"אנֹכי אַרנין את המילה הבלתי פיוטית פוליטיקה"

רוויזיוניסט משיחי, קומוניסט ערבי, מפא"יניק וליכודניק נפגשים במעלית. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אך אלה גיבורי הרשימה הבאה. המשותף לכולם: הם היו אולי חברי כנסת בינוניים, אבל סופרים ומשוררים גדולים.

אצג

ימי בחירות. האוויר סמיך מדיבורים גדושי אינטרסים ומהבטחות חלקלקות ושקריות. הרשת מתפקעת מיצירתיות של קמפיינרים חדורי מוטיבציה. התקשורת חוגגת רייטינג, והכל סביב רווי מילים.

לטקסטים תפקיד חשוב ומכריע בתוך המולת הבחירות. הם לב התעמולה. הם מקור השכנוע: "ימין. חזק". "אין מהפך בלי מרץ". "התקווה לחרות שלך". "חזק וברוך".

חזק. וברור. ושווה לכל נפש. כך הן מליצות וסיסמאות הזמן: אינן צריכות פענוח ועמל. נקלטות בשנייה ונחקקות בזיכרון הציבור לפחות עד סף הקלפי.

סיסמאות הבחירות הן יריבותיהן המרות של השירה והספרות היפה. הספרות והשירה הן הפך כל מה שיש לסיסמאות הבחירות להציע: הן מבקשות להן מקום בנצח. הן דורשות הרהור נוסף, ובעיקר שהות. הן מציעות, כמיטב יכולתן, מורכבות, ועומק. השפעתן על הקורא היא איטית ומתמשכת. הן חפצות להיות נחלתם של יודעי חן והן מעניקות מחסדיהן רק ליחידי הסגולה שבחרו להתאמץ עבורן.

ואף על פי שהשירה והספרות כה שונות מן הפוליטיקה, לעיתים הן הולכות שלובות זרוע, מצליחות להכיל זו את זו ולקשור קשר הדוק ביניהן.

הקשר בין הספרות לפוליטיקה מעלה שאלות גדולות ונכבדות: האם תיתכן יצירה ספרותית פוליטית? או שמא, האם תיתכן יצירה ספרותית שאיננה פוליטית כלל? מה מעמדה של ספרות המגוייסת למטרות פוליטיות ומפלגתיות? ומה כוחן של השירה והספרות להשפיע על השיח הפוליטי ועל סדר יומם של מוסדות המדינה?

 

האוסף המיוחד בספריית הכנסת

הנה עובדה מעניינת:

בספריית הכנסת מצוי אוסף ספרים מיוחד ונדיר המכיל 1,600 ספרים, שהמשותף להם הוא שכולם נכתבו בידי חברי כנסת ישראל מאז הקמתה.

מבן גוריון ("האמת קודמת לכל", "חזון ודרך", "לקראת העתיד") ועד יאיר לפיד ("אלבי", "האשה השנייה"), מגולדה מאיר ("חיי") ועד פנינה רוזנבלום ("רגעים מתוקים") – כיאה לנבחריו של עם הספר, הרבו הח"כים שלנו לחטוא בכתיבה.

שלוש שנים עמל צוות ספריית הכנסת כדי להרכיב את האוסף הזה, שבתוכו גם ספרים נדירים, ופריטים שנעלמו כבר מזמן מהמדפים. לדברי מנהלת ספריית הכנסת, גילה אלדר, יותר משליש מחברי הכנסת, שכיהנו בה מראשיתה ועד לשנה זו, פרסמו ספרים! זהו מספר חסר תקדים ביחס לפרלמנטים אחרים בעולם, ויש במה להתגאות.

מבין 1,600 הכותרים השמורים באוסף הכנסת אפשר למצוא ספרים במגוון רחב של תחומים וסוגות: אוטוביוגרפיות רבות ("בגוף ראשון" לאהוד אולמרט, "כל הדרך" ליצחק נבון), ספרי מחשבה והגות מדינית ("בחבלי התנחלות" של לוי אשכול או "כיסופים בארץ המחסומים" של עזמי בשארה), עיון ומחקר ("המגילות הגנוזות ממדבר יהודה" של יגאל ידין ומחקריו של אריה אלדד בתחום הרפואה והספרות), ספרות תורנית (ספריו של הרב חיים אמסלם למשל), ספרות ילדים ("עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור וספרי ילדים לרוב מאת אורי אורבך), מדריכי טיולים ("מדריך [טומי] לפיד" המוכר לנופשי העבר), ואפילו ספר בישול אחד ("פפריקה" גם הוא מבית היוצר של טומי לפיד).

גם ספרי פרוזה לא מעטים השאירו לנו חברי כנסת ישראל ("אשת איש" של שלי יחמיביץ, "סקס גורלי" של פלטו שרון, הרומנים ההיסטוריים של מיכאל בר זהר או הרומנים של אמנון רובינשטיין) בתחום המחזאות נודעו מחזותיו של יצחק נבון, ואפילו ספרי שירה מכבדים את ארכיון הכנסת (יוסי שריד, שמעון פרס, תאופיק זיאד ועוד).

נראה שרוב חברי הכנסת ששלחו ידם בכתיבה ספרותית ראו בכך תחביב או קריירה משנית בהחלט, לצד עסקנותם הציבורית. ודאי ביקשו לתת ביטוי אישי רגשי השונה מהותית מן הביטוי הפוליטי, ולעתים פרסמו את כתביהם מתוך הערכה עצמית מוגזמת.

אך על המדפים בארכיון הכנסת אפשר למצוא גם כמה יצירות של סופרים גדולים, כאלה שהיו גם חברי כנסת.

ועל כן מוטב אולי לשאול: מי מבין הסופרים והמשוררים של הספרות העברית כיהנו גם כחברי כנסת? ובעיקר: מה גרם להם להרים את ראשם מעבר לשולחן הכתיבה, לצאת לשדה הקרב הפוליטי, לוותר על חירותם כיוצרים, ולכפוף עצמם למשמעת מפלגתית ולעבודה פרלמנטרית יבשה הרחוקה כל כך מכתיבת ספרות ושירה?

כבר בכנסת הראשונה, או בגלגולה הראשון, "האספה המכוננת", כיהנו כחברי כנסת שני יוצרים בולטים ומשפיעים: מימין – משורר, ומשמאל – סופר. אורי צבי גרינברג, חבר מפלגת החרות וס. יזהר, חבר מפא"י.

 

ס. יזהר – "מצב סכיזופרני: יוצר – אזרח"

חבר מפא"י, כנסת ראשונה עד כנסת שישית (1949 עד 1969)

נראה כי השילוב בין ספרות לפוליטיקה בחייו של יזהר סמילנסקי, הידוע בשם העט ס. יזהר, מהבולטים והחשובים שבסופרי דור תש"ח, בא לו בירושה מאבותיו.

יזהר נולד ב-1916 למשפחה של סופרים ופוליטיקאים: אביו זאב סמילנסקי היה עסקן מפלגתי, ומראשיה של  "הפועל הצעיר" – מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל של ימי טרום המדינה, מפלגה שהייתה גלגול מוקדם של תנועת מפא"י ברשות בן גוריון.

תצלום דיוקנו של זאב סמילנסקי בעיר ניקולאייב. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
תצלום דיוקנו של זאב סמילנסקי בעיר ניקולאייב. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

גם דודו של אביו, משה סמילנסקי היה סופר פורה ועסקן ציוני, וגם שני אחיהם של אביו, דודיו של יזהר, היו סופרים.

זוהי אפוא המורשת המשפחתית שבתוכה גדל יזהר: כתיבה ספרותית לצד עסקנות פוליטית.

אך לבבו של יזהר הצעיר נטה לספרות הרבה יותר מלפוליטיקה, שביחס אליה חש סלידה.

סיפור חייו, כפי שסופר בשני כרכים עבי כרס על ידי הביוגרפית שלו, ניצה בן ארי, משרטט דמות של נער מיוחד במינו, שכישרון הכתיבה שלו היה ניכר וידוע כבר מגיל 16, כשהחל ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. בגיל זה החל לכתוב את סיפוריו הראשונים, וכבר מנקודת זמן זו ידע יזהר שהכתיבה היא ייעודו הראשון ואולי אף היחיד בחייו.

יזהר סמילנסקי כאב צעיר. מתוך: ארכיון ס. יזהר. הספרייה הלאומית
יזהר סמילנסקי. מתוך: ארכיון ס. יזהר. הספרייה הלאומית

נסיבות חייו כנער וכמורה צעיר במושבה יבנאל, לא אפשרו לו להתמסר לתשוקת הכתיבה, אך בכל שעה פנויה שהייתה לו עם עצמו כתב סיפורים קצרים ושירים.

כבר עם פרסום סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת" בשנת 1938 ב'גליונות', סומן יזהר כסופר מבטיח המשמיע את קולו הייחודי של יליד הארץ. בשנים אלו פרסם יזהר כמה עשרות סיפורים קצרים וזכה מיד לאהדת בני דורו שראו בו את נציג הישראליות החדשה יפת הבלורית והתואר.

אך יזהר הצעיר הכשיר את עצמו לקראת משימה גדולה מכתיבת סיפורים. חלומו האמיתי היה לכתוב רומן עברי גדול ומקיף שימקם אותו בחזית של אנשי הרוח בני דורו. בעיצומה של מלחמת השחרור שבה לחם כחייל, הוא כבר ידע כיצד יגשים את חלומו: הוא יהיה הסופר שיכתוב את ספר תולדות המלחמה הזאת, הוא יהיה מי שיכתוב את הרומן הגדול, בהיקף וברוח, על מלחמת תש"ח.

להפתעתו הרבה, עוד לפני ששוחרר מהצבא, כשבמוחו קודח רעיון הרומן הגדול, מצא את עצמו יזהר משובץ למקום ה-30 ברשימת מפא"י לכנסת הראשונה.

ארבעה ימים לפני מועד הגשת המועמדים לבחירות ישבו בן גוריון וזלמן ארן לדיון בהרכב הרשימה של מפלגתם. הם חשו שמפלגתם סובלת מתדמית עייפה וזקנה, והחליטו שעליהם למצוא ייצוג לקולם של הצעירים. שמו של יזהר סמילנסקי עלה באותה השיחה, ומיד הוסכם שהוא המועמד המתאים: חייל צעיר שבא מרקע משפחתי מתאים, שכבר נודע בציבור כסופר וכאיש רוח. משהו בתמהיל אישיותו של סמילנסקי נראה להם מדויק, ובהחלטה בן גוריונית טיפוסית, שובץ יזהר ברשימת מפא"י לכנסת מבלי שפנו אליו לקבל את רשותו.

ס. יזהר, מספר 30 ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל
ס. יזהר, מספר 30 ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל

על השיבוץ שמע יזהר מחבריו בצבא. שמע וזעם. הוא לא היה מעוניין להצטרף למפלגה. הוא, שלא היה מעורב בעסקנות פוליטית מעולם, ראה באנשי מפא"י חבורה של זקנים "אוכלי דג מלוח", כך נהג לכנות אותם.

הוא רק רצה לחזור הביתה בשלום ולמצוא לו את הזמן ואת הנחת הדרושים להתמסר להגשמת חלומו: כתיבת הרומן הגדול שלו.

ס. יזהר (שני מימין עם משקפת צבאית על צוארו) מתוך: ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
ס. יזהר (שני מימין עם משקפת צבאית על צוארו) מתוך: ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

בדואר צבאי שיגר יזהר מכתב זועם לחברי מרכז מפא"י:

"1. איש לא שאל פי להעמדת מועמדותי. 2. אין אני חבר מפלגה כלשהי וגמור עמדי לשמור את עמדתי הבלתי תלויה. 3. הנני לבקש מכם לתקן משגה זה ולמחוק את שמי מאותה רשימה"

המכתב אמנם הגיע ליעדו אך כשחזר יזהר לביתו נדהם לגלות את שליחו של בן גוריון, זלמן ארן, מחכה לו ובפיו משפט אחד: "בן גוריון אמר שאתה חבר כנסת, ואתה חבר כנסת. לא יעזור לך, אני אשב פה עד שתגיד כן".

יומיים שהה ארן בביתו של יזהר, ויומיים שמע שוב ושוב את סירוביו עד שלבסוף שלף ארן 'שפן מתוך הכובע', כאשר סיפר ליזהר שהעבודה בכנסת מוגדרת רק כחצי משרה: שני ימים וחצי.

כשיזהר שמע את היקף המשרה הבין שלפניו הזדמנות שלא תחזור: פרנסה שתאפשר לו להתמסר בחצי מן הזמן לכתיבת ספרו. הוא קיבל את הצעתו של ארן.

תעודת חבר האספה המכוננת. מתוך ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
תעודת חבר האספה המכוננת. מתוך ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

כעבור עשור של פעילות פרלמנטרית בשילוב כתיבה אינטנסיבית, יצאה מתחת ידי יזהר יצירה מונומנטלית בת שני כרכים ולמעלה מאלף עמודים – רומן המלחמה הגדול "ימי צקלג", המספר בהרחבה את סיפורה של מחלקת חיילים אחת במלחמת השחרור. (גילוי נאות ולצידו נחמה פורתא: כמו רבים וטובים גם כותבת הרשימה לא צלחה את אתגר "ימי צקלג" ונשברה באמצעו של הכרך הראשון. אך לאחרונה התפרסמו דפים מיומנו של בן גוריון, בהם הודה בכך שהגיע לעמוד 120 בלבד)

מפות, תחקירים ותרשימי זמנים של הקרבות במחברת טיוטות ל"ימי צקלג" בכתב ידו של יזהר, ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית.
מפות, תחקירים ותרשימי זמנים של הקרבות במחברת טיוטות ל"ימי צקלג" בכתב ידו של יזהר, ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית.

בעת שס. יזהר גויס לשורות המפלגה התנהלו בכנסת ויכוחים סוערים ביחס לעמדתה של ישראל בעניין הפליטים הפלסטינים. כך התחיל יזהר לכתוב את סיפורו הידוע "חרבת חִזְעָה".

ב"חרבת חזעה" תיאר יזהר באופן ביקורתי את גירוש תושבי הכפר הערבי הדמיוני 'חזעה' במהלך המלחמה.

'חרבת חזעה' היה לטקסט חסר תקדים ממש. סיפור ישראלי ראשון שעסק במלחמת השחרור, שנכתב על ידי חבר כנסת ממפלגת השלטון, שהיה בה בעת גם חייל בשירות פעיל. איש לא כתב כך לפניו סיפור המבקר באופן כה נמרץ את התנהלותו של הצד הישראלי במלחמה. יזהר האמין שתפקידו של הסופר הוא לזעזע ולטלטל, ואכן גרם לאי נוחות רבה בקרב עמיתיו בכנסת ובקרב קוראיו.

כתב היד של "חרבת חזעה", ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
כתב היד של "חרבת חזעה", ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

שש קדנציות החזיקה מעמד חברותו הכפויה של יזהר בכנסת. על מקומו של הסופר בתוך המערכת הפוליטית התלבט יזהר לא מעט. היסוסיו ביחס לסוגיה זו גרמו לו לנסות לנסח משנה סדורה, ובארכיונו נמצא מאמר שהקדיש לנושא:

"שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח". ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית
"שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח". ארכיון ס. יזהר הספרייה הלאומית

באחד הראיונות, כשסיכם את שנות כהונתו במשכן הודה:

"עמדת התצפית שניתנה לי בימי קום המדינה הראשונים כחבר כנסת הייתה מרתקת. אבל השפעתי הייתה מעטה. מי שאינו עסקן מלידה או עסקן מהרגל רב ימים מנוצל בדרך כלל על ידי העסקנים… מנוצל כיצד? לעיתים רק כסמל העושר שיש בידי המפלגה. לעיתים כדי לתרום מכושר לשונו ודמיונו"…

והוא אכן צדק. כהונתו של יזהר במפא"י היא רק דוגמא אחת לאופן שבו נהנתה העסקנות הפוליטית מקשריה עם הגוורדיה הספרותית. יחסיו של בן גוריון עם סופרים ומשוררים היו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הפוליטי שלו לגייס תמיכה ציבורית. קריאה במכתביו של בן גוריון לסופרים ומשוררים מעידה כי הייתה לו ציפייה ברורה מהם לתת יד למאמץ בניינה של המדינה, וכי הוא ייעד להם תפקידים של תעמולה והשפעה על הציבור.

קריאתו זו של בן גוריון נענתה בעיקר בקרב משוררים בני הדור הישן, ובראשם אלתרמן. אך מרבית היוצרים בני המשמרת הצעירה לא נענו לקריאתו של בן גוריון, שסימל את הממסד הישן, הדשן, ה'בעל-ביתי'. הללו העדיפו גישה פוליטית צעירה, תוססת ואוונגרדית, אותה מצאו בקרב חבורת "סופרי משא", חבורה ספרותית שצמחה דווקא במפלגה היריבה – מפ"ם.

התגייסותו של יזהר לשורות מפלגת השלטון הייתה בהחלט כדבריו "סמל העושר" בידי בן גוריון, שהוכיח לציבור הבוחרים כי גם מפא"י מתנאה ברכש יוקרתי: אינטלקטואל וסופר צעיר בן המשמרת החדשה.

ס. יזהר, 1951
ס. יזהר, 1951

במשאל עיתונאי שעסק בקשר שבין הספרות והפוליטיקה כתב יזהר:

"לסופר אין אלא לשבת לשולחן עבודתו. מה שיעשה במועצת הציבור יכול אולי מישהו להחליפו, מה שיעשה ליד שולחנו אין מי שיחליפו".

ועל שאלת העיתונאי "האם נראים לך היום הפוליטיקה והספרות כשני תחומים שונים?" הוא ענה:

"מעולם לא היו תחומים אלה סותרים לגמרי זה לזה. תמיד הם מעורבים ותמיד ניצים. הסופר לאמיתו של דבר הוא איש בודד, ואיש הציבור הוא איש ציבור. השניים לעולם לא יתערבו לגמרי ולא יתפרדו לגמרי"

ובכל זאת, המשיך יזהר:

"יש שעות נדירות, נדירות ביותר, שהסופר שבין הפוליטיקאים אומר אז משפטים אחדים, שהדיהם בני קיימא ושלשמם, אולי, כדאי לבזבז ימים ושלשמעם מרימים לעיתים בני אדם ראשם ומביטים קצת יותר רחוק".

ס. יזהר אולי לא היה פרלמנטר בולט, אך בכל זאת הותיר לנו מספר חוקים שקידם באופן נמרץ, וביניהם "חוק גנים לאומיים ושמורות טבע".

 

אורי צבי גרינברג – "בלשון בן-אדם על האדם אדבר"

חבר החרות, כנסת ראשונה (1949 עד 1951)

בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה לישראל. תנועת החירות בראשות מנחם בגין זכתה לארבעה-עשר מנדטים שהפכו אותה למפלגה הרביעית בגודלה, מפלגה שבמשך כשלושה עשורים ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה עמד מנחם בגין הצעיר, ומספר 2 ברשימה היה לא אחר מאורי צבי גרינברג.

רשימת מפלגת החרות לאספה המכוננת
רשימת מפלגת החרות לאספה המכוננת

בגין מינה את אצ"ג כמשנה לו בשל יוקרתו כמשורר לאומי. אצ"ג סימל את חזונה הבלתי מתפשר של התנועה.

תעודת חבר הכנסת הראשונה של אצ"ג. מתוך ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית
תעודת חבר הכנסת הראשונה של אצ"ג. מתוך ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית

על אצ"ג כמשורר פוליטי כתבו רבים וטובים, ובעיקר התמקדו בשירתו ובכתיבתו הפובליציסטית משנות העשרים והשלושים. בתקופה זו ניסח אצ"ג כמה מהמניפסטים הגדולים שלו, ובשירתו נתן במה אינטנסיבית להשקפותיו הפוליטיות.

היו שטענו כי סימן ההיכר המובהק ביותר של שירתו הוא הערבוב הבלתי ניתן לעיכול בין יופייה המפעים של שירתו, ובין תכניה הפוליטיים שלעיתים עוררו במתנגדיו סלידה – "האסתטיזציה של הפוליטי".

היו שהאשימו אותו בפאשיזם, ומנגד הדגישו אחרים דווקא את העובדה כי בראשית כתיבתו שימש אצ"ג כשליחה ודוברה הלגיטימי של חברת החלוצים, והיו מי שעסקו בתפיסתו המשיחית וקשרו אותה לכינונו של רעיון ההגשמה הלאומית.

כך או כך, הכל מודים שמבין משוררינו העבריים בדין זכה אצ"ג לתואר המשורר הפוליטי ביותר.

בעיתון דבר של שנת תרפ"ז (1926) פרסם אצ"ג את הטקסט "עלי כספית זו", בו התפלמס עם אלה שכינה אותם "איסטניסים", המאשימים את המשורר בכך שהוא מלכלכך את השירה הלירית, הצרופה, בכתיבתו הפוליטית.

וכך הם אומרים האיסטניסים:

"הכי אין לך חומר אחר לשירה?

כל זה שאמרת – שייך בהחלט לפוליטיקה.

 מממ… כן. חומר אחר לשירה… למשל, השמש השוקעת… הציפורים עפות… שביל הכסף על הגלים ושפת הכוכבים שבאהבה –"

תגובתו של אצ"ג מנוסחת במשפט אחד המתמצת את עיקר הפואטיקה שלו:

"תנעם לכם, איסטניסים, שפת הכוכבים. ואנכי בלשון בן-אדם על האדם אדבר. אנכי אַרנין את המילה הבלתי פיוטית: פוליטיקה".

חרף כל טיעוניהם של טהרני השירה, וחרף כל מתנגדיו הפוליטיים המרים, הפך אצ"ג את עמדתו הפוליטית לאחד מתכניה העיקריים והמרכזיים ביותר בשירתו, ורומם אותה לשגב פואטי חד פעמי: רבים משיריו הגדולים משנות העשרים והשלושים הם שירים אדירי מבע למרות, או שמא דווקא בשל עיסוקם בתפיסתו הפוליטית.

במכתבו של בן גוריון לאצ"ג משנת 1927 הוא מחמיא לו על מסתו שנתפרסמה בעיתון דבר. מכתב זה מצביע על התפיסה העמוקה שלו באשר לכוחם הרוחני של המשוררים, כוח בעל ערך עבור האומה כולה.

מכתבו של בן גוריון לאורי צבי גרינברג. מתוך: ארכיון אורי צבי גרינברג. הספריה הלאומית
מכתבו של בן גוריון לאורי צבי גרינברג. מתוך: ארכיון אורי צבי גרינברג. הספריה הלאומית

"הגיע לידי מוספו של "דבר" ובו מאמרך-מסתך עם השם הקשה והארוך "מסכת האלמנטים וכו' – (למה אתה בוחר לך שמות כבֵדים שכאלה?), וקראתיו פעם ושתים, ורציתי להושיט לך ידי מרחוק ברחש תודה, כי בקראי את רשימתך הרהרתי בתקוה: אולי זהו האיש אשר ישיר לנו את שירת האדם עלי אדמות – שלך ב.ג."

התכתובת בין בן גוריון ואורי צבי מתפרסת על פני ארבעה עשורים ויותר. היא משרטטת את הקשר שנרקם בין שני ענקים, ברוח ובהנהגה,  שהיו נתונים ביריבות פוליטית, ושללו זה את עמדת חברו שלילה נמרצת. ואף על פי כן, למרות יחסו העוין של בן גוריון כלפי הרוויזיוניסטים, נהג בן גוריון באורי צבי בכבוד ובעדינות לא אופיינית. הוא החמיא לו על מאמריו והעריץ את שירתו. בניגוד לאנשי רוח רבים שבן גוריון שידלם להירתם לשם קידום האינטרסים הפוליטיים שלו, נותר אצ"ג מחוץ לניסיונות הגיוס של בן גוריון.

אורי צבי, שידע להפנות כלפי יריביו את לשונו החדה, המושחזת והמשתלחת, היה כותב לבן גוריון מתוך קרבת לבבות והערכה עצומה. והדברים ניכרים מכל תג ותג במכתביו.

מתוך: ברכת אורי צבי גרינברג לדוד בן גוריון "בשער השמונים". ארכיון אצ"ג. הספריה הלאומית "אני שולח את ברכת הכבוד... לדוד בן גוריון, כידיד בכל עת, אף בימים הבוערים שעמדנו איש כנגד איש במסה ומריבה ובזעם רב ובחריקת שינים..."  
מתוך: ברכת אורי צבי גרינברג לדוד בן גוריון "בשער השמונים" 1966. ארכיון אצ"ג. הספריה הלאומית.
"אני שולח את ברכת הכבוד… לדוד בן גוריון, כידיד בכל עת, אף בימים הבוערים שעמדנו איש כנגד איש במסה ומריבה ובזעם רב ובחריקת שינים…וכשקמו עליו לעינינו בעת האחרונה סוקלים ורוגנים ומשפילים כבודו עד עפר,לא מבחוץ דווקא אלא קודם כל מבית, קמתי לימינו, כי ידעתי שלצד בן גוריון המבודד צריך לעמוד בר מצפון…"

במאמרו על אצ"ג כאיש ציבור קובע דן לאור כי חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה הייתה אירוע די שולי בקריירה הציבורית שלו. הוא לא היה בנוי לעסקנות הקטנה הכרוכה בכהונה בכנסת. במשך שנתיים וחצי שבהן כיהן כחבר כנסת מיעט אצ"ג להשתתף בדיונים. הוא התמנה כחבר ועדת החינוך והתרבות אך גם לדיוני ועדה זו מיעט להגיע, וכשהגיע לא פתח את פיו. כעבור זמן קצר הגיש את התפטרותו מהוועדה. יש להדגיש שכהונתו הכרוכה בתפקוד פרלמנטרי היומיומי ובנשיאה בנטל העבודה השחורה נתפסה אמנם כשולית, אך מבחינה רעיונית, חברותו של אצ"ג בכנסת הראשונה מזה 2000 שנה, והיותו שותף משפיע בכינונה של מדינה עברית הייתה עבור אצ"ג הגשמה של חזון גדול, ואם בדיוני הוועדות לא השתתף אצ"ג, הרי שעל בימת הכנסת ידע לנאום נאומים חוצבי להבות.

בנאום הבכורה שלו בכנסת (1949) העלה אצ"ג את ירושלים לקדמת הבמה. הוא ניסח בנאומו זה את עיקרי השקפותיו הפוליטיות, אלה שניסח במשך שלושה עשורים לפני כן, בשירתו ובמסותיו, לאמור: לב ליבה של מלכות עם ישראל היא ירושלים, וכל פגיעה או ויתור על שלמותה (וזאת אמר בשעה שירושלים היתה מחולקת) ייחשבו בגידה לאומית. אך לא רק את ירושלים חזה אצ"ג בשלמותה. הוא הציג חזון רחב בהרבה. "יכולנו להיות אדוני הארץ משתי גדות הירדן, חפשיים ופנויים לעמל ולבנין רחב" כך אמר בנאומו הראשון במליאה.

"התכנית האימפריאליסטית שלי (הפרָת!)", פתק טיוטה מתוך ארכיונו של אצ"ג המציג את חזונו הכולל
"התכנית האימפריאליסטית שלי (הפרָת!)", פתק טיוטה מתוך ארכיונו של אצ"ג המציג את חזונו הכולל

בדומה לשירתו, גם נאומיו של אורי צבי נגעו בנושאים שהיו קרובים ללבו, ונכתבו מתוך להט ובערה פנימיים. לעיתים אפשר לשמוע בין השורות את הנימה המצטדקת של אצ"ג, המנסה לסלול דרך במגרש הפרלמנטרי הענייני והיבש, כמשורר הנוטה להתרגשות פואטית. הנה למשל קטע מתוך נאומו על 'חוק נכסי הגרמנים' בו הוא מתעמת עם אלה שיאמרו עליו שהוא מדבר על הדוכן דברי שירה:

 "אינני רוצה להביא לא את עצמי ולא את האחרים... לידי השתפכות הנפש, שעליה ישתתפו בצערי ויגידו כי אני מדבר בנוסחה פיוטית יפה..."
"אינני רוצה להביא לא את עצמי ולא את האחרים… לידי השתפכות הנפש, שעליה ישתתפו בצערי ויגידו כי אני מדבר בנוסחה פיוטית יפה…"

חמישה נאומים בסך הכל נאם אורי צבי גרינברג במהלך הקריירה הפוליטית שלו. אך נאומיו היו לשם דבר ונדונו בתקשורת ובעיתונות. טיוטות הנאומים והתיקונים הרבים שלצד ההדפסות מלמדים על החשיבות שייחס לנאומים אלה.

 

משה שמיר – "אני מתגעגע אל שולחני"

חבר הליכוד, כנסת תשיעית (1977 עד 1981)

מהפך 1977. לראשונה מיום כינון הכנסת עובר השלטון לידי הימין.

בין חברי הכנסת של מפלגת השלטון החדשה היה גם הסופר משה שמיר, מי שגילם בחייו הפרטיים את המהפך הפוליטי הלאומי. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו עוד בטרם התפרסם כסופר, וכבר לפני גיל עשרים, כאשר נמנה עם חברי ההנהגה הראשית של תנועת השומר הצעיר.

שמיר היה חבר קיבוץ משמר העמק, וגויס לשורות הפלמ"ח. בשנת קום המדינה התמנה כעורך העיתון "במחנה" אך פוטר על פי דרישתו של בן גוריון לאחר שהתברר לו ששמיר תמך במחאה נגד פירוק הפלמ"ח. הוא הצטרף לשורותיה של מפ"ם שם שימש כעורך "בשער", בטאונם של צעירי המפלגה.

משה שמיר ושולחן הכתיבה. מתוך: אוסף דן הדני. הספריה הלאומית
משה שמיר ושולחן הכתיבה. מתוך: אוסף דן הדני. הספריה הלאומית

במקביל לעיסוקיו הפוליטיים טיפח שמיר קריירה ספרותית מזהירה וחיבר מספר רומנים שזכו להערכה עצומה ולפופולריות בקרב הדור הצעיר. הידוע שבהם הוא הרומן הראשון שלו "הוא הלך בשדות" שיצא ב-1947. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד הטקסטים המכוננים של הדור, ובפרט – הצית שוב גל אופנתי בקריאת השם "אורי" (לגל הראשון אחראית רחל המשוררת). ספרו של שמיר "פרקי אליק" עוסק בסיפור חייו של אחיו שנפל במלחמת השחרור, ואף הוא היה לאחד מרבי המכר העבריים בני הזמן.

מתוך: עיתון דבר. אפריל 59
מתוך: עיתון דבר. אפריל 59

הסדקים בין שמיר ובין ה"בון טון" שהכתיבו מנהיגי מפ"ם החלו כבר לאחר שפרסם את "הוא הלך בשדות". הנהגת הקיבוץ לא הייתה מסוגלת להכיל את הרומן. שמיר הואשם בכך שהציג את הקיבוץ בצורה שלילית. נטען כנגדו כי אי אפשר לתת את הספר לנוער "לקרוא אותו ולהתחנך עליו", משום שהספר מציג משפחה מתפוררת שחורגת מהנורמה המקובלת. בעיקר הציקה למבקריו מבית העובדה כי מותו של גיבור הספר אורי, עלול להיתפס כהתאבדות.

שמיר עזב את הקיבוץ בטריקת דלת, אך המעבר הרשמי שלו לצד השני של המפה הפוליטית התרחש רק לאחר מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה ייסד שמיר יחד עם אלתרמן ואנשי רוח נוספים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". רק כמה שנים לאחר מכן הפנים שמיר את העובדה שהוא כבר לא איש שמאל, ושהסביבה הפוליטית האידיאולוגית ההולמת את דעותיו היא הימין הפוליטי.

מסמך עקרונות של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", 1967
מסמך עקרונות של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", 1967

משה שמיר החל את דרכו כחבר כנסת מטעם הליכוד כשבאמתחתו רקורד עשיר בעסקי ציבור. נראה היה שהשדה הפוליטי דווקא מתאים לו. שמיר היה מעורב בזירה האידאולוגית הציבורית מזה כמה עשורים, ידע חרמות ופולמוסים, ויכול להם, ידע מלחמות וויכוחים, ידע להגן בלהט על אמונותיו. אך אפילו סלעים נשברים, וגם פוליטיקאי מנוסה ומשופשף כמשה שמיר שרד בכנסת במשך קדנציה אחת בלבד, לאחר מכן פרש והקדיש את עצמו לכתיבה.

מהפך 1977. ממשלת ליכוד חדשה. בתמונה: יצחק רבין מברך את משה שמיר על הצטרפותו לכנסת, 20 ביוני 1977. מתוך אוסף דן הדני
מהפך 1977. ממשלת ליכוד חדשה. בתמונה: יצחק רבין מברך את משה שמיר על הצטרפותו לכנסת, 20 ביוני 1977. מתוך אוסף דן הדני
משה שמיר נואם על דוכן הכנסת
משה שמיר נואם על דוכן הכנסת

את אכזבתו המרה מהעבודה הפרלמנטרית ומהמתרחש בכנסת תיאר שמיר במכתב שכתב לידידו דב סדן.

דב סדן עצמו היה אף הוא סופר וחוקר ספרות ששימש כחבר כנסת מטעם איחוד מפלגות פועלי ארץ ישראל בכנסת השישית (1968-1965), על משבצת "איש הרוח". סדן שבע בכנסת מרורים עד שיום אחד קם והכריז לאוזני כל: "מויחל טויבס", ועזב את הכנסת באמצע הקדנציה.

שמיר מגולל במכתבו את השיממון הכרוך בעבודה הפרלמנטרית, את עליבותם של חברי הכנסת ואת סיאובו של בית הנבחרים. הוא מתגעגע לשולחן עבודתו ולמלאכת הכתיבה המייצרת 'נכסי קבע'. המכתב נכתב תוך כדי ישיבת מליאה משמימה על גבי דף לוגו של הכנסת:

מכתבו של משה שמיר לפרופ' דב סדן, מתוך ארכיון דב סדן. הספריה הלאומית.
מכתבו של משה שמיר לפרופ' דב סדן, מתוך ארכיון דב סדן. הספריה הלאומית.

"רבי ומורי דב סדן

מכתבך בא לי כאות מן המולדת האמיתית שלי כשאני בגלות החל הזאת של הכנסת… אבל כבר אני בתוך תוכה של ההויה המשונה הזאת שכפיתי על עצמי. יושב אני בספסל הראשון של הליכוד, סביבי שממה ושממון…

אם אבוא להשיח בפניך את כל אכזבותי הפרלמנטריות לא יספיקו לי שנותי ושנותיך גם יחד. לא באתי לכאן בחסדו של מישהו. באתי מתוך השקעה מכוונת ומיודעת של עשר שנות חיים טובות. והיה לי חלק בנצחונו של הליכוד. והתוצאה היא שכל הרע והזול והקלוקל נמשך ומתגבר ושום דבר מן החדש והטוב לא נולד. כנראה הגזמתי מאד בכוחה של אידאולוגיה וודאי לא שיערתי את חוקי הג'ונגל הפוליטי שאינם מבחינים בין סוג למין ולזן. הכל נוהגים לפי חוקי הטורף והנטרף בין שהם עבודה ומערך ובין שהם הליכוד וד"ש. ואילו היו בהם טורפים כאן! ואילו היו כאן בעלי שיניים ורעבון! אבל באמת מהלכים כאן על קביים כל מני בעלי תותבות והממשלה כולה מראיתה כבית תמחוי. זוהי קבוצה של גומרי קאריירה. של מעפילים שכבר חצו את פסגתם והם מעפילים עתה מטה, והעם רואה ושוחק ובוכה ומרקד על חלקת קבר עצמו. על כן טוב לראות כי מעשה הספר עודו בידנו ונכסי הקבע עוד לא התפוררו. אני מתגעגע אל שולחני ולא חסר הרבה שאשליך להם את הגט לכל חברי הנלבבים כאן. אין בהם שום תועלת ושומר כבודו ומצפונו ירחק מהם".

 

אמיל חביבי – "הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי"

חבר מק"י, רק"ח, הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית והשביעית (1951 עד 1972)

קל להצביע על נקודת הפתיחה בקריירה הפוליטית של אמיל חביבי, מי שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגות מק"י ורק"ח במשך 18 שנים.

היה זה בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה, בשנות השלושים, כאשר היה אמיל חביבי נער בן 14. אחיו הבכור של אמיל ארגן בביתו את אחת מהפגישות החשאיות של המפלגה הקומוניסטית, ולראשונה השתתף בפגישה מעין זו חביבי הצעיר. הוא ישב בשקט, הקשיב לדברים, ספג את הלהט, וידע עוד באותו הערב כי הוא עתיד לקשור את גורלו לגורלה של המפלגה הזו.

חיפה של שנות השלושים, שנות נעוריו של חביבי, הייתה עיר משגשגת ומתפתחת המצטיינת בדו קיום בין ערבים ליהודים. חביבי גדל בסביבה אינטלקטואלית: הוא קרא את הסופרים הגדולים של המערב והתחנך באווירה פרוגרסיבית, ובגיל 18 הפך באופן רשמי לחבר הפק"פ – המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, המפלגה היחידה בארץ בזמן זה, שחבריה היו גם ערבים וגם יהודים.

ישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. 22.10.1948.
ישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. 22.10.1948.

בחיפה עשה חביבי את צעדיו הראשונים בתחום ההנהגה הפוליטית, כאשר ייסד את הליגה לשחרור לאומי, והקדיש את כל מרצו להרחבת מעגלי התמיכה בקומוניזם בקרב הערבים תושבי עירו. הפוליטיקה המגזרית נתפסה בעיני חביבי כחלק בלתי נפרד מהמאבק העולמי לשיווין ולחרות.

"חברים! אחוד הקומוניסטים היהודים והערבים, אחוד אורגני שלם הוא הצעד החשוב הראשון של שני העמים שלנו בדרך לשלום" מתוך נאום ברכה שנשא אמיל חביבי בישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בשם הליגה לשחרור לאומי בחלק הערבי של א"י. 22.10.1948
"חברים! אחוד הקומוניסטים היהודים והערבים, אחוד אורגני שלם הוא הצעד החשוב הראשון של שני העמים שלנו בדרך לשלום" מתוך נאום ברכה שנשא אמיל חביבי בישיבת המליאה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בשם הליגה לשחרור לאומי בחלק הערבי של א"י. 22.10.1948

גם לאחר שעזב חביבי את חיפה, והשתקע בנצרת, הוא שב וחזר אליה בדמיונו ובעיקר בסיפורים הרבים שכתב עליה, שהיו רוויי געגוע לשכונות ילדותו ולהווי של העיר היהודית-ערבית בטרם מלחמת השחרור. כאשר נפטר אמיל חביבי ביקש לחרוט על קברו משפט אחד בערבית:  باق في حيفا – "נשאר בחיפה".

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר
אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר

בנאומיו הרהוטים ובפעילותו הפרלמנטרית הפך חביבי בעיני רבים לסמלו של המאבק הערבי, ובאישיותו הפוליטית ייצג את יחסם המורכב של ערביי ישראל למדינה.

כבר מראשית שנות החמישים החל אמיל חביבי לכתוב סיפורים קצרים ולפרסמם בעיתונות הערבית. הוא היה בעל טור קבוע בעיתון המפלגה, והרבה לנסח את עמדותיו בכתיבתו הפובליציסטית והספרותית, אולם את ספרו הראשון כתב חביבי רק לאחר שעזב את פעילותו בכנסת.

בארכיון מפלגת רק"ח נמצאת טיוטת מכתב ששלח חביבי בשנת 1971 אל הלשכה הפוליטית של רק"ח, בו הוא מבקש להשתחרר מתפקידו כחבר כנסת. ממש כמו שמיר ויזהר חש גם חביבי, לאחר שנות דור של פעילות פוליטית, כי נטייתו הספרותית תובעת את מימושה, וכי היא גוברת על נטייתו הפרלמנטרית:

מתוך ארכיון מפלגת רק"ח הספריה הלאומית
מתוך ארכיון מפלגת רק"ח הספריה הלאומית

"אני חוזר ומבקש שתשחררו אותי מעבודתי בכנסת. לפני זמן רב הוברר לי שאינני מתאים לעבודה הפרלמנטרית שהיא מהעבודות הקשות… כל ביקורת שאני שומע מכם על מחדלים בעבודה החשובה הזאת היא ביקורת במקומה…

בשנה הבאה ימלאו 30 לעבודתי הפוליטית בהנהגת המפלגה. כל הזמן הזה הייתי חולם לחזור לעבודה הספרותית המתאימה לטבעי והרגשותי… עתה הגעתי לגיל 50 ושולט בי רצון עז להתפנות בזמן שנותר לי בכדי להשאיר לדורות הבאים את הנסיון העשיר ביותר שרכשנו אותו במשך מצעדנו הארוך הזה ובתנאים מסובכים"…

חביבי אכן פרש מהכנסת, והקדיש את כל מרצו לכתיבה ספרותית. את ספרו הראשון "האופסימיסט" פרסם בערבית בשנת 1974.

גיבור ספרו של חביבי, סעיד, הוא "אופסימיסט" – צעיר ערבי שחי חיים מלאי סתירות פנימיות, אליו מתלווה המספר כמה עשורים מחייו. הוא אופטימי ופסימי. הוא משתדל ככל יכלתו לשתף פעולה עם הממשל החדש, ולרצותו, אבל תמיד משהו משתבש. גם בשמו ניכרת השניות באישיותו: סעיד פירושו מאושר, ואילו אבו אל-נחס פירושו ביש גדא. סעיד של חביבי מעוצב באופן נוגע ללב ומלא הומור, ומגלם באישיותו המסוכסכת את מצבם של ערביי ישראל.

עשור לאחר צאת הספר בערבית, הוא תורגם על ידי אנטון שמאס לעברית והגיע לקהל הקוראים הישראלי.

מתוך: האופסימיסט בתרגום אנטון שמאס
מתוך: האופסימיסט בתרגום אנטון שמאס

יצירותיו הספרותיות של אמיל חביבי זיכו אותו בשני פרסים חשובים בתחום הספרות: בפרס ישראל לספרות ובאות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

אמיל חביבי מקבל את פרס ישראל לספרות. 1992. מתוך: אוסף דן הדני הספרייה הלאומית
אמיל חביבי מקבל את פרס ישראל לספרות. 1992. מתוך: אוסף דן הדני הספרייה הלאומית

ראוי לציין כי אף שלושת היוצרים האחרים שסיפרנו עליהם ברשימה זו זכו בפרס ישראל על יצירתם הספרותית.

זכתה כנסת ישראל שבשורותיה שימשו סופרים ואנשי רוח, וזכו הסופרים החשובים אשר נידונו ברשימה זו להכיר בשיממון עבודתם הפוליטית, ולהבין, איש איש בדרכו, שייעודם האמיתי מצוי בתחום היצירה הספרותית, הרחק מההוויה הפוליטית המשמימה.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

שירה | שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, איריס רילוב, עמית מאוטנר ולימור ויסברג כספי

אִיסָאק בָּאבֶּל שֶׁקָּרָאתִי תּוֹךְ / שֶׁדָּחַפְתִּי בְּגָדִים לְתוֹךְ / מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה, / רוֹעֵד עַכְשָׁו עַל הַסְּחִיטָה

shira_715-537

יובל שאול, מתוך הסדרה ״העולם החדש", צילום מעובד, 200X150 ס"מ, 2008–2011

.

אורית נוימאיר פוטשניק

וילנה

לֹא נָסַעְתִּי בַּחֹרֶף לְוִילְנַה וּכְבָר לֹא אֶסַּע.
שָׁרָשַׁי נְעוּצִים בְּחָזְקָה בְּאַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת.
כְּאֵבְךָ הָרָחוֹק הִתְמוֹסֵס בְּתוֹכִי כִּכְמוּסָה,
אוֹ כְּגַל שֶׁנִּבְלַע אֶל הַחוֹל תַּחַת שֶׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת.

מָה בִּקַּשְׁתָּ לִמְצֹא בְּשׁוּבְךָ לִרְחוֹבוֹת אֲפֹרִים?
מִי יָצָא אֶל הַשְּׁבִיל לְמִשְׁמַע חֲרִיקָה שֶׁל הַשַּׁעַר?
לֹא נָסַעְתִּי לִהְיוֹת לְצִדְּךָ בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים,
לְחַפֵּשׂ אֵל מָלֵא רַחֲמִים בַּיַּעַר.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, בעלת תואר שני בפיזיקה, משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספרה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור השנה בהוצאת פרדס.

 

 

איריס רילוב

נִיצוֹדִים

כְּמוֹ דָּגִים מְשֻׁמָּרִים
בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
נִכְבַּשְׁנוּ
בְּמֶלַח זֵעָתֵנוּ.

הָעוֹר עוֹד זוֹכֵר:
צִנַּת הָעֹמֶק
גַּעַשׁ יָמִים צְפוֹנִי.

עֵין הַדָּג שֶׁלִּי פְּקוּחָה,
לֹא שָׁכַחְתִּי דָּבָר –

אֵיךְ נִלְכַּדְנוּ בָּרֶשֶׁת
פִּרְכַּסְנוּ מִתְעַלְּפִים
הַכֶּסֶף הִבְהֵב בָּאוֹר.

הַיֹּפִי פָּגַע בָּנוּ כְּסַכִּין.
אַחַר כָּךְ נִפְרַשְׂנוּ עַל הַקֶּרַח.

 

בבריכה מול הפיורד

א.
זִיו הָעוֹלָם מִשְׁתַּבֵּחַ וְהוֹלֵךְ
מִסּוֹפוֹ עַד סוֹפוֹ
שִׁירַת מַלְאָכִים
עִנְבָּלִים
מְהַלֶּלֶת יָפְיוֹ
עוֹלָם מֻפְלָא
עוֹלַם חַמְדָן
סוֹפֵחַ
אֶת שְׁאֵרִיּוֹת
יָפְיִי הַדּוֹעֵךְ.

ב.
עִם רֶדֶת הָאוֹר
נַעֲשֶׂה הַיָּם אָפֹר
כִּשְׂעָרִי
מִתַּחַת לַצֶּבַע
שֶׁמָּשְׁחָה הַסַּפָּרִית.

ג.
יָשׁוּבוּ הַמַּיִם הָלוֹךְ וָשׁוֹב
מֵאֹפֶק עַד חוֹף
וְלֹא יָקֵלּוּ
מִשְׁקְלוֹת לִבִּי.

 

פֵּנֵלוֹפֶּה, 2017

זְמַן וּמֶרְחַק מִתְקַצְּרִים לְאֵין שִׁעוּר
בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.
עֶשְׂרִים שָׁנָה מוּאָצוֹת בְּהִלּוּךְ מָהִיר,
הַיָּם הַגָּדוֹל מִשְׂתָּרֵעַ
מְלוֹא רֹחַב הַמִּזְרָן הַזּוּגִי.

בַּמַּעֲמַקִּים שֶׁנִּבְקְעוּ
שָׁצְפוּ סְעָרוֹת,
סְלָעִים הִתְנַגְּשׁוּ,
גּוּפִים הִסְתַּחְרְרוּ בִּמְעַרְבֹּלֶת.

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱבַקְתָּ בַּמִּפְלָצוֹת
נִפְרַם אֲרִיג לִבִּי
חוּטִים חוּטִים.

כְּשֶׁחָזַרְתָּ, זִהִיתִי אוֹתְךָ מִיָּד;
הַצַּלֶּקֶת תִּוָּתֵר אֵצֶל שְׁנֵינוּ.

 

תוֹפַחַת

מֵאָז הֵסִירוּ אֶת רַחְמִי
רַבּוּ בִּי הַגַּעְגּוּעִים,
הָאִמָּהוּת שֶׁלִּי תוֹפַחַת כְּלֶחֶם.
יְלָדִים בָּרְחוֹב נָסִים מִפָּנַי:
הִנֵּה הִיא פּוֹרֶצֶת, נִשְׁפֶּכֶת,
בִּקְרוּמִים מִתְפַּקְּעִים
וּנְשִׁיקוֹת חֲרוּכוֹת.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. עמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, וחברת מערכת בכתב העת "רֵאשית" לביכּוּרֵי חקר הספרות ויצירה מקורית. ב-2015 זכתה בפרס שלישי בתחרות סיפורים קצרים מטעם קרן ארדיטי, וב-2017 זכתה בפרס ראשון בתחרות סיפורים קצרים ארצית מטעם ynet ואתר הספרים הדיגיטליים "עברית". ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", עומד לראות אור בימים אלה בהוצאת פרדס.

 

 

עמית מאוטנר

אַהֲבַת הַסְּתָרִים שֶׁל דּוֹן פֶּרְלִימְפְלִין

1.
בֵּלִיסָה.
יָפְיָהּ לְפֶתַע נְקֻדָּה עַל הַמַּכָּ"ם לְאִתּוּר הָאֲבֵדָה

בְּלֵב לִבָּהּ קֻפְסָה שְׁחֹרָה
אוֹתוֹת פְּעִימוֹתֶיהָ
לַהִתְרַסְּקוּת אֶל־תּוֹךְ חַיִּים שְׁלֵמִים אֲשֶׁר יָכֹל הָיָה.

2.
בִּן רֶגַע נִלְחָץ לוֹ הַכַּפְתּוֹר
וְהוּא נִדְלָק. עָצְמַת בָּרָק.
וּמְאֻלָּף בִּן רֶגַע לְהַחְלִיק מִתַּחַת לְחַיָּיו
שְׁמֵי עִמְעוּם
וְרַעַם מְהֻמְהָם מַקְלִישׁ.

3.
זֶהוּ מַסְלוּל הַתּוֹעָפוֹת: בְּבַת אַחַת
הַי שֶׁל גְּבָהִים (טִיסָה בְּלִי הַמְרָאָה)
וּבְאַחַת הַדְמָמַת מְנוֹעִים (לֹא לְהַשְׁאִיר סִילוֹנִים).
צַעַר זְמַן אֲוִיר
מוֹלִיד כִּיסִים רֵיקִים.

4.
קִוָּה שֵׁישׁ תְּשׁוּרָה לַתַּחֲנוּנִים
שֶׁיּוּכַל לִנְחֹת גָּבוֹהַּ
בַּנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֵלֶיהָ שִׁגֵּר אֶת תְּפִלּוֹתָיו

אֲבָל הִגִּיעַ לַיָּרֵחַ הַשּׁוֹמֵם גּוּפִיף
עֵירֹם, זוֹכֵר כַּחֲלָלִית אֶת הִפָּרְדוּת חֲלָקָיו,
עָצוּב אֶת מַעֲבֵה חַיָּיו בַּדֶּרֶךְ
הַבִּלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

ירושה

אֲנִי הֶחָתוּם מַטָּה
מְצַוֶּה בָּזֹאת לְהַעֲבִיר אֶת רְכוּשִׁי עַל שִׁכְמְכֶם
וְעַל שִׁמְכֶם רוֹשֵׁם אֶת בַּעֲלוּת הָאֹסֶף הַפְּרָטִי
וְהַנָּדִיר שֶׁלִּי, מְחַלֵּק לָכֶם שָׁוֶה
בְּשָׁוֶה אֶת מֵיטַב הָאִיּוּשִׁים,
הַתַּפְקִידִים בָּהֶם כִּהַנְתִּי, מַפְקִיד בִּידֵיכֶם
אֶת יוֹמָנִי עַל תִּכְנוּנָיו וְאֶת הַדַּחַף לְהַשְׁלִים.
לֹא עוֹד צָרִיךְ
אֶת אֵלֶּה. לֹא מְשַׂחֵק
אֶת הַמִּשְׂחָק יוֹתֵר. צִמְצַמְתִּי
אֶת הַגּוּף אֶל הַהֶכְרֵחַ
אֶת מֶרְחָבַי לִנְקֻדַּת אִסּוּף עַצְמִי.
לֹא עוֹד צָרִיךְ
אֶת מַאֲמַץ הַהוֹכָחָה, לֹא עוֹד
לִפְסֹחַ בֵּין מִינֵי הַסְּעִפִּים. פָּטוּר
מִשֵּׁרוּתֵי חוֹבָה, מִמִּסְגְּרוֹת
אַשְׁרַאי, מִמַּס וּמֵרָצוֹן
נָטוּל מִבַּקָּשַׁת זְכֻיּוֹת אֲפִלּוּ.
בַּהֲמֻלּוֹת מָאַסְתִּי וּבְרֹב
תְּשׁוּקוֹת הַמְּסַלְּפוֹת אֶת פְּנֵי
הָאֲדָמָה. מַזָּל שֶׁיֵּשׁ לִי
אֹפֶק לְהַבִּיט מִכָּאן, יוֹתֵר נָכוֹן
אַשְׁרַי אֲנִי הֶחָתוּם לְמַטָּה
עַל נַדְנֵדַת הַנְּשִׁימָה
בּוֹהֶה עַל הַיָּרֹק הַמִּשְׂתָּרֵעַ
בִּתְנוּחַת מִרְפֶּסֶת,
לֹא עוֹד צָרִיךְ.

עמית מאוטנר, בן 40, חי במושב שדה דוד, איש חינוך ומורה לתאטרון, מנחה לכתיבה ב"שירה על המפה" מבית הליקון. ספרו "למה משורר" ראה אור ב-2014 בהוצאת ספרא וב"בית אוצר" הדיגיטלי. ספרו השני בכתובים.

 

 

לימור ויסברג כספי

על הסחיטה

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן דְּבָרִים
אֵינָם בִּמְקוֹמָם

אִיסָאק בָּאבֶּל שֶׁקָּרָאתִי תּוֹךְ
שֶׁדָּחַפְתִּי בְּגָדִים לְתוֹךְ
מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה,
רוֹעֵד עַכְשָׁו עַל הַסְּחִיטָה

חַד־קֶרֶן בְּנוֹף עַרְפִלִּי
מֵהַפָּזֶל חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים
שֶׁכְּבָר מָסַרְתִּי –
מִתַּחַת לַסַּפָּה

הָאֹכֶל שֶׁל הַכֶּלֶב
בַּצַּלַּחַת שֶׁל הֶחָתוּל

גֻּמַּת גּוּפְךָ בַּסָּדִין
תְּלוּיָה עַכְשָׁו
עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה

דְּבָרִים אֵינָם בִּמְקוֹמָם
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁתַלְתִּי לִיצִ'י
צָמַח לִיצִ'י
הִנֵּה, בְּכָל זֹאת

 

ממש ממש

עַכְשָׁו כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עֵירֻמָּה
גּוֹרֶרֶת תַּחְתֶּיהָ מַגֶּבֶת
בְּוִישׁ וִישׁ שֶׁל גֵּיְשָׁה
הוּא שָׂרוּעַ עַל הַמִּטָּה
שָׁקוּעַ בְּסִכּוּיֶיהָ
שֶׁל מַכַּבִּי חֵיפָה
לְהַעְפִּיל לְאָנְשֶׁהוּ

פַּעַם הוּא הָיָה חַמָּנִיָּה
לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ
מֵאֲחוֹרֶיהָ בָּרְאִי
אֲפִלּוּ הִיא עַצְמָהּ
מַפְנָה לָהּ אֶת הַתַּחַת

 

הווה אומר

הָיְתָה אִשָּׁה, קָרְאוּ לָהּ צַח, שֶׁנָּסְעָה לְרוֹמָא. טֶרֶם נְסִיעָתָהּ דִּמְּתָה עַצְמָהּ בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית וְרַגְלַיִם שְׁזוּפוֹת טוֹפֶפֶת בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת לִצְלִיל קְרִיאוֹת הַבֶּלָה רָאגָצָה שֶׁל הָרוֹמָאִים. כְּשֶׁנָּחֲתָה צַח בְּרוֹמָא, נִרְשְׁמָה לְקוּרס אִיטַלְקִית. כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ מֵת הַמּוֹרֶה לְאִיטַלְקִית מָוֶת פִּתְאוֹמִי (רוֹצָה לוֹמַר: לֹא מְתֻכְנָן) וְהַמַּדְרֵגוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת סְגוּרוֹת לְרֶגֶל (שִׁפּוּצִים). כָּעֵת צַח יוֹדַעַת לְהַגִּיד רַק כַּמָּה דְּבָרִים בִּזְמַן הֹוֶה, בְּאִיטַלְקִית.

"אֵין לִי פֹּה עָתִיד", כָּתְבָה צַח לְאִמָּא שֶׁלָּהּ, שֶׁדַּוְקָא מְאוֹד רָצְתָה נְכָדִים מְנַשְׁנְשֵׁי קָנוֹלִי וְלָאו דַּוְקָא בִּגְלַל הַמַּאֲכָל הַפָאלִי אֶלָּא בִּגְלַל ג'וֹרְג' קְלוּנִי שֶׁאָהֲבָה מְאוֹד.

אִמָּא שֶׁל צַח, שֶׁעֲתִידָהּ כְּבָר מֵאֲחוֹרֶיהָ, נְשׂוּאָה לְאַבָּא שֶׁל צַח. בַּדֶּיְט הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם (הוּא לָקַח אוֹתָהּ לְסֶכֶר דְּגַנְיָה) אָמַר לָהּ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הֱוֵה אוֹמֵר וּפַעַם אַחַת יָמִים יַגִּידוּ. וְהִיא, שֶׁנִּרְעֲשָׁה מֵהָאִישׁ שֶׁיָּמִים וְהֹוֶה מְדַבְּרִים אֵלָיו, הֶחְלִיטָה להִנָּשֵׂא לוֹ כָּאן וְעַכְשָׁו, עַל אַף שֶׁהָיָה נָמוּךְ מִמֶּנָּה וְנָעַל נַעֲלֵי הִתְעַמְּלוּת לְלֹא גַּרְבַּיִם כְּלָל.

בְּכָל אֹפֶן, בְּוִיקִיפֶּדְיָה נִכְתַּב שֶׁגָּבְהוֹ שֶׁל ג'וֹרְג' קְלוּנִי הוּא: 180 סַנְטִימֶטְרִים וְכַמּוּת הַקָּלוֹרְיוֹת הַמְּמֻצַּעַת בְּקָנוֹלִי הִיא: 248.

לימור ויסברג כספי מתגוררת במושב שדמה, עוסקת בעיצוב חזותי. זכתה במקום ראשון בתחרות צרצר פיס, 2016, ובפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם, 2017. נבחרה לתגלית השנה בתרבות על ידי אתר סלונה. השירים מתוך ספר הביכורים שלה, "מפה לשם כבר נהיה מחר", שיראה אור בקרוב בהוצאת עתון 77.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת צביה ליטבסקי, יצחק כהן, טלי לטוביצקי ומאיה בז'רנו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | התחפושת

"היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה." סיפור מאת מחברת בשם בדוי

proza_715-537

שיקו כץ, Radkapalusova, טכניקה מעורבת על דיקט, 93x68.5 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

התחפושת

מאת ורד מעייני

 

היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה את ד"ר עוז. היא באה ישר מהעבודה ובעלה יצא מהכולל כדי להגיע איתה למרפאה שבבית החולים. הם היו המומים וניסו לתמוך זה בזה. פעם ראשונה שנתקלו במום לב מקרוב. ד"ר עוז קיבל אותם בחום ובלבביות. הוא בדק אותה והסביר בעדינות שהמום של התינוק הוא אחד ממומי הלב הקשים ביותר, שהילד יצטרך לעבור סדרת ניתוחים, ושכל חייו יאלץ ליטול תרופות. היו תהיות בקשר להתפתחות שלו. ולא היה ברור אם ישרוד עד הלידה.

זה היה כבר סוף ההיריון, והיא בקושי הלכה. בקושי נגררה. היא לא מצאה מרגוע בשום תנוחה. כל תזוזה הכבידה עליה והכאיבה לה. גם בלידות הקודמות היה לה קשה לקראת הסוף, אבל בפעמים הקודמות היא ציפתה בקוצר רוח ללידה, לתינוק החדש שיתערסל ויתכרבל בזרועותיה, שיינק בשקיקה, שיירגע.

בפעם הזאת היא רק דאגה, בכתה והתפללה כל הזמן, ואכלה במשורה. לפלא היה בעיניה איך המשיכה לעלות במשקל, איך המשיכה לגדול כל כך, אבל בסופו של דבר כשנתנאל נולד אמר להם ד"ר עוז שהוא גדול יחסית, ושזה ממש מצוין, כי ככל שמשקל התינוק גבוה יותר, כך הסיכויים שהניתוח יצליח טובים יותר.

והניתוח הצליח מעל ומעבר למצופה. לאחר שבועיים שוחרר נתנאל הביתה, וד"ר עוז אמר שזה נס. נתנאל עלה במשקל והתפתח, וד"ר עוז שמח ממש. בכל פעם שהגיעו לביקורת הוא עודד אותה וכאילו הזרים בה כוח, והיא הייתה מתחבקת עם האחיות והמזכירות שהתפעלו מנתנאל וממנה: "איזה מתוק נתנאל, וגם את נראית טוב, רזית כל כך…" היא אכן רזתה מאוד, מרוב לחץ וחרדה כמעט לא אכלה.

גם הניתוח השני עבר בהצלחה, נתנאל היה אז בן שנה ועשרה חודשים, והיא הייתה שוב בהיריון. הפעם זאת הייתה בת, ובבדיקה אמר להם ד"ר עוז שהוא לא רואה סימנים למום לב, וכפי הנראה הילדה בריאה ברוך ה'. היא ובעלה לא הפסיקו לצחוק ולחייך. היא החליטה להגדיל תמונה של נתנאל, זאת שהוא יושב בה על נדנדה, למסגר, להוסיף הקדשה ולהביא למחלקה, מתנה לד"ר עוז ולצוות. על התמונה הדפיסה באותיות מעוצבות את המשפט: "בזכותכם ממש, הלב שלי פועם נרגש".

היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה של צוות המחלקה שהתקיימה אמש:
"הפסדת את התחפושת של עוז," אמרה לחברתה מחניקה צחוק.
"למה הוא התחפש?"
"הוא התחפש לאישה חרדית בהיריון!"
"די! גדול!"
"זה היה כל כך מצחיק," עכשיו האחות ממש התגלגלה מצחוק.
"מה היה מצחיק?" שאלה אחות אחרת, שהתקרבה לברר משהו.
"התחפושת של עוז…" האחות נשנקה.
"אה זה," הצטרפה האחות השנייה לצחוקן, "כן, כל הלילה לא נרגעתי!"
היא נעצרה במרחק כמה פסיעות מהדלפק. ליבה הלם. הצחוק הזה, חשבה, זה לעג? לא, זה לא יכול להיות שכולם כאן לועגים לה. זה לא יתכן. ד"ר עוז רק רצה להצחיק, להתפרק קצת מהלחץ העצום של העבודה הקשה. כי הרי זה הוא שבדק אותה וטיפל בנתנאל בכל כך הרבה רגישות… הייתה שם רגישות, נכון? ומסירות, גם מסירות הייתה?
היא ניסתה להיזכר במחוות שלו, בקולו כשדיבר אליה, אבל הכול כאילו נצבע באי־בהירות וטשטוש, ומשהו בה נחלש כל כך, והתמונה של נתנאל נעשתה כבדה כל כך, עד שלפתה אותה בחוזקה בשתי ידיה, כדי שלא תישמט, תיפול ותתנפץ.

 

ורד מעייני הוא שם העט של כותבת ילידת 1973. זהו פרסום ראשון לסיפור פרי עטה.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פעם ראינו קשת ביחד", סיפור מאת ליהיא דור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עד דלא ידעה | לקט ספרותי משכר

"המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה." ציטוטים בשבחי ההתבסמות

ad_lo715-537

לאו ריי, חנות ממתקים, שמן ואקריליק על בד, 150X100 ס"מ, 2015

.

השתכרו / שארל בודלר

צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכול: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף.
אבל ממה? מיין, משירה, ממוּסר. כרצונכם. אבל השתכרו.
ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוּחה, בבדידות חדריכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם נתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון – את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, הש‏ר, המְדבר – שאלו אותו מה השעה; והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון, ישיבו לכם: "זו השעה להשתכּר! כדי לא להיות עבדי-זמן מעונים, השתכרו! השתכרו בלי-הפסק! מיין, משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם."

 

מתוך "הספלין של פריז" מאת שארל בודלר, ידיעות ספרים, 1997. מצרפתית: דורי מנור.

 

 

*

טעמתי ליקר לא בושל / אמילי דיקנסון

טָעַמְתִּי לִיקֶר לֹא בֻּשַּׁל –
מִגָּבִיעַ יְצוּק־פְּנִינָה –
בְּכָל חֲבִיּוֹת יֵינוֹת־הָרַיְן
כָּמוֹהוּ לֹא נִמְצָא!

שִׁכּוֹרָה מִן הָאֲוִיר – אֲנִי –
לַטְּלָלִים מִתְמַכֶּרֶת –
תּוֹעֶה– סְחַרְחָרָה, בְּהָמוֹן יְמֵי־חוֹם –
מִפֻּנְדְּקֵי תְּכֵלֶת בּוֹעֶרֶת

גַּם כְּשֶׁתְּגֹרַשׁ דְּבוֹרָה שְׁתוּיָה
מִסַּף הָאֶצְבְּעוֹנִית –
וּפַרְפָּר – יִדְחֶה לְגִימָתוֹ –
בִּשְׁתִיָּתִי אַתְמִיד!

 

מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" מאת אמילי דיקנסון, הוצאת קשב, 2000, מאנגלית: אליעזרה איג־זקוב.

 

 

*
הוויסקי ששתו בערב ההוא (שני בקבוקים גדולים) חשוב. אחרת קשה יהיה להסביר את מה שקרה בהמשך. אלמלא כן אולי לא היה כלל בית קפה. שכן המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה. וזה לא הכול. ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא האש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב המשקה של מיס אמיליה. דברים שלא נתנו עליהם את הדעת, מחשבות שקיננו הרחק בנבכי התודעה האפלה, פתאום נעשים מוכרים ומובנים. הטווה שחשב רק על הפלך, על פנכת האוכל, על מיטה ושוב על הפלך – אותו טווה עשוי לשתות מן הוויסקי ביום ראשון ותיקרה לפני שושנת מים. ואז יחזיק בכף ידו את הפרח הזה, יבחן את הגביע הזהוב המעודן, ופתאום יעלה בקרבו נועם חריף כמו כאב. אורג עשוי לפתע לשאת את עיניו ולראות בפעם הראשונה את זוהרם הקר והמוזר של שמי חצות בחודש ינואר, ואימה חשכה על קטנותו תעצור את ליבו. דברים שכאלה קורים אפוא כששותה אדם את המשקה של מיס אמיליה. אפשר שיסבול ואפשר שישמח עד כלות – אבל החוויה כבר גילתה את האמת; הוא חימם את נשמתו ואת המסר הצפון בה.

 

מתוך "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס, בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018. מאנגלית: משה רון.

 

 

*
[וְהוּא אֶנְכִּדוּ,]
[אֲשֶׁר נוֹלַד בִּמְרוֹמֵי־שָׂדֶה]:
[אָכַל]
[אֶת עֵשֶׂב־הַשָּׂדֶה;]
חֲלֵב עֲדָרִים
יָנוֹק יָנַק.
לֶחֶם שָׂמוּ לְפָנָיו,
הִשְׁתָּאָה וַיַּבֵּט
וַיִּתְבּוֹנֵן.
לֹא יָדַע אֶנְכִּדוּ,
לֶאֱכֹל לֶחֶם;
לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר
לֹא לָמַד.
פָּתְחָה הַקְּדֵשָׁה אֶת פִּיהָ,
וַתֹאמֶר אֶל אֶנְכִּדוּ:
"אֱכֹל לֶחֶם אֶנְכִּדוּ,
כַּיָּאֶה לַחַיִּים,
שֵׁכָר שְׁתֵה כְּמִנְהַג הָאָרֶץ!"
אֶנְכִּדוּ אָכַל לֶחֶם
עֲדֵי שָׂבְעוֹ.
שֵׁכָר שָׁתָה
שִׁבְעָה גְּבִיעִים.
רָחָב כְּבֵדוֹ, הִתְעַנֵּג,
עָלַץ לִבּוֹ,
פָּנָיו אוֹרוּ.

 

מתוך האפוס "עלילות גלגמש": "בימים הרחוקים ההם", עם עובד, 1996. מאכדית: ש. שפרה ויעקב קליין.

 

 

*

הן נורא עשירות, השתיים האלה, האמא והבת. שתיהן נורא עשירות ונורא עצובות. אף אחת מהן לא יכולה לתאר לעצמה מה זה להיות מאושרת או אפילו שמחה, לא האמא ולא הבת.
המלצר במסעדה מציע פנקייקס ברוטב רום לקינוח. הן מתנזרות בקנאות מאלכוהול, אבל את רוטב הרום הן מחסלות בשקיקה. בחיים לא ראיתי מישהו שמצב ברוח שלו משתנה כל כך מהר כמו של האמא, אחרי שאכלו שתי מנות כאלה.
'איזה רוטב נהדר!' הן לוקחות מנה שלישית.
העיניים שלהן מתחילות לפלבל. עיני הבת אומרות 'כמובן כמובן'; עיני האם אומרות 'אולי, אולי…'

 

מתוך "בוקר טוב, חצות" מאת ג'ין ריס, כתר, 2001. מאנגלית: עדה פלדור.

 

 

*

"נשמע ככה," אמר וולטר ביובש. אבל לא היה שום דבר מייבש ביובש הזה, וכאשר הוציא להם הפונדקאי גרק מיוחד, בן שמונה שנים, והוא שמע את אשתו משווה את איכותו לזו של יין בן חמש מבציר נהדר שזה עתה בגר, ואז פונה ואומרת לו, לוולטר, לשים לב לארומה המיוחדת של היין שבכוסו – "זה בעיקר מזכיר רוזמרין, וולטר – רמז קל של רוזמרין" – הוא התקשה לדעת אם הוא יותר המום או יותר מרוצה. שגרייס תתחיל להתעניין ביין!
והיא צדקה לגבי הרוזמרין.

 

מתוך "אביב באיליריה" מאת אן ברידג', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.

 

 

*

כשעבר שם, נכנס למסבאה שכבר ביקר בה לעיתים בעבר ושהבטיחה לו, במובן מסוים, אווירה משפחתית.
הוא לא רצה יין. להיפך: מבחינה כימית האלכוהול לא התמזג יפה עם מצבי הגאלה. ואם הדיח את עצמו לשתות מעט, לא היה זה אלא כדי להתעטף באצטלה הנאותה, כלומר: להצדיק את נוכחותו במקום כלקוח ולא כאורח לא־קרוא. והנה, עם היין דבק בו אותו אי־שקט שדבק במי שנכנס למועדון ריקודים ונתקף בולמוס של ריקודים. אלא שהמחול לא עלה יפה עם כובד הלאות שהייתה ברגליו; ובסופו של דבר, המקום הזה גם לא היה מועדון ריקודים… זה מקום… כלשהו… בעולם… בדיוק כך! בדיוק כך! מקום כלשהו בעולם!
הוא עצמו לא ידע מה הניע אותו פתאום להפנות את כסאו לעבר השולחן הסמוך (שלידו ישבו האנשים היחידים במסבאה) ולהשקיע ביוזמה הפשוטה והרגילה הזאת תנופה מופרזת שהזכירה תוקפנות. יתכן שבכל מקם שהיה נמצא בו, ובכל חוג אנשים – בבית־משפט, בבית־מחסה או אפילו בחצר המלוכה באנגליה – היה נוהג באותה דרך. הוא ציית לאחד מאותם דחפים לא נשלטים, המצווה על אדם שמשוטט לו בכיכר להסיר את כל בגדיו.
אין ספק, שבשעה שהפנה כך את כסאו, נראה לו שהחליט מי יודע איזו החלטה חשובה, אם כי לא צפויה מבחינתו, ומבולבלת ביותר. רק כשפתח את פיו תפס, שהיום רצונו האמתי הוא לדבר. הוא עצמו – כך נדמה לו – הוא פקעת מחרידה, וכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל, נתקלים ומסתבכים בפקעת הזאת. רק בשיחה עם אחרים אפשר שהסבך הזה יוּתר. עליו להתמודד היום עם הקרב הזה וללא עיכוב, ולאחר הניצחון ינוח. לא היה חשוב לו לדעת מראש אם מוטל עליו לשוחח או לשאת הרצאה. בדבר אחד היה בטוח: מדובר בהודעה דחופה.

 

מתוך "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, הספריה החדשה, 1995. מאיטלקית: עמנואל בארי.

 

 

*
ככלות ייני / מיוחס לרבי שלמה אבן־גבירול

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי
פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם

שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
וַיַּכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים
מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם

לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיךְ יִטְעָם
אוֹ אֵיךְ מַאְכָל אֶל חֵךְ יִנְעָם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם
יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם

מֵי יַם סוּף בֶּן עַמְרָם הוֹבִישׁ
וִיאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ
אָכֵן פִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ
יַזֵּל מַיִם יַזֵּל מָיִם

הִנְנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ
עִמּוֹ אֶזְעַק וַאְשַׁוֵּעַ
כִּי כָמֹהוּ פִי יוֹדֵעַ
שִׁיר הַמַּיִם שִׁיר הַמָּיִם

נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ
כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָתוֹ
יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ
שׁוֹאֲבֵי מַיִם שׁוֹאֲבֵי מָיִם

 

פרשנות על השיר באתר "פיוט"

 

 

*

ולסיום, מוזמנות ומוזמנים להתנודד הביתה עם אלכסנדר פן:

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן