גיליון #51
"בכל הספרים שלי הגיבורות הן נשים. אני מנסה לעסוק בנשים שבדרך כזאת או אחרת מסיבות גב לעולם, לחברה, אבל תמיד בדרגות שונות [...] הנשים האלה, הנמצאות בינינו, מטעות אותנו, ולפעמים מתעתעות גם את עצמן. הן לא ממש משתתפות בתהליך הסוציאליזציה. אבל בנובלות האחרונות הלכתי איתן עד לתהום של סירוב, של התנגדות, שהיא עבורי תמיד התנגדות פסיבית. זאת לא התנגדות בנוסח לצאת לרחובות ולהפגין. זאת התנגדות לכל מה שהחברה מייצגת ומעניקה, התנגדות לחיים, לכל מה שהוויטאליות והארוס יכולים להציע".
מיכל בן־נפתלי, מתוך שיחה עימה לרגל צאת ספרה החדש, "בגד מאש"
ברכות למוסכניקית ריקי כהן על ספר שיריה החדש, "מעטה דק", שרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס
תמונת השער: נורית ירדן, רח' הרברט סמואל, צילום, 2013
רוצות לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכן!
שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן
"בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום, שלראשונה אף אחת לא התייצבה", מיכל בן־נפתלי בשיחה עם דורית שילה בעקבות ספרה החדש, "בגד מאש"
"וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים". דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר
"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."
"כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית." קטע מרומן בכתובים מאת שמעון צימר
"למחרת מיימיי אמרה לי שהיא שמה אותו בקערה בשירותים. מתברר שאין שום בעיה, היא אמרה. הדבר אהב לאכול אוכל לחתולים אז היא האכילה אותו כשהאכילה את החתולים". סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר
""לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי". פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן
