"שחם מבהירה כי כדי להיכנס אל אותו מרחב שפתי המכונה כאן 'שֶׁל הַשִּׁירָה' יהיה על הקוראים להתנסות ברגרסיה, כלומר לחזור לאחור, אל מרחב ינקותי, חייתי, חושי וראשוני ולוותר על שפתם השגורה". עינת פלדחי וגיא פרל על הספר "כֻּלָּנָה" מאת נעה שחם
שיר קצר זה מופיע בעמודו השלישי של הספר כֻּלָּנָה מאת נעה שחם, עוד לפני דף הזכויות. שחם מכריזה בפני קוראיה על מהלך תודעתי־פואטי מרכזי בספר, שבבסיסו חיפוש אחר שפה ראשונית בעלת איכות גופנית וחושית, שפה המתהווה ונחווית בחלל פיהם של המשוררת ושל קוראיה יותר מכפי שהיא שפה מדוברת. מיקומו של השיר עוד לפני דף הזכויות עשוי להיתפס גם כאזהרה לקוראת – מי שאינו מעוניין להתנסות בחוויה מעין זו מוזמן להניח את הספר מידיו כבר עתה. קוראים שיבחרו בכל זאת לחצות את הסף, ימצאו מיד אחרי דף הזכויות את המשכו הישיר של השיר הפותח:
כעת, אחרי שהזהירה, שחם מאתגרת את הקוראים שהעזו, ומבהירה כי כדי להיכנס אל אותו מרחב שפתי המכונה כאן "שֶׁל הַשִּׁירָה" יהיה עליהם להתנסות ברגרסיה, כלומר לחזור לאחור, אל מרחב ינקותי, חייתי, חושי וראשוני ולוותר על שפתם השגורה. ואכן, הספר כֻּלָּנָה מילא את חלל פינו, ועל פי המלצת המחברת ואזהרתה קראנו אותו כורעים על ארבע. ברשימה זו ננסה לשוב ולהזדקף מעט, לשוב אל המילון ואל המילים ולהרהר בעזרת המשׂגה מילונית־תאורטית במרחב התודעתי־פואטי ששחם מכוננת בספרה.
ז'וליה קריסטבה, בספרה Revolution in Poetic Language, מציעה בעקבות מושג ה"חוֹרָה" (chóra) אצל אפלטון (בית הקיבול הנשי של הבריאה), את "החורה הסמיוטית": חלל גוף־נפש ארכאי, שהילד תופס באופן חושי בשלב הטרום־לשוני שלו. חלל זה מייצג, לתפיסתה של קריסטבה, את מאפייני הקשר המוקדם עם האם, שמתבסס כל כולו על רשמים חושיים גולמיים, תחושות גופניות, דימויים, מקצבים וטונים. קריסטבה סוברת שגם בעת רכישת השפה, החוויה הפרה־שפתית אינה אובדת אלא נוצקת לתוך המבנים המילוליים והדקדוקיים ומעניקה להם גוון אמוציונלי ומוזיקלי ייחודי. ניתן אפוא לומר כי החורה הסמיוטית היא המקום שאליו רוצה שחם להכניס את הקורא. בכך היא מבקשת כאמור לטלטל את התודעה השפתית השגורה ולעורר בקורא מחדש חוויה פואטית־חושנית־ראשונית, לדוגמה:
המאפיינים הגולמיים והדחוסים של המרחב הסמיוטי מעוררים בנו לא פעם, לפי קריסטבה, כאב וסבל, בכך שהם ״שורטים את תודעתנו השבירה, וגורמים לנו לשכוח, לפנטז, לאבד את נקודות הציון המודעות״ (קריסטבה, בראשית הייתה אהבה: פסיכואנליזה ואמונה, רסלינג, 2004, עמ' 39–40). שחם מתייחסת לאיכויות המאיימות הללו של המרחב הסמיוטי כשהיא מתארת מה קורה כאשר העיניים נעצמות:
בשיר "שיעור מטפיזיקה" (עמ' 76), שחם מתייחסת לזיקה שבין הסמיוטיקה לשפת השירה. לתפיסתה, יש ביכולתה של שפת השירה לכונן מחדש את המרחב הסמיוטי, אשר אובד פעמים רבות בתוך המבנה הלוגי־לינארי של השפה הדבוּרה:
אחד ממאפייני שפתה הסמיוטית של שחם הוא השימוש הנרחב בגוף ראשון רבות. ברבים מהשירים אין היא כותבת רק בשם עצמה, אלא משמשת קול לאחווה נשית שזו שפתה הטבעית, שפתו הפנימית של ריבוי נשי, שבו הצורך באינדיבידואליזם מוחלף בקרבה ובשותפות אינטימית דרך עולמות הגוף, החושים והטבע. הדברים באים לידי ביטוי מזוקק בפואמה יוצאת הדופן "כֻּלָּנָה". לדוגמה:
בספרה כוחות האימה: מסה על הבזות, קריסטבה מתייחסת אל הבזות כאל היסוד המוקצה, המשפיל, המלוכלך והמבוזה בהוויה האנושית: ״גועל ממזון, מלכלוך, מפסולת, מרפש. התכווצויות והקאות המגנות עלי. דחייה, בחילה, המרחיקות אותי ומסיטות אותי מן הטומאה, מביב השפכים, מן המזוהם. קלון הפרשה, קלון הביניים והבגידה. ניתור מוקסם המוביל אותי אליהם ומפרידני מהם״ (עמ' 8; רסלינג, 2005, מצרפתית: נועם ברוך). הבזות מזוהה לפי קריסטבה עם הווייתו הנרקיסיסטית של האורגניזם, עם התוהו ובוהו שהוא שרוי בו בעת הסימביוזה שלו עם האם ועם תחושת הפניקה שמשדר הגוף בטרם התגבש לכלל ״אני״. זהו מצב שבו הסובייקט הוא גם ״אני״ וגם ״לא אני״, מצב שממנו ניתן לחמוק רק באמצעות ההגליה, הגירוש והפרידה מן האם.
"הבזות יוצאת החוצה" בשירתה הסמיוטית של שחם, הבזות נוכחת וניתן לחוש בה. היא מסמלת את חזרתו של המודחק, את החדירה של הסמיוטי לתוך המבנה השפתי, חדירה שמסכלת את יכולת ההכלה הלשונית שלנו ומערערת על ההבחנה החברתית־התרבותית בין ראוי לבלתי ראוי ובין גבוה לנמוך –
דומה שאחד מתפקידיה של הפואטיקה הייחודית של שחם היא להוות מרחב מגע עם הבזות, המיוצגת בין השאר על ידי הפרשות הגוף. בשיר "אספקלריה מאירה" (עמ' 29) ניתן לראות כיצד לא זו בלבד שחומרי הבזות אינם מורחקים – הם עצמם עוברים טרנספורמציה לשירה. הם השירה:
גם חלקו השלישי של השיר "ניתוח הפרק" (עמ׳ 81) עוסק באופן מזהיר באותו טשטוש – הפעם נחצים הגבולות בין אוננות לבין השירה: "וְתַגִּידִי נֹעָה / יַד יָמִין / זֹאת הַיָּד שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת אוֹ הַיָּד שֶׁאַתְּ / מְאוֹנֶנֶת?"
בשיר "סדר אב" (עמ' 37), שנביא במלואו, שחם מרפררת אל תאורטיקן פסיכואנליטי צרפתי נוסף – ז'אק לאקאן:
לאקאן, במאמרו "The mirror stage as formative of the function of the I", תופס את הקשר הטרום מילולי תלוי־המבט של התינוק עם אמו כקשר פתייני ומתעתע מטבעו, החוסם את תהליך יצירת המשמעות ומשויך ל״סדר הדמיוני״. לתפיסתו של לאקאן, רק עם כניסתם של השפה ושל האב לתמונה יכול להיוולד "סובייקט" אוטונומי, שיכול לפרש ולעצב את עולמו הפנימי ולקחת חלק בתוך המבנה החברתי־תרבותי שלאקאן מכנה ״הסדר הסמלי״.
שחם מבקרת את עמדתו של לאקאן באשר לעליונותו של הסדר הסמלי וטוענת כי המשמעות נוצרת עוד הרבה לפני כניסתה של השפה לתמונה, ולמעשה מצויה ״בְּכָל חֶלְקִיק שֶׁל אֲוִיר וּבְכָל חֹר תַּחַת״. היא חוזרת ומפירה את הגבולות החברתיים המקובלים שבין המקודש והבזוי, הראוי והבלתי ראוי, המסודר והכאוטי, ובכך תומכת בתפיסתה של קריסטבה, הרואה את תהליך הבניית המשמעות כתהליך הנתון בדיאלקטיקה תמידית בין אלמנטים סימיוטיים וסימבוליים, כפי שכותבת דינה חרובי בהקדמתה לספרה של קריסטבה, בראשית הייתה האהבה: ״אמנם הסימבולי מספק את המבנה ההכרחי לתקשורת, וללא הארגון הסימבולי ניוותר רק עם צלילים או מלמול מטורף, אך הסמיוטי מספק את המניע הפיזי ליצירת תקשורת, לכניסה להליך של משמעות. בלעדיו תהיה המשמעות ריקה, וייתכן שתקשורת אף לא תתרחש כלל. שני היסודות הכרחיים ליצירת משמעות, והמתח ביניהם הוא המעניק למשמעות אופי דינמי״ (עמ' 10–11).
נחתום בקטע מתוך השיר "נקבוביות" (עמ' 39–38), שגם בו מתקיים המתח הזה שבין מרחב נשי־חושני־סמיוטי ובין הסדר הסמלי ושפת האב, המיוצגים בו כלוע שמעליה יש לרחף. הסדר הסמלי מתואר בו כמקום שאליו חוזרים, תוך שמירה על המתח המפרה בינו לבין הסמיוטי – בלי הצורך לוותר על אחד משני המרחבים הנפשיים.
עינת פלדחי, ילידת 1972, מתגוררת במשגב שבצפון. פסיכולוגית קלינית, דוקטורנטית במסלול הבין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, מטפלת בקליניקה פרטית. נושא המחקר שלה עוסק בשלושה מרחבי־אמונה בחשיבה הפסיכואנליטית.
גיא פרל, יליד 1967, אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. עובד בקליניקה פרטית, מורה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאומנויות המילה, דוקטורנט במסלול הבין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו הבא, "מערה", יראה אור בקרוב בהוצאת לוקוס. חבר המערכת המייסדת של המוסך.
"הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו."
אנה לוקשבסקי, טבע דומם עם תפוחי אדמה, שמן על בד, 70X48 ס"מ, 2015
.
תפוחי אדמה
מאת מירה מגן
עלה במדרגות הכי לאט שהוא יכול כאילו הוא זקן, יש לו עוד שבע מדרגות עד הדלת שלהם בקומה השנייה, שם רגל על המדרגה, אחריה עוד רגל ונעמד, ראה ג'וק מת ובעט אותו בין סורגי המעקה שיעוף למטה, התכופף מעל הסורגים וראה אותו נוחת על יד הדלת של המַליָאנים, עלה את השלוש האחרונות ולפני שנכנס אסף אליו את הרצועה הקרועה של הילקוט שהיא לא תגיד לו, שוב החולירות האלה קרעו לך אותה? חכה מה שאני יעשה להם מחר. הכי טוב לו שהיא לא תהיה בבית, יש לו מפתח, הוא ייכנס, יתקע את הילקוט בין המיטה לארון, היא לא עד כדי כך בודקת, רק ביום של הניקיון היא מעיפה כל דבר מהמקום שלו. נכנס, ראה אותה שהיא בבית ואמר, שנייה אני חייב לשירותים, רץ עם הילקוט לחדר, תקע אותו בין המיטה לארון ונכנס ישר לשירותים.
מה, אין שירותים בבית הספר? למה התאפקת? הסתכלה עליו במבט שעושה לו חורים בחולצה ולפעמים גם בעור.
בבית ספר לא הצטרכתי, מה יש לאכול היום? הוא לא סובל את עצמו שהוא ישר שואל על אוכל, זה למה הוא שמן כל כך, אבל בפעם הזאת הוא שאל בשביל להעביר נושא, שהיא תעזוב אותו עם השירותים וכל זה.
תפוחי אדמה מטוגנים ושניצל, אמרה.
זה כמעט מה שיש כל יום אפילו שהדיאטנית של קופת חולים אמרה שהוא חייב לרדת מתפוחי אדמה ובטח ובטח ממטוגנים. הוא מצידו לא אכפת לו, זה היא שקובעת, בימים שהיא לא עובדת יש לה סבלנות והיא מכינה לו עדשים, קינואה, סלט חסה, חזה עוף, דברים בריאותיים כאלה, בימים שהיא עובדת היא עצבנית, עושה הכול צ'יק צ'אק וכל שנייה אומרת זוז לחדר שלך, מה אתה מסתובב לי בין הרגליים וכאלה.
ישב לשולחן וספר שש־עשרה חתיכות של תפוחי אדמה, חלק היו גדולות חלק בינוניות וחלק קטנות, חלק מטוגנות חזק, הטיפות של השמן יצאו מהם כמו זיעה, על ידם הייתה חתיכת שניצל תירס מטוגן מהחבילה של הצמחוני, גם השניצל הבריק משמן, ככה הפנים שלו בראי של השירותים אחרי ההקפות בשיעור ספורט.
היא הלכה לחדר שלה לדבר בטלפון עם צביה אחותה, דודה שלו. נעץ מזלג בשניצל, דקר גרגר תירס צהוב ובלע אותו בלי ללעוס, אבל זהו, יותר הוא לא בולע ככה, אם יאכל מהר התפוחי אדמה ייגמרו לו מהר, מצד שני, אם יאכל לאט המטוגנים האלה שהוא הכי אוהב אותם ממש חמים יתקררו לו… מעצבן שדווקא החתיכה הכי גדולה של התפוחי אדמה יצאה לבנה כזאת, אין לה טיגון בשום צד, שכנזייה שמנה כזאת. טוב, מה זה שייך עכשיו, הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו. ראשונה יאכל את השכנזייה השמנה, היא הכי פחות מדליקה, לא תפסה שום טיגון. הביא אותה לפה, הכניס אותה כולה בבת אחת והצטער, אם לפחות היה מחלק אותה לשתי חתיכות היה לוקח לו יותר זמן לחסל אותה והאוכל היה נגמר לו יותר לאט. שאל אותה אז מאיפה הטיפות שקנתה ואמרה שזה מגוף של איזה גבר שהיא לא מכירה. אמר לה, אם את לא מכירה אז איך שילמת לו ואמרה, טיפש, זה לא הולך ככה, יש בבית חולים בנק של החומר הזה ומשלמים לבית החולים. שאל אותה באיזה צבע היו הטיפות ואמרה לבן.
מעניין אם הגבר של הטיפות האלה היה שמן, היא כשרואים אותה מהצד היא בעובי של עיפרון אם לא מחשיבים את הציצים שהיא סידרה לעצמה שיוצאים לה מהגוף החוצה כמו שני טנקים. אמרה לו פעם, למה טנקים, פומלות. שיהיה פומלות, מה אכפת לו, חיברו לה אותם בניתוח, בשבוע של הניתוח ביקש שתקנה לו אופניים ואמרה שאין לה כסף עכשיו, שאפילו בשביל הניתוח לא היה לה ועשתה הלוואה. הוא דווקא אהב את איך שהייתה לפני הפומלות האלה, כשחיבקה אותו הרגיש עליו את העצמות שלה, הלב שלה דפק לו ישר על העור, עכשיו היא מחבקת אותו וזה כאילו שמה גלגל ים ביניהם.
לא סבל להתקרב אליה כשחזרה מהניתוח, רצתה לנגוע בו התרחק ממנה והיא אמרה מה אתה בורח, בוא תביא חיבוק לאימא שלך,
אמר לה לא בא לי, ואז אמר אחר כך ואז הביא לה חיבוק כאילו היא שורפת, כאילו היא אש, נוגע חצי שנייה ובורח.
הם מעצבנים אותך? שאלה.
כן.
אתה יודע שאתה קצת אשם, שבגללך עשיתי אותם? צחקה צחוק מלא חחחח, אני הינקתי אותך כמו שאף אימא בעולם לא הניקה, בטירוף הינקתי אותך, שמונה־עשרה חודש אתה עליי יום ולילה בוקר וערב זה גמר לי אותם, אחרי שהפסקת לינוק נהיו לי שתי שקיות חלב ריקות, מה זה ריקות, דבוקות מרוב שרֵיקות, הלכו לי לגמרי.
אז אם כבר לא צריך חלב אז מה 'כפת לך שהם ריקות? שאל,
צריך אותם גם לדברים אחרים, אמרה. לא אמרה איזה דברים ולא שאל.
פעם אחת, לפני כמה זמן, חיבקה אותו, דגדגה אותו ככה תחת בית השחי ואמרה לו, איזה צחוק נִיסוֹ, אתה יודע שגם לך יש קצת ציצים?
העיף את הידיים שלה ממנו ראה אותן חוטפות פליקים מהשולחן והלך לחדר שלו, הביא את המיטה שלו לדלת וגם את השידה, חסם את הדלת ולא פתח לה אפילו שבכתה, שאמרה סליחה זה היה בצחוק, שנתנה בוקסים לדלת.
שלוש חתיכות כבר אכל ושני ביסים מהשניצל תירס, לא יודע אם לאכול עכשיו את זאת או את זאת, אבל את ההכי מטוגנות ישאיר לסוף, נשארו עוד שלוש־עשרה, סידר אותם בצורת שבלול, קודם השש שחצי מטוגנות, באמצע הארבע שמטוגנות בינוני ובאמצע של האמצע שם את השלוש הכי שרופות שאותם יאכל אחרונות, צופף את כל החתיכות שיחממו אחת את השנייה ובחר לו קטנה אחת מהשש, חתיכה רזה ונמוכה, כמו אורלי בכיתה שלו שבכל דבר היא לא זה ולא זה, לא הכי ספורטאית ולא הכי חלשה, לא הכי יפה ולא הכי מכוערת, לעס את אורלי, בלע וחשב, ילד שהוא לא הכי בזה ולא הכי בזה ולא בכלום לא שמים לב אליו, אם בא לבית ספר או לא בא זה אותו דבר, אף אחד לא מרגיש, זה להיות סתם אחד, חבל שהוא לא סתם אחד, הוא חייב להוריד איזה עשרה קילו בשביל להיות סתם, עד שלא יוריד אותם אין לו סיכוי, עד עכשיו אין מישהו אחר שיהיה השמן של הכיתה, גם ב־ב' השנייה אין.
מחץ את האחרונה מהשש, ריסק אותה, מעך אותה עד שנהייתה שטוחה כמו דף של מחברת, גרף את כל המעיכה, העלה על המזלג ובלע במכה אחת. כמה היא מדברת עם אחותה. הרבה מהדיבורים שלהם על כסף. ביום שדגדגה ואמרה שגם לו יש, הפך את כל הארון של העזרה ראשונה ומצא תחבושת מגולגלת שפעם אחרי שנפלה במדרגות שמה על הברך שלה, הלך למקלחת, נעל את הדלת אפילו שמזהירה אותו תמיד שלא ינעל וניסה פעם ועוד פעם עד שהצליח להקיף את החזה שלו עם התחבושת ומתח אותה חזק עד שעשתה מהחזה שלו פיתה, מתח והחזיק את הקצה של החבישה דבוק לגוף שלא יברח לו וביד שנייה הדביק עליו פלסטר של יבלות ועוד פלסטר ולבש על זה את הטי־שרט ונעלמו הציצים, היה לו שטוח כמו לרועי זיק הרזה של הכיתה. לא אמר לה כלום אבל באמצע ארוחת ערב היה עייף, נפתח לו הפה והפיהוק העלה לו את החזה ויצא קול פקקק כזה והתחבושת נפתחה, הפלסטרים הדפוקים של היבלות לא החזיקו, נפרדו מהתחבושת. היא שאלה מה זה היה הרעש הזה, אמר לא יודע והסתכלה רגע לצדדים מחפשת מאיפה זה, קמה להרתיח מים ואחר כך מיהרה למקלחת כי הייתה לה משמרת והלכה להתרחץ ולהכין את עצמה למשמרת והוא נפטר מהתחבושת הדפוקה הזאת בזמן שהסתדרה.
הפך עם המזלג חתיכה משולשת מהארבע, מטוגנת חזק בקצוות, מבחוץ צהובה וחומה, בפנים לבנה כמו קמח, חתך אותה לחצי ואכל לאט ואז את החצי השני. היום אין לה משמרת, הוא אוהב שהיא בבית בערב. הוא לא אוהב וגם לא שונא את סיגל ששומרת עליו כשהיא הולכת למשמרת שלה, כאילו שצריך לשמור. הסיגל הזאת ממילא כל הזמן בטלפון שלה, אם יעמוד בחלון ויכין את עצמו לקפוץ היא לא תשים לב, יקפוץ ולא תדע עד שידפקו לה בדלת ויגידו מצאנו את ניסו של ויקי מרוסק בחניה למטה. היא בטח תהיה באמצע סלפי ותגיד, שנייה, שנייה…
אמר לה פעם, יותר טוב שתעבדי ביום בזמן שאני בבית הספר ותהיי אַתְ איתי בלילה, אמרה שבלילה משלמים כפול. אמר לה שמצידו שיהיה להם פחות כסף ושלא תעבוד בלילה, אמרה, זה שלושה לילות סך הכול, אל תעשה מזה סיפור.
הוא לא סובל את בזק שמעבידים את האנשים שלהם בלילה. עכשיו לקח את החתיכה האחרונה מהארבע שמקיפות את השלוש שמטוגנות הכי הכי. הוא יותר אוהב איך שהיא נראית בבית ולא איך שהיא מתלבשת ומתאפרת למשמרות שלה. תמיד כאילו הולכת לאודישן לכוכב הבא או לאח הגדול. לובשת דברים שחצי מהפומלות שלה בחוץ וחצאית בגודל שמתאים לילדות בכיתה שלו, לא מכסה לה כלום. מזל שהיא לא מגיעה ככה לבית ספר שלו. רק פעם אחת כשהמנהלת התקשרה אליה ואמרה לה ניסו ברח מבית הספר, הוא יושב ברחוב בתחנה, הגיעה לבית ספר לפני שהספיקה להחליף מהלילה, אספה אותו מהתחנה, לקחה אותו ביד כמו תינוק ואמרה, מה היה, אתה אומר לי עכשיו מה קרה. היה כמו בלון מפוצץ כשכל הבכי יצא ממנו, אמר, הם רצו לראות אם הבולבול שלי שמן או שהוא רגיל והתחילו להוריד לי את המכנ… לא הצליח להגיד יותר כלום, הבכי סתם לו את הגרון והפה והעיניים והאף. היא נתנה לו יד חזקה שהכאיבה לו אבל גם הייתה לו נעימה, הרגיש מהיד שלה שהיא אומרת לו, ניסו, אני איתך באש ובמים. חכה איזה בלגן אני הולכת לעשות להם.
הוא רצה שתשרוף את הכיתה ואת זיקו ועומרי ואת כל הבית ספר. נכנסו בשער של בית ספר והלכו ישר לכיתה שלו, פתחה את הדלת באמצע שיעור חשבון, כזה חזק פתחה שאם לא הקיר שחוסם הדלת הייתה עפה לחצר, המורה נהייתה לבנה ואמרה, מה זה, מה זה, והילדים פתחו עליהם כאלה עיניים כאילו הם רואים סרט של מפלצות. אימא שלו עם הטנקים האלה שלה בחוץ והאיפור שירד לה מהעין והיה מרוח לה על הלחי ועשה אותה כמו שודד ים אמרה לו, תראה לי מי זה, עכשיו אתה מראה לי מי עשה לך. אמר לעצמו בלב, לא 'כפת שיהרגו אותי אחר כך ושאני אמות, והצביע על זיקו ואחר כך על עומרי והיא הלכה אל זיקו, תפסה אותו מהצווארון, העמידה אותו וניערה אותו כמו שהיא מנערת את השמיכות שלהם בבוקר והמורה אמרה, סליחה גברת מנשה, אני מבקשת שתעזבי… ואימא שלו אמרה את לא תגידי לי שאני יעזוב, אם את לא יודעת להגן על הבן שלי אז אני אעשה את העבודה, זיקו התחיל לבכות ועומרי היה לבן ורעד וחיכה לתור שלו ושניהם בכו והמורה חייגה למנהלת והיא נכנסה עם הסגן והיה בלגן גדול אבל הוא ידע שאף אחד לא יכול על אימא שלו, שהיא תנצח את כולם ולא היה אכפת לו מאיך שהיא נראית ושרואים לה הכול. היא לא עזבה את זיקו מהצווארון שלו ואמרה כל מיני מילים, משטרה, תלונה, הטרדה מינית, ועוד מילים שלא הבין וכל הזמן הסתכל על עומרי וראה אותו מתקפל בתוך הכיסא שלו, תכף יורד מתחת לשולחן ועושה את עצמו קטן כמו עכבר שלא תראה אותו, חושב שלא תשים לב ותשכח ממנו אבל היא אין אצלה לשכוח, אחרי שגמרה על זיקו העקבים שלה דפקו חזק כאילו היא דופקת שניצלים, הלכה בין השולחנות ועברה מהצווארון של זיקו לצווארון של עומרי, תפסה אותו בגרון מאחורה כאילו הוא חתול, מזיזה אותו קדימה ואחורה עד שהסגן בא ותפס לה את היד ואמר, גברת מנשה תירגעי בבקשה.
עכשיו נשארו שלוש, אלה שמטוגנות הכי הכי, כבר לא נפוחות כמו שהיו בהתחלה, הקליפה המטוגנת מקומטת, נגע בהן עם האצבע, גם לא חמות כמו שהיו בהתחלה, לקח את הכי קטנה, אכל לאט, הרגיש את הטיגון שלה בלשון ואז מעך אותה בשיניים לאט לאט וחשב איך היו כולם כמו זבובים מתים, מילה לא הוציאו, רק כשיצאו אימא שלו והוא מהכיתה קמו לתחייה כל הזבובים, בהתחלה רק זמזמו ואז בבת אחת איזה רעש נהיה, הלך עם אימא שלו ושמע אותם מהגב, איזה בלגן נהיה, מלא צעקות וכיסאות זזים והיא אמרה לו,
הראינו להם מה זה, אה? רוצה גלידה?
היא הסכימה לו שלושה כדורים של גלידת שוקולד וגם סוכריות קטנות מעל הכדורים. ביום אחר הייתה אומרת לו, ניסו, גלידה שמנה כזאת זה הדבר האחרון שאתה צריך. עכשיו צחקה איתו ואמרה, יאללה תאכל בכיף, נשבעת לך אף מילה לדיטאנית.
באותו יום אחרי שהם רצו לראות לו ואחרי שהיה כל הבלגן הזה בכיתה ואחרי הגלידה היא אמרה לו, 'סתכל לי טוב טוב בעיניים ניסו, אני בשבילך עד סוף החיים, לא משנה מה. גם רצתה לקנות לו קלפים של סופר־גול או פנס כיס או משהו אחר אבל הוא הכי רצה להגיע הביתה ושהיד שלו תהיה ביד שלה כל הדרך. איך שהגיעו הלך למקלחת, נעמד על כיסא בשביל שיהיה בגובה של הראי, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים אבל לא ידע אם שלו שמן או רגיל, לא ידע איך זה אצל ילדים אחרים, לא זכר אם ראה פעם למישהו בכיתה שלו.
נשארו לו רק עוד שתי חתיכות, קודם יאכל את הסמרטוטה שהתכווצ'צ'ה לגמרי, תקע בה את המזלג עד שהמזלג עבר אותה ודפק בצלחת, הכניס לפה והחזיק אותה על הלשון כאילו היא סוכרייה, מצץ ממנה את השמן עד שהתייבשה כמו צימוק ונדבקה לו לחך, דחף את הלשון שתיכנס בין החתיכה הדבוקה והחך ובלע אותה כאילו הוא חולה ובולע אקמול. אימא שלו עוד עם אחותה בטלפון אבל לפי איך שהקול שלה עכשיו היא הולכת לגמור את השיחה, תקע את המזלג בחתיכה האחרונה, בזותי שהייתה הכי יאמי ועכשיו כבר קרה לגמרי, הביא אותה לפה, עשה לה שני ריסוקים חזקים בשיניים ובלע אותה.
שבעת? היא באה מאחוריו שמה לו יד הגב, אתה מזיע, רוצה מזגן?
איך שאת רוצה. את יודעת שיש שכנה חדשה?
כן, בדירה של המלייאנים, הם בטח שחטו אותה עם השכר דירה…
הילדים שלה כבר גדולים, לא באו לגור איתה.
איך אתה יודע?
אמרה לי. היה מתאים לך מכנסיים כמו שלה. אמר והאצבעות שלו ציירו עיגולים בשמן שנשאר בצלחת הריקה.
מתי נהיית לי סטייליסט? נתנה לו צ'אפחה קטנה, מה יש, מה רע במכנסיים שלי?
שלך צמודים, רואים לך כמה הרגליים שלך רזות, בגלל זה הם קוראים לך חוּטָה. אמרתי לה שתיזהר מהכלב…
הזיז את העיניים שלו מהצלחת והלכו ישר אל הרגליים שלה, דקות כל כך, עוד לא בן שבע ושלו כבר יותר שמנות משלה. איך רזה כזאת הולידה שמן כזה. הדף את הצלחת אל אמצע השולחן, זז אחורה עם הכיסא, קם מהשולחן והיא שאלה,
הרבה דיברת איתה?
לא, רק על זה שהילדים שלה כבר גדולים ועל הכלב.
טוב מאוד. קודם נכיר אותה ונראה מי ומה, עד שלא יודעים עליה כלום שומרים מרחק, כן? דרך אגב, אני עובדת הלילה במקום מחר, סיגל תבוא.
איך שאמרה סיגל הרגל שלו החטיפה לרגל של השולחן. למה? רביעי היום, את לא עובדת ברביעי.
התחלפתי עם מישהי רק לפעם הזאת, מחר בערב יש אספת דיירים, מה קרה לך? מה נהיה ממך לימון כזה? אם לא נהייה באספה נאכל אותה, יבקשו מאיתנו כסף, תשלומים על כל מיני דברים… מי שלא בא לאספה אוכל אותה, ניסו, זה לטובתנו שאני עובדת היום במקום מחר.
אמר, טוב, וחשב, חרא. חרא על העבודה שלה וחרא על הכסף ועל סיגל ועל זה שלא הכינה קינוח. הלך לחדר שלו, הדליק את הטאבלט שלו, לחץ על הפנתר הוורוד, הפנתר נשכב על הרצפה ונהיה דק כמו חוט, שום עובי לא היה לו, הפנתר ואימא שלו אותו דבר אם לא מחשיבים את הניתוח של השקיות חלב. ראה שלושה סרטים של הפנתר הוורוד והלך לחלון, מהחלון שלו רואים רק חצי חניה, ירד למטה, אולי השכנה החדשה נמצאת בחצי שלא רואים, ישאל אותה מה השעה או איך קוראים לה, או שיגיד לה משהו על הכלב.
מירה מגן פרסמה עד כה עשרה ספרים, ספריה היו לרבי מכר ורובם תורגמו לגרמנית וצרפתית. "מיכאלה", ספרה האחרון עד כה, ראה אור ב-2018 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
רוויזיוניסט משיחי, קומוניסט ערבי, מפא"יניק וליכודניק נפגשים במעלית. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אך אלה גיבורי הרשימה הבאה. המשותף לכולם: הם היו אולי חברי כנסת בינוניים, אבל סופרים ומשוררים גדולים.
ימי בחירות. האוויר סמיך מדיבורים גדושי אינטרסים ומהבטחות חלקלקות ושקריות. הרשת מתפקעת מיצירתיות של קמפיינרים חדורי מוטיבציה. התקשורת חוגגת רייטינג, והכל סביב רווי מילים.
לטקסטים תפקיד חשוב ומכריע בתוך המולת הבחירות. הם לב התעמולה. הם מקור השכנוע: "ימין. חזק". "אין מהפך בלי מרץ". "התקווה לחרות שלך". "חזק וברוך".
חזק. וברור. ושווה לכל נפש. כך הן מליצות וסיסמאות הזמן: אינן צריכות פענוח ועמל. נקלטות בשנייה ונחקקות בזיכרון הציבור לפחות עד סף הקלפי.
סיסמאות הבחירות הן יריבותיהן המרות של השירה והספרות היפה. הספרות והשירה הן הפך כל מה שיש לסיסמאות הבחירות להציע: הן מבקשות להן מקום בנצח. הן דורשות הרהור נוסף, ובעיקר שהות. הן מציעות, כמיטב יכולתן, מורכבות, ועומק. השפעתן על הקורא היא איטית ומתמשכת. הן חפצות להיות נחלתם של יודעי חן והן מעניקות מחסדיהן רק ליחידי הסגולה שבחרו להתאמץ עבורן.
ואף על פי שהשירה והספרות כה שונות מן הפוליטיקה, לעיתים הן הולכות שלובות זרוע, מצליחות להכיל זו את זו ולקשור קשר הדוק ביניהן.
הקשר בין הספרות לפוליטיקה מעלה שאלות גדולות ונכבדות: האם תיתכן יצירה ספרותית פוליטית? או שמא, האם תיתכן יצירה ספרותית שאיננה פוליטית כלל? מה מעמדה של ספרות המגוייסת למטרות פוליטיות ומפלגתיות? ומה כוחן של השירה והספרות להשפיע על השיח הפוליטי ועל סדר יומם של מוסדות המדינה?
האוסף המיוחד בספריית הכנסת
הנה עובדה מעניינת:
בספריית הכנסת מצוי אוסף ספרים מיוחד ונדיר המכיל 1,600 ספרים, שהמשותף להם הוא שכולם נכתבו בידי חברי כנסת ישראל מאז הקמתה.
מבן גוריון ("האמת קודמת לכל", "חזון ודרך", "לקראת העתיד") ועד יאיר לפיד ("אלבי", "האשה השנייה"), מגולדה מאיר ("חיי") ועד פנינה רוזנבלום ("רגעים מתוקים") – כיאה לנבחריו של עם הספר, הרבו הח"כים שלנו לחטוא בכתיבה.
שלוש שנים עמל צוות ספריית הכנסת כדי להרכיב את האוסף הזה, שבתוכו גם ספרים נדירים, ופריטים שנעלמו כבר מזמן מהמדפים. לדברי מנהלת ספריית הכנסת, גילה אלדר, יותר משליש מחברי הכנסת, שכיהנו בה מראשיתה ועד לשנה זו, פרסמו ספרים! זהו מספר חסר תקדים ביחס לפרלמנטים אחרים בעולם, ויש במה להתגאות.
מבין 1,600 הכותרים השמורים באוסף הכנסת אפשר למצוא ספרים במגוון רחב של תחומים וסוגות: אוטוביוגרפיות רבות ("בגוף ראשון" לאהוד אולמרט, "כל הדרך" ליצחק נבון), ספרי מחשבה והגות מדינית ("בחבלי התנחלות" של לוי אשכול או "כיסופים בארץ המחסומים" של עזמי בשארה), עיון ומחקר ("המגילות הגנוזות ממדבר יהודה" של יגאל ידין ומחקריו של אריה אלדד בתחום הרפואה והספרות), ספרות תורנית (ספריו של הרב חיים אמסלם למשל), ספרות ילדים ("עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור וספרי ילדים לרוב מאת אורי אורבך), מדריכי טיולים ("מדריך [טומי] לפיד" המוכר לנופשי העבר), ואפילו ספר בישול אחד ("פפריקה" גם הוא מבית היוצר של טומי לפיד).
גם ספרי פרוזה לא מעטים השאירו לנו חברי כנסת ישראל ("אשת איש" של שלי יחמיביץ, "סקס גורלי" של פלטו שרון, הרומנים ההיסטוריים של מיכאל בר זהר או הרומנים של אמנון רובינשטיין) בתחום המחזאות נודעו מחזותיו של יצחק נבון, ואפילו ספרי שירה מכבדים את ארכיון הכנסת (יוסי שריד, שמעון פרס, תאופיק זיאד ועוד).
נראה שרוב חברי הכנסת ששלחו ידם בכתיבה ספרותית ראו בכך תחביב או קריירה משנית בהחלט, לצד עסקנותם הציבורית. ודאי ביקשו לתת ביטוי אישי רגשי השונה מהותית מן הביטוי הפוליטי, ולעתים פרסמו את כתביהם מתוך הערכה עצמית מוגזמת.
אך על המדפים בארכיון הכנסת אפשר למצוא גם כמה יצירות של סופרים גדולים, כאלה שהיו גם חברי כנסת.
ועל כן מוטב אולי לשאול: מי מבין הסופרים והמשוררים של הספרות העברית כיהנו גם כחברי כנסת? ובעיקר: מה גרם להם להרים את ראשם מעבר לשולחן הכתיבה, לצאת לשדה הקרב הפוליטי, לוותר על חירותם כיוצרים, ולכפוף עצמם למשמעת מפלגתית ולעבודה פרלמנטרית יבשה הרחוקה כל כך מכתיבת ספרות ושירה?
כבר בכנסת הראשונה, או בגלגולה הראשון, "האספה המכוננת", כיהנו כחברי כנסת שני יוצרים בולטים ומשפיעים: מימין – משורר, ומשמאל – סופר. אורי צבי גרינברג, חבר מפלגת החרות וס. יזהר, חבר מפא"י.
ס. יזהר – "מצב סכיזופרני: יוצר – אזרח"
חבר מפא"י, כנסת ראשונה עד כנסת שישית (1949 עד 1969)
נראה כי השילוב בין ספרות לפוליטיקה בחייו של יזהר סמילנסקי, הידוע בשם העט ס. יזהר, מהבולטים והחשובים שבסופרי דור תש"ח, בא לו בירושה מאבותיו.
יזהר נולד ב-1916 למשפחה של סופרים ופוליטיקאים: אביו זאב סמילנסקי היה עסקן מפלגתי, ומראשיה של "הפועל הצעיר" – מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל של ימי טרום המדינה, מפלגה שהייתה גלגול מוקדם של תנועת מפא"י ברשות בן גוריון.
גם דודו של אביו, משה סמילנסקי היה סופר פורה ועסקן ציוני, וגם שני אחיהם של אביו, דודיו של יזהר, היו סופרים.
זוהי אפוא המורשת המשפחתית שבתוכה גדל יזהר: כתיבה ספרותית לצד עסקנות פוליטית.
אך לבבו של יזהר הצעיר נטה לספרות הרבה יותר מלפוליטיקה, שביחס אליה חש סלידה.
סיפור חייו, כפי שסופר בשני כרכים עבי כרס על ידי הביוגרפית שלו, ניצה בן ארי, משרטט דמות של נער מיוחד במינו, שכישרון הכתיבה שלו היה ניכר וידוע כבר מגיל 16, כשהחל ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. בגיל זה החל לכתוב את סיפוריו הראשונים, וכבר מנקודת זמן זו ידע יזהר שהכתיבה היא ייעודו הראשון ואולי אף היחיד בחייו.
נסיבות חייו כנער וכמורה צעיר במושבה יבנאל, לא אפשרו לו להתמסר לתשוקת הכתיבה, אך בכל שעה פנויה שהייתה לו עם עצמו כתב סיפורים קצרים ושירים.
כבר עם פרסום סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת" בשנת 1938 ב'גליונות', סומן יזהר כסופר מבטיח המשמיע את קולו הייחודי של יליד הארץ. בשנים אלו פרסם יזהר כמה עשרות סיפורים קצרים וזכה מיד לאהדת בני דורו שראו בו את נציג הישראליות החדשה יפת הבלורית והתואר.
אך יזהר הצעיר הכשיר את עצמו לקראת משימה גדולה מכתיבת סיפורים. חלומו האמיתי היה לכתוב רומן עברי גדול ומקיף שימקם אותו בחזית של אנשי הרוח בני דורו. בעיצומה של מלחמת השחרור שבה לחם כחייל, הוא כבר ידע כיצד יגשים את חלומו: הוא יהיה הסופר שיכתוב את ספר תולדות המלחמה הזאת, הוא יהיה מי שיכתוב את הרומן הגדול, בהיקף וברוח, על מלחמת תש"ח.
להפתעתו הרבה, עוד לפני ששוחרר מהצבא, כשבמוחו קודח רעיון הרומן הגדול, מצא את עצמו יזהר משובץ למקום ה-30 ברשימת מפא"י לכנסת הראשונה.
ארבעה ימים לפני מועד הגשת המועמדים לבחירות ישבו בן גוריון וזלמן ארן לדיון בהרכב הרשימה של מפלגתם. הם חשו שמפלגתם סובלת מתדמית עייפה וזקנה, והחליטו שעליהם למצוא ייצוג לקולם של הצעירים. שמו של יזהר סמילנסקי עלה באותה השיחה, ומיד הוסכם שהוא המועמד המתאים: חייל צעיר שבא מרקע משפחתי מתאים, שכבר נודע בציבור כסופר וכאיש רוח. משהו בתמהיל אישיותו של סמילנסקי נראה להם מדויק, ובהחלטה בן גוריונית טיפוסית, שובץ יזהר ברשימת מפא"י לכנסת מבלי שפנו אליו לקבל את רשותו.
על השיבוץ שמע יזהר מחבריו בצבא. שמע וזעם. הוא לא היה מעוניין להצטרף למפלגה. הוא, שלא היה מעורב בעסקנות פוליטית מעולם, ראה באנשי מפא"י חבורה של זקנים "אוכלי דג מלוח", כך נהג לכנות אותם.
הוא רק רצה לחזור הביתה בשלום ולמצוא לו את הזמן ואת הנחת הדרושים להתמסר להגשמת חלומו: כתיבת הרומן הגדול שלו.
בדואר צבאי שיגר יזהר מכתב זועם לחברי מרכז מפא"י:
"1. איש לא שאל פי להעמדת מועמדותי. 2. אין אני חבר מפלגה כלשהי וגמור עמדי לשמור את עמדתי הבלתי תלויה. 3. הנני לבקש מכם לתקן משגה זה ולמחוק את שמי מאותה רשימה"
המכתב אמנם הגיע ליעדו אך כשחזר יזהר לביתו נדהם לגלות את שליחו של בן גוריון, זלמן ארן, מחכה לו ובפיו משפט אחד: "בן גוריון אמר שאתה חבר כנסת, ואתה חבר כנסת. לא יעזור לך, אני אשב פה עד שתגיד כן".
יומיים שהה ארן בביתו של יזהר, ויומיים שמע שוב ושוב את סירוביו עד שלבסוף שלף ארן 'שפן מתוך הכובע', כאשר סיפר ליזהר שהעבודה בכנסת מוגדרת רק כחצי משרה: שני ימים וחצי.
כשיזהר שמע את היקף המשרה הבין שלפניו הזדמנות שלא תחזור: פרנסה שתאפשר לו להתמסר בחצי מן הזמן לכתיבת ספרו. הוא קיבל את הצעתו של ארן.
כעבור עשור של פעילות פרלמנטרית בשילוב כתיבה אינטנסיבית, יצאה מתחת ידי יזהר יצירה מונומנטלית בת שני כרכים ולמעלה מאלף עמודים – רומן המלחמה הגדול "ימי צקלג", המספר בהרחבה את סיפורה של מחלקת חיילים אחת במלחמת השחרור. (גילוי נאות ולצידו נחמה פורתא: כמו רבים וטובים גם כותבת הרשימה לא צלחה את אתגר "ימי צקלג" ונשברה באמצעו של הכרך הראשון. אך לאחרונה התפרסמו דפים מיומנו של בן גוריון, בהם הודה בכך שהגיע לעמוד 120 בלבד)
בעת שס. יזהר גויס לשורות המפלגה התנהלו בכנסת ויכוחים סוערים ביחס לעמדתה של ישראל בעניין הפליטים הפלסטינים. כך התחיל יזהר לכתוב את סיפורו הידוע "חרבת חִזְעָה".
ב"חרבת חזעה" תיאר יזהר באופן ביקורתי את גירוש תושבי הכפר הערבי הדמיוני 'חזעה' במהלך המלחמה.
'חרבת חזעה' היה לטקסט חסר תקדים ממש. סיפור ישראלי ראשון שעסק במלחמת השחרור, שנכתב על ידי חבר כנסת ממפלגת השלטון, שהיה בה בעת גם חייל בשירות פעיל. איש לא כתב כך לפניו סיפור המבקר באופן כה נמרץ את התנהלותו של הצד הישראלי במלחמה. יזהר האמין שתפקידו של הסופר הוא לזעזע ולטלטל, ואכן גרם לאי נוחות רבה בקרב עמיתיו בכנסת ובקרב קוראיו.
שש קדנציות החזיקה מעמד חברותו הכפויה של יזהר בכנסת. על מקומו של הסופר בתוך המערכת הפוליטית התלבט יזהר לא מעט. היסוסיו ביחס לסוגיה זו גרמו לו לנסות לנסח משנה סדורה, ובארכיונו נמצא מאמר שהקדיש לנושא:
באחד הראיונות, כשסיכם את שנות כהונתו במשכן הודה:
"עמדת התצפית שניתנה לי בימי קום המדינה הראשונים כחבר כנסת הייתה מרתקת. אבל השפעתי הייתה מעטה. מי שאינו עסקן מלידה או עסקן מהרגל רב ימים מנוצל בדרך כלל על ידי העסקנים… מנוצל כיצד? לעיתים רק כסמל העושר שיש בידי המפלגה. לעיתים כדי לתרום מכושר לשונו ודמיונו"…
והוא אכן צדק. כהונתו של יזהר במפא"י היא רק דוגמא אחת לאופן שבו נהנתה העסקנות הפוליטית מקשריה עם הגוורדיה הספרותית. יחסיו של בן גוריון עם סופרים ומשוררים היו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הפוליטי שלו לגייס תמיכה ציבורית. קריאה במכתביו של בן גוריון לסופרים ומשוררים מעידה כי הייתה לו ציפייה ברורה מהם לתת יד למאמץ בניינה של המדינה, וכי הוא ייעד להם תפקידים של תעמולה והשפעה על הציבור.
קריאתו זו של בן גוריון נענתה בעיקר בקרב משוררים בני הדור הישן, ובראשם אלתרמן. אך מרבית היוצרים בני המשמרת הצעירה לא נענו לקריאתו של בן גוריון, שסימל את הממסד הישן, הדשן, ה'בעל-ביתי'. הללו העדיפו גישה פוליטית צעירה, תוססת ואוונגרדית, אותה מצאו בקרב חבורת "סופרי משא", חבורה ספרותית שצמחה דווקא במפלגה היריבה – מפ"ם.
התגייסותו של יזהר לשורות מפלגת השלטון הייתה בהחלט כדבריו "סמל העושר" בידי בן גוריון, שהוכיח לציבור הבוחרים כי גם מפא"י מתנאה ברכש יוקרתי: אינטלקטואל וסופר צעיר בן המשמרת החדשה.
במשאל עיתונאי שעסק בקשר שבין הספרות והפוליטיקה כתב יזהר:
"לסופר אין אלא לשבת לשולחן עבודתו. מה שיעשה במועצת הציבור יכול אולי מישהו להחליפו, מה שיעשה ליד שולחנו אין מי שיחליפו".
ועל שאלת העיתונאי "האם נראים לך היום הפוליטיקה והספרות כשני תחומים שונים?" הוא ענה:
"מעולם לא היו תחומים אלה סותרים לגמרי זה לזה. תמיד הם מעורבים ותמיד ניצים. הסופר לאמיתו של דבר הוא איש בודד, ואיש הציבור הוא איש ציבור. השניים לעולם לא יתערבו לגמרי ולא יתפרדו לגמרי"
ובכל זאת, המשיך יזהר:
"יש שעות נדירות, נדירות ביותר, שהסופר שבין הפוליטיקאים אומר אז משפטים אחדים, שהדיהם בני קיימא ושלשמם, אולי, כדאי לבזבז ימים ושלשמעם מרימים לעיתים בני אדם ראשם ומביטים קצת יותר רחוק".
ס. יזהר אולי לא היה פרלמנטר בולט, אך בכל זאת הותיר לנו מספר חוקים שקידם באופן נמרץ, וביניהם "חוק גנים לאומיים ושמורות טבע".
אורי צבי גרינברג – "בלשון בן-אדם על האדם אדבר"
חבר החרות, כנסת ראשונה (1949 עד 1951)
בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה לישראל. תנועת החירות בראשות מנחם בגין זכתה לארבעה-עשר מנדטים שהפכו אותה למפלגה הרביעית בגודלה, מפלגה שבמשך כשלושה עשורים ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה עמד מנחם בגין הצעיר, ומספר 2 ברשימה היה לא אחר מאורי צבי גרינברג.
בגין מינה את אצ"ג כמשנה לו בשל יוקרתו כמשורר לאומי. אצ"ג סימל את חזונה הבלתי מתפשר של התנועה.
על אצ"ג כמשורר פוליטי כתבו רבים וטובים, ובעיקר התמקדו בשירתו ובכתיבתו הפובליציסטית משנות העשרים והשלושים. בתקופה זו ניסח אצ"ג כמה מהמניפסטים הגדולים שלו, ובשירתו נתן במה אינטנסיבית להשקפותיו הפוליטיות.
היו שטענו כי סימן ההיכר המובהק ביותר של שירתו הוא הערבוב הבלתי ניתן לעיכול בין יופייה המפעים של שירתו, ובין תכניה הפוליטיים שלעיתים עוררו במתנגדיו סלידה – "האסתטיזציה של הפוליטי".
היו שהאשימו אותו בפאשיזם, ומנגד הדגישו אחרים דווקא את העובדה כי בראשית כתיבתו שימש אצ"ג כשליחה ודוברה הלגיטימי של חברת החלוצים, והיו מי שעסקו בתפיסתו המשיחית וקשרו אותה לכינונו של רעיון ההגשמה הלאומית.
כך או כך, הכל מודים שמבין משוררינו העבריים בדין זכה אצ"ג לתואר המשורר הפוליטי ביותר.
בעיתון דבר של שנת תרפ"ז (1926) פרסם אצ"ג את הטקסט "עלי כספית זו", בו התפלמס עם אלה שכינה אותם "איסטניסים", המאשימים את המשורר בכך שהוא מלכלכך את השירה הלירית, הצרופה, בכתיבתו הפוליטית.
וכך הם אומרים האיסטניסים:
"הכי אין לך חומר אחר לשירה?
כל זה שאמרת – שייך בהחלט לפוליטיקה.
מממ… כן. חומר אחר לשירה… למשל, השמש השוקעת… הציפורים עפות… שביל הכסף על הגלים ושפת הכוכבים שבאהבה –"
תגובתו של אצ"ג מנוסחת במשפט אחד המתמצת את עיקר הפואטיקה שלו:
"תנעם לכם, איסטניסים, שפת הכוכבים. ואנכי בלשון בן-אדם על האדם אדבר. אנכי אַרנין את המילה הבלתי פיוטית: פוליטיקה".
חרף כל טיעוניהם של טהרני השירה, וחרף כל מתנגדיו הפוליטיים המרים, הפך אצ"ג את עמדתו הפוליטית לאחד מתכניה העיקריים והמרכזיים ביותר בשירתו, ורומם אותה לשגב פואטי חד פעמי: רבים משיריו הגדולים משנות העשרים והשלושים הם שירים אדירי מבע למרות, או שמא דווקא בשל עיסוקם בתפיסתו הפוליטית.
במכתבו של בן גוריון לאצ"ג משנת 1927 הוא מחמיא לו על מסתו שנתפרסמה בעיתון דבר. מכתב זה מצביע על התפיסה העמוקה שלו באשר לכוחם הרוחני של המשוררים, כוח בעל ערך עבור האומה כולה.
"הגיע לידי מוספו של "דבר" ובו מאמרך-מסתך עם השם הקשה והארוך "מסכת האלמנטים וכו' – (למה אתה בוחר לך שמות כבֵדים שכאלה?), וקראתיו פעם ושתים, ורציתי להושיט לך ידי מרחוק ברחש תודה, כי בקראי את רשימתך הרהרתי בתקוה: אולי זהו האיש אשר ישיר לנו את שירת האדם עלי אדמות – שלך ב.ג."
התכתובת בין בן גוריון ואורי צבי מתפרסת על פני ארבעה עשורים ויותר. היא משרטטת את הקשר שנרקם בין שני ענקים, ברוח ובהנהגה, שהיו נתונים ביריבות פוליטית, ושללו זה את עמדת חברו שלילה נמרצת. ואף על פי כן, למרות יחסו העוין של בן גוריון כלפי הרוויזיוניסטים, נהג בן גוריון באורי צבי בכבוד ובעדינות לא אופיינית. הוא החמיא לו על מאמריו והעריץ את שירתו. בניגוד לאנשי רוח רבים שבן גוריון שידלם להירתם לשם קידום האינטרסים הפוליטיים שלו, נותר אצ"ג מחוץ לניסיונות הגיוס של בן גוריון.
אורי צבי, שידע להפנות כלפי יריביו את לשונו החדה, המושחזת והמשתלחת, היה כותב לבן גוריון מתוך קרבת לבבות והערכה עצומה. והדברים ניכרים מכל תג ותג במכתביו.
במאמרו על אצ"ג כאיש ציבור קובע דן לאור כי חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה הייתה אירוע די שולי בקריירה הציבורית שלו. הוא לא היה בנוי לעסקנות הקטנה הכרוכה בכהונה בכנסת. במשך שנתיים וחצי שבהן כיהן כחבר כנסת מיעט אצ"ג להשתתף בדיונים. הוא התמנה כחבר ועדת החינוך והתרבות אך גם לדיוני ועדה זו מיעט להגיע, וכשהגיע לא פתח את פיו. כעבור זמן קצר הגיש את התפטרותו מהוועדה. יש להדגיש שכהונתו הכרוכה בתפקוד פרלמנטרי היומיומי ובנשיאה בנטל העבודה השחורה נתפסה אמנם כשולית, אך מבחינה רעיונית, חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה מזה 2000 שנה, והיותו שותף משפיע בכינונה של מדינה עברית הייתה עבור אצ"ג הגשמה של חזון גדול, ואם בדיוני הוועדות לא השתתף אצ"ג, הרי שעל בימת הכנסת ידע לנאום נאומים חוצבי להבות.
בנאום הבכורה שלו בכנסת (1949) העלה אצ"ג את ירושלים לקדמת הבמה. הוא ניסח בנאומו זה את עיקרי השקפותיו הפוליטיות, אלה שניסח במשך שלושה עשורים לפני כן, בשירתו ובמסותיו, לאמור: לב ליבה של מלכות עם ישראל היא ירושלים, וכל פגיעה או ויתור על שלמותה (וזאת אמר בשעה שירושלים היתה מחולקת) ייחשבו בגידה לאומית. אך לא רק את ירושלים חזה אצ"ג בשלמותה. הוא הציג חזון רחב בהרבה. "יכולנו להיות אדוני הארץ משתי גדות הירדן, חפשיים ופנויים לעמל ולבנין רחב" כך אמר בנאומו הראשון במליאה.
בדומה לשירתו, גם נאומיו של אורי צבי נגעו בנושאים שהיו קרובים ללבו, ונכתבו מתוך להט ובערה פנימיים. לעיתים אפשר לשמוע בין השורות את הנימה המצטדקת של אצ"ג, המנסה לסלול דרך במגרש הפרלמנטרי הענייני והיבש, כמשורר הנוטה להתרגשות פואטית. הנה למשל קטע מתוך נאומו על 'חוק נכסי הגרמנים' בו הוא מתעמת עם אלה שיאמרו עליו שהוא מדבר על הדוכן דברי שירה:
חמישה נאומים בסך הכל נאם אורי צבי גרינברג במהלך הקריירה הפוליטית שלו. אך נאומיו היו לשם דבר ונדונו בתקשורת ובעיתונות. טיוטות הנאומים והתיקונים הרבים שלצד ההדפסות מלמדים על החשיבות שייחס לנאומים אלה.
משה שמיר – "אני מתגעגע אל שולחני"
חבר הליכוד, כנסת תשיעית (1977 עד 1981)
מהפך 1977. לראשונה מיום כינון הכנסת עובר השלטון לידי הימין.
בין חברי הכנסת של מפלגת השלטון החדשה היה גם הסופר משה שמיר, מי שגילם בחייו הפרטיים את המהפך הפוליטי הלאומי. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו עוד בטרם התפרסם כסופר, וכבר לפני גיל עשרים, כאשר נמנה עם חברי ההנהגה הראשית של תנועת השומר הצעיר.
שמיר היה חבר קיבוץ משמר העמק, וגויס לשורות הפלמ"ח. בשנת קום המדינה התמנה כעורך העיתון "במחנה" אך פוטר על פי דרישתו של בן גוריון לאחר שהתברר לו ששמיר תמך במחאה נגד פירוק הפלמ"ח. הוא הצטרף לשורותיה של מפ"ם שם שימש כעורך "בשער", בטאונם של צעירי המפלגה.
במקביל לעיסוקיו הפוליטיים טיפח שמיר קריירה ספרותית מזהירה וחיבר מספר רומנים שזכו להערכה עצומה ולפופולריות בקרב הדור הצעיר. הידוע שבהם הוא הרומן הראשון שלו "הוא הלך בשדות" שיצא ב-1947. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד הטקסטים המכוננים של הדור, ובפרט – הצית שוב גל אופנתי בקריאת השם "אורי" (לגל הראשון אחראית רחל המשוררת). ספרו של שמיר "פרקי אליק" עוסק בסיפור חייו של אחיו שנפל במלחמת השחרור, ואף הוא היה לאחד מרבי המכר העבריים בני הזמן.
הסדקים בין שמיר ובין ה"בון טון" שהכתיבו מנהיגי מפ"ם החלו כבר לאחר שפרסם את "הוא הלך בשדות". הנהגת הקיבוץ לא הייתה מסוגלת להכיל את הרומן. שמיר הואשם בכך שהציג את הקיבוץ בצורה שלילית. נטען כנגדו כי אי אפשר לתת את הספר לנוער "לקרוא אותו ולהתחנך עליו", משום שהספר מציג משפחה מתפוררת שחורגת מהנורמה המקובלת. בעיקר הציקה למבקריו מבית העובדה כי מותו של גיבור הספר אורי, עלול להיתפס כהתאבדות.
שמיר עזב את הקיבוץ בטריקת דלת, אך המעבר הרשמי שלו לצד השני של המפה הפוליטית התרחש רק לאחר מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה ייסד שמיר יחד עם אלתרמן ואנשי רוח נוספים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". רק כמה שנים לאחר מכן הפנים שמיר את העובדה שהוא כבר לא איש שמאל, ושהסביבה הפוליטית האידיאולוגית ההולמת את דעותיו היא הימין הפוליטי.
משה שמיר החל את דרכו כחבר כנסת מטעם הליכוד כשבאמתחתו רקורד עשיר בעסקי ציבור. נראה היה שהשדה הפוליטי דווקא מתאים לו. שמיר היה מעורב בזירה האידאולוגית הציבורית מזה כמה עשורים, ידע חרמות ופולמוסים, ויכול להם, ידע מלחמות וויכוחים, ידע להגן בלהט על אמונותיו. אך אפילו סלעים נשברים, וגם פוליטיקאי מנוסה ומשופשף כמשה שמיר שרד בכנסת במשך קדנציה אחת בלבד, לאחר מכן פרש והקדיש את עצמו לכתיבה.
את אכזבתו המרה מהעבודה הפרלמנטרית ומהמתרחש בכנסת תיאר שמיר במכתב שכתב לידידו דב סדן.
דב סדן עצמו היה אף הוא סופר וחוקר ספרות ששימש כחבר כנסת מטעם איחוד מפלגות פועלי ארץ ישראל בכנסת השישית (1968-1965), על משבצת "איש הרוח". סדן שבע בכנסת מרורים עד שיום אחד קם והכריז לאוזני כל: "מויחל טויבס", ועזב את הכנסת באמצע הקדנציה.
שמיר מגולל במכתבו את השיממון הכרוך בעבודה הפרלמנטרית, את עליבותם של חברי הכנסת ואת סיאובו של בית הנבחרים. הוא מתגעגע לשולחן עבודתו ולמלאכת הכתיבה המייצרת 'נכסי קבע'. המכתב נכתב תוך כדי ישיבת מליאה משמימה על גבי דף לוגו של הכנסת:
"רבי ומורי דב סדן
מכתבך בא לי כאות מן המולדת האמיתית שלי כשאני בגלות החל הזאת של הכנסת… אבל כבר אני בתוך תוכה של ההויה המשונה הזאת שכפיתי על עצמי. יושב אני בספסל הראשון של הליכוד, סביבי שממה ושממון…
אם אבוא להשיח בפניך את כל אכזבותי הפרלמנטריות לא יספיקו לי שנותי ושנותיך גם יחד. לא באתי לכאן בחסדו של מישהו. באתי מתוך השקעה מכוונת ומיודעת של עשר שנות חיים טובות. והיה לי חלק בנצחונו של הליכוד. והתוצאה היא שכל הרע והזול והקלוקל נמשך ומתגבר ושום דבר מן החדש והטוב לא נולד. כנראה הגזמתי מאד בכוחה של אידאולוגיה וודאי לא שיערתי את חוקי הג'ונגל הפוליטי שאינם מבחינים בין סוג למין ולזן. הכל נוהגים לפי חוקי הטורף והנטרף בין שהם עבודה ומערך ובין שהם הליכוד וד"ש. ואילו היו בהם טורפים כאן! ואילו היו כאן בעלי שיניים ורעבון! אבל באמת מהלכים כאן על קביים כל מני בעלי תותבות והממשלה כולה מראיתה כבית תמחוי. זוהי קבוצה של גומרי קאריירה. של מעפילים שכבר חצו את פסגתם והם מעפילים עתה מטה, והעם רואה ושוחק ובוכה ומרקד על חלקת קבר עצמו. על כן טוב לראות כי מעשה הספר עודו בידנו ונכסי הקבע עוד לא התפוררו. אני מתגעגע אל שולחני ולא חסר הרבה שאשליך להם את הגט לכל חברי הנלבבים כאן. אין בהם שום תועלת ושומר כבודו ומצפונו ירחק מהם".
אמיל חביבי – "הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי"
חבר מק"י, רק"ח, הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית והשביעית (1951 עד 1972)
קל להצביע על נקודת הפתיחה בקריירה הפוליטית של אמיל חביבי, מי שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגות מק"י ורק"ח במשך 18 שנים.
היה זה בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה, בשנות השלושים, כאשר היה אמיל חביבי נער בן 14. אחיו הבכור של אמיל ארגן בביתו את אחת מהפגישות החשאיות של המפלגה הקומוניסטית, ולראשונה השתתף בפגישה מעין זו חביבי הצעיר. הוא ישב בשקט, הקשיב לדברים, ספג את הלהט, וידע עוד באותו הערב כי הוא עתיד לקשור את גורלו לגורלה של המפלגה הזו.
חיפה של שנות השלושים, שנות נעוריו של חביבי, הייתה עיר משגשגת ומתפתחת המצטיינת בדו קיום בין ערבים ליהודים. חביבי גדל בסביבה אינטלקטואלית: הוא קרא את הסופרים הגדולים של המערב והתחנך באווירה פרוגרסיבית, ובגיל 18 הפך באופן רשמי לחבר הפק"פ – המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, המפלגה היחידה בארץ בזמן זה, שחבריה היו גם ערבים וגם יהודים.
בחיפה עשה חביבי את צעדיו הראשונים בתחום ההנהגה הפוליטית, כאשר ייסד את הליגה לשחרור לאומי, והקדיש את כל מרצו להרחבת מעגלי התמיכה בקומוניזם בקרב הערבים תושבי עירו. הפוליטיקה המגזרית נתפסה בעיני חביבי כחלק בלתי נפרד מהמאבק העולמי לשיווין ולחרות.
גם לאחר שעזב חביבי את חיפה, והשתקע בנצרת, הוא שב וחזר אליה בדמיונו ובעיקר בסיפורים הרבים שכתב עליה, שהיו רוויי געגוע לשכונות ילדותו ולהווי של העיר היהודית-ערבית בטרם מלחמת השחרור. כאשר נפטר אמיל חביבי ביקש לחרוט על קברו משפט אחד בערבית: باق في حيفا – "נשאר בחיפה".
בנאומיו הרהוטים ובפעילותו הפרלמנטרית הפך חביבי בעיני רבים לסמלו של המאבק הערבי, ובאישיותו הפוליטית ייצג את יחסם המורכב של ערביי ישראל למדינה.
כבר מראשית שנות החמישים החל אמיל חביבי לכתוב סיפורים קצרים ולפרסמם בעיתונות הערבית. הוא היה בעל טור קבוע בעיתון המפלגה, והרבה לנסח את עמדותיו בכתיבתו הפובליציסטית והספרותית, אולם את ספרו הראשון כתב חביבי רק לאחר שעזב את פעילותו בכנסת.
בארכיון מפלגת רק"ח נמצאת טיוטת מכתב ששלח חביבי בשנת 1971 אל הלשכה הפוליטית של רק"ח, בו הוא מבקש להשתחרר מתפקידו כחבר כנסת. ממש כמו שמיר ויזהר חש גם חביבי, לאחר שנות דור של פעילות פוליטית, כי נטייתו הספרותית תובעת את מימושה, וכי היא גוברת על נטייתו הפרלמנטרית:
"אני חוזר ומבקש שתשחררו אותי מעבודתי בכנסת. לפני זמן רב הוברר לי שאינני מתאים לעבודה הפרלמנטרית שהיא מהעבודות הקשות… כל ביקורת שאני שומע מכם על מחדלים בעבודה החשובה הזאת היא ביקורת במקומה…
בשנה הבאה ימלאו 30 לעבודתי הפוליטית בהנהגת המפלגה. כל הזמן הזה הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי… עתה הגעתי לגיל 50 ושולט בי רצון עז להתפנות בזמן שנותר לי בכדי להשאיר לדורות הבאים את הנסיון העשיר ביותר שרכשנו אותו במשך מצעדנו הארוך הזה ובתנאים מסובכים"…
חביבי אכן פרש מהכנסת, והקדיש את כל מרצו לכתיבה ספרותית. את ספרו הראשון "האופסימיסט" פרסם בערבית בשנת 1974.
גיבור ספרו של חביבי, סעיד, הוא "אופסימיסט" – צעיר ערבי שחי חיים מלאי סתירות פנימיות, אליו מתלווה המספר כמה עשורים מחייו. הוא אופטימי ופסימי. הוא משתדל ככל יכלתו לשתף פעולה עם הממשל החדש, ולרצותו, אבל תמיד משהו משתבש. גם בשמו ניכרת השניות באישיותו: סעיד פירושו מאושר, ואילו אבו אל-נחס פירושו ביש גדא. סעיד של חביבי מעוצב באופן נוגע ללב ומלא הומור, ומגלם באישיותו המסוכסכת את מצבם של ערביי ישראל.
עשור לאחר צאת הספר בערבית, הוא תורגם על ידי אנטון שמאס לעברית והגיע לקהל הקוראים הישראלי.
יצירותיו הספרותיות של אמיל חביבי זיכו אותו בשני פרסים חשובים בתחום הספרות: בפרס ישראל לספרות ובאות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.
ראוי לציין כי אף שלושת היוצרים האחרים שסיפרנו עליהם ברשימה זו זכו בפרס ישראל על יצירתם הספרותית.
זכתה כנסת ישראל שבשורותיה שימשו סופרים ואנשי רוח, וזכו הסופרים החשובים אשר נידונו ברשימה זו להכיר בשיממון עבודתם הפוליטית, ולהבין, איש איש בדרכו, שייעודם האמיתי מצוי בתחום היצירה הספרותית, הרחק מההוויה הפוליטית המשמימה.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, בשם "חדשות מהארץ הקדושה", ובאנגלית "The Palestine News". העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ולכן היה כפוף למרות צבא האימפריה. כבר בגיליון השני הורתה הצנזורה הבריטית לשנות את שם העיתון, והמילה "הקדושה" הושמטה. בתוך חודש ימים כבר עברה מערכת העיתון לקהיר בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים המלקקת את פצעיה מהסבל וההזנחה שהייתה מנת חלקה במלחמת העולם הראשונה.
בפתח הגיליון הראשון ציינו עורכיו כי לעיתון זה, עיתון "יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר". וכפי שהובטח בכותרת העיתון – התאפיין העיתון החדש בעיסוקו בענייני "החיים והספרות". עיון בגיליונותיו הראשונים של העיתון מלמד כי ענייני הספרות תפסו את המקום המרכזי יותר, וענייני החיים, החומר שממנו הורכבו החדשות, נידונו בעיקר בטורי הדעות של העיתונאים, ולא בידיעות קצרות המקובלות בעיתונות הארץ-ישראלית של התקופה.
בינואר 1919 החליטו הבריטים לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם. התנועה הציונית, שזיהתה את הפוטנציאל העצום שבהחזקת עיתון עברי שהספיק לבסס את עצמו, מיהרה לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים. לעורך העיתון בחר המו"ל את ד"ר ניסן טורוב.
כחודשיים אחרי שחדל להופיע העיתון בקהיר, התפרסם בירושלים הגיליון הראשון של העיתון המחודש ב-18 ביוני 1919. את אותיות הלוגו אייר לא אחר מזאב ז'בוטינסקי, עד שהוחלפו לימים בעיצוב של פרנצ'סקה ברוך – עיצוב ששרד עד ימינו.
במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ לא רק את המידע הנחוץ להם, אלא גם, ובעיקר, לשמש כלי בקידום חזון "הבית הלאומי" שהוצג בהצהרת בלפור (נובמבר 1917). הסגנון העיתונאי שאפיין את העיתון כונה בפי מתנגדיו "אסכולת אודיסה", גישה עתונאית שהייתה מקובלת מאז סוף המאה ה-19 על העיתונאים חברי תנועת ההשכלה ברוסיה. על סגנון זה כותב פרופ' עוזי אלידע: "העתונאי נתפש כאיש רוח, שתפקידו אינו לאסוף ידיעות אלא להתרכז בכתיבה פרשנית ועיונית… עבודת העתונאי אינה צריכה להתנהל ברחוב אלא במערכת. הוא צריך להישען על מברקי סוכנויות הידיעות ולהקדיש את עיקר זמנו לניתוח משמעותו העמוקה של המידע. העתונאי נוסח "אודיסה" תפש את עצמו כשילוב של חוקר אקדמי ומנהיג רוחני".
אף על פי שלא המציאו את סגנון הכתיבה שאפיין את העיתון, כבר במאמר הפותח של העיתון המחודש מ-18 ביוני 1919 הקפידו עיתונאי "חדשות הארץ" לבדל עצמם מן העיתונות הצהובה מבית מדרשם של אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י שאף עבדו זמן קצר ביותר במערכת העיתון. באותה השנה הקים בן-אב"י את "דאר-היום" שהפך ליריבו המושבע של העיתון.
המאמר הפותח בעיתון המחודש, כותב אלידע, מזהה את העיתון ה"טוב" עם העיתון ה"הגון". מהו עיתון הגון? ראשית כל, "עיתון שיהיה עומד לגמרי ברשות עצמו וידע לתאר ולברר את חזיונות חיינו מתוך הכרת הדברים הנכונים והבנתם הברורה". תנאי יסוד לעיתון הגון היא עצמאות כלכלית, המאפשרת לו לעסוק באורך רוח וביישוב דעת באירועי השעה, תכונות שאינן מאפיינות את העיתון "הצהוב", המדרדר את העיתונות העברית לכותרות צהובות וידיעות מנופחות, והכל למען מטרה יחידה: למכור את מרכולתו ולהמשיך להתקיים.
עיתונאי "חדשות מהארץ" ראו עצמם ראויים לשפוט בין דעה לדעה, ואף להחליט איזו מבין הדעות ראויה שתתפרסם, בבחינת העיתונאי כמצפן מוסרי של החברה כולה: "לא יהיה עתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא…", כתבו והוסיפו כי "יש גבול ל'חופש הדעות' שאין לעברו בעתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תכנית כל שהיא, ואפילו אם תכנית זו היא רחבה ומקיפה כתכנית הציונית…"
מעניין לציין שגם תומכיו הנלהבים ביותר של העיתון ה"אודסאי" לא חסכו ממנו את שבטם. יוסף חיים ברנר, למשל, התלונן על המאמרים הארוכים יתר על המידה, המייגעים ומעייפים את הקורא. יתר על כן, הצטרף ברנר לשבחי העיתון המתנגד לפרסום "חדשות מדגדגות מארבע כנפות העולם, שעל חסרונן בעיתון 'חדשות הארץ' כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו". עם זאת, שרד הטון המשכילי של העיתון לכל אורך העשור הראשון לקיומו.
בדצמבר 1919 הושמטה מכותרת העיתון המילה "חדשות" ובכך נעשה רשמית "הארץ" המוכר לנו כיום.
***
ממש לאחרונה חתמו עיתון "הארץ" והספרייה הלאומית על הסכם דיגיטציה והנגשה של גיליונות העיתון מאז היווסדו לפני מאה שנים. בכך מצטרף עיתון "הארץ" למפעל אתר "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראליים ויהודיים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש עשרה שפות שונות.
את אתר העיתונות הישראלית והיהודית – שבמסגרתו יעלו גיליונות "הארץ" לרשת – הקימו הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב כדי להיות מקור מידע ראשון במעלה להיסטוריה ולתרבות של יהודי העולם בתקופה המודרנית ושל החברה הישראלית על כל גווניה. באתר אפשר לבצע חיפוש מלא בכתבות העיתונים. הספרייה הלאומית פועלת להעלות לאינטרנט את מרבית העיתונים וכתבי-העת בעברית, וכן עיתונים של קהילות ומיעוטים בישראל ובהם עיתונים בערבית, עיתוני הציבור החרדי ומקומונים.