחזיר אותו – אחשוב על הנופלים ואנסה להיתפס בשם מסוים, אחשוב על בן דוד שלי ואצטער שכמעט לא הכרנו. אבל בזמן קריאת ה'יזכור' ירגישו המילים המשך ישיר לצפירה. אני לא זוכר שאי פעם קיבלנו הוראה ברורה לגבי מה צריך לעשות בצפירה – מלבד לעמוד ישר ולא לצחוק או לחייך. אולי קיבלנו אחת. אני מניח שקיבלנו אחת ושכחנו כי לא הצטרכנו. לשומעה היה נדמה לי שכדור הארץ בוכה על החיילים שנפלו, ההסבר הטוב ביותר שציפיתי לקבל.
ה'יזכור' נותן ליללה המנסרת פה המצויד ב-73 מילים. פה מאופק שמדבר למיקרופון בקול שמנסה להחביא את העובדה שהוא שבור, ובזמן שהוא מדבר כולנו מחושמלים לרגע אחד ארוך מ"קדושת הרצון ומסירות הנפש", מתאבלים איתו על זיו-העלומים, ומתייחדים עם זכר הנספים במערכה הקשה. ה'יזכור' הוא ציווי, הוא ספרייה, אך קודם ומעל הכל – הוא שָׂפָה לדבר בעזרתה על הנופלים.
מי שאיבדו לא צריכים את הציווי לזכור. האובדן לעולם לא יצליח לגרש את נוכחות האהוב שאבד. ואם צריכים אז כהרכנת ראש של עם שלם בפני אובדנם. ואולי, יש לקוות, כחיבוק. וכתף. בשם הנופלות והנופלים ה'יזכור' לא מתיימר לדבר. בשם הנופלות והנופלים, מזכיר לנו חנוך לוין ב'מלכת אמבטיה', איש לא יוכל עוד לדבר.
את הכתבה אני מבקש להקדיש לזכרו של בן דוד שלי. עשרים שנה שאתה בליבנו, ילד יפה.
לקריאה נוספת:
יזכור: מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, דפוס א. אתין, 1911
יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח
אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1981
תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת דומינו, 1991.
מעוז שמריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1956-1948, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1995
עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת משרד הביטחון, 1991
כתבות נוספות:
"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה
הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה
הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה
