רעד קולך | החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."

raad-koleh_51-715x537
דרורה וייצמן, אבות הדורות, אסמבלאז' של גב כריכות ספרים, 39X33 ס"מ, 2018

.

מאת נועה גולדברג רוזן

 

איך הייתי נוהגת לו זכיתי בפרס ישראל? זאת שאלה היפותטית כמובן, אבל אני די בטוחה שלא הייתי מתווכחת עם חבר השופטים ועם הנימוקים שלהם לבחירה בי, כפי שעשתה המשוררת מרים ילן־שטקליס, הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה של ספרות ילדים, בשנת 1956. השופטים כתבו בהחלטתם כך: "מרים ילן־שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור לילדים ולהם הקדישה את כל כשרונה המבורך […] על כן ממליצה הוועדה להעניק לה את הפרס כאות תודה וחיבה ויקר".
ועל כך ענתה להם המשוררת:

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי. באשר ל'תודה', בליבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי.

אפשר לראות במכתב הזה סימן לדקדקנות ועיקשות, מתכונותיה של ילן־שטקליס, שהביאו אותה לריב מרה עם מוציאים לאור, מתרגמים ובתי דפוס. כשנעמי שמר הלחינה את השיר "מיכאל" ושינתה ללא רשות את המילה "גזוזטרה" למילה "מרפסת", כמעט הגיע העניין לבית המשפט, ושמר נאלצה להקליט את השיר שוב, עם המילה "גזוזטרה" כפי שנכתב במקור.

אבל אפשר לראות במילים האלה גם רמז לכאב שליווה את ילן־שטקליס כל חייה וקיבל ביטוי בכתביה האוטוביוגרפיים ובחליפת מכתבים עם ידידתה הקרובה, הסופרת וחוקרת הספרות הרצליה רז. ילן־שטקליס החלה לכתוב שירים מיד אחרי מות אמה בן לילה מהסתבכות של מחלת חורף. למרים בת ה־16 היה זה, על פי עדותה, אובדן טראומטי ששינה את חייה והשפיע עליהם מאז. "כל השבילים מובילים אלייך, אמא", כתבה באחד מהשירים הרבים שהקדישה לאמהּ. רק בגיל 35, אחרי שכבר נודעה כמשוררת ושיריה התפרסמו בכתבי עת, החלה לכתוב שירים ש"מתאימים להבנת ילדים", אך מאותו רגע תויגה כמשוררת לילדים. תיוג זה העמיק כשזכתה בפרס ישראל לספרות ילדים, ומאז לא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, להוציא לאור את יצירתה האחרת, למבוגרים.

בשנת 1957 הציע לה אפרים תלמי, עורך העיתון דבר לילדים, לחזור ולכתוב שירים לילדים, והיא השיבה לו: "מה אעשה ולא אני מפתה את בת־השיר, כי אם היא מפתה אותי? ובזמנים האחרונים היא מפתה אותי לכתוב שירים אשר אינם ראויים לקריאה לילדים ומה אעשה לה?"

רבקה גרון, בעבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשירתה של ילן־שטקליס, משווה בין שירים "ילדותיים" ושירים "מבוגרים" ומוצאת דמיון רב ביניהם: באבני הבניין, במהות ובעוצמת הרגשות. הדובדבן שבמחקרה הוא התגלית בקשר לשיר "מיכאל": היא מצאה את השיר בתרגום של ילן־שטקליס עצמה לרוסית (שירים וסיפורים שלה תורגמו ביוזמתה גם לספרדית ויצאו לאור בספר גשר של נייר, שהיה חלק מהחזון שלה לקירוב לבבות בין ילדי העולם), ועמדה על הבדל בין המקור לתרגום בשורות האחרונות של השיר. בעוד במקור העברי הילדה מתכוונת לחזור לגן "ואשב לי ואבכה לי כל הזמן", בתרגום לרוסית היא חוזרת לגן, מחכה ועדיין מקווה שמיכאל יבוא. מן ההבדל הזה מסיקה גרון שכאשר מרים חוזרת אל שפת אמה, השפה הרוסית, היא נמצאת במקום בטוח יותר, שבו עוד יש תקווה שיהיה טוב.

אך מהי שפת האם של מרים? מגיל צעיר שלטה היטב בשבע שפות (במשך שלושים שנה עבדה כספרנית בספרייה הלאומית, אחראית המחלקה לשפות סלאביות), אך כתבה בעיקר בעברית. בזיכרונותיה היא מספרת על יצחק יציב, עורך דבר לילדים, שהיה אחד הראשונים שזיהו את יופיים של שיריה ופרסם אותם, סיפור ששמעה מפי הצייר נחום גוטמן, שהיה גם הוא חבר מערכת העיתון: "ישבו בחדר המערכת, […] אחד העוזרים קרא בשירי, הוא אחז בעיפרון ורצה לתקן משהו. לפתע הרים יציב את ראשו, נעץ שתי עיניו באותו עוזר וקרא בקול: מה אתה עושה?! התחיל העוזר לגמגם משהו, אמר יציב: 'אם אתה מקבל משהו ממרים, קח את הדבר' – והוא הרים את שתי ידיו והראה בתנועת האצבעות, כיצד אוחזים בזהירות בנייר יקר ערך – 'ככה, תיקח אותו ותביא אותו לדפוס!' אמר העוזר: 'אבל הדקדוק…' הפסיקו יציב: 'היא בעצמה הדקדוק!'"

 

 

אבל החשיבות שראה יצחק יציב ואחרים כמוהו ביצירתה של מרים לא הייתה נחלת הכלל: אברהם שלונסקי, אחד הקולות הבולטים במילייה הספרותי של התקופה, זלזל בשירי הילדים של מרים. "זה הגמגום התינוקי, ה'טרא־לא־לא', ההתחטאות והפינוקים והלא כלומיות בתוכן", כתב ב-1943 בעל המשמר, וכך נפקד מקומה מן האנתולוגיות שבהן נמצאים כל הכותבים של התקופה.

במכתבים ששמורים בארכיונים שבהם נמצאים כתביה (במכון גנזים, במרכז לוין קיפניס, במכון המחקר ע"ש קיפ ובמכללת דוד ילין) אפשר למצוא הדים לתסכול שליווה אותה ולמאבקים שלא פסקו עד יומה האחרון, בניסיון לשנות את מה שהכאיב לה. כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר חיים ומילים. זהו ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום. הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים. בולטים ביופיים השירים שכתבה לאחר הפרידה ממשה שטקליס, שהייתה נשואה לו עשר שנים, ועל שעזב אותה התאבלה עוד שנים רבות.

נשקתָ ידיי
נשקת ידיי ויצאת.
לא הסבת ראשך אחור.
לא ראית ולא ידעת
ששפתי רעדו: חזור!
אחור לא הסבת פניך.
כי עיניך מלאו דמעות.
ואני לא ראיתי עיניך.
לא נתתי לך כל אות.
לא אדע אם אותך אהבתי,
או אהבתי בך חלום.
לא אדע – בחיקך שכבתי,
או היה משכבך גרדום –

את הספר חיים ומילים היא חילקה לחברים, שלחה לספריות וכמה מאות עותקים שנשארו העבירה לידי רפאל איתן, רפול, כדי שיעביר אותם לחיילים. ככל הידוע, ארגזי הספרים אופסנו במחסן בבית החייל וברבות הימים ניזוקו והושחתו בשל חדירת מים. העותקים שמגיעים מדי פעם לשוק הספרים המשומשים נחשבים נדירים ויקרי ערך.

מקום מיוחד היה בליבה של מרים לצה"ל ולכוחות הביטחון. את רפול אהבה והעריצה, הוא ייצג עבורה את דמות הגיבור היהודי, מין יהודה המכבי של זמננו, והיא אף כתבה והקדישה לו את השיר "ציון". עם הרמטכ"ל מוטה גור קיימה חליפת מכתבים, ובמטבח הקטן שלה, בדירת שני חדרים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים, אירחה ישיבות לילה של ראשי המדינה. בהיותה בתו של יהודה וילנסקי, מנהיג ציוני וראש קהילה גדולה באוקראינה, ובעצמה דעתנית וציונית גאה, היא לא היססה להעיר ולייעץ. במשך שנים היא תרמה סכומים עצומים, רווחיה מתמלוגים, לקרן לב"י, וכשבאו מגלי צה"ל לראיין אותה לכבוד יום הולדתה השמונים ראתה בזה כבוד גדול ופתחה את הדלת לכתבים בהצדעה.

ילן־שטקליס חיה רוב שנותיה לבדה, ניהלה את ענייניה הכספיים בקפדנות והוטרדה מאוד מן השאלה מה יהיה על יצירתה לאחר מותה. היא החליטה לצוות את הקניין הרוחני שלה למדינה, ולשם כך הקימה הקדש שידאג לקיום הצוואה שלה כלשונה. היא ביקשה שכספי התמלוגים שיתקבלו מספריה יגיעו לילדי ישראל, ובעיקר לאלה אשר "ידם אינה משגת", בדמות ספרים שלה שיחולקו להם. מדי שנה מתכנסים חברי ועדת ההקדש ומחליטים על מטרות מתאימות לקיום הצוואה. ייתכן שהגיע הזמן להדפיס מהדורה שנייה לספר חיים ומילים.

מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה במאי 1984. ככל שחולפות השנים רק הולכת ומתבססת ההכרה בחשיבותה כמשוררת ויוצרת. אני רוצה לקוות שיש תיקון למה שתיארה בכאב הרצליה רז ידידתה. רז ספדה לה במאמר מרגש ואוהב, אך בסופו כתבה: "נסעתי להלווייתה שהייתה בחיפה […] התאסף קומץ אנשים מזערי בבית הקברות הישן. לא באו ילדי בתי הספר – אלה המשננים את יצירתה, לא נשלח זר מעיריית ירושלים – והיא הייתה 'יקירת ירושלים', לא הגיע נציג מהוצאת דביר שהוציאה את ספריה המפורסמים, לא הגיע נציג מאגודת הסופרים ולא מאקו"ם. זאת הייתה לוויה אכזרית לאשה קטנטנה וגדולה. נדמה לי שהעם חטא למשוררת מופלאה שלו. חטא לה בחייה ועוד יותר במותה."

 

נועה גולדברג רוזן היא שחקנית, זמרת ויוצרת. בזכות קשר נישואים עם בן משפחתה של מרים ילן־שטקליס, יצאה למסע בעקבות המשוררת ויצרה את המופע המוזיקלי "יש לי סוד", שבו היא מספרת עליה ושרה משיריה.

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: מיכל בת־אדם קוראת שני שירים של אלזה לסקר־שילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו