שירה | אירופה זו, על עירומה היפהפה

שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
16.05.2019
shira_51-715x537

.

מירלה משה אלבו

בְּהֶנֵּף אֶחָד מַפְנִים עֵצִים אֶת מַבָּטָם. זֶה צְלִיל הַחֹרֶף, נִזְכָּר הַטַּחַב, וּנְבָגָיו דּוֹלְקִים פִּתְאוֹם כְּמוֹ חֻשְׁמְלוּ מִמַּיִם.

אִם הַיַּעַר אֶל אֲגַם פּוֹנֶה וְזֶה לֹא בָּא, יוֹבִילוּ זְקִיפֵי הַגֶּשֶׁם אֲגַם אֶל הַיַּעַר.

טִפּוֹת קֵרְחוֹת, בִּטְנָן תְּפוּחָה, כְּמוֹ פִּסְלוֹנִים שֶׁל בּוּדְהָא, גּוֹלְשׁוֹת עַל הֶעָלִים. עַלְוַת תִּרְזָה סוֹכֶכֶת עַל זוּג צָעִיר.

לֵב בַּגֶּזַע חוֹרֵת הַנַּעַר. אוֹצֵר אוֹלָר בַּמַּתֶּכֶת הַקָּרָה פְּנֵי נַעֲרָה סְמוּקוֹת. את חִיּוּכוֹ מַשְׁחִיז הַלַּהַב לְזֵכֶר מְרִידַת הָעֵץ קֹדֶם תְּבוּסָתוֹ. צֶבַע לַתְּבוּסָה, גּוּפָהּ דִּבְשִׁי, גָּמִישׁ. כְּמוֹ רַקְדָנִית עַמּוּד נִכְרֶכֶת סְבִיב הַגֶּזַע.

הַאִם זוֹכֵר שָׂרָף אֶת כַּת מַאֲמִינָיו, אֶת הַפְּתָאִים, אֶת הַדְּבֵקִים בּוֹ?

מַטְבִּיל, כְּמוֹ מִיסְיוֹנֶר, כְּנִימָה, עַלְעָל או גְּמַל שְׁלֹמֹה, בְּעוֹד זֶה פּוֹרֵשׂ כְּמוֹ צַלְיָן אֶת כַּפּוֹתָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַאִם יִזְכֹּר שָׂרָף טְבִיעוֹת שֶׁל עַכָּבִישׁ אוֹ מֵחוּשֵׁי רַפְרַף, פָּנָיו שֶׁל הַחוֹרֵת? הַאִם יַכִּיר אֶת הָעוֹמֵד, מֵסִיט בְּרֹךְ אֶת שְׂעָרָהּ, עוֹנֵד עֲנַק עִנְבָּר לְצַוַּאר אַחֶרֶת? חֲנוּטִים חַסְרֵי הַחֶסֶד, כְּלוּאִים בְּאֶבֶן חֵן. אִלְּמִים דִּבְרֵי יְמֵי הָאַהֲבָה קְצָרִים כָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט.

.
* עִנְבָּר הוא אבן חן הנוצרת מהתאבנות שרף עצים במעבה האדמה.
 

כְּשֶׁנִּקְּרָה בְּדַרְכּוֹ שֶׁל יוּג׳ִין לַהֲקָה נוֹדֶדֶת נִגְּרוּ דְּמָעוֹת עַל פָּנָיו האַנְקוֹרִיוֹת וְלֹא בְּשֶׁל רוּחַ הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בָּכָה, אֶלָּא מִצַּעַר שֶׁאֵין צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה כַּצִּפּוֹרִים בְּמַחֲזוֹת שֶׁקְסְפִּיר.

כֵּיוָן שֶׁנִּצְטַיְּרָה לוֹ אֵירוֹפָּה זוֹ, עַל עֵירֻמָּהּ הַיְּפֵהפֶה הַחִוֵּר, מַרְעִידָה מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן חַדְרָהּ, אוֹחֶזֶת מַגַּף קְטִיפָה וְשָׁרָה אֶל תּוֹכוֹ, כֵּיוָן שֶׁשַּׁבְרִירִים שֶׁל בְּדֹלַח נִחֲתוּ עַל רֹאשׁוֹ וּזְמִירִים נָתְנוּ קוֹלָם יָרַד לָתַּחְתִּית, שַׂק הוֹמֶה וּמְפַרְפֵּר עַל שִׁכְמוֹ, יָצָא בּוֹאֲכָה סֶנְטְרַל פַּרְק, וְשִׁחְרֵר מֵאָה זַרְזִירִים אֵירוֹפֵּאִים בְּדִיּוּק. מִשֶּׁהִתְעוֹפְפוּ קַד לְכָאן וּלְכָאן וְהֵסִיר מִגְבַּעְתּוֹ לִפְנֵי עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, מָשָׁל נְשׁוֹת וּינְדזוֹר הָיוּ וְהִצְטַנֵּעַ "עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר".

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה מְהֻדָּר בְּלַּשְׁלֶשֶׁת וּבְנוֹצוֹת, נִרְדַּם בַּחַשְׁמַלִּית וְיָרַד בְּתַחֲנָה לֹא לוֹ, קוֹרֶה.

יֵשׁ לְצַיֵּן גַּם שֶׁעָגְבוּ וְרַבּוּ צִפּוֹרֵי־הַשִּׁיר וְרִטְּשׁוּ רָקִיעַ, וְחָמְסוּ אֶרֶץ, בֻּסְתָּנִים הִכְחִידוּ, וְאַף אֲוִירוֹנִים חָרְדוּ מִפְּנֵיהֶם וְהָיוּ הַמֵּאָה לְמָאתַיִם מִילְיוֹן.

בְּלִינְג בְּלִינְג נוֹצָתָם נוֹצֶצֶת, מַעֲשֵׂה יְדֵי צוֹרֵף. בְּלָה־בְּלָה, דְּיוֹ קֻלְמוּסָם פּוֹלֵט.  

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט ׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.  

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגֵפת השינה". שירים נוספים שלה התפרסמו בעבר במוסך.
. .

דיתי רונן

בין בואי ללכתי

בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם הִנֵּה זַרְזִיפִים נוֹשְׁרִים כְּמוֹ מַסֵּכַת חַמְצָן נוֹטְפִים מֵעַל הַמּוֹשָׁב זַרְזִיפִים שֶׁל מִלִּים תְּלוּיוֹת בַּאֲוִיר תָּרוֹת אַחַר תְּנוּעַת הַחֹפֶשׁ הַמְּלֵאָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי מִחוּץ לְכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה לְעֶמְדַּת הַמּוֹצָא שֶׁאֵין בָּהּ רָצוֹן וְאֵין בָּהּ כִּוּוּן וְאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַד מֵהַבִּלְתִּי יָדוּעַ. נְטוּלַת חוּשׁ כִּוּוּן וּבְלִי הַלַּחַץ הַבָּרוֹמֶטְרִי הַיָּדוּעַ הֵן מַרְפּוֹת עַצְמָן, נוֹשְׁרוֹת לְתוֹךְ חֵיקִי.

רַק כְּשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט בִּי אֲנִי מְעִזָּה. לוֹפֶתֶת בַּתּוֹדָעָה אֶת תְּמוּנַת הַדֶּרֶךְ וְאֶת קֶצֶב הִתְקַדְּמוּת הַמָּטוֹס עַל הַמַּפָּה וְחוֹשֶׁבֶת עַל שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת מֵעֲלֵיהֶם אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ בָּם כְּמוֹ פַּעַם לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ כִּרְכָּרוֹת. אֲנִי יְכוֹלָה לֶאֱחֹז בָּאֲוִיר אֶת הַגּוּף וְאֶת הַמַּחְשָׁבָה לִהְיוֹת בְּתוֹכִי וּמִחוּצָה לִי לָצוּף בֵּין יֶשְׁנִי לְאֵינֶנִּי לֹא לִהְיוֹת וּבְכָלְזֹאת לִהְיוֹת.

שְׁתֵּי נָשִׁים מִיְּמִינִי שׁוֹלְפוֹת אֶת עֲלוֹנֵי הַמְּכִירָה מִכִּיסֵי הַמּוֹשָׁבִים שֶׁלִּפְנֵיהֶן מִתְלַבְּטוֹת בֵּין בֹּשֶׂם לִשְׂפָתוֹן וַאֲנִי שׁוּב צוֹבֶטֶת אֶת עַצְמִי כְּמוֹ בַּטְּרֶק הַהוּא בַּגּ'וּנְגֶּל שֶׁל נָגַרְהוֹלֶה וּבָרִיקְשָׁה בָּעֲלִיָּה לְצָ'מוּנְדִי הִיל מְחַיֶּכֶת אֶת הַחִיּוּךְ הַסּוֹדִי שֶׁלִּי עַל שֶׁבָּאתִי וְעַל שֶׁהָלַכְתִּי וְעַל אֵיךְ שֶׁבָּאתִי וְעַל אֵיךְ שֶׁהָלַכְתִּי וְעַל הַזַּרְזִיפִים שֶׁתָּמִיד נוֹשְׁרִים הַיְשֵׁר לְחֵיקִי בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּפְתָּחִים עָלַי בֵּין בּוֹאִי לְלֶכְתִּי.  

שגם המים ידעו שאת מים

אֲבָל אָז כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדוּ אוֹתִיּוֹת בֵּין הַגַּלִּים זַהֲרוּרִיּוֹת מְנַצְנְצוֹת קְדֻשָּׁה נִקְבָּצוֹת זוֹ אֶל זוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם מִלִּים לוֹהֲטוֹת בִּדְחִיפוּתָן. הָרוּחַ הַזֹּאת הַמְּסַנְוֶרֶת מְתַעְתַּעַת בִּי לִכְתֹּב עַכְשָׁו אוֹ לִשְׁכֹּחַ כְּלוֹמַר לָמוּת.

עַכְשָׁו לַעֲזֹב הַכֹּל. שֶׁגַּם הַמַּיִם יֵדְעוּ שֶׁאַתְּ מַיִם. שֶׁאַתְּ עֲשׂוּיָה מַיִם. שֶׁבָּאת מֵהַיָּם. שֶׁאַתְּ הַיָּם. הֲיִי טִפָּה וְהֵעָלְמִי וְשׁוּב הֲיִי אַחֶרֶת.

לִכְתֹּב עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ שֶׁלֹּא לָמוּת מֵימִית כְּמוֹ שֶׁאַתְּ, אַחַת עִם הַזְּלִיגָה הַגְּדוֹלָה אַחַת עִם הָאוֹר אַחַת עִם שְׁבָרָיו עִם שִׁבְרֵי שְׁבָרָיו הַהֲבָרוֹת הַלָּלוּ הֵן אַתְּ שֶׁלָּךְ אִתָּךְ, הֲיִי עִמָּן הֲיִי אִתָּן רְאִי כֵּיצַד אִמֵּךְ הַתִּיאָמָת שׁוֹלַחַת אֵלַיִךְ אֶת עִנְבְּרֵי צוּפָהּ תָּמִיד עֵינָהּ עִמָּךְ, לַקְּטִי אוֹתָן אֶל חֵיקֵךְ כְּמוֹ פַּעַם כְּמוֹ צְדָפִים כְּמוֹ שִׁבְרֵי צְדָפִים אִסְפִי אוֹתָן כְּמוֹ הָאוֹר חוֹבְרוֹת זוֹ לָזוֹ חוֹבְרוֹת אֵלַיִךְ הִנֵּה הֵן מְנִיחוֹת עַצְמָן שַׁרְשֶׁרֶת קוֹלָר לְמַרְגְּלוֹתַי.  

דיתי רונן, משוררת, עורכת שירה וחוקרת תרבות ואמנות. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "שיבת הבית ונדודיו" (הקיבוץ המאוחד, 2016) זכה בפרס קוגל. השירים מתוך קובץ בכתובים.
. .

ריקי כהן

קשיי תקשורת

הָעֶרֶב הִסְמִיךְ מִשְּׁתִיקוֹת בְּהוּלוֹת חָתַרְנוּ בָּרְחוֹב הֶעָכוּר. שְׁתִיקָה נוֹשֶׁכֶת אֲחוֹתָהּ, וַאֲנִי בִּכְלָל אִמָּא שֶׁלָּךְ. זֶה עָלַי לְרוֹקֵן בְּכַפִּית אֶת אוֹקְיָנוֹס הַמֶּרְחָק הַזֶּה.

מֵהַקָּצֶה הֵגִיחַ הַגֶּבֶר הַהוּא, הִתְגַּלּוּת מִפִּנָּה עֲלוּמָה פִּתְאוֹמִי, אֲפֹר זָקָן, לָבוּשׁ לָבָן מְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ בְּלַהַט, בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה "אֵיךְ הָיִיתָ מַסְבִּיר לָהֶם אֶת זֶה, מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לָהֶם בִּמְקוֹמִי?" הִתְעַמֵּת עִם הַחֹשֶׁךְ וְנָמוֹג אֶל תּוֹכוֹ. בְּשַׁבְרִיר הָרֶגַע הַהוּא הִתְפַּלַּלְתִּי לְהַבְחִין בְּחוּט בֵּין הָאֹזֶן לִשְׁפִיּוּת. רָאִית אֶת זֶה אִמָּא, הִיא חָתְכָה אֶת הַדְּמָמָה רָאִית שֶׁהָיָה לוֹ מַכְשִׁיר שְׁמִיעָה?  

למוות

לַמָּוֶת יֵשׁ טַעַם עֲרָפֶל וְצֶבַע אֶבֶן, אוֹ לְהֶפֶךְ. כְּבָר פַּעֲמַיִם אוֹ יוֹתֵר נִדְבַּק אֵלַי כְּתֹנֶת מֶשִׁי כְּתֹנֶת נְעָצִים.

כַּמָּה מֵהֶם נוֹתְרוּ בָּעוֹר. נִסִּיתִי שָׁנִים וּלְבַסּוֹף הִשְׁאַרְתִּי. הֵם נִזְכָּרִים לִדְקֹר כְּשֶׁאֲנִי נָסָה בְּמֶרְכְּבוֹת שִׁכְחָה מְשֻׁנּוֹת אוֹ כְּשֶׁאֲנִי עַצְמִי.

הֵם נְמַסִּים אֶל הָאִי כְּשֶׁהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי מִזְדַּהֶרֶת אֶל הַיּוֹם הַנִּפְרָשׂ.  

כרתים

בַּדֶּרֶךְ לִכְרֵתִים נִכְרְתוּ הַשָּׁמַיִם לַחֲטִיבוֹת: בַּתַּחְתּוֹנִים הַחֹשֶׁךְ. הִכַּרְתִּיו. בָּעֶלְיוֹנִים – אוֹר מִזְדַּהֵר שֶׁל רֶגַע הֻלֶּדֶת. וְלֶהָבָה אֲדֻמָּה חוֹתֶרֶת לַהַב מְשֻׁנָּן, אֲלֻמָּה בָּאֲפֵלָה הַסְּמִיכָה.

וַיְהִי בֹּקֶר שְׂמִיכָה שֶׁל אוֹר כִּסְּתָה אֶת שְׂמִיכַת הַחֲשֵׁכָה.  

ריקי כהן, משוררת ("ערמה מלוכלכת בכל חדר") וכותבת סיפורים, עורכת האנתולוגיות "אצלכם זה בוכה" (בוקסילה) ו"את לא נולדת אישה" (מרום תרבות ישראלית). השירים מתוך ספרה החדש, "מעטה דק", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס.
. .

טל חסן

שוב

יוֹשְׁבִים בַּשֻּׁלְחָן הֶעָגֹל. עֵינֵי־שָׁקֵד אוֹחֲזוֹת בַּזֹּהַר הַיָּרֹק:

שְׂרִידִים שֶׁל גָּת חָבוּל חֲצִי בִּירָה זַיִת שֶׁנּוֹתָר עָמֹק בַּשֶּׁמֶן.

בְּיָד אַחַת עֲשַׁן נִשְׁמָתְךָ פּוֹרֵחַ וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה הַסֵּפֶר אֶל מוּל הָעַיִן הַמְּלֵאָה: "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים"*:

אֵיךְ, שׁוּב, לִבְחֹר אֶת הַכּוֹכָב הַנָּכוֹן? אֵיךְ, שׁוּב, לַעֲמֹד מוּל לְבָנָה קְלוּשָׁה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים? אֵיךְ, שׁוּב, בְּכָל לִמּוּד, לִדְרֹשׁ בַּמּוֹרִיק וּבַמִּתְכַּחֵל?

רָאִיתִי יָם עַל הַמֵּצַח – הַשְּׁאָר הָיָה מֻטְבָּע בַּגַּב.

* תהילים קז, כג
 

מבט התולעת

מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלֵב. מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר. מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל. מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וָדֶרֶךְ וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה.  

טל חסן, בן 43, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. שירים פרי עטו ראו אור בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת לספרות. השירים מתוך ספר שיריו "גומה ברוח" שיראה אור במהלך 2019.
   

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת ליאת מורבצ'יק, טל ניצן, ניקולא יוזגוף אורבך וקארינה ס. לינצקי

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation