בעבודה | קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

"הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו."

baavoda_48_715-537

אנה לוקשבסקי, טבע דומם עם תפוחי אדמה, שמן על בד, 70X48 ס"מ, 2015

.

תפוחי אדמה

מאת מירה מגן

 

עלה במדרגות הכי לאט שהוא יכול כאילו הוא זקן, יש לו עוד שבע מדרגות עד הדלת שלהם בקומה השנייה, שם רגל על המדרגה, אחריה עוד רגל ונעמד, ראה ג'וק מת ובעט אותו בין סורגי המעקה שיעוף למטה, התכופף מעל הסורגים וראה אותו נוחת על יד הדלת של המַליָאנים, עלה את השלוש האחרונות ולפני שנכנס אסף אליו את הרצועה הקרועה של הילקוט שהיא לא תגיד לו, שוב החולירות האלה קרעו לך אותה? חכה מה שאני יעשה להם מחר. הכי טוב לו שהיא לא תהיה בבית, יש לו מפתח, הוא ייכנס, יתקע את הילקוט בין המיטה לארון, היא לא עד כדי כך בודקת, רק ביום של הניקיון היא מעיפה כל דבר מהמקום שלו. נכנס, ראה אותה שהיא בבית ואמר, שנייה אני חייב לשירותים, רץ עם הילקוט לחדר, תקע אותו בין המיטה לארון ונכנס ישר לשירותים.

מה, אין שירותים בבית הספר? למה התאפקת? הסתכלה עליו במבט שעושה לו חורים בחולצה ולפעמים גם בעור.

בבית ספר לא הצטרכתי, מה יש לאכול היום? הוא לא סובל את עצמו שהוא ישר שואל על אוכל, זה למה הוא שמן כל כך, אבל בפעם הזאת הוא שאל בשביל להעביר נושא, שהיא תעזוב אותו עם השירותים וכל זה.

תפוחי אדמה מטוגנים ושניצל, אמרה.

זה כמעט מה שיש כל יום אפילו שהדיאטנית של קופת חולים אמרה שהוא חייב לרדת מתפוחי אדמה ובטח ובטח ממטוגנים. הוא מצידו לא אכפת לו, זה היא שקובעת, בימים שהיא לא עובדת יש לה סבלנות והיא מכינה לו עדשים, קינואה, סלט חסה, חזה עוף, דברים בריאותיים כאלה, בימים שהיא עובדת היא עצבנית, עושה הכול צ'יק צ'אק וכל שנייה אומרת זוז לחדר שלך, מה אתה מסתובב לי בין הרגליים וכאלה.

ישב לשולחן וספר שש־עשרה חתיכות של תפוחי אדמה, חלק היו גדולות חלק בינוניות וחלק קטנות, חלק מטוגנות חזק, הטיפות של השמן יצאו מהם כמו זיעה, על ידם הייתה חתיכת שניצל תירס מטוגן מהחבילה של הצמחוני, גם השניצל הבריק משמן, ככה הפנים שלו בראי של השירותים אחרי ההקפות בשיעור ספורט.

היא הלכה לחדר שלה לדבר בטלפון עם צביה אחותה, דודה שלו. נעץ מזלג בשניצל, דקר גרגר תירס צהוב ובלע אותו בלי ללעוס, אבל זהו, יותר הוא לא בולע ככה, אם יאכל מהר התפוחי אדמה ייגמרו לו מהר, מצד שני, אם יאכל לאט המטוגנים האלה שהוא הכי אוהב אותם ממש חמים יתקררו לו… מעצבן שדווקא החתיכה הכי גדולה של התפוחי אדמה יצאה לבנה כזאת, אין לה טיגון בשום צד, שכנזייה שמנה כזאת. טוב, מה זה שייך עכשיו, הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו. ראשונה יאכל את השכנזייה השמנה, היא הכי פחות מדליקה, לא תפסה שום טיגון. הביא אותה לפה, הכניס אותה כולה בבת אחת והצטער, אם לפחות היה מחלק אותה לשתי חתיכות היה לוקח לו יותר זמן לחסל אותה והאוכל היה נגמר לו יותר לאט. שאל אותה אז מאיפה הטיפות שקנתה ואמרה שזה מגוף של איזה גבר שהיא לא מכירה. אמר לה, אם את לא מכירה אז איך שילמת לו ואמרה, טיפש, זה לא הולך ככה, יש בבית חולים בנק של החומר הזה ומשלמים לבית החולים. שאל אותה באיזה צבע היו הטיפות ואמרה לבן.

מעניין אם הגבר של הטיפות האלה היה שמן, היא כשרואים אותה מהצד היא בעובי של עיפרון אם לא מחשיבים את הציצים שהיא סידרה לעצמה שיוצאים לה מהגוף החוצה כמו שני טנקים. אמרה לו פעם, למה טנקים, פומלות. שיהיה פומלות, מה אכפת לו, חיברו לה אותם בניתוח, בשבוע של הניתוח ביקש שתקנה לו אופניים ואמרה שאין לה כסף עכשיו, שאפילו בשביל הניתוח לא היה לה ועשתה הלוואה. הוא דווקא אהב את איך שהייתה לפני הפומלות האלה, כשחיבקה אותו הרגיש עליו את העצמות שלה, הלב שלה דפק לו ישר על העור, עכשיו היא מחבקת אותו וזה כאילו שמה גלגל ים ביניהם.

לא סבל להתקרב אליה כשחזרה מהניתוח, רצתה לנגוע בו התרחק ממנה והיא אמרה מה אתה בורח, בוא תביא חיבוק לאימא שלך,

אמר לה לא בא לי, ואז אמר אחר כך ואז הביא לה חיבוק כאילו היא שורפת, כאילו היא אש, נוגע חצי שנייה ובורח.

הם מעצבנים אותך? שאלה.

כן.

אתה יודע שאתה קצת אשם, שבגללך עשיתי אותם? צחקה צחוק מלא חחחח, אני הינקתי אותך כמו שאף אימא בעולם לא הניקה, בטירוף הינקתי אותך, שמונה־עשרה חודש אתה עליי יום ולילה בוקר וערב זה גמר לי אותם, אחרי שהפסקת לינוק נהיו לי שתי שקיות חלב ריקות, מה זה ריקות, דבוקות מרוב שרֵיקות, הלכו לי לגמרי.

אז אם כבר לא צריך חלב אז מה 'כפת לך שהם ריקות? שאל,

צריך אותם גם לדברים אחרים, אמרה. לא אמרה איזה דברים ולא שאל.

פעם אחת, לפני כמה זמן, חיבקה אותו, דגדגה אותו ככה תחת בית השחי ואמרה לו, איזה צחוק נִיסוֹ, אתה יודע שגם לך יש קצת ציצים?

העיף את הידיים שלה ממנו ראה אותן חוטפות פליקים מהשולחן והלך לחדר שלו, הביא את המיטה שלו לדלת וגם את השידה, חסם את הדלת ולא פתח לה אפילו שבכתה, שאמרה סליחה זה היה בצחוק, שנתנה בוקסים לדלת.

שלוש חתיכות כבר אכל ושני ביסים מהשניצל תירס, לא יודע אם לאכול עכשיו את זאת או את זאת, אבל את ההכי מטוגנות ישאיר לסוף, נשארו עוד שלוש־עשרה, סידר אותם בצורת שבלול, קודם השש שחצי מטוגנות, באמצע הארבע שמטוגנות בינוני ובאמצע של האמצע שם את השלוש הכי שרופות שאותם יאכל אחרונות, צופף את כל החתיכות שיחממו אחת את השנייה ובחר לו קטנה אחת מהשש, חתיכה רזה ונמוכה, כמו אורלי בכיתה שלו שבכל דבר היא לא זה ולא זה, לא הכי ספורטאית ולא הכי חלשה, לא הכי יפה ולא הכי מכוערת, לעס את אורלי, בלע וחשב, ילד שהוא לא הכי בזה ולא הכי בזה ולא בכלום לא שמים לב אליו, אם בא לבית ספר או לא בא זה אותו דבר, אף אחד לא מרגיש, זה להיות סתם אחד, חבל שהוא לא סתם אחד, הוא חייב להוריד איזה עשרה קילו בשביל להיות סתם, עד שלא יוריד אותם אין לו סיכוי, עד עכשיו אין מישהו אחר שיהיה השמן של הכיתה, גם ב־ב' השנייה אין.

מחץ את האחרונה מהשש, ריסק אותה, מעך אותה עד שנהייתה שטוחה כמו דף של מחברת, גרף את כל המעיכה, העלה על המזלג ובלע במכה אחת. כמה היא מדברת עם אחותה. הרבה מהדיבורים שלהם על כסף. ביום שדגדגה ואמרה שגם לו יש, הפך את כל הארון של העזרה ראשונה ומצא תחבושת מגולגלת שפעם אחרי שנפלה במדרגות שמה על הברך שלה, הלך למקלחת, נעל את הדלת אפילו שמזהירה אותו תמיד שלא ינעל וניסה פעם ועוד פעם עד שהצליח להקיף את החזה שלו עם התחבושת ומתח אותה חזק עד שעשתה מהחזה שלו פיתה, מתח והחזיק את הקצה של החבישה דבוק לגוף שלא יברח לו וביד שנייה הדביק עליו פלסטר של יבלות ועוד פלסטר ולבש על זה את הטי־שרט ונעלמו הציצים, היה לו שטוח כמו לרועי זיק הרזה של הכיתה. לא אמר לה כלום אבל באמצע ארוחת ערב היה עייף, נפתח לו הפה והפיהוק העלה לו את החזה ויצא קול פקקק כזה והתחבושת נפתחה, הפלסטרים הדפוקים של היבלות לא החזיקו, נפרדו מהתחבושת. היא שאלה מה זה היה הרעש הזה, אמר לא יודע והסתכלה רגע לצדדים מחפשת מאיפה זה, קמה להרתיח מים ואחר כך מיהרה למקלחת כי הייתה לה משמרת והלכה להתרחץ ולהכין את עצמה למשמרת והוא נפטר מהתחבושת הדפוקה הזאת בזמן שהסתדרה.

הפך עם המזלג חתיכה משולשת מהארבע, מטוגנת חזק בקצוות, מבחוץ צהובה וחומה, בפנים לבנה כמו קמח, חתך אותה לחצי ואכל לאט ואז את החצי השני. היום אין לה משמרת, הוא אוהב שהיא בבית בערב. הוא לא אוהב וגם לא שונא את סיגל ששומרת עליו כשהיא הולכת למשמרת שלה, כאילו שצריך לשמור. הסיגל הזאת ממילא כל הזמן בטלפון שלה, אם יעמוד בחלון ויכין את עצמו לקפוץ היא לא תשים לב, יקפוץ ולא תדע עד שידפקו לה בדלת ויגידו מצאנו את ניסו של ויקי מרוסק בחניה למטה. היא בטח תהיה באמצע סלפי ותגיד, שנייה, שנייה…

אמר לה פעם, יותר טוב שתעבדי ביום בזמן שאני בבית הספר ותהיי אַתְ איתי בלילה, אמרה שבלילה משלמים כפול. אמר לה שמצידו שיהיה להם פחות כסף ושלא תעבוד בלילה, אמרה, זה שלושה לילות סך הכול, אל תעשה מזה סיפור.

הוא לא סובל את בזק שמעבידים את האנשים שלהם בלילה. עכשיו לקח את החתיכה האחרונה מהארבע שמקיפות את השלוש שמטוגנות הכי הכי. הוא יותר אוהב איך שהיא נראית בבית ולא איך שהיא מתלבשת ומתאפרת למשמרות שלה. תמיד כאילו הולכת לאודישן לכוכב הבא או לאח הגדול. לובשת דברים שחצי מהפומלות שלה בחוץ וחצאית בגודל שמתאים לילדות בכיתה שלו, לא מכסה לה כלום. מזל שהיא לא מגיעה ככה לבית ספר שלו. רק פעם אחת כשהמנהלת התקשרה אליה ואמרה לה ניסו ברח מבית הספר, הוא יושב ברחוב בתחנה, הגיעה לבית ספר לפני שהספיקה להחליף מהלילה, אספה אותו מהתחנה, לקחה אותו ביד כמו תינוק ואמרה, מה היה, אתה אומר לי עכשיו מה קרה. היה כמו בלון מפוצץ כשכל הבכי יצא ממנו, אמר, הם רצו לראות אם הבולבול שלי שמן או שהוא רגיל והתחילו להוריד לי את המכנ… לא הצליח להגיד יותר כלום, הבכי סתם לו את הגרון והפה והעיניים והאף. היא נתנה לו יד חזקה שהכאיבה לו אבל גם הייתה לו נעימה, הרגיש מהיד שלה שהיא אומרת לו, ניסו, אני איתך באש ובמים. חכה איזה בלגן אני הולכת לעשות להם.

הוא רצה שתשרוף את הכיתה ואת זיקו ועומרי ואת כל הבית ספר. נכנסו בשער של בית ספר והלכו ישר לכיתה שלו, פתחה את הדלת באמצע שיעור חשבון, כזה חזק פתחה שאם לא הקיר שחוסם הדלת הייתה עפה לחצר, המורה נהייתה לבנה ואמרה, מה זה, מה זה, והילדים פתחו עליהם כאלה עיניים כאילו הם רואים סרט של מפלצות. אימא שלו עם הטנקים האלה שלה בחוץ והאיפור שירד לה מהעין והיה מרוח לה על הלחי ועשה אותה כמו שודד ים אמרה לו, תראה לי מי זה, עכשיו אתה מראה לי מי עשה לך. אמר לעצמו בלב, לא 'כפת שיהרגו אותי אחר כך ושאני אמות, והצביע על זיקו ואחר כך על עומרי והיא הלכה אל זיקו, תפסה אותו מהצווארון, העמידה אותו וניערה אותו כמו שהיא מנערת את השמיכות שלהם בבוקר והמורה אמרה, סליחה גברת מנשה, אני מבקשת שתעזבי… ואימא שלו אמרה את לא תגידי לי שאני יעזוב, אם את לא יודעת להגן על הבן שלי אז אני אעשה את העבודה, זיקו התחיל לבכות ועומרי היה לבן ורעד וחיכה לתור שלו ושניהם בכו והמורה חייגה למנהלת והיא נכנסה עם הסגן והיה בלגן גדול אבל הוא ידע שאף אחד לא יכול על אימא שלו, שהיא תנצח את כולם ולא היה אכפת לו מאיך שהיא נראית ושרואים לה הכול. היא לא עזבה את זיקו מהצווארון שלו ואמרה כל מיני מילים, משטרה, תלונה, הטרדה מינית, ועוד מילים שלא הבין וכל הזמן הסתכל על עומרי וראה אותו מתקפל בתוך הכיסא שלו, תכף יורד מתחת לשולחן ועושה את עצמו קטן כמו עכבר שלא תראה אותו, חושב שלא תשים לב ותשכח ממנו אבל היא אין אצלה לשכוח, אחרי שגמרה על זיקו העקבים שלה דפקו חזק כאילו היא דופקת שניצלים, הלכה בין השולחנות ועברה מהצווארון של זיקו לצווארון של עומרי, תפסה אותו בגרון מאחורה כאילו הוא חתול, מזיזה אותו קדימה ואחורה עד שהסגן בא ותפס לה את היד ואמר, גברת מנשה תירגעי בבקשה.

עכשיו נשארו שלוש, אלה שמטוגנות הכי הכי, כבר לא נפוחות כמו שהיו בהתחלה, הקליפה המטוגנת מקומטת, נגע בהן עם האצבע, גם לא חמות כמו שהיו בהתחלה, לקח את הכי קטנה, אכל לאט, הרגיש את הטיגון שלה בלשון ואז מעך אותה בשיניים לאט לאט וחשב איך היו כולם כמו זבובים מתים, מילה לא הוציאו, רק כשיצאו אימא שלו והוא מהכיתה קמו לתחייה כל הזבובים, בהתחלה רק זמזמו ואז בבת אחת איזה רעש נהיה, הלך עם אימא שלו ושמע אותם מהגב, איזה בלגן נהיה, מלא צעקות וכיסאות זזים והיא אמרה לו,

הראינו להם מה זה, אה? רוצה גלידה?

היא הסכימה לו שלושה כדורים של גלידת שוקולד וגם סוכריות קטנות מעל הכדורים. ביום אחר הייתה אומרת לו, ניסו, גלידה שמנה כזאת זה הדבר האחרון שאתה צריך. עכשיו צחקה איתו ואמרה, יאללה תאכל בכיף, נשבעת לך אף מילה לדיטאנית.

באותו יום אחרי שהם רצו לראות לו ואחרי שהיה כל הבלגן הזה בכיתה ואחרי הגלידה היא אמרה לו, 'סתכל לי טוב טוב בעיניים ניסו, אני בשבילך עד סוף החיים, לא משנה מה. גם רצתה לקנות לו קלפים של סופר־גול או פנס כיס או משהו אחר אבל הוא הכי רצה להגיע הביתה ושהיד שלו תהיה ביד שלה כל הדרך. איך שהגיעו הלך למקלחת, נעמד על כיסא בשביל שיהיה בגובה של הראי, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים אבל לא ידע אם שלו שמן או רגיל, לא ידע איך זה אצל ילדים אחרים, לא זכר אם ראה פעם למישהו בכיתה שלו.

נשארו לו רק עוד שתי חתיכות, קודם יאכל את הסמרטוטה שהתכווצ'צ'ה לגמרי, תקע בה את המזלג עד שהמזלג עבר אותה ודפק בצלחת, הכניס לפה והחזיק אותה על הלשון כאילו היא סוכרייה, מצץ ממנה את השמן עד שהתייבשה כמו צימוק ונדבקה לו לחך, דחף את הלשון שתיכנס בין החתיכה הדבוקה והחך ובלע אותה כאילו הוא חולה ובולע אקמול. אימא שלו עוד עם אחותה בטלפון אבל לפי איך שהקול שלה עכשיו היא הולכת לגמור את השיחה, תקע את המזלג בחתיכה האחרונה, בזותי שהייתה הכי יאמי ועכשיו כבר קרה לגמרי, הביא אותה לפה, עשה לה שני ריסוקים חזקים בשיניים ובלע אותה.

שבעת? היא באה מאחוריו שמה לו יד הגב, אתה מזיע, רוצה מזגן?

איך שאת רוצה. את יודעת שיש שכנה חדשה?

כן, בדירה של המלייאנים, הם בטח שחטו אותה עם השכר דירה…

הילדים שלה כבר גדולים, לא באו לגור איתה.

איך אתה יודע?

אמרה לי. היה מתאים לך מכנסיים כמו שלה. אמר והאצבעות שלו ציירו עיגולים בשמן שנשאר בצלחת הריקה.

מתי נהיית לי סטייליסט? נתנה לו צ'אפחה קטנה, מה יש, מה רע במכנסיים שלי?

שלך צמודים, רואים לך כמה הרגליים שלך רזות, בגלל זה הם קוראים לך חוּטָה. אמרתי לה שתיזהר מהכלב…

הזיז את העיניים שלו מהצלחת והלכו ישר אל הרגליים שלה, דקות כל כך, עוד לא בן שבע ושלו כבר יותר שמנות משלה. איך רזה כזאת הולידה שמן כזה. הדף את הצלחת אל אמצע השולחן, זז אחורה עם הכיסא, קם מהשולחן והיא שאלה,

הרבה דיברת איתה?

לא, רק על זה שהילדים שלה כבר גדולים ועל הכלב.

טוב מאוד. קודם נכיר אותה ונראה מי ומה, עד שלא יודעים עליה כלום שומרים מרחק, כן? דרך אגב, אני עובדת הלילה במקום מחר, סיגל תבוא.

איך שאמרה סיגל הרגל שלו החטיפה לרגל של השולחן. למה? רביעי היום, את לא עובדת ברביעי.

התחלפתי עם מישהי רק לפעם הזאת, מחר בערב יש אספת דיירים, מה קרה לך? מה נהיה ממך לימון כזה? אם לא נהייה באספה נאכל אותה, יבקשו מאיתנו כסף, תשלומים על כל מיני דברים… מי שלא בא לאספה אוכל אותה, ניסו, זה לטובתנו שאני עובדת היום במקום מחר.

אמר, טוב, וחשב, חרא. חרא על העבודה שלה וחרא על הכסף ועל סיגל ועל זה שלא הכינה קינוח. הלך לחדר שלו, הדליק את הטאבלט שלו, לחץ על הפנתר הוורוד, הפנתר נשכב על הרצפה ונהיה דק כמו חוט, שום עובי לא היה לו, הפנתר ואימא שלו אותו דבר אם לא מחשיבים את הניתוח של השקיות חלב. ראה שלושה סרטים של הפנתר הוורוד והלך לחלון, מהחלון שלו רואים רק חצי חניה, ירד למטה, אולי השכנה החדשה נמצאת בחצי שלא רואים, ישאל אותה מה השעה או איך קוראים לה, או שיגיד לה משהו על הכלב.

 

מירה מגן פרסמה עד כה עשרה ספרים, ספריה היו לרבי מכר ורובם תורגמו לגרמנית וצרפתית. "מיכאלה", ספרה האחרון עד כה, ראה אור ב-2018 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "בדידות או", ספר בכתובים מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_48_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חדשות מהארץ הקדושה

עיתון" הארץ" מלווה את חיינו כבר מאה שנה. כך הוא החל את דרכו

1

בואו לדפדף בעשורים הראשונים של עיתון הארץ!

בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, בשם "חדשות מהארץ הקדושה", ובאנגלית "The Palestine News". העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ולכן היה כפוף למרות צבא האימפריה. כבר בגיליון השני הורתה הצנזורה הבריטית לשנות את שם העיתון, והמילה "הקדושה" הושמטה. בתוך חודש ימים כבר עברה מערכת העיתון לקהיר בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים המלקקת את פצעיה מהסבל וההזנחה שהייתה מנת חלקה במלחמת העולם הראשונה.

 

1
"שי של ספרות לשבועון חדשות מהארץ", 12 ביולי 1918

 

בפתח הגיליון הראשון ציינו עורכיו כי לעיתון זה, עיתון "יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר". וכפי שהובטח בכותרת העיתון – התאפיין העיתון החדש בעיסוקו בענייני "החיים והספרות". עיון בגיליונותיו הראשונים של העיתון מלמד כי ענייני הספרות תפסו את המקום המרכזי יותר, וענייני החיים, החומר שממנו הורכבו החדשות, נידונו בעיקר בטורי הדעות של העיתונאים, ולא בידיעות קצרות המקובלות בעיתונות הארץ-ישראלית של התקופה.

בינואר 1919 החליטו הבריטים לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם. התנועה הציונית, שזיהתה את הפוטנציאל העצום שבהחזקת עיתון עברי שהספיק לבסס את עצמו, מיהרה לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים. לעורך העיתון בחר המו"ל את ד"ר ניסן טורוב.

כחודשיים אחרי שחדל להופיע העיתון בקהיר, התפרסם בירושלים הגיליון הראשון של העיתון המחודש ב-18 ביוני 1919. את אותיות הלוגו אייר לא אחר מזאב ז'בוטינסקי, עד שהוחלפו לימים בעיצוב של פרנצ'סקה ברוך – עיצוב ששרד עד ימינו.

 

1
הגיליון הראשון של העיתון המחודש, 18 ביוני 1919

 

במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ לא רק את המידע הנחוץ להם, אלא גם, ובעיקר, לשמש כלי בקידום חזון "הבית הלאומי" שהוצג בהצהרת בלפור (נובמבר 1917). הסגנון העיתונאי שאפיין את העיתון כונה בפי מתנגדיו "אסכולת אודיסה", גישה עתונאית שהייתה מקובלת מאז סוף המאה ה-19 על העיתונאים חברי תנועת ההשכלה ברוסיה. על סגנון זה כותב פרופ' עוזי אלידע: "העתונאי נתפש כאיש רוח, שתפקידו אינו לאסוף ידיעות אלא להתרכז בכתיבה פרשנית ועיונית… עבודת העתונאי אינה צריכה להתנהל ברחוב אלא במערכת. הוא צריך להישען על מברקי סוכנויות הידיעות ולהקדיש את עיקר זמנו לניתוח משמעותו העמוקה של המידע. העתונאי נוסח "אודיסה" תפש את עצמו כשילוב של חוקר אקדמי ומנהיג רוחני".

אף על פי שלא המציאו את סגנון הכתיבה שאפיין את העיתון, כבר במאמר הפותח של העיתון המחודש מ-18 ביוני 1919 הקפידו עיתונאי "חדשות הארץ" לבדל עצמם מן העיתונות הצהובה מבית מדרשם של אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י שאף עבדו זמן קצר ביותר במערכת העיתון. באותה השנה הקים בן-אב"י את "דאר-היום" שהפך ליריבו המושבע של העיתון.

 

1
הגליון הראשון של דאר-היום, 28 באוגוסט 1919. לחצו על התמונה לגיליון המלא

 

המאמר הפותח בעיתון המחודש, כותב אלידע, מזהה את העיתון ה"טוב" עם העיתון ה"הגון". מהו עיתון הגון? ראשית כל, "עיתון שיהיה עומד לגמרי ברשות עצמו וידע לתאר ולברר את חזיונות חיינו מתוך הכרת הדברים הנכונים והבנתם הברורה". תנאי יסוד לעיתון הגון היא עצמאות כלכלית, המאפשרת לו לעסוק באורך רוח וביישוב דעת באירועי השעה, תכונות שאינן מאפיינות את העיתון "הצהוב", המדרדר את העיתונות העברית לכותרות צהובות וידיעות מנופחות, והכל למען מטרה יחידה: למכור את מרכולתו ולהמשיך להתקיים.

עיתונאי "חדשות מהארץ" ראו עצמם ראויים לשפוט בין דעה לדעה, ואף להחליט איזו מבין הדעות ראויה שתתפרסם, בבחינת העיתונאי כמצפן מוסרי של החברה כולה: "לא יהיה עתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא…", כתבו והוסיפו כי "יש גבול ל'חופש הדעות' שאין לעברו בעתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תכנית כל שהיא, ואפילו אם תכנית זו היא רחבה ומקיפה כתכנית הציונית…"

מעניין לציין שגם תומכיו הנלהבים ביותר של העיתון ה"אודסאי" לא חסכו ממנו את שבטם. יוסף חיים ברנר, למשל, התלונן על המאמרים הארוכים יתר על המידה, המייגעים ומעייפים את הקורא. יתר על כן, הצטרף ברנר לשבחי העיתון המתנגד לפרסום "חדשות מדגדגות מארבע כנפות העולם, שעל חסרונן בעיתון 'חדשות הארץ' כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו". עם זאת, שרד הטון המשכילי של העיתון לכל אורך העשור הראשון לקיומו.

בדצמבר 1919 הושמטה מכותרת העיתון המילה "חדשות" ובכך נעשה רשמית "הארץ" המוכר לנו כיום.

***

ממש לאחרונה חתמו עיתון "הארץ" והספרייה הלאומית על הסכם דיגיטציה והנגשה של גיליונות העיתון מאז היווסדו לפני מאה שנים. בכך מצטרף עיתון "הארץ" למפעל אתר "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראליים ויהודיים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש עשרה שפות שונות.

את אתר העיתונות הישראלית והיהודית – שבמסגרתו יעלו גיליונות "הארץ" לרשת – הקימו הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב כדי להיות מקור מידע ראשון במעלה להיסטוריה ולתרבות של יהודי העולם בתקופה המודרנית ושל החברה הישראלית על כל גווניה. באתר אפשר לבצע חיפוש מלא בכתבות העיתונים. הספרייה הלאומית פועלת להעלות לאינטרנט את מרבית העיתונים וכתבי-העת בעברית, וכן עיתונים של קהילות ומיעוטים בישראל ובהם עיתונים בערבית, עיתוני הציבור החרדי ומקומונים.

 

בואו לדפדף בעשורים הראשונים של עיתון הארץ!

 

לאתר עיתונות יהודית היסטורית

 

כתבות נוספות

חדשות מהארץ – עיתוני "הארץ" נחשפים לקהל הרחב!

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 




שירה | שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, איריס רילוב, עמית מאוטנר ולימור ויסברג כספי

אִיסָאק בָּאבֶּל שֶׁקָּרָאתִי תּוֹךְ / שֶׁדָּחַפְתִּי בְּגָדִים לְתוֹךְ / מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה, / רוֹעֵד עַכְשָׁו עַל הַסְּחִיטָה

shira_715-537

יובל שאול, מתוך הסדרה ״העולם החדש", צילום מעובד, 200X150 ס"מ, 2008–2011

.

אורית נוימאיר פוטשניק

וילנה

לֹא נָסַעְתִּי בַּחֹרֶף לְוִילְנַה וּכְבָר לֹא אֶסַּע.
שָׁרָשַׁי נְעוּצִים בְּחָזְקָה בְּאַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת.
כְּאֵבְךָ הָרָחוֹק הִתְמוֹסֵס בְּתוֹכִי כִּכְמוּסָה,
אוֹ כְּגַל שֶׁנִּבְלַע אֶל הַחוֹל תַּחַת שֶׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת.

מָה בִּקַּשְׁתָּ לִמְצֹא בְּשׁוּבְךָ לִרְחוֹבוֹת אֲפֹרִים?
מִי יָצָא אֶל הַשְּׁבִיל לְמִשְׁמַע חֲרִיקָה שֶׁל הַשַּׁעַר?
לֹא נָסַעְתִּי לִהְיוֹת לְצִדְּךָ בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים,
לְחַפֵּשׂ אֵל מָלֵא רַחֲמִים בַּיַּעַר.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, בעלת תואר שני בפיזיקה, משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספרה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור השנה בהוצאת פרדס.

 

 

איריס רילוב

נִיצוֹדִים

כְּמוֹ דָּגִים מְשֻׁמָּרִים
בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
נִכְבַּשְׁנוּ
בְּמֶלַח זֵעָתֵנוּ.

הָעוֹר עוֹד זוֹכֵר:
צִנַּת הָעֹמֶק
גַּעַשׁ יָמִים צְפוֹנִי.

עֵין הַדָּג שֶׁלִּי פְּקוּחָה,
לֹא שָׁכַחְתִּי דָּבָר –

אֵיךְ נִלְכַּדְנוּ בָּרֶשֶׁת
פִּרְכַּסְנוּ מִתְעַלְּפִים
הַכֶּסֶף הִבְהֵב בָּאוֹר.

הַיֹּפִי פָּגַע בָּנוּ כְּסַכִּין.
אַחַר כָּךְ נִפְרַשְׂנוּ עַל הַקֶּרַח.

 

בבריכה מול הפיורד

א.
זִיו הָעוֹלָם מִשְׁתַּבֵּחַ וְהוֹלֵךְ
מִסּוֹפוֹ עַד סוֹפוֹ
שִׁירַת מַלְאָכִים
עִנְבָּלִים
מְהַלֶּלֶת יָפְיוֹ
עוֹלָם מֻפְלָא
עוֹלַם חַמְדָן
סוֹפֵחַ
אֶת שְׁאֵרִיּוֹת
יָפְיִי הַדּוֹעֵךְ.

ב.
עִם רֶדֶת הָאוֹר
נַעֲשֶׂה הַיָּם אָפֹר
כִּשְׂעָרִי
מִתַּחַת לַצֶּבַע
שֶׁמָּשְׁחָה הַסַּפָּרִית.

ג.
יָשׁוּבוּ הַמַּיִם הָלוֹךְ וָשׁוֹב
מֵאֹפֶק עַד חוֹף
וְלֹא יָקֵלּוּ
מִשְׁקְלוֹת לִבִּי.

 

פֵּנֵלוֹפֶּה, 2017

זְמַן וּמֶרְחַק מִתְקַצְּרִים לְאֵין שִׁעוּר
בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.
עֶשְׂרִים שָׁנָה מוּאָצוֹת בְּהִלּוּךְ מָהִיר,
הַיָּם הַגָּדוֹל מִשְׂתָּרֵעַ
מְלוֹא רֹחַב הַמִּזְרָן הַזּוּגִי.

בַּמַּעֲמַקִּים שֶׁנִּבְקְעוּ
שָׁצְפוּ סְעָרוֹת,
סְלָעִים הִתְנַגְּשׁוּ,
גּוּפִים הִסְתַּחְרְרוּ בִּמְעַרְבֹּלֶת.

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱבַקְתָּ בַּמִּפְלָצוֹת
נִפְרַם אֲרִיג לִבִּי
חוּטִים חוּטִים.

כְּשֶׁחָזַרְתָּ, זִהִיתִי אוֹתְךָ מִיָּד;
הַצַּלֶּקֶת תִּוָּתֵר אֵצֶל שְׁנֵינוּ.

 

תוֹפַחַת

מֵאָז הֵסִירוּ אֶת רַחְמִי
רַבּוּ בִּי הַגַּעְגּוּעִים,
הָאִמָּהוּת שֶׁלִּי תוֹפַחַת כְּלֶחֶם.
יְלָדִים בָּרְחוֹב נָסִים מִפָּנַי:
הִנֵּה הִיא פּוֹרֶצֶת, נִשְׁפֶּכֶת,
בִּקְרוּמִים מִתְפַּקְּעִים
וּנְשִׁיקוֹת חֲרוּכוֹת.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. עמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, וחברת מערכת בכתב העת "רֵאשית" לביכּוּרֵי חקר הספרות ויצירה מקורית. ב-2015 זכתה בפרס שלישי בתחרות סיפורים קצרים מטעם קרן ארדיטי, וב-2017 זכתה בפרס ראשון בתחרות סיפורים קצרים ארצית מטעם ynet ואתר הספרים הדיגיטליים "עברית". ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", עומד לראות אור בימים אלה בהוצאת פרדס.

 

 

עמית מאוטנר

אַהֲבַת הַסְּתָרִים שֶׁל דּוֹן פֶּרְלִימְפְלִין

1.
בֵּלִיסָה.
יָפְיָהּ לְפֶתַע נְקֻדָּה עַל הַמַּכָּ"ם לְאִתּוּר הָאֲבֵדָה

בְּלֵב לִבָּהּ קֻפְסָה שְׁחֹרָה
אוֹתוֹת פְּעִימוֹתֶיהָ
לַהִתְרַסְּקוּת אֶל־תּוֹךְ חַיִּים שְׁלֵמִים אֲשֶׁר יָכֹל הָיָה.

2.
בִּן רֶגַע נִלְחָץ לוֹ הַכַּפְתּוֹר
וְהוּא נִדְלָק. עָצְמַת בָּרָק.
וּמְאֻלָּף בִּן רֶגַע לְהַחְלִיק מִתַּחַת לְחַיָּיו
שְׁמֵי עִמְעוּם
וְרַעַם מְהֻמְהָם מַקְלִישׁ.

3.
זֶהוּ מַסְלוּל הַתּוֹעָפוֹת: בְּבַת אַחַת
הַי שֶׁל גְּבָהִים (טִיסָה בְּלִי הַמְרָאָה)
וּבְאַחַת הַדְמָמַת מְנוֹעִים (לֹא לְהַשְׁאִיר סִילוֹנִים).
צַעַר זְמַן אֲוִיר
מוֹלִיד כִּיסִים רֵיקִים.

4.
קִוָּה שֵׁישׁ תְּשׁוּרָה לַתַּחֲנוּנִים
שֶׁיּוּכַל לִנְחֹת גָּבוֹהַּ
בַּנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֵלֶיהָ שִׁגֵּר אֶת תְּפִלּוֹתָיו

אֲבָל הִגִּיעַ לַיָּרֵחַ הַשּׁוֹמֵם גּוּפִיף
עֵירֹם, זוֹכֵר כַּחֲלָלִית אֶת הִפָּרְדוּת חֲלָקָיו,
עָצוּב אֶת מַעֲבֵה חַיָּיו בַּדֶּרֶךְ
הַבִּלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

ירושה

אֲנִי הֶחָתוּם מַטָּה
מְצַוֶּה בָּזֹאת לְהַעֲבִיר אֶת רְכוּשִׁי עַל שִׁכְמְכֶם
וְעַל שִׁמְכֶם רוֹשֵׁם אֶת בַּעֲלוּת הָאֹסֶף הַפְּרָטִי
וְהַנָּדִיר שֶׁלִּי, מְחַלֵּק לָכֶם שָׁוֶה
בְּשָׁוֶה אֶת מֵיטַב הָאִיּוּשִׁים,
הַתַּפְקִידִים בָּהֶם כִּהַנְתִּי, מַפְקִיד בִּידֵיכֶם
אֶת יוֹמָנִי עַל תִּכְנוּנָיו וְאֶת הַדַּחַף לְהַשְׁלִים.
לֹא עוֹד צָרִיךְ
אֶת אֵלֶּה. לֹא מְשַׂחֵק
אֶת הַמִּשְׂחָק יוֹתֵר. צִמְצַמְתִּי
אֶת הַגּוּף אֶל הַהֶכְרֵחַ
אֶת מֶרְחָבַי לִנְקֻדַּת אִסּוּף עַצְמִי.
לֹא עוֹד צָרִיךְ
אֶת מַאֲמַץ הַהוֹכָחָה, לֹא עוֹד
לִפְסֹחַ בֵּין מִינֵי הַסְּעִפִּים. פָּטוּר
מִשֵּׁרוּתֵי חוֹבָה, מִמִּסְגְּרוֹת
אַשְׁרַאי, מִמַּס וּמֵרָצוֹן
נָטוּל מִבַּקָּשַׁת זְכֻיּוֹת אֲפִלּוּ.
בַּהֲמֻלּוֹת מָאַסְתִּי וּבְרֹב
תְּשׁוּקוֹת הַמְּסַלְּפוֹת אֶת פְּנֵי
הָאֲדָמָה. מַזָּל שֶׁיֵּשׁ לִי
אֹפֶק לְהַבִּיט מִכָּאן, יוֹתֵר נָכוֹן
אַשְׁרַי אֲנִי הֶחָתוּם לְמַטָּה
עַל נַדְנֵדַת הַנְּשִׁימָה
בּוֹהֶה עַל הַיָּרֹק הַמִּשְׂתָּרֵעַ
בִּתְנוּחַת מִרְפֶּסֶת,
לֹא עוֹד צָרִיךְ.

עמית מאוטנר, בן 40, חי במושב שדה דוד, איש חינוך ומורה לתאטרון, מנחה לכתיבה ב"שירה על המפה" מבית הליקון. ספרו "למה משורר" ראה אור ב-2014 בהוצאת ספרא וב"בית אוצר" הדיגיטלי. ספרו השני בכתובים.

 

 

לימור ויסברג כספי

על הסחיטה

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן דְּבָרִים
אֵינָם בִּמְקוֹמָם

אִיסָאק בָּאבֶּל שֶׁקָּרָאתִי תּוֹךְ
שֶׁדָּחַפְתִּי בְּגָדִים לְתוֹךְ
מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה,
רוֹעֵד עַכְשָׁו עַל הַסְּחִיטָה

חַד־קֶרֶן בְּנוֹף עַרְפִלִּי
מֵהַפָּזֶל חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים
שֶׁכְּבָר מָסַרְתִּי –
מִתַּחַת לַסַּפָּה

הָאֹכֶל שֶׁל הַכֶּלֶב
בַּצַּלַּחַת שֶׁל הֶחָתוּל

גֻּמַּת גּוּפְךָ בַּסָּדִין
תְּלוּיָה עַכְשָׁו
עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה

דְּבָרִים אֵינָם בִּמְקוֹמָם
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁתַלְתִּי לִיצִ'י
צָמַח לִיצִ'י
הִנֵּה, בְּכָל זֹאת

 

ממש ממש

עַכְשָׁו כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עֵירֻמָּה
גּוֹרֶרֶת תַּחְתֶּיהָ מַגֶּבֶת
בְּוִישׁ וִישׁ שֶׁל גֵּיְשָׁה
הוּא שָׂרוּעַ עַל הַמִּטָּה
שָׁקוּעַ בְּסִכּוּיֶיהָ
שֶׁל מַכַּבִּי חֵיפָה
לְהַעְפִּיל לְאָנְשֶׁהוּ

פַּעַם הוּא הָיָה חַמָּנִיָּה
לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ
מֵאֲחוֹרֶיהָ בָּרְאִי
אֲפִלּוּ הִיא עַצְמָהּ
מַפְנָה לָהּ אֶת הַתַּחַת

 

הווה אומר

הָיְתָה אִשָּׁה, קָרְאוּ לָהּ צַח, שֶׁנָּסְעָה לְרוֹמָא. טֶרֶם נְסִיעָתָהּ דִּמְּתָה עַצְמָהּ בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית וְרַגְלַיִם שְׁזוּפוֹת טוֹפֶפֶת בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת לִצְלִיל קְרִיאוֹת הַבֶּלָה רָאגָצָה שֶׁל הָרוֹמָאִים. כְּשֶׁנָּחֲתָה צַח בְּרוֹמָא, נִרְשְׁמָה לְקוּרס אִיטַלְקִית. כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ מֵת הַמּוֹרֶה לְאִיטַלְקִית מָוֶת פִּתְאוֹמִי (רוֹצָה לוֹמַר: לֹא מְתֻכְנָן) וְהַמַּדְרֵגוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת סְגוּרוֹת לְרֶגֶל (שִׁפּוּצִים). כָּעֵת צַח יוֹדַעַת לְהַגִּיד רַק כַּמָּה דְּבָרִים בִּזְמַן הֹוֶה, בְּאִיטַלְקִית.

"אֵין לִי פֹּה עָתִיד", כָּתְבָה צַח לְאִמָּא שֶׁלָּהּ, שֶׁדַּוְקָא מְאוֹד רָצְתָה נְכָדִים מְנַשְׁנְשֵׁי קָנוֹלִי וְלָאו דַּוְקָא בִּגְלַל הַמַּאֲכָל הַפָאלִי אֶלָּא בִּגְלַל ג'וֹרְג' קְלוּנִי שֶׁאָהֲבָה מְאוֹד.

אִמָּא שֶׁל צַח, שֶׁעֲתִידָהּ כְּבָר מֵאֲחוֹרֶיהָ, נְשׂוּאָה לְאַבָּא שֶׁל צַח. בַּדֶּיְט הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם (הוּא לָקַח אוֹתָהּ לְסֶכֶר דְּגַנְיָה) אָמַר לָהּ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הֱוֵה אוֹמֵר וּפַעַם אַחַת יָמִים יַגִּידוּ. וְהִיא, שֶׁנִּרְעֲשָׁה מֵהָאִישׁ שֶׁיָּמִים וְהֹוֶה מְדַבְּרִים אֵלָיו, הֶחְלִיטָה להִנָּשֵׂא לוֹ כָּאן וְעַכְשָׁו, עַל אַף שֶׁהָיָה נָמוּךְ מִמֶּנָּה וְנָעַל נַעֲלֵי הִתְעַמְּלוּת לְלֹא גַּרְבַּיִם כְּלָל.

בְּכָל אֹפֶן, בְּוִיקִיפֶּדְיָה נִכְתַּב שֶׁגָּבְהוֹ שֶׁל ג'וֹרְג' קְלוּנִי הוּא: 180 סַנְטִימֶטְרִים וְכַמּוּת הַקָּלוֹרְיוֹת הַמְּמֻצַּעַת בְּקָנוֹלִי הִיא: 248.

לימור ויסברג כספי מתגוררת במושב שדמה, עוסקת בעיצוב חזותי. זכתה במקום ראשון בתחרות צרצר פיס, 2016, ובפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם, 2017. נבחרה לתגלית השנה בתרבות על ידי אתר סלונה. השירים מתוך ספר הביכורים שלה, "מפה לשם כבר נהיה מחר", שיראה אור בקרוב בהוצאת עתון 77.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת צביה ליטבסקי, יצחק כהן, טלי לטוביצקי ומאיה בז'רנו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | התחפושת

"היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה." סיפור מאת מחברת בשם בדוי

proza_715-537

שיקו כץ, Radkapalusova, טכניקה מעורבת על דיקט, 93x68.5 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

התחפושת

מאת ורד מעייני

 

היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה את ד"ר עוז. היא באה ישר מהעבודה ובעלה יצא מהכולל כדי להגיע איתה למרפאה שבבית החולים. הם היו המומים וניסו לתמוך זה בזה. פעם ראשונה שנתקלו במום לב מקרוב. ד"ר עוז קיבל אותם בחום ובלבביות. הוא בדק אותה והסביר בעדינות שהמום של התינוק הוא אחד ממומי הלב הקשים ביותר, שהילד יצטרך לעבור סדרת ניתוחים, ושכל חייו יאלץ ליטול תרופות. היו תהיות בקשר להתפתחות שלו. ולא היה ברור אם ישרוד עד הלידה.

זה היה כבר סוף ההיריון, והיא בקושי הלכה. בקושי נגררה. היא לא מצאה מרגוע בשום תנוחה. כל תזוזה הכבידה עליה והכאיבה לה. גם בלידות הקודמות היה לה קשה לקראת הסוף, אבל בפעמים הקודמות היא ציפתה בקוצר רוח ללידה, לתינוק החדש שיתערסל ויתכרבל בזרועותיה, שיינק בשקיקה, שיירגע.

בפעם הזאת היא רק דאגה, בכתה והתפללה כל הזמן, ואכלה במשורה. לפלא היה בעיניה איך המשיכה לעלות במשקל, איך המשיכה לגדול כל כך, אבל בסופו של דבר כשנתנאל נולד אמר להם ד"ר עוז שהוא גדול יחסית, ושזה ממש מצוין, כי ככל שמשקל התינוק גבוה יותר, כך הסיכויים שהניתוח יצליח טובים יותר.

והניתוח הצליח מעל ומעבר למצופה. לאחר שבועיים שוחרר נתנאל הביתה, וד"ר עוז אמר שזה נס. נתנאל עלה במשקל והתפתח, וד"ר עוז שמח ממש. בכל פעם שהגיעו לביקורת הוא עודד אותה וכאילו הזרים בה כוח, והיא הייתה מתחבקת עם האחיות והמזכירות שהתפעלו מנתנאל וממנה: "איזה מתוק נתנאל, וגם את נראית טוב, רזית כל כך…" היא אכן רזתה מאוד, מרוב לחץ וחרדה כמעט לא אכלה.

גם הניתוח השני עבר בהצלחה, נתנאל היה אז בן שנה ועשרה חודשים, והיא הייתה שוב בהיריון. הפעם זאת הייתה בת, ובבדיקה אמר להם ד"ר עוז שהוא לא רואה סימנים למום לב, וכפי הנראה הילדה בריאה ברוך ה'. היא ובעלה לא הפסיקו לצחוק ולחייך. היא החליטה להגדיל תמונה של נתנאל, זאת שהוא יושב בה על נדנדה, למסגר, להוסיף הקדשה ולהביא למחלקה, מתנה לד"ר עוז ולצוות. על התמונה הדפיסה באותיות מעוצבות את המשפט: "בזכותכם ממש, הלב שלי פועם נרגש".

היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה של צוות המחלקה שהתקיימה אמש:
"הפסדת את התחפושת של עוז," אמרה לחברתה מחניקה צחוק.
"למה הוא התחפש?"
"הוא התחפש לאישה חרדית בהיריון!"
"די! גדול!"
"זה היה כל כך מצחיק," עכשיו האחות ממש התגלגלה מצחוק.
"מה היה מצחיק?" שאלה אחות אחרת, שהתקרבה לברר משהו.
"התחפושת של עוז…" האחות נשנקה.
"אה זה," הצטרפה האחות השנייה לצחוקן, "כן, כל הלילה לא נרגעתי!"
היא נעצרה במרחק כמה פסיעות מהדלפק. ליבה הלם. הצחוק הזה, חשבה, זה לעג? לא, זה לא יכול להיות שכולם כאן לועגים לה. זה לא יתכן. ד"ר עוז רק רצה להצחיק, להתפרק קצת מהלחץ העצום של העבודה הקשה. כי הרי זה הוא שבדק אותה וטיפל בנתנאל בכל כך הרבה רגישות… הייתה שם רגישות, נכון? ומסירות, גם מסירות הייתה?
היא ניסתה להיזכר במחוות שלו, בקולו כשדיבר אליה, אבל הכול כאילו נצבע באי־בהירות וטשטוש, ומשהו בה נחלש כל כך, והתמונה של נתנאל נעשתה כבדה כל כך, עד שלפתה אותה בחוזקה בשתי ידיה, כדי שלא תישמט, תיפול ותתנפץ.

 

ורד מעייני הוא שם העט של כותבת ילידת 1973. זהו פרסום ראשון לסיפור פרי עטה.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פעם ראינו קשת ביחד", סיפור מאת ליהיא דור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן