רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

יצירת טשרניחובסקי לאור מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט
ב-6 בספטמבר בשנת 1938, בשיאם של המאורות שנודעו ביישוב העברי כ"מאורעות תרצ"ח", פרסם המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו "ראי אדמה", בעיתון הארץ. השיר עסק במאורעות המרד הערבי ובתוצאותיהן הרות האסון – מותם של יהודים רבים בכל רחבי הארץ.
יצירתו הלירית של טשרניחובסקי, גם זו שנכתבה בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, עסקה רובה ככולה בחוויות הילדות שלו, ובעיבוד זיכרונותיו שצפו בעולמו הפנימי לאחר עלייתו ארצה. באמצע שנות ה-30 הופיעו לראשונה בשירתו, לצד היצירות האישיות ואלה המתורגמות, יצירות לאומיות בעלות טון מגויס, פטריוטי ודידקטי, כתגובה לפרוץ המרד הערבי, או כתמיכה בישובי חומה ומגדל.
אחד הידועים שבשירים אלה היה השיר "במשמר", שיר הלל לנוטרים ולשומרים ביישובים, ששורת פתיחתו החוזרת בראשו של כל בית הפכה לסיסמתם של החלוצים, החל משנת פרסומו ב-1936:

גַּם הַלַּיְלָה הַזֶּה נְוַתֵּר עַל שֵׁנָה!
וּבַכָּף – כָּל הַבָּא אֶל הַכָּף: – מַשְׁעֵנָה,
הַמַּטֶּה, הַמַּעְדֵּר, הַמַּלְגֵּז, הַמַּקוֹר,
בַּמִּשְׁמָר, בַּשָּׂדֶה, בַּקָּמָה – וּבַקּוֹר,
נִתְגַּבֵּר לֹא לִשְׁמֹעַ הַדֹּפֶק הֶחָם,
מַחֲרִישׁ קוֹל-מִדְבָּר כְּמַהּ-בִּזָּה וּצְמֵא-דָּם.

שירים "מגויסים" אלה במרחב שירתו של טשרניחובסקי העלו תמיהה בקרב חוקריו וקוראיו, שראו בו משורר שיצירתו מתעלה על הפוליטי והאקטואלי:
"קשה לומר מה הניע את טשרניחובסקי לכתוב את השירים האלה ושכמותם, שאינם שונים בהרבה מאותו סוג ספרות שהוא עצמו גינה בנימה קשה ובחדות הבחנה במאמרו 'מעין הרהורים על הספרות' "
כך שואל ד"ר עדו בסוק, מי שהקדיש ליצירתו של טשרניחובסקי את הביוגרפיה המקיפה "ליופי ונשגב ליבו ער".

מעיון במכלול שירי המאורעות של טשרניחובסקי שנכתבו בשנים 1936–1939, ניתן לשער ששיריו מתקופה זו היו חוב ששילם המשורר אל הסביבה התרבותית הארץ ישראלית שבתוכה פעל כמשורר ואיש רוח. טשרניחובסקי לא רצה להתגדר בתפקיד המשורר הזר, המצוי בספירה תרבותית עילית עם תרגומיו האליטיסטיים, ושירתו האסתטית. הוא לא רצה להיות משורר המנותק מהוויית הלאום בשעה כה גורלית, בה אנשי היישוב העברי נתונים בסכנה גדולה, ועל כן מיהר להוציא מקבץ של שירים המגויסים למען המאבק הלאומי.
אולם האם עשה זאת כ"מס שפתיים" של משורר לקהל שומעיו? או שמא עשה זאת מתוך הזדהות של אמת עם מצוקת היישוב היהודי בארץ?
ביחס לשיר "ראי אדמה", אין מקום לספק. כל הקורא בו חש מיד את מידת ההזדהות והרגש העז המשוקעים בשורות השיר.

ראי אדמה – שיר טקסים אולטימטיבי
השיר "ראי אדמה" הוא אחד מהשירים המוכרים ביותר של טשרניחובסקי. את הפופולריות שלו ניתן לייחס לטקסי האבל והקבורה של נופלים במערכות ישראל שאימצו את השיר והקנו לו מעמד כמעט דתי. הוא נכלל באסופות שונות, ובאנתולוגיות לאומיות, ואפילו בהגדות או בתפילות חילוניות, כטקסט בעל מעמד של קדושה.

אולם, מה בשירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה" הפך אותו למתאים ופופולרי כל כך למעמדיה הטקסיים של האומה?

לדעת בעז ערפלי זכה השיר למעמד זה דווקא בשל הפשטות והישירות שלו, ודווקא משום שהוא השכיל לשלב את האבל על כאבם של היחידים יחד עם הרוממות הלאומית המיוחסת למותם.
ערפלי שרטט את מהלך התקבלותו של השיר: לטענתו, השיר התקבל בתחילה בהתלהבות כשיר אבל לאומי. ככל שחלפו השנים וככל שהתחזק הממד האינדיוידואליסטי ונדחקה האידאולוגיה הלאומית הקולקטיבית, כך החלו מפסיקים לקרוא בשיר. אלא ששנים לאחר שנזנח השיר, הועלה השיר מחדש לקדמת הבמה. לדעת ערפלי בקריאה המחודשת בשיר "ראי אדמה" מצאו בו הקוראים הד לתחושות הקשות של בני דורם, על כאב האובדן, על תחושת ההחמצה הנוראית, והוא נמצא כאחד מן השירים הנאמנים ביותר להוויית השכול האותנטית.

"ראי אדמה" של טשרניחובסקי הצליח לעמוד במבחן, ולהפוך לאחד משירי השכול החשובים ביותר משום שאין הוא מביע רק את הוד קדושת הנופלים והצדקת הקרבנות, אלא יש בו גם מבע אמיתי לכאבם של יחידים, ויש בו ביקורת עצמית נוקבת מאוד ביחס לתרבות השכול, עד כדי שימוש במספר ביטויים סרקסטיים כמו "הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ… אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?", ובמנטרה החוזרת: "כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד".
אריאל הירשפלד ניסה אף הוא להסביר מדוע זכה דווקא השיר "ראי אדמה" לכזאת אהדה בקרב הציבור הישראלי. גם הוא נועץ את ההסבר בנימה האותנטית של השיר, וכדי להדגים את יתרונו הגדול של השיר, משווה אותו הירשפלד לשיר אחר, "מגש הכסף" של נתן אלתרמן, אף הוא חביבם של עורכי הטקסים בכל שנות המדינה:

"כמה רחוק השיר הזה מ"ראי אדמה" של טשרניחובסקי, למשל – השיר היודע "כי היינו בזבזנים עד מאד". נכון הוא שהמלה בזבזנים מובנת קודם-כל דווקא בהיפוכה, כלומר, הבזבוז מובן כנתינה שמעבר לכל היגיון. אבל מתחת לכך מנסרת משמעותה הראשונית של המלה: מות הבנים היה בזבוז משווע. והרי אין אב ואין אם ואין אח ואחות שלפני כל משמעות ולאום וקורבן – רואים רק חורבן ואת האובדן הנורא שאין לו מילה מלבד בזבוז.
כך, בכל מילה בשיר של טשרניחובסקי שמור פתח סודי לרגש הנורא, המתפשט וחותר מתחת לטקס המדיני המבקש לראות בהרג קורבן; הרגש הגורף של היאוש, והאיבה למקום ולאדמה שאינה רואה דבר. כך שומר "ראי אדמה" על נאמנותו לאדם היחיד. ליחיד יש מקום בתוך הכלל. "ראי אדמה" אינו שיר המבקש להרוס את הקהילה ואת טקס הזיכרון. ההפך. אבל הוא יודע שבלא עדות ליאוש ובלא מתן פתח לפלצות, ברמז, מתחת לפני השטח של הדיבור השירי (שהוא הטקס עצמו!), יבגוד השיר בנמענו העיקרי – האדם השכול. יותר מכך: מבנה החברה כולה יקרוס אם יהיה בנוי על הדחקה ודיכוי של אותם רגשות הרסניים שמפעמים ביחידים העושים אותה".

ראי אדמה – שיר שכול דו קוטבי
לכאורה, השיר "ראי אדמה" מבוסס על מטאפורה שחוקה ובנאלית שימיה כימי "שדות פלנדריה", ושירי מלחמת העולם הראשונה: מטאפורה בה מדומים הנופלים הצעירים לפרחים, והפנייה הרטורית בשיר מכוונת לאדמה.
במובן זה משמש שירו של טשרניחובסקי עיבוד עברי לשירים שקדמו לו, ובדגם זה נכתבו שירי שכול נוספים אחר כך. השימוש בדימוי הפרחים כדי לתאר אנשים צעירים מייצר זיקות ברורות בין איכותם הסמלית של הפרחים, לבין הצעירים: יופי, רעננות, התחדשות ועדינות, וגם קמילה מהירה.
אך התבוננות מעמיקה מראה כי אין כאן כלל שיר בנוסח הידוע.
לדעת ערפלי, טשרנחובסקי מחיה בשיר את המטאפורה השחוקה ומחזיר את הקורא למשמעות המילונית של המילה "פרחים" ושל "טמינת זרעי פרחים באדמה". תיאור קבורת הזרעים באדמה לפרטי פרטיו רומז לקבורת החללים הצעירים, ובאמצעותו ממחיש המשורר את האבסורד שבהשוואה זו, שהרי איזו תועלת תצמח מקבורה זו? אין שום אידאולוגיה או ערך שיש בהם להצדיק את קבורתם של אנשים צעירים, וכל ניסיון למצוא צידוק או תועלת למוות כזה הוא פשע.
אך נראה כי אין זו עמדה המוחלטת של טשרניחובסקי.
בצד עמדה זו הפותחת את השיר מובאת בסיומו עמדה אחרת ולפיה אכן תצמח תועלת כלשהי ממוות זה, שיש לו איזו משמעות וטעם, משום שהמוות נעוץ בלב החיים והוא הסיבה לקיומם: "וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ… קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ… כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…"
שתי העמדות הללו המובאות בזו אחר זו בשיר, זו האנושית, האישית, המבכה על הזרעים שלא יראו אור שמש, וכנגדה הלאומית, הקולקטיבית, המתרוממת אל עבר הייעוד המשותף, מתגוששות ביניהן בשיר, והן שהפכו אותו לכל כך רלוונטי להוויית השכול הישראלי שאף היא נעה תמיד בין שני הקטבים הללו.
מעניין לראות שאף על פי ששתי העמדות הללו סותרות זו את זו, ומכחישות זו את זו, אין בשיר העדפה של עמדה אחת על עמדת חברתה.

חוויית השכול של טשרניחובסקי
איך הצליח טשרניחובסקי לנסח בצורה כה מדויקת ואותנטית את המורכבות הזו, את הדו-קוטביות הזו, הכרוכה במותם של צעירי הארץ שנפלו חללים?
פרט ביוגרפי שלא רבים יודעים על טשרניחובסקי, עשוי לתת את התשובה:
שאול טשרניחובסקי היה אח שכול. דב בער, צעיר אחיו, היה ילדי 1890. בשנת 1909 הוא גויס לצבא הרוסי והוא בן 19. שירותו הצבאי, כמקובל אז, ארך כשבע שנים. בסוף שנות שירותו לחם דב בער במלחמת העולם הראשונה ונפל מיד בתחילת המלחמה.

טשרניחובסקי כאח שכול, הכיר היטב את תחושת הבזבוז הנוראה והמקוממת שבמותו של אדם צעיר במלחמה. הוא ידע עד כמה זהו מוות טראגי, אבסורדי, בלתי מתקבל על הדעת, המשפיע על מעגלי חיים כה רבים. אך יחד עם הכאב האישי, הוא גם רוצה להאמין ולקוות כי מותו של האח האהוב, כמו גם מותם של הרוגי המאורעות, לא היה לשווא.
הבית האחרון בשיר מדגיש בצורה מועצמת את האמביוולנטיות של טשרניחובסקי. מצד אחד הפנייה הרטורית לאדמה, נמענת השיר, שתעניק משמעות, הוד וקדושה לקרבנות:
וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
אך מצד שני, לאחר כל הפאתוס, חוזרת ההתכנסות אל המנטרה המרירה, וחותמת את השיר בטון סרקסטי שאיננו מסוגל להשלים עם המוות:
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן