בעבודה | קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

"הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו."

baavoda_48_715-537
אנה לוקשבסקי, טבע דומם עם תפוחי אדמה, שמן על בד, 70X48 ס"מ, 2015

.

תפוחי אדמה

מאת מירה מגן

 

עלה במדרגות הכי לאט שהוא יכול כאילו הוא זקן, יש לו עוד שבע מדרגות עד הדלת שלהם בקומה השנייה, שם רגל על המדרגה, אחריה עוד רגל ונעמד, ראה ג'וק מת ובעט אותו בין סורגי המעקה שיעוף למטה, התכופף מעל הסורגים וראה אותו נוחת על יד הדלת של המַליָאנים, עלה את השלוש האחרונות ולפני שנכנס אסף אליו את הרצועה הקרועה של הילקוט שהיא לא תגיד לו, שוב החולירות האלה קרעו לך אותה? חכה מה שאני יעשה להם מחר. הכי טוב לו שהיא לא תהיה בבית, יש לו מפתח, הוא ייכנס, יתקע את הילקוט בין המיטה לארון, היא לא עד כדי כך בודקת, רק ביום של הניקיון היא מעיפה כל דבר מהמקום שלו. נכנס, ראה אותה שהיא בבית ואמר, שנייה אני חייב לשירותים, רץ עם הילקוט לחדר, תקע אותו בין המיטה לארון ונכנס ישר לשירותים.

מה, אין שירותים בבית הספר? למה התאפקת? הסתכלה עליו במבט שעושה לו חורים בחולצה ולפעמים גם בעור.

בבית ספר לא הצטרכתי, מה יש לאכול היום? הוא לא סובל את עצמו שהוא ישר שואל על אוכל, זה למה הוא שמן כל כך, אבל בפעם הזאת הוא שאל בשביל להעביר נושא, שהיא תעזוב אותו עם השירותים וכל זה.

תפוחי אדמה מטוגנים ושניצל, אמרה.

זה כמעט מה שיש כל יום אפילו שהדיאטנית של קופת חולים אמרה שהוא חייב לרדת מתפוחי אדמה ובטח ובטח ממטוגנים. הוא מצידו לא אכפת לו, זה היא שקובעת, בימים שהיא לא עובדת יש לה סבלנות והיא מכינה לו עדשים, קינואה, סלט חסה, חזה עוף, דברים בריאותיים כאלה, בימים שהיא עובדת היא עצבנית, עושה הכול צ'יק צ'אק וכל שנייה אומרת זוז לחדר שלך, מה אתה מסתובב לי בין הרגליים וכאלה.

ישב לשולחן וספר שש־עשרה חתיכות של תפוחי אדמה, חלק היו גדולות חלק בינוניות וחלק קטנות, חלק מטוגנות חזק, הטיפות של השמן יצאו מהם כמו זיעה, על ידם הייתה חתיכת שניצל תירס מטוגן מהחבילה של הצמחוני, גם השניצל הבריק משמן, ככה הפנים שלו בראי של השירותים אחרי ההקפות בשיעור ספורט.

היא הלכה לחדר שלה לדבר בטלפון עם צביה אחותה, דודה שלו. נעץ מזלג בשניצל, דקר גרגר תירס צהוב ובלע אותו בלי ללעוס, אבל זהו, יותר הוא לא בולע ככה, אם יאכל מהר התפוחי אדמה ייגמרו לו מהר, מצד שני, אם יאכל לאט המטוגנים האלה שהוא הכי אוהב אותם ממש חמים יתקררו לו… מעצבן שדווקא החתיכה הכי גדולה של התפוחי אדמה יצאה לבנה כזאת, אין לה טיגון בשום צד, שכנזייה שמנה כזאת. טוב, מה זה שייך עכשיו, הוא בעצמו לא יודע אם הוא שכנזי או משהו אחר, אימא שלו חצי שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלו? אין לו דבר כזה. היא קנתה בבית חולים כמה טיפות של איזה חומר שערבבו לה עם חומרים של הגוף שלה וככה עשו לה אותו. ראשונה יאכל את השכנזייה השמנה, היא הכי פחות מדליקה, לא תפסה שום טיגון. הביא אותה לפה, הכניס אותה כולה בבת אחת והצטער, אם לפחות היה מחלק אותה לשתי חתיכות היה לוקח לו יותר זמן לחסל אותה והאוכל היה נגמר לו יותר לאט. שאל אותה אז מאיפה הטיפות שקנתה ואמרה שזה מגוף של איזה גבר שהיא לא מכירה. אמר לה, אם את לא מכירה אז איך שילמת לו ואמרה, טיפש, זה לא הולך ככה, יש בבית חולים בנק של החומר הזה ומשלמים לבית החולים. שאל אותה באיזה צבע היו הטיפות ואמרה לבן.

מעניין אם הגבר של הטיפות האלה היה שמן, היא כשרואים אותה מהצד היא בעובי של עיפרון אם לא מחשיבים את הציצים שהיא סידרה לעצמה שיוצאים לה מהגוף החוצה כמו שני טנקים. אמרה לו פעם, למה טנקים, פומלות. שיהיה פומלות, מה אכפת לו, חיברו לה אותם בניתוח, בשבוע של הניתוח ביקש שתקנה לו אופניים ואמרה שאין לה כסף עכשיו, שאפילו בשביל הניתוח לא היה לה ועשתה הלוואה. הוא דווקא אהב את איך שהייתה לפני הפומלות האלה, כשחיבקה אותו הרגיש עליו את העצמות שלה, הלב שלה דפק לו ישר על העור, עכשיו היא מחבקת אותו וזה כאילו שמה גלגל ים ביניהם.

לא סבל להתקרב אליה כשחזרה מהניתוח, רצתה לנגוע בו התרחק ממנה והיא אמרה מה אתה בורח, בוא תביא חיבוק לאימא שלך,

אמר לה לא בא לי, ואז אמר אחר כך ואז הביא לה חיבוק כאילו היא שורפת, כאילו היא אש, נוגע חצי שנייה ובורח.

הם מעצבנים אותך? שאלה.

כן.

אתה יודע שאתה קצת אשם, שבגללך עשיתי אותם? צחקה צחוק מלא חחחח, אני הינקתי אותך כמו שאף אימא בעולם לא הניקה, בטירוף הינקתי אותך, שמונה־עשרה חודש אתה עליי יום ולילה בוקר וערב זה גמר לי אותם, אחרי שהפסקת לינוק נהיו לי שתי שקיות חלב ריקות, מה זה ריקות, דבוקות מרוב שרֵיקות, הלכו לי לגמרי.

אז אם כבר לא צריך חלב אז מה 'כפת לך שהם ריקות? שאל,

צריך אותם גם לדברים אחרים, אמרה. לא אמרה איזה דברים ולא שאל.

פעם אחת, לפני כמה זמן, חיבקה אותו, דגדגה אותו ככה תחת בית השחי ואמרה לו, איזה צחוק נִיסוֹ, אתה יודע שגם לך יש קצת ציצים?

העיף את הידיים שלה ממנו ראה אותן חוטפות פליקים מהשולחן והלך לחדר שלו, הביא את המיטה שלו לדלת וגם את השידה, חסם את הדלת ולא פתח לה אפילו שבכתה, שאמרה סליחה זה היה בצחוק, שנתנה בוקסים לדלת.

שלוש חתיכות כבר אכל ושני ביסים מהשניצל תירס, לא יודע אם לאכול עכשיו את זאת או את זאת, אבל את ההכי מטוגנות ישאיר לסוף, נשארו עוד שלוש־עשרה, סידר אותם בצורת שבלול, קודם השש שחצי מטוגנות, באמצע הארבע שמטוגנות בינוני ובאמצע של האמצע שם את השלוש הכי שרופות שאותם יאכל אחרונות, צופף את כל החתיכות שיחממו אחת את השנייה ובחר לו קטנה אחת מהשש, חתיכה רזה ונמוכה, כמו אורלי בכיתה שלו שבכל דבר היא לא זה ולא זה, לא הכי ספורטאית ולא הכי חלשה, לא הכי יפה ולא הכי מכוערת, לעס את אורלי, בלע וחשב, ילד שהוא לא הכי בזה ולא הכי בזה ולא בכלום לא שמים לב אליו, אם בא לבית ספר או לא בא זה אותו דבר, אף אחד לא מרגיש, זה להיות סתם אחד, חבל שהוא לא סתם אחד, הוא חייב להוריד איזה עשרה קילו בשביל להיות סתם, עד שלא יוריד אותם אין לו סיכוי, עד עכשיו אין מישהו אחר שיהיה השמן של הכיתה, גם ב־ב' השנייה אין.

מחץ את האחרונה מהשש, ריסק אותה, מעך אותה עד שנהייתה שטוחה כמו דף של מחברת, גרף את כל המעיכה, העלה על המזלג ובלע במכה אחת. כמה היא מדברת עם אחותה. הרבה מהדיבורים שלהם על כסף. ביום שדגדגה ואמרה שגם לו יש, הפך את כל הארון של העזרה ראשונה ומצא תחבושת מגולגלת שפעם אחרי שנפלה במדרגות שמה על הברך שלה, הלך למקלחת, נעל את הדלת אפילו שמזהירה אותו תמיד שלא ינעל וניסה פעם ועוד פעם עד שהצליח להקיף את החזה שלו עם התחבושת ומתח אותה חזק עד שעשתה מהחזה שלו פיתה, מתח והחזיק את הקצה של החבישה דבוק לגוף שלא יברח לו וביד שנייה הדביק עליו פלסטר של יבלות ועוד פלסטר ולבש על זה את הטי־שרט ונעלמו הציצים, היה לו שטוח כמו לרועי זיק הרזה של הכיתה. לא אמר לה כלום אבל באמצע ארוחת ערב היה עייף, נפתח לו הפה והפיהוק העלה לו את החזה ויצא קול פקקק כזה והתחבושת נפתחה, הפלסטרים הדפוקים של היבלות לא החזיקו, נפרדו מהתחבושת. היא שאלה מה זה היה הרעש הזה, אמר לא יודע והסתכלה רגע לצדדים מחפשת מאיפה זה, קמה להרתיח מים ואחר כך מיהרה למקלחת כי הייתה לה משמרת והלכה להתרחץ ולהכין את עצמה למשמרת והוא נפטר מהתחבושת הדפוקה הזאת בזמן שהסתדרה.

הפך עם המזלג חתיכה משולשת מהארבע, מטוגנת חזק בקצוות, מבחוץ צהובה וחומה, בפנים לבנה כמו קמח, חתך אותה לחצי ואכל לאט ואז את החצי השני. היום אין לה משמרת, הוא אוהב שהיא בבית בערב. הוא לא אוהב וגם לא שונא את סיגל ששומרת עליו כשהיא הולכת למשמרת שלה, כאילו שצריך לשמור. הסיגל הזאת ממילא כל הזמן בטלפון שלה, אם יעמוד בחלון ויכין את עצמו לקפוץ היא לא תשים לב, יקפוץ ולא תדע עד שידפקו לה בדלת ויגידו מצאנו את ניסו של ויקי מרוסק בחניה למטה. היא בטח תהיה באמצע סלפי ותגיד, שנייה, שנייה…

אמר לה פעם, יותר טוב שתעבדי ביום בזמן שאני בבית הספר ותהיי אַתְ איתי בלילה, אמרה שבלילה משלמים כפול. אמר לה שמצידו שיהיה להם פחות כסף ושלא תעבוד בלילה, אמרה, זה שלושה לילות סך הכול, אל תעשה מזה סיפור.

הוא לא סובל את בזק שמעבידים את האנשים שלהם בלילה. עכשיו לקח את החתיכה האחרונה מהארבע שמקיפות את השלוש שמטוגנות הכי הכי. הוא יותר אוהב איך שהיא נראית בבית ולא איך שהיא מתלבשת ומתאפרת למשמרות שלה. תמיד כאילו הולכת לאודישן לכוכב הבא או לאח הגדול. לובשת דברים שחצי מהפומלות שלה בחוץ וחצאית בגודל שמתאים לילדות בכיתה שלו, לא מכסה לה כלום. מזל שהיא לא מגיעה ככה לבית ספר שלו. רק פעם אחת כשהמנהלת התקשרה אליה ואמרה לה ניסו ברח מבית הספר, הוא יושב ברחוב בתחנה, הגיעה לבית ספר לפני שהספיקה להחליף מהלילה, אספה אותו מהתחנה, לקחה אותו ביד כמו תינוק ואמרה, מה היה, אתה אומר לי עכשיו מה קרה. היה כמו בלון מפוצץ כשכל הבכי יצא ממנו, אמר, הם רצו לראות אם הבולבול שלי שמן או שהוא רגיל והתחילו להוריד לי את המכנ… לא הצליח להגיד יותר כלום, הבכי סתם לו את הגרון והפה והעיניים והאף. היא נתנה לו יד חזקה שהכאיבה לו אבל גם הייתה לו נעימה, הרגיש מהיד שלה שהיא אומרת לו, ניסו, אני איתך באש ובמים. חכה איזה בלגן אני הולכת לעשות להם.

הוא רצה שתשרוף את הכיתה ואת זיקו ועומרי ואת כל הבית ספר. נכנסו בשער של בית ספר והלכו ישר לכיתה שלו, פתחה את הדלת באמצע שיעור חשבון, כזה חזק פתחה שאם לא הקיר שחוסם הדלת הייתה עפה לחצר, המורה נהייתה לבנה ואמרה, מה זה, מה זה, והילדים פתחו עליהם כאלה עיניים כאילו הם רואים סרט של מפלצות. אימא שלו עם הטנקים האלה שלה בחוץ והאיפור שירד לה מהעין והיה מרוח לה על הלחי ועשה אותה כמו שודד ים אמרה לו, תראה לי מי זה, עכשיו אתה מראה לי מי עשה לך. אמר לעצמו בלב, לא 'כפת שיהרגו אותי אחר כך ושאני אמות, והצביע על זיקו ואחר כך על עומרי והיא הלכה אל זיקו, תפסה אותו מהצווארון, העמידה אותו וניערה אותו כמו שהיא מנערת את השמיכות שלהם בבוקר והמורה אמרה, סליחה גברת מנשה, אני מבקשת שתעזבי… ואימא שלו אמרה את לא תגידי לי שאני יעזוב, אם את לא יודעת להגן על הבן שלי אז אני אעשה את העבודה, זיקו התחיל לבכות ועומרי היה לבן ורעד וחיכה לתור שלו ושניהם בכו והמורה חייגה למנהלת והיא נכנסה עם הסגן והיה בלגן גדול אבל הוא ידע שאף אחד לא יכול על אימא שלו, שהיא תנצח את כולם ולא היה אכפת לו מאיך שהיא נראית ושרואים לה הכול. היא לא עזבה את זיקו מהצווארון שלו ואמרה כל מיני מילים, משטרה, תלונה, הטרדה מינית, ועוד מילים שלא הבין וכל הזמן הסתכל על עומרי וראה אותו מתקפל בתוך הכיסא שלו, תכף יורד מתחת לשולחן ועושה את עצמו קטן כמו עכבר שלא תראה אותו, חושב שלא תשים לב ותשכח ממנו אבל היא אין אצלה לשכוח, אחרי שגמרה על זיקו העקבים שלה דפקו חזק כאילו היא דופקת שניצלים, הלכה בין השולחנות ועברה מהצווארון של זיקו לצווארון של עומרי, תפסה אותו בגרון מאחורה כאילו הוא חתול, מזיזה אותו קדימה ואחורה עד שהסגן בא ותפס לה את היד ואמר, גברת מנשה תירגעי בבקשה.

עכשיו נשארו שלוש, אלה שמטוגנות הכי הכי, כבר לא נפוחות כמו שהיו בהתחלה, הקליפה המטוגנת מקומטת, נגע בהן עם האצבע, גם לא חמות כמו שהיו בהתחלה, לקח את הכי קטנה, אכל לאט, הרגיש את הטיגון שלה בלשון ואז מעך אותה בשיניים לאט לאט וחשב איך היו כולם כמו זבובים מתים, מילה לא הוציאו, רק כשיצאו אימא שלו והוא מהכיתה קמו לתחייה כל הזבובים, בהתחלה רק זמזמו ואז בבת אחת איזה רעש נהיה, הלך עם אימא שלו ושמע אותם מהגב, איזה בלגן נהיה, מלא צעקות וכיסאות זזים והיא אמרה לו,

הראינו להם מה זה, אה? רוצה גלידה?

היא הסכימה לו שלושה כדורים של גלידת שוקולד וגם סוכריות קטנות מעל הכדורים. ביום אחר הייתה אומרת לו, ניסו, גלידה שמנה כזאת זה הדבר האחרון שאתה צריך. עכשיו צחקה איתו ואמרה, יאללה תאכל בכיף, נשבעת לך אף מילה לדיטאנית.

באותו יום אחרי שהם רצו לראות לו ואחרי שהיה כל הבלגן הזה בכיתה ואחרי הגלידה היא אמרה לו, 'סתכל לי טוב טוב בעיניים ניסו, אני בשבילך עד סוף החיים, לא משנה מה. גם רצתה לקנות לו קלפים של סופר־גול או פנס כיס או משהו אחר אבל הוא הכי רצה להגיע הביתה ושהיד שלו תהיה ביד שלה כל הדרך. איך שהגיעו הלך למקלחת, נעמד על כיסא בשביל שיהיה בגובה של הראי, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים אבל לא ידע אם שלו שמן או רגיל, לא ידע איך זה אצל ילדים אחרים, לא זכר אם ראה פעם למישהו בכיתה שלו.

נשארו לו רק עוד שתי חתיכות, קודם יאכל את הסמרטוטה שהתכווצ'צ'ה לגמרי, תקע בה את המזלג עד שהמזלג עבר אותה ודפק בצלחת, הכניס לפה והחזיק אותה על הלשון כאילו היא סוכרייה, מצץ ממנה את השמן עד שהתייבשה כמו צימוק ונדבקה לו לחך, דחף את הלשון שתיכנס בין החתיכה הדבוקה והחך ובלע אותה כאילו הוא חולה ובולע אקמול. אימא שלו עוד עם אחותה בטלפון אבל לפי איך שהקול שלה עכשיו היא הולכת לגמור את השיחה, תקע את המזלג בחתיכה האחרונה, בזותי שהייתה הכי יאמי ועכשיו כבר קרה לגמרי, הביא אותה לפה, עשה לה שני ריסוקים חזקים בשיניים ובלע אותה.

שבעת? היא באה מאחוריו שמה לו יד הגב, אתה מזיע, רוצה מזגן?

איך שאת רוצה. את יודעת שיש שכנה חדשה?

כן, בדירה של המלייאנים, הם בטח שחטו אותה עם השכר דירה…

הילדים שלה כבר גדולים, לא באו לגור איתה.

איך אתה יודע?

אמרה לי. היה מתאים לך מכנסיים כמו שלה. אמר והאצבעות שלו ציירו עיגולים בשמן שנשאר בצלחת הריקה.

מתי נהיית לי סטייליסט? נתנה לו צ'אפחה קטנה, מה יש, מה רע במכנסיים שלי?

שלך צמודים, רואים לך כמה הרגליים שלך רזות, בגלל זה הם קוראים לך חוּטָה. אמרתי לה שתיזהר מהכלב…

הזיז את העיניים שלו מהצלחת והלכו ישר אל הרגליים שלה, דקות כל כך, עוד לא בן שבע ושלו כבר יותר שמנות משלה. איך רזה כזאת הולידה שמן כזה. הדף את הצלחת אל אמצע השולחן, זז אחורה עם הכיסא, קם מהשולחן והיא שאלה,

הרבה דיברת איתה?

לא, רק על זה שהילדים שלה כבר גדולים ועל הכלב.

טוב מאוד. קודם נכיר אותה ונראה מי ומה, עד שלא יודעים עליה כלום שומרים מרחק, כן? דרך אגב, אני עובדת הלילה במקום מחר, סיגל תבוא.

איך שאמרה סיגל הרגל שלו החטיפה לרגל של השולחן. למה? רביעי היום, את לא עובדת ברביעי.

התחלפתי עם מישהי רק לפעם הזאת, מחר בערב יש אספת דיירים, מה קרה לך? מה נהיה ממך לימון כזה? אם לא נהייה באספה נאכל אותה, יבקשו מאיתנו כסף, תשלומים על כל מיני דברים… מי שלא בא לאספה אוכל אותה, ניסו, זה לטובתנו שאני עובדת היום במקום מחר.

אמר, טוב, וחשב, חרא. חרא על העבודה שלה וחרא על הכסף ועל סיגל ועל זה שלא הכינה קינוח. הלך לחדר שלו, הדליק את הטאבלט שלו, לחץ על הפנתר הוורוד, הפנתר נשכב על הרצפה ונהיה דק כמו חוט, שום עובי לא היה לו, הפנתר ואימא שלו אותו דבר אם לא מחשיבים את הניתוח של השקיות חלב. ראה שלושה סרטים של הפנתר הוורוד והלך לחלון, מהחלון שלו רואים רק חצי חניה, ירד למטה, אולי השכנה החדשה נמצאת בחצי שלא רואים, ישאל אותה מה השעה או איך קוראים לה, או שיגיד לה משהו על הכלב.

 

מירה מגן פרסמה עד כה עשרה ספרים, ספריה היו לרבי מכר ורובם תורגמו לגרמנית וצרפתית. "מיכאלה", ספרה האחרון עד כה, ראה אור ב-2018 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "בדידות או", ספר בכתובים מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_48_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו