"אנֹכי אַרנין את המילה הבלתי פיוטית פוליטיקה"

רוויזיוניסט משיחי, קומוניסט ערבי, מפא"יניק וליכודניק נפגשים במעלית. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אך אלה גיבורי הרשימה הבאה. המשותף לכולם: הם היו אולי חברי כנסת בינוניים, אבל סופרים ומשוררים גדולים.

אצג

ימי בחירות. האוויר סמיך מדיבורים גדושי אינטרסים ומהבטחות חלקלקות ושקריות. הרשת מתפקעת מיצירתיות של קמפיינרים חדורי מוטיבציה. התקשורת חוגגת רייטינג, והכל סביב רווי מילים.

לטקסטים תפקיד חשוב ומכריע בתוך המולת הבחירות. הם לב התעמולה. הם מקור השכנוע: "ימין. חזק". "אין מהפך בלי מרץ". "התקווה לחרות שלך". "חזק וברוך".

חזק. וברור. ושווה לכל נפש. כך הן מליצות וסיסמאות הזמן: אינן צריכות פענוח ועמל. נקלטות בשנייה ונחקקות בזיכרון הציבור לפחות עד סף הקלפי.

סיסמאות הבחירות הן יריבותיהן המרות של השירה והספרות היפה. הספרות והשירה הן הפך כל מה שיש לסיסמאות הבחירות להציע: הן מבקשות להן מקום בנצח. הן דורשות הרהור נוסף, ובעיקר שהות. הן מציעות, כמיטב יכולתן, מורכבות, ועומק. השפעתן על הקורא היא איטית ומתמשכת. הן חפצות להיות נחלתם של יודעי חן והן מעניקות מחסדיהן רק ליחידי הסגולה שבחרו להתאמץ עבורן.

ואף על פי שהשירה והספרות כה שונות מן הפוליטיקה, לעיתים הן הולכות שלובות זרוע, מצליחות להכיל זו את זו ולקשור קשר הדוק ביניהן.

הקשר בין הספרות לפוליטיקה מעלה שאלות גדולות ונכבדות: האם תיתכן יצירה ספרותית פוליטית? או שמא, האם תיתכן יצירה ספרותית שאיננה פוליטית כלל? מה מעמדה של ספרות המגוייסת למטרות פוליטיות ומפלגתיות? ומה כוחן של השירה והספרות להשפיע על השיח הפוליטי ועל סדר יומם של מוסדות המדינה?

 

האוסף המיוחד בספריית הכנסת

הנה עובדה מעניינת:

בספריית הכנסת מצוי אוסף ספרים מיוחד ונדיר המכיל 1,600 ספרים, שהמשותף להם הוא שכולם נכתבו בידי חברי כנסת ישראל מאז הקמתה.

מבן גוריון ("האמת קודמת לכל", "חזון ודרך", "לקראת העתיד") ועד יאיר לפיד ("אלבי", "האשה השנייה"), מגולדה מאיר ("חיי") ועד פנינה רוזנבלום ("רגעים מתוקים") – כיאה לנבחריו של עם הספר, הרבו הח"כים שלנו לחטוא בכתיבה.

שלוש שנים עמל צוות ספריית הכנסת כדי להרכיב את האוסף הזה, שבתוכו גם ספרים נדירים, ופריטים שנעלמו כבר מזמן מהמדפים. לדברי מנהלת ספריית הכנסת, גילה אלדר, יותר משליש מחברי הכנסת, שכיהנו בה מראשיתה ועד לשנה זו, פרסמו ספרים! זהו מספר חסר תקדים ביחס לפרלמנטים אחרים בעולם, ויש במה להתגאות.

מבין 1,600 הכותרים השמורים באוסף הכנסת אפשר למצוא ספרים במגוון רחב של תחומים וסוגות: אוטוביוגרפיות רבות ("בגוף ראשון" לאהוד אולמרט, "כל הדרך" ליצחק נבון), ספרי מחשבה והגות מדינית ("בחבלי התנחלות" של לוי אשכול או "כיסופים בארץ המחסומים" של עזמי בשארה), עיון ומחקר ("המגילות הגנוזות ממדבר יהודה" של יגאל ידין ומחקריו של אריה אלדד בתחום הרפואה והספרות), ספרות תורנית (ספריו של הרב חיים אמסלם למשל), ספרות ילדים ("עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור וספרי ילדים לרוב מאת אורי אורבך), מדריכי טיולים ("מדריך [טומי] לפיד" המוכר לנופשי העבר), ואפילו ספר בישול אחד ("פפריקה" גם הוא מבית היוצר של טומי לפיד).

גם ספרי פרוזה לא מעטים השאירו לנו חברי כנסת ישראל ("אשת איש" של שלי יחמיביץ, "סקס גורלי" של פלטו שרון, הרומנים ההיסטוריים של מיכאל בר זהר או הרומנים של אמנון רובינשטיין) בתחום המחזאות נודעו מחזותיו של יצחק נבון, ואפילו ספרי שירה מכבדים את ארכיון הכנסת (יוסי שריד, שמעון פרס, תאופיק זיאד ועוד).

נראה שרוב חברי הכנסת ששלחו ידם בכתיבה ספרותית ראו בכך תחביב או קריירה משנית בהחלט, לצד עסקנותם הציבורית. ודאי ביקשו לתת ביטוי אישי רגשי השונה מהותית מן הביטוי הפוליטי, ולעתים פרסמו את כתביהם מתוך הערכה עצמית מוגזמת.

אך על המדפים בארכיון הכנסת אפשר למצוא גם כמה יצירות של סופרים גדולים, כאלה שהיו גם חברי כנסת.

ועל כן מוטב אולי לשאול: מי מבין הסופרים והמשוררים של הספרות העברית כיהנו גם כחברי כנסת? ובעיקר: מה גרם להם להרים את ראשם מעבר לשולחן הכתיבה, לצאת לשדה הקרב הפוליטי, לוותר על חירותם כיוצרים, ולכפוף עצמם למשמעת מפלגתית ולעבודה פרלמנטרית יבשה הרחוקה כל כך מכתיבת ספרות ושירה?

כבר בכנסת הראשונה, או בגלגולה הראשון, "האספה המכוננת", כיהנו כחברי כנסת שני יוצרים בולטים ומשפיעים: מימין – משורר, ומשמאל – סופר. אורי צבי גרינברג, חבר מפלגת החרות וס. יזהר, חבר מפא"י.

 

ס. יזהר – "מצב סכיזופרני: יוצר – אזרח"

חבר מפא"י, כנסת ראשונה עד כנסת שישית (1949 עד 1969)

נראה כי השילוב בין ספרות לפוליטיקה בחייו של יזהר סמילנסקי, הידוע בשם העט ס. יזהר, מהבולטים והחשובים שבסופרי דור תש"ח, בא לו בירושה מאבותיו.

יזהר נולד ב-1916 למשפחה של סופרים ופוליטיקאים: אביו זאב סמילנסקי היה עסקן מפלגתי, ומראשיה של  "הפועל הצעיר" – מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל של ימי טרום המדינה, מפלגה שהייתה גלגול מוקדם של תנועת מפא"י ברשות בן גוריון.

תצלום דיוקנו של זאב סמילנסקי בעיר ניקולאייב. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
תצלום דיוקנו של זאב סמילנסקי בעיר ניקולאייב. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

גם דודו של אביו, משה סמילנסקי היה סופר פורה ועסקן ציוני, וגם שני אחיהם של אביו, דודיו של יזהר, היו סופרים.

זוהי אפוא המורשת המשפחתית שבתוכה גדל יזהר: כתיבה ספרותית לצד עסקנות פוליטית.

אך לבבו של יזהר הצעיר נטה לספרות הרבה יותר מלפוליטיקה, שביחס אליה חש סלידה.

סיפור חייו, כפי שסופר בשני כרכים עבי כרס על ידי הביוגרפית שלו, ניצה בן ארי, משרטט דמות של נער מיוחד במינו, שכישרון הכתיבה שלו היה ניכר וידוע כבר מגיל 16, כשהחל ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. בגיל זה החל לכתוב את סיפוריו הראשונים, וכבר מנקודת זמן זו ידע יזהר שהכתיבה היא ייעודו הראשון ואולי אף היחיד בחייו.

יזהר סמילנסקי כאב צעיר. מתוך: ארכיון ס. יזהר. הספרייה הלאומית
יזהר סמילנסקי. מתוך: ארכיון ס. יזהר. הספרייה הלאומית

נסיבות חייו כנער וכמורה צעיר במושבה יבנאל, לא אפשרו לו להתמסר לתשוקת הכתיבה, אך בכל שעה פנויה שהייתה לו עם עצמו כתב סיפורים קצרים ושירים.

כבר עם פרסום סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת" בשנת 1938 ב'גליונות', סומן יזהר כסופר מבטיח המשמיע את קולו הייחודי של יליד הארץ. בשנים אלו פרסם יזהר כמה עשרות סיפורים קצרים וזכה מיד לאהדת בני דורו שראו בו את נציג הישראליות החדשה יפת הבלורית והתואר.

אך יזהר הצעיר הכשיר את עצמו לקראת משימה גדולה מכתיבת סיפורים. חלומו האמיתי היה לכתוב רומן עברי גדול ומקיף שימקם אותו בחזית של אנשי הרוח בני דורו. בעיצומה של מלחמת השחרור שבה לחם כחייל, הוא כבר ידע כיצד יגשים את חלומו: הוא יהיה הסופר שיכתוב את ספר תולדות המלחמה הזאת, הוא יהיה מי שיכתוב את הרומן הגדול, בהיקף וברוח, על מלחמת תש"ח.

להפתעתו הרבה, עוד לפני ששוחרר מהצבא, כשבמוחו קודח רעיון הרומן הגדול, מצא את עצמו יזהר משובץ למקום ה-30 ברשימת מפא"י לכנסת הראשונה.

ארבעה ימים לפני מועד הגשת המועמדים לבחירות ישבו בן גוריון וזלמן ארן לדיון בהרכב הרשימה של מפלגתם. הם חשו שמפלגתם סובלת מתדמית עייפה וזקנה, והחליטו שעליהם למצוא ייצוג לקולם של הצעירים. שמו של יזהר סמילנסקי עלה באותה השיחה, ומיד הוסכם שהוא המועמד המתאים: חייל צעיר שבא מרקע משפחתי מתאים, שכבר נודע בציבור כסופר וכאיש רוח. משהו בתמהיל אישיותו של סמילנסקי נראה להם מדויק, ובהחלטה בן גוריונית טיפוסית, שובץ יזהר ברשימת מפא"י לכנסת מבלי שפנו אליו לקבל את רשותו.

ס. יזהר, מספר 30 ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל
ס. יזהר, מספר 30 ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל

על השיבוץ שמע יזהר מחבריו בצבא. שמע וזעם. הוא לא היה מעוניין להצטרף למפלגה. הוא, שלא היה מעורב בעסקנות פוליטית מעולם, ראה באנשי מפא"י חבורה של זקנים "אוכלי דג מלוח", כך נהג לכנות אותם.

הוא רק רצה לחזור הביתה בשלום ולמצוא לו את הזמן ואת הנחת הדרושים להתמסר להגשמת חלומו: כתיבת הרומן הגדול שלו.

ס. יזהר (שני מימין עם משקפת צבאית על צוארו) מתוך: ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
ס. יזהר (שני מימין עם משקפת צבאית על צוארו) מתוך: ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

בדואר צבאי שיגר יזהר מכתב זועם לחברי מרכז מפא"י:

"1. איש לא שאל פי להעמדת מועמדותי. 2. אין אני חבר מפלגה כלשהי וגמור עמדי לשמור את עמדתי הבלתי תלויה. 3. הנני לבקש מכם לתקן משגה זה ולמחוק את שמי מאותה רשימה"

המכתב אמנם הגיע ליעדו אך כשחזר יזהר לביתו נדהם לגלות את שליחו של בן גוריון, זלמן ארן, מחכה לו ובפיו משפט אחד: "בן גוריון אמר שאתה חבר כנסת, ואתה חבר כנסת. לא יעזור לך, אני אשב פה עד שתגיד כן".

יומיים שהה ארן בביתו של יזהר, ויומיים שמע שוב ושוב את סירוביו עד שלבסוף שלף ארן 'שפן מתוך הכובע', כאשר סיפר ליזהר שהעבודה בכנסת מוגדרת רק כחצי משרה: שני ימים וחצי.

כשיזהר שמע את היקף המשרה הבין שלפניו הזדמנות שלא תחזור: פרנסה שתאפשר לו להתמסר בחצי מן הזמן לכתיבת ספרו. הוא קיבל את הצעתו של ארן.

תעודת חבר האספה המכוננת. מתוך ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
תעודת חבר האספה המכוננת. מתוך ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

כעבור עשור של פעילות פרלמנטרית בשילוב כתיבה אינטנסיבית, יצאה מתחת ידי יזהר יצירה מונומנטלית בת שני כרכים ולמעלה מאלף עמודים – רומן המלחמה הגדול "ימי צקלג", המספר בהרחבה את סיפורה של מחלקת חיילים אחת במלחמת השחרור. (גילוי נאות ולצידו נחמה פורתא: כמו רבים וטובים גם כותבת הרשימה לא צלחה את אתגר "ימי צקלג" ונשברה באמצעו של הכרך הראשון. אך לאחרונה התפרסמו דפים מיומנו של בן גוריון, בהם הודה בכך שהגיע לעמוד 120 בלבד)

מפות, תחקירים ותרשימי זמנים של הקרבות במחברת טיוטות ל"ימי צקלג" בכתב ידו של יזהר, ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית.
מפות, תחקירים ותרשימי זמנים של הקרבות במחברת טיוטות ל"ימי צקלג" בכתב ידו של יזהר, ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית.

בעת שס. יזהר גויס לשורות המפלגה התנהלו בכנסת ויכוחים סוערים ביחס לעמדתה של ישראל בעניין הפליטים הפלסטינים. כך התחיל יזהר לכתוב את סיפורו הידוע "חרבת חִזְעָה".

ב"חרבת חזעה" תיאר יזהר באופן ביקורתי את גירוש תושבי הכפר הערבי הדמיוני 'חזעה' במהלך המלחמה.

'חרבת חזעה' היה לטקסט חסר תקדים ממש. סיפור ישראלי ראשון שעסק במלחמת השחרור, שנכתב על ידי חבר כנסת ממפלגת השלטון, שהיה בה בעת גם חייל בשירות פעיל. איש לא כתב כך לפניו סיפור המבקר באופן כה נמרץ את התנהלותו של הצד הישראלי במלחמה. יזהר האמין שתפקידו של הסופר הוא לזעזע ולטלטל, ואכן גרם לאי נוחות רבה בקרב עמיתיו בכנסת ובקרב קוראיו.

כתב היד של "חרבת חזעה", ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
כתב היד של "חרבת חזעה", ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

שש קדנציות החזיקה מעמד חברותו הכפויה של יזהר בכנסת. על מקומו של הסופר בתוך המערכת הפוליטית התלבט יזהר לא מעט. היסוסיו ביחס לסוגיה זו גרמו לו לנסות לנסח משנה סדורה, ובארכיונו נמצא מאמר שהקדיש לנושא:

"שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח". ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
"שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח". ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

באחד הראיונות, כשסיכם את שנות כהונתו במשכן הודה:

"עמדת התצפית שניתנה לי בימי קום המדינה הראשונים כחבר כנסת הייתה מרתקת. אבל השפעתי הייתה מעטה. מי שאינו עסקן מלידה או עסקן מהרגל רב ימים מנוצל בדרך כלל על ידי העסקנים… מנוצל כיצד? לעיתים רק כסמל העושר שיש בידי המפלגה. לעיתים כדי לתרום מכושר לשונו ודמיונו"…

והוא אכן צדק. כהונתו של יזהר במפא"י היא רק דוגמא אחת לאופן שבו נהנתה העסקנות הפוליטית מקשריה עם הגוורדיה הספרותית. יחסיו של בן גוריון עם סופרים ומשוררים היו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הפוליטי שלו לגייס תמיכה ציבורית. קריאה במכתביו של בן גוריון לסופרים ומשוררים מעידה כי הייתה לו ציפייה ברורה מהם לתת יד למאמץ בניינה של המדינה, וכי הוא ייעד להם תפקידים של תעמולה והשפעה על הציבור.

קריאתו זו של בן גוריון נענתה בעיקר בקרב משוררים בני הדור הישן, ובראשם אלתרמן. אך מרבית היוצרים בני המשמרת הצעירה לא נענו לקריאתו של בן גוריון, שסימל את הממסד הישן, הדשן, ה'בעל-ביתי'. הללו העדיפו גישה פוליטית צעירה, תוססת ואוונגרדית, אותה מצאו בקרב חבורת "סופרי משא", חבורה ספרותית שצמחה דווקא במפלגה היריבה – מפ"ם.

התגייסותו של יזהר לשורות מפלגת השלטון הייתה בהחלט כדבריו "סמל העושר" בידי בן גוריון, שהוכיח לציבור הבוחרים כי גם מפא"י מתנאה ברכש יוקרתי: אינטלקטואל וסופר צעיר בן המשמרת החדשה.

ס. יזהר, 1951
ס. יזהר, 1951

במשאל עיתונאי שעסק בקשר שבין הספרות והפוליטיקה כתב יזהר:

"לסופר אין אלא לשבת לשולחן עבודתו. מה שיעשה במועצת הציבור יכול אולי מישהו להחליפו, מה שיעשה ליד שולחנו אין מי שיחליפו".

ועל שאלת העיתונאי "האם נראים לך היום הפוליטיקה והספרות כשני תחומים שונים?" הוא ענה:

"מעולם לא היו תחומים אלה סותרים לגמרי זה לזה. תמיד הם מעורבים ותמיד ניצים. הסופר לאמיתו של דבר הוא איש בודד, ואיש הציבור הוא איש ציבור. השניים לעולם לא יתערבו לגמרי ולא יתפרדו לגמרי"

ובכל זאת, המשיך יזהר:

"יש שעות נדירות, נדירות ביותר, שהסופר שבין הפוליטיקאים אומר אז משפטים אחדים, שהדיהם בני קיימא ושלשמם, אולי, כדאי לבזבז ימים ושלשמעם מרימים לעיתים בני אדם ראשם ומביטים קצת יותר רחוק".

ס. יזהר אולי לא היה פרלמנטר בולט, אך בכל זאת הותיר לנו מספר חוקים שקידם באופן נמרץ, וביניהם "חוק גנים לאומיים ושמורות טבע".

 

אורי צבי גרינברג – "בלשון בן-אדם על האדם אדבר"

חבר החרות, כנסת ראשונה (1949 עד 1951)

בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה לישראל. תנועת החירות בראשות מנחם בגין זכתה לארבעה-עשר מנדטים שהפכו אותה למפלגה הרביעית בגודלה, מפלגה שבמשך כשלושה עשורים ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה עמד מנחם בגין הצעיר, ומספר 2 ברשימה היה לא אחר מאורי צבי גרינברג.

רשימת מפלגת החרות לאספה המכוננת
רשימת מפלגת החרות לאספה המכוננת

בגין מינה את אצ"ג כמשנה לו בשל יוקרתו כמשורר לאומי. אצ"ג סימל את חזונה הבלתי מתפשר של התנועה.

תעודת חבר הכנסת הראשונה של אצ"ג. מתוך ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית
תעודת חבר הכנסת הראשונה של אצ"ג. מתוך ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית

על אצ"ג כמשורר פוליטי כתבו רבים וטובים, ובעיקר התמקדו בשירתו ובכתיבתו הפובליציסטית משנות העשרים והשלושים. בתקופה זו ניסח אצ"ג כמה מהמניפסטים הגדולים שלו, ובשירתו נתן במה אינטנסיבית להשקפותיו הפוליטיות.

היו שטענו כי סימן ההיכר המובהק ביותר של שירתו הוא הערבוב הבלתי ניתן לעיכול בין יופייה המפעים של שירתו, ובין תכניה הפוליטיים שלעיתים עוררו במתנגדיו סלידה – "האסתטיזציה של הפוליטי".

היו שהאשימו אותו בפאשיזם, ומנגד הדגישו אחרים דווקא את העובדה כי בראשית כתיבתו שימש אצ"ג כשליחה ודוברה הלגיטימי של חברת החלוצים, והיו מי שעסקו בתפיסתו המשיחית וקשרו אותה לכינונו של רעיון ההגשמה הלאומית.

כך או כך, הכל מודים שמבין משוררינו העבריים בדין זכה אצ"ג לתואר המשורר הפוליטי ביותר.

בעיתון דבר של שנת תרפ"ז (1926) פרסם אצ"ג את הטקסט "עלי כספית זו", בו התפלמס עם אלה שכינה אותם "איסטניסים", המאשימים את המשורר בכך שהוא מלכלכך את השירה הלירית, הצרופה, בכתיבתו הפוליטית.

וכך הם אומרים האיסטניסים:

"הכי אין לך חומר אחר לשירה?

כל זה שאמרת – שייך בהחלט לפוליטיקה.

 מממ… כן. חומר אחר לשירה… למשל, השמש השוקעת… הציפורים עפות… שביל הכסף על הגלים ושפת הכוכבים שבאהבה –"

תגובתו של אצ"ג מנוסחת במשפט אחד המתמצת את עיקר הפואטיקה שלו:

"תנעם לכם, איסטניסים, שפת הכוכבים. ואנכי בלשון בן-אדם על האדם אדבר. אנכי אַרנין את המילה הבלתי פיוטית: פוליטיקה".

חרף כל טיעוניהם של טהרני השירה, וחרף כל מתנגדיו הפוליטיים המרים, הפך אצ"ג את עמדתו הפוליטית לאחד מתכניה העיקריים והמרכזיים ביותר בשירתו, ורומם אותה לשגב פואטי חד פעמי: רבים משיריו הגדולים משנות העשרים והשלושים הם שירים אדירי מבע למרות, או שמא דווקא בשל עיסוקם בתפיסתו הפוליטית.

במכתבו של בן גוריון לאצ"ג משנת 1927 הוא מחמיא לו על מסתו שנתפרסמה בעיתון דבר. מכתב זה מצביע על התפיסה העמוקה שלו באשר לכוחם הרוחני של המשוררים, כוח בעל ערך עבור האומה כולה.

מכתבו של בן גוריון לאורי צבי גרינברג. מתוך: ארכיון אורי צבי גרינברג. הספריה הלאומית
מכתבו של בן גוריון לאורי צבי גרינברג. מתוך: ארכיון אורי צבי גרינברג. הספריה הלאומית

"הגיע לידי מוספו של "דבר" ובו מאמרך-מסתך עם השם הקשה והארוך "מסכת האלמנטים וכו' – (למה אתה בוחר לך שמות כבֵדים שכאלה?), וקראתיו פעם ושתים, ורציתי להושיט לך ידי מרחוק ברחש תודה, כי בקראי את רשימתך הרהרתי בתקוה: אולי זהו האיש אשר ישיר לנו את שירת האדם עלי אדמות – שלך ב.ג."

התכתובת בין בן גוריון ואורי צבי מתפרסת על פני ארבעה עשורים ויותר. היא משרטטת את הקשר שנרקם בין שני ענקים, ברוח ובהנהגה,  שהיו נתונים ביריבות פוליטית, ושללו זה את עמדת חברו שלילה נמרצת. ואף על פי כן, למרות יחסו העוין של בן גוריון כלפי הרוויזיוניסטים, נהג בן גוריון באורי צבי בכבוד ובעדינות לא אופיינית. הוא החמיא לו על מאמריו והעריץ את שירתו. בניגוד לאנשי רוח רבים שבן גוריון שידלם להירתם לשם קידום האינטרסים הפוליטיים שלו, נותר אצ"ג מחוץ לניסיונות הגיוס של בן גוריון.

אורי צבי, שידע להפנות כלפי יריביו את לשונו החדה, המושחזת והמשתלחת, היה כותב לבן גוריון מתוך קרבת לבבות והערכה עצומה. והדברים ניכרים מכל תג ותג במכתביו.

מתוך: ברכת אורי צבי גרינברג לדוד בן גוריון "בשער השמונים". ארכיון אצ"ג. הספריה הלאומית "אני שולח את ברכת הכבוד... לדוד בן גוריון, כידיד בכל עת, אף בימים הבוערים שעמדנו איש כנגד איש במסה ומריבה ובזעם רב ובחריקת שינים..."  
מתוך: ברכת אורי צבי גרינברג לדוד בן גוריון "בשער השמונים" 1966. ארכיון אצ"ג. הספריה הלאומית.
"אני שולח את ברכת הכבוד… לדוד בן גוריון, כידיד בכל עת, אף בימים הבוערים שעמדנו איש כנגד איש במסה ומריבה ובזעם רב ובחריקת שינים…וכשקמו עליו לעינינו בעת האחרונה סוקלים ורוגנים ומשפילים כבודו עד עפר,לא מבחוץ דווקא אלא קודם כל מבית, קמתי לימינו, כי ידעתי שלצד בן גוריון המבודד צריך לעמוד בר מצפון…"

במאמרו על אצ"ג כאיש ציבור קובע דן לאור כי חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה הייתה אירוע די שולי בקריירה הציבורית שלו. הוא לא היה בנוי לעסקנות הקטנה הכרוכה בכהונה בכנסת. במשך שנתיים וחצי שבהן כיהן כחבר כנסת מיעט אצ"ג להשתתף בדיונים. הוא התמנה כחבר ועדת החינוך והתרבות אך גם לדיוני ועדה זו מיעט להגיע, וכשהגיע לא פתח את פיו. כעבור זמן קצר הגיש את התפטרותו מהוועדה. יש להדגיש שכהונתו הכרוכה בתפקוד פרלמנטרי היומיומי ובנשיאה בנטל העבודה השחורה נתפסה אמנם כשולית, אך מבחינה רעיונית, חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה מזה 2000 שנה, והיותו שותף משפיע בכינונה של מדינה עברית הייתה עבור אצ"ג הגשמה של חזון גדול, ואם בדיוני הוועדות לא השתתף אצ"ג, הרי שעל בימת הכנסת ידע לנאום נאומים חוצבי להבות.

בנאום הבכורה שלו בכנסת (1949) העלה אצ"ג את ירושלים לקדמת הבמה. הוא ניסח בנאומו זה את עיקרי השקפותיו הפוליטיות, אלה שניסח במשך שלושה עשורים לפני כן, בשירתו ובמסותיו, לאמור: לב ליבה של מלכות עם ישראל היא ירושלים, וכל פגיעה או ויתור על שלמותה (וזאת אמר בשעה שירושלים היתה מחולקת) ייחשבו בגידה לאומית. אך לא רק את ירושלים חזה אצ"ג בשלמותה. הוא הציג חזון רחב בהרבה. "יכולנו להיות אדוני הארץ משתי גדות הירדן, חפשיים ופנויים לעמל ולבנין רחב" כך אמר בנאומו הראשון במליאה.

"התכנית האימפריאליסטית שלי (הפרָת!)", פתק טיוטה מתוך ארכיונו של אצ"ג המציג את חזונו הכולל
"התכנית האימפריאליסטית שלי (הפרָת!)", פתק טיוטה מתוך ארכיונו של אצ"ג המציג את חזונו הכולל

בדומה לשירתו, גם נאומיו של אורי צבי נגעו בנושאים שהיו קרובים ללבו, ונכתבו מתוך להט ובערה פנימיים. לעיתים אפשר לשמוע בין השורות את הנימה המצטדקת של אצ"ג, המנסה לסלול דרך במגרש הפרלמנטרי הענייני והיבש, כמשורר הנוטה להתרגשות פואטית. הנה למשל קטע מתוך נאומו על 'חוק נכסי הגרמנים' בו הוא מתעמת עם אלה שיאמרו עליו שהוא מדבר על הדוכן דברי שירה:

 "אינני רוצה להביא לא את עצמי ולא את האחרים... לידי השתפכות הנפש, שעליה ישתתפו בצערי ויגידו כי אני מדבר בנוסחה פיוטית יפה..."
"אינני רוצה להביא לא את עצמי ולא את האחרים… לידי השתפכות הנפש, שעליה ישתתפו בצערי ויגידו כי אני מדבר בנוסחה פיוטית יפה…"

חמישה נאומים בסך הכל נאם אורי צבי גרינברג במהלך הקריירה הפוליטית שלו. אך נאומיו היו לשם דבר ונדונו בתקשורת ובעיתונות. טיוטות הנאומים והתיקונים הרבים שלצד ההדפסות מלמדים על החשיבות שייחס לנאומים אלה.

 

משה שמיר – "אני מתגעגע אל שולחני"

חבר הליכוד, כנסת תשיעית (1977 עד 1981)

מהפך 1977. לראשונה מיום כינון הכנסת עובר השלטון לידי הימין.

בין חברי הכנסת של מפלגת השלטון החדשה היה גם הסופר משה שמיר, מי שגילם בחייו הפרטיים את המהפך הפוליטי הלאומי. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו עוד בטרם התפרסם כסופר, וכבר לפני גיל עשרים, כאשר נמנה עם חברי ההנהגה הראשית של תנועת השומר הצעיר.

שמיר היה חבר קיבוץ משמר העמק, וגויס לשורות הפלמ"ח. בשנת קום המדינה התמנה כעורך העיתון "במחנה" אך פוטר על פי דרישתו של בן גוריון לאחר שהתברר לו ששמיר תמך במחאה נגד פירוק הפלמ"ח. הוא הצטרף לשורותיה של מפ"ם שם שימש כעורך "בשער", בטאונם של צעירי המפלגה.

משה שמיר ושולחן הכתיבה. מתוך: אוסף דן הדני. הספריה הלאומית
משה שמיר ושולחן הכתיבה. מתוך: אוסף דן הדני. הספריה הלאומית

במקביל לעיסוקיו הפוליטיים טיפח שמיר קריירה ספרותית מזהירה וחיבר מספר רומנים שזכו להערכה עצומה ולפופולריות בקרב הדור הצעיר. הידוע שבהם הוא הרומן הראשון שלו "הוא הלך בשדות" שיצא ב-1947. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד הטקסטים המכוננים של הדור, ובפרט – הצית שוב גל אופנתי בקריאת השם "אורי" (לגל הראשון אחראית רחל המשוררת). ספרו של שמיר "פרקי אליק" עוסק בסיפור חייו של אחיו שנפל במלחמת השחרור, ואף הוא היה לאחד מרבי המכר העבריים בני הזמן.

מתוך: עיתון דבר. אפריל 59
מתוך: עיתון דבר. אפריל 59

הסדקים בין שמיר ובין ה"בון טון" שהכתיבו מנהיגי מפ"ם החלו כבר לאחר שפרסם את "הוא הלך בשדות". הנהגת הקיבוץ לא הייתה מסוגלת להכיל את הרומן. שמיר הואשם בכך שהציג את הקיבוץ בצורה שלילית. נטען כנגדו כי אי אפשר לתת את הספר לנוער "לקרוא אותו ולהתחנך עליו", משום שהספר מציג משפחה מתפוררת שחורגת מהנורמה המקובלת. בעיקר הציקה למבקריו מבית העובדה כי מותו של גיבור הספר אורי, עלול להיתפס כהתאבדות.

שמיר עזב את הקיבוץ בטריקת דלת, אך המעבר הרשמי שלו לצד השני של המפה הפוליטית התרחש רק לאחר מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה ייסד שמיר יחד עם אלתרמן ואנשי רוח נוספים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". רק כמה שנים לאחר מכן הפנים שמיר את העובדה שהוא כבר לא איש שמאל, ושהסביבה הפוליטית האידיאולוגית ההולמת את דעותיו היא הימין הפוליטי.

מסמך עקרונות של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", 1967
מסמך עקרונות של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", 1967

משה שמיר החל את דרכו כחבר כנסת מטעם הליכוד כשבאמתחתו רקורד עשיר בעסקי ציבור. נראה היה שהשדה הפוליטי דווקא מתאים לו. שמיר היה מעורב בזירה האידאולוגית הציבורית מזה כמה עשורים, ידע חרמות ופולמוסים, ויכול להם, ידע מלחמות וויכוחים, ידע להגן בלהט על אמונותיו. אך אפילו סלעים נשברים, וגם פוליטיקאי מנוסה ומשופשף כמשה שמיר שרד בכנסת במשך קדנציה אחת בלבד, לאחר מכן פרש והקדיש את עצמו לכתיבה.

מהפך 1977. ממשלת ליכוד חדשה. בתמונה: יצחק רבין מברך את משה שמיר על הצטרפותו לכנסת, 20 ביוני 1977. מתוך אוסף דן הדני
מהפך 1977. ממשלת ליכוד חדשה. בתמונה: יצחק רבין מברך את משה שמיר על הצטרפותו לכנסת, 20 ביוני 1977. מתוך אוסף דן הדני
משה שמיר נואם על דוכן הכנסת
משה שמיר נואם על דוכן הכנסת

את אכזבתו המרה מהעבודה הפרלמנטרית ומהמתרחש בכנסת תיאר שמיר במכתב שכתב לידידו דב סדן.

דב סדן עצמו היה אף הוא סופר וחוקר ספרות ששימש כחבר כנסת מטעם איחוד מפלגות פועלי ארץ ישראל בכנסת השישית (1968-1965), על משבצת "איש הרוח". סדן שבע בכנסת מרורים עד שיום אחד קם והכריז לאוזני כל: "מויחל טויבס", ועזב את הכנסת באמצע הקדנציה.

שמיר מגולל במכתבו את השיממון הכרוך בעבודה הפרלמנטרית, את עליבותם של חברי הכנסת ואת סיאובו של בית הנבחרים. הוא מתגעגע לשולחן עבודתו ולמלאכת הכתיבה המייצרת 'נכסי קבע'. המכתב נכתב תוך כדי ישיבת מליאה משמימה על גבי דף לוגו של הכנסת:

מכתבו של משה שמיר לפרופ' דב סדן, מתוך ארכיון דב סדן. הספריה הלאומית.
מכתבו של משה שמיר לפרופ' דב סדן, מתוך ארכיון דב סדן. הספריה הלאומית.

"רבי ומורי דב סדן

מכתבך בא לי כאות מן המולדת האמיתית שלי כשאני בגלות החל הזאת של הכנסת… אבל כבר אני בתוך תוכה של ההויה המשונה הזאת שכפיתי על עצמי. יושב אני בספסל הראשון של הליכוד, סביבי שממה ושממון…

אם אבוא להשיח בפניך את כל אכזבותי הפרלמנטריות לא יספיקו לי שנותי ושנותיך גם יחד. לא באתי לכאן בחסדו של מישהו. באתי מתוך השקעה מכוונת ומיודעת של עשר שנות חיים טובות. והיה לי חלק בנצחונו של הליכוד. והתוצאה היא שכל הרע והזול והקלוקל נמשך ומתגבר ושום דבר מן החדש והטוב לא נולד. כנראה הגזמתי מאד בכוחה של אידאולוגיה וודאי לא שיערתי את חוקי הג'ונגל הפוליטי שאינם מבחינים בין סוג למין ולזן. הכל נוהגים לפי חוקי הטורף והנטרף בין שהם עבודה ומערך ובין שהם הליכוד וד"ש. ואילו היו בהם טורפים כאן! ואילו היו כאן בעלי שיניים ורעבון! אבל באמת מהלכים כאן על קביים כל מני בעלי תותבות והממשלה כולה מראיתה כבית תמחוי. זוהי קבוצה של גומרי קאריירה. של מעפילים שכבר חצו את פסגתם והם מעפילים עתה מטה, והעם רואה ושוחק ובוכה ומרקד על חלקת קבר עצמו. על כן טוב לראות כי מעשה הספר עודו בידנו ונכסי הקבע עוד לא התפוררו. אני מתגעגע אל שולחני ולא חסר הרבה שאשליך להם את הגט לכל חברי הנלבבים כאן. אין בהם שום תועלת ושומר כבודו ומצפונו ירחק מהם".

 

אמיל חביבי – "הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי"

חבר מק"י, רק"ח, הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית והשביעית (1951 עד 1972)

קל להצביע על נקודת הפתיחה בקריירה הפוליטית של אמיל חביבי, מי שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגות מק"י ורק"ח במשך 18 שנים.

היה זה בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה, בשנות השלושים, כאשר היה אמיל חביבי נער בן 14. אחיו הבכור של אמיל ארגן בביתו את אחת מהפגישות החשאיות של המפלגה הקומוניסטית, ולראשונה השתתף בפגישה מעין זו חביבי הצעיר. הוא ישב בשקט, הקשיב לדברים, ספג את הלהט, וידע עוד באותו הערב כי הוא עתיד לקשור את גורלו לגורלה של המפלגה הזו.

חיפה של שנות השלושים, שנות נעוריו של חביבי, הייתה עיר משגשגת ומתפתחת המצטיינת בדו קיום בין ערבים ליהודים. חביבי גדל בסביבה אינטלקטואלית: הוא קרא את הסופרים הגדולים של המערב והתחנך באווירה פרוגרסיבית, ובגיל 18 הפך באופן רשמי לחבר הפק"פ – המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, המפלגה היחידה בארץ בזמן זה, שחבריה היו גם ערבים וגם יהודים.

ישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. 22.10.1948.
ישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. 22.10.1948.

בחיפה עשה חביבי את צעדיו הראשונים בתחום ההנהגה הפוליטית, כאשר ייסד את הליגה לשחרור לאומי, והקדיש את כל מרצו להרחבת מעגלי התמיכה בקומוניזם בקרב הערבים תושבי עירו. הפוליטיקה המגזרית נתפסה בעיני חביבי כחלק בלתי נפרד מהמאבק העולמי לשיווין ולחרות.

"חברים! אחוד הקומוניסטים היהודים והערבים, אחוד אורגני שלם הוא הצעד החשוב הראשון של שני העמים שלנו בדרך לשלום" מתוך נאום ברכה שנשא אמיל חביבי בישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בשם הליגה לשחרור לאומי בחלק הערבי של א"י. 22.10.1948
"חברים! אחוד הקומוניסטים היהודים והערבים, אחוד אורגני שלם הוא הצעד החשוב הראשון של שני העמים שלנו בדרך לשלום" מתוך נאום ברכה שנשא אמיל חביבי בישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בשם הליגה לשחרור לאומי בחלק הערבי של א"י. 22.10.1948

גם לאחר שעזב חביבי את חיפה, והשתקע בנצרת, הוא שב וחזר אליה בדמיונו ובעיקר בסיפורים הרבים שכתב עליה, שהיו רוויי געגוע לשכונות ילדותו ולהווי של העיר היהודית-ערבית בטרם מלחמת השחרור. כאשר נפטר אמיל חביבי ביקש לחרוט על קברו משפט אחד בערבית:  باق في حيفا – "נשאר בחיפה".

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר
אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר

בנאומיו הרהוטים ובפעילותו הפרלמנטרית הפך חביבי בעיני רבים לסמלו של המאבק הערבי, ובאישיותו הפוליטית ייצג את יחסם המורכב של ערביי ישראל למדינה.

כבר מראשית שנות החמישים החל אמיל חביבי לכתוב סיפורים קצרים ולפרסמם בעיתונות הערבית. הוא היה בעל טור קבוע בעיתון המפלגה, והרבה לנסח את עמדותיו בכתיבתו הפובליציסטית והספרותית, אולם את ספרו הראשון כתב חביבי רק לאחר שעזב את פעילותו בכנסת.

בארכיון מפלגת רק"ח נמצאת טיוטת מכתב ששלח חביבי בשנת 1971 אל הלשכה הפוליטית של רק"ח, בו הוא מבקש להשתחרר מתפקידו כחבר כנסת. ממש כמו שמיר ויזהר חש גם חביבי, לאחר שנות דור של פעילות פוליטית, כי נטייתו הספרותית תובעת את מימושה, וכי היא גוברת על נטייתו הפרלמנטרית:

מתוך ארכיון מפלגת רק"ח הספריה הלאומית
מתוך ארכיון מפלגת רק"ח הספריה הלאומית

"אני חוזר ומבקש שתשחררו אותי מעבודתי בכנסת. לפני זמן רב הוברר לי שאינני מתאים לעבודה הפרלמנטרית שהיא מהעבודות הקשות… כל ביקורת שאני שומע מכם על מחדלים בעבודה החשובה הזאת היא ביקורת במקומה…

בשנה הבאה ימלאו 30 לעבודתי הפוליטית בהנהגת המפלגה. כל הזמן הזה הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי… עתה הגעתי לגיל 50 ושולט בי רצון עז להתפנות בזמן שנותר לי בכדי להשאיר לדורות הבאים את הנסיון העשיר ביותר שרכשנו אותו במשך מצעדנו הארוך הזה ובתנאים מסובכים"…

חביבי אכן פרש מהכנסת, והקדיש את כל מרצו לכתיבה ספרותית. את ספרו הראשון "האופסימיסט" פרסם בערבית בשנת 1974.

גיבור ספרו של חביבי, סעיד, הוא "אופסימיסט" – צעיר ערבי שחי חיים מלאי סתירות פנימיות, אליו מתלווה המספר כמה עשורים מחייו. הוא אופטימי ופסימי. הוא משתדל ככל יכלתו לשתף פעולה עם הממשל החדש, ולרצותו, אבל תמיד משהו משתבש. גם בשמו ניכרת השניות באישיותו: סעיד פירושו מאושר, ואילו אבו אל-נחס פירושו ביש גדא. סעיד של חביבי מעוצב באופן נוגע ללב ומלא הומור, ומגלם באישיותו המסוכסכת את מצבם של ערביי ישראל.

עשור לאחר צאת הספר בערבית, הוא תורגם על ידי אנטון שמאס לעברית והגיע לקהל הקוראים הישראלי.

מתוך: האופסימיסט בתרגום אנטון שמאס
מתוך: האופסימיסט בתרגום אנטון שמאס

יצירותיו הספרותיות של אמיל חביבי זיכו אותו בשני פרסים חשובים בתחום הספרות: בפרס ישראל לספרות ובאות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

אמיל חביבי מקבל את פרס ישראל לספרות. 1992. מתוך: אוסף דן הדני הספרייה הלאומית
אמיל חביבי מקבל את פרס ישראל לספרות. 1992. מתוך: אוסף דן הדני הספרייה הלאומית

ראוי לציין כי אף שלושת היוצרים האחרים שסיפרנו עליהם ברשימה זו זכו בפרס ישראל על יצירתם הספרותית.

זכתה כנסת ישראל שבשורותיה שימשו סופרים ואנשי רוח, וזכו הסופרים החשובים אשר נידונו ברשימה זו להכיר בשיממון עבודתם הפוליטית, ולהבין, איש איש בדרכו, שייעודם האמיתי מצוי בתחום היצירה הספרותית, הרחק מההוויה הפוליטית המשמימה.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

יהושבע סמט-שינברג , המרכז ללימודי רוח

קוראת, כותבת ובעלת דוקטורט בספרות עברית
לכתבות נוספות של יהושבע סמט-שינברג >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו