שירה | אירופה זו, על עירומה היפהפה

שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

shira_51-715x537

משה מירסקי, ההולכים למות מריעים לקיסר, ציורי שמן של חיים אתר ומגבות, מתוך התערוכה "14 כיוונים לרוח", המשכן לאמנות עין חרוד (אוצרים: יניב שפירא וטל גלפר)

.

מירלה משה אלבו

בְּהֶנֵּף אֶחָד מַפְנִים עֵצִים אֶת מַבָּטָם.
זֶה צְלִיל הַחֹרֶף, נִזְכָּר הַטַּחַב, וּנְבָגָיו דּוֹלְקִים פִּתְאוֹם
כְּמוֹ חֻשְׁמְלוּ מִמַּיִם.

אִם הַיַּעַר אֶל אֲגַם פּוֹנֶה וְזֶה לֹא בָּא,
יוֹבִילוּ זְקִיפֵי הַגֶּשֶׁם אֲגַם אֶל הַיַּעַר.

טִפּוֹת קֵרְחוֹת, בִּטְנָן תְּפוּחָה, כְּמוֹ
פִּסְלוֹנִים שֶׁל בּוּדְהָא, גּוֹלְשׁוֹת עַל הֶעָלִים.
עַלְוַת תִּרְזָה סוֹכֶכֶת עַל זוּג צָעִיר.

לֵב בַּגֶּזַע חוֹרֵת הַנַּעַר.
אוֹצֵר אוֹלָר בַּמַּתֶּכֶת הַקָּרָה פְּנֵי נַעֲרָה סְמוּקוֹת.
את חִיּוּכוֹ מַשְׁחִיז הַלַּהַב לְזֵכֶר
מְרִידַת הָעֵץ
קֹדֶם תְּבוּסָתוֹ.

צֶבַע לַתְּבוּסָה, גּוּפָהּ דִּבְשִׁי,
גָּמִישׁ. כְּמוֹ רַקְדָנִית עַמּוּד
נִכְרֶכֶת סְבִיב הַגֶּזַע.

הַאִם זוֹכֵר שָׂרָף אֶת כַּת מַאֲמִינָיו, אֶת הַפְּתָאִים, אֶת הַדְּבֵקִים בּוֹ?

מַטְבִּיל, כְּמוֹ מִיסְיוֹנֶר, כְּנִימָה,
עַלְעָל או גְּמַל
שְׁלֹמֹה, בְּעוֹד זֶה פּוֹרֵשׂ כְּמוֹ צַלְיָן
אֶת כַּפּוֹתָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַאִם יִזְכֹּר שָׂרָף טְבִיעוֹת שֶׁל עַכָּבִישׁ אוֹ מֵחוּשֵׁי רַפְרַף, פָּנָיו
שֶׁל הַחוֹרֵת? הַאִם יַכִּיר אֶת הָעוֹמֵד, מֵסִיט בְּרֹךְ אֶת שְׂעָרָהּ,
עוֹנֵד עֲנַק עִנְבָּר לְצַוַּאר אַחֶרֶת?
חֲנוּטִים חַסְרֵי הַחֶסֶד, כְּלוּאִים בְּאֶבֶן חֵן. אִלְּמִים
דִּבְרֵי יְמֵי הָאַהֲבָה
קְצָרִים כָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט.

.
* עִנְבָּר הוא אבן חן הנוצרת מהתאבנות שרף עצים במעבה האדמה.

 

כְּשֶׁנִּקְּרָה בְּדַרְכּוֹ שֶׁל יוּג׳ִין לַהֲקָה נוֹדֶדֶת
נִגְּרוּ דְּמָעוֹת עַל פָּנָיו האַנְקוֹרִיוֹת
וְלֹא בְּשֶׁל רוּחַ הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בָּכָה, אֶלָּא מִצַּעַר
שֶׁאֵין צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה כַּצִּפּוֹרִים
בְּמַחֲזוֹת שֶׁקְסְפִּיר.

כֵּיוָן שֶׁנִּצְטַיְּרָה לוֹ אֵירוֹפָּה זוֹ, עַל עֵירֻמָּהּ הַיְּפֵהפֶה
הַחִוֵּר, מַרְעִידָה מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן חַדְרָהּ, אוֹחֶזֶת
מַגַּף קְטִיפָה וְשָׁרָה אֶל תּוֹכוֹ, כֵּיוָן שֶׁשַּׁבְרִירִים שֶׁל בְּדֹלַח
נִחֲתוּ עַל רֹאשׁוֹ וּזְמִירִים נָתְנוּ קוֹלָם
יָרַד לָתַּחְתִּית, שַׂק הוֹמֶה וּמְפַרְפֵּר
עַל שִׁכְמוֹ, יָצָא בּוֹאֲכָה
סֶנְטְרַל פַּרְק, וְשִׁחְרֵר מֵאָה זַרְזִירִים אֵירוֹפֵּאִים בְּדִיּוּק. מִשֶּׁהִתְעוֹפְפוּ
קַד לְכָאן וּלְכָאן וְהֵסִיר מִגְבַּעְתּוֹ לִפְנֵי עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, מָשָׁל
נְשׁוֹת וּינְדזוֹר הָיוּ
וְהִצְטַנֵּעַ "עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר".

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה
מְהֻדָּר בְּלַּשְׁלֶשֶׁת וּבְנוֹצוֹת, נִרְדַּם בַּחַשְׁמַלִּית
וְיָרַד בְּתַחֲנָה לֹא לוֹ, קוֹרֶה.

יֵשׁ לְצַיֵּן גַּם
שֶׁעָגְבוּ וְרַבּוּ צִפּוֹרֵי־הַשִּׁיר וְרִטְּשׁוּ רָקִיעַ, וְחָמְסוּ
אֶרֶץ, בֻּסְתָּנִים הִכְחִידוּ, וְאַף אֲוִירוֹנִים חָרְדוּ מִפְּנֵיהֶם
וְהָיוּ הַמֵּאָה לְמָאתַיִם מִילְיוֹן.

בְּלִינְג בְּלִינְג
נוֹצָתָם נוֹצֶצֶת, מַעֲשֵׂה יְדֵי צוֹרֵף. בְּלָה־בְּלָה, דְּיוֹ
קֻלְמוּסָם פּוֹלֵט.

 

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי
סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט
׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.

 

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגֵפת השינה". שירים נוספים שלה התפרסמו בעבר במוסך.

.

.

דיתי רונן

בין בואי ללכתי

בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם
הִנֵּה זַרְזִיפִים
נוֹשְׁרִים כְּמוֹ מַסֵּכַת חַמְצָן
נוֹטְפִים מֵעַל הַמּוֹשָׁב
זַרְזִיפִים שֶׁל מִלִּים
תְּלוּיוֹת בַּאֲוִיר תָּרוֹת אַחַר
תְּנוּעַת הַחֹפֶשׁ הַמְּלֵאָה
שֶׁתִּקַּח אוֹתִי מִחוּץ לְכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
לְעֶמְדַּת הַמּוֹצָא שֶׁאֵין בָּהּ רָצוֹן וְאֵין בָּהּ כִּוּוּן
וְאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַד מֵהַבִּלְתִּי יָדוּעַ.
נְטוּלַת חוּשׁ כִּוּוּן
וּבְלִי הַלַּחַץ הַבָּרוֹמֶטְרִי הַיָּדוּעַ
הֵן מַרְפּוֹת עַצְמָן,
נוֹשְׁרוֹת לְתוֹךְ חֵיקִי.

רַק כְּשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט בִּי
אֲנִי מְעִזָּה. לוֹפֶתֶת בַּתּוֹדָעָה
אֶת תְּמוּנַת הַדֶּרֶךְ וְאֶת קֶצֶב
הִתְקַדְּמוּת הַמָּטוֹס עַל הַמַּפָּה
וְחוֹשֶׁבֶת עַל שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת
מֵעֲלֵיהֶם אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ בָּם
כְּמוֹ פַּעַם לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ כִּרְכָּרוֹת.
אֲנִי יְכוֹלָה לֶאֱחֹז בָּאֲוִיר
אֶת הַגּוּף וְאֶת הַמַּחְשָׁבָה
לִהְיוֹת בְּתוֹכִי וּמִחוּצָה לִי
לָצוּף בֵּין יֶשְׁנִי לְאֵינֶנִּי
לֹא לִהְיוֹת וּבְכָלְזֹאת לִהְיוֹת.

שְׁתֵּי נָשִׁים מִיְּמִינִי שׁוֹלְפוֹת
אֶת עֲלוֹנֵי הַמְּכִירָה
מִכִּיסֵי הַמּוֹשָׁבִים שֶׁלִּפְנֵיהֶן
מִתְלַבְּטוֹת בֵּין בֹּשֶׂם לִשְׂפָתוֹן
וַאֲנִי שׁוּב צוֹבֶטֶת אֶת עַצְמִי
כְּמוֹ בַּטְּרֶק הַהוּא בַּגּ'וּנְגֶּל שֶׁל נָגַרְהוֹלֶה
וּבָרִיקְשָׁה בָּעֲלִיָּה לְצָ'מוּנְדִי הִיל
מְחַיֶּכֶת אֶת הַחִיּוּךְ הַסּוֹדִי שֶׁלִּי
עַל שֶׁבָּאתִי וְעַל שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל אֵיךְ שֶׁבָּאתִי וְעַל אֵיךְ שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל הַזַּרְזִיפִים שֶׁתָּמִיד נוֹשְׁרִים הַיְשֵׁר לְחֵיקִי
בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּפְתָּחִים עָלַי
בֵּין בּוֹאִי לְלֶכְתִּי.

 

שגם המים ידעו שאת מים

אֲבָל אָז כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדוּ
אוֹתִיּוֹת בֵּין הַגַּלִּים
זַהֲרוּרִיּוֹת מְנַצְנְצוֹת קְדֻשָּׁה
נִקְבָּצוֹת זוֹ אֶל זוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
מִלִּים לוֹהֲטוֹת בִּדְחִיפוּתָן.
הָרוּחַ הַזֹּאת הַמְּסַנְוֶרֶת
מְתַעְתַּעַת בִּי
לִכְתֹּב עַכְשָׁו אוֹ לִשְׁכֹּחַ
כְּלוֹמַר לָמוּת.

עַכְשָׁו לַעֲזֹב הַכֹּל.
שֶׁגַּם הַמַּיִם יֵדְעוּ שֶׁאַתְּ מַיִם.
שֶׁאַתְּ עֲשׂוּיָה מַיִם.
שֶׁבָּאת מֵהַיָּם.
שֶׁאַתְּ הַיָּם.
הֲיִי טִפָּה
וְהֵעָלְמִי
וְשׁוּב הֲיִי
אַחֶרֶת.

לִכְתֹּב עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ שֶׁלֹּא לָמוּת
מֵימִית כְּמוֹ שֶׁאַתְּ, אַחַת עִם הַזְּלִיגָה הַגְּדוֹלָה
אַחַת עִם הָאוֹר אַחַת עִם שְׁבָרָיו עִם שִׁבְרֵי שְׁבָרָיו
הַהֲבָרוֹת הַלָּלוּ הֵן אַתְּ שֶׁלָּךְ אִתָּךְ, הֲיִי עִמָּן הֲיִי אִתָּן
רְאִי כֵּיצַד אִמֵּךְ הַתִּיאָמָת שׁוֹלַחַת אֵלַיִךְ אֶת עִנְבְּרֵי צוּפָהּ
תָּמִיד עֵינָהּ עִמָּךְ, לַקְּטִי אוֹתָן אֶל חֵיקֵךְ כְּמוֹ פַּעַם
כְּמוֹ צְדָפִים כְּמוֹ שִׁבְרֵי צְדָפִים אִסְפִי אוֹתָן כְּמוֹ הָאוֹר
חוֹבְרוֹת זוֹ לָזוֹ חוֹבְרוֹת אֵלַיִךְ הִנֵּה הֵן
מְנִיחוֹת עַצְמָן שַׁרְשֶׁרֶת
קוֹלָר לְמַרְגְּלוֹתַי.

 

דיתי רונן, משוררת, עורכת שירה וחוקרת תרבות ואמנות. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "שיבת הבית ונדודיו" (הקיבוץ המאוחד, 2016) זכה בפרס קוגל. השירים מתוך קובץ בכתובים.

.

.

ריקי כהן

קשיי תקשורת

הָעֶרֶב הִסְמִיךְ מִשְּׁתִיקוֹת בְּהוּלוֹת
חָתַרְנוּ בָּרְחוֹב הֶעָכוּר.
שְׁתִיקָה נוֹשֶׁכֶת אֲחוֹתָהּ,
וַאֲנִי בִּכְלָל אִמָּא שֶׁלָּךְ.
זֶה עָלַי
לְרוֹקֵן בְּכַפִּית אֶת אוֹקְיָנוֹס הַמֶּרְחָק הַזֶּה.

מֵהַקָּצֶה הֵגִיחַ הַגֶּבֶר הַהוּא,
הִתְגַּלּוּת מִפִּנָּה עֲלוּמָה
פִּתְאוֹמִי, אֲפֹר זָקָן, לָבוּשׁ לָבָן
מְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ בְּלַהַט,
בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה
"אֵיךְ הָיִיתָ מַסְבִּיר לָהֶם אֶת זֶה,
מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לָהֶם בִּמְקוֹמִי?" הִתְעַמֵּת
עִם הַחֹשֶׁךְ
וְנָמוֹג אֶל תּוֹכוֹ.
בְּשַׁבְרִיר הָרֶגַע הַהוּא הִתְפַּלַּלְתִּי
לְהַבְחִין בְּחוּט
בֵּין הָאֹזֶן לִשְׁפִיּוּת.
רָאִית אֶת זֶה אִמָּא,
הִיא חָתְכָה אֶת הַדְּמָמָה
רָאִית שֶׁהָיָה לוֹ מַכְשִׁיר שְׁמִיעָה?

 

למוות

לַמָּוֶת יֵשׁ טַעַם עֲרָפֶל וְצֶבַע אֶבֶן,
אוֹ לְהֶפֶךְ.
כְּבָר פַּעֲמַיִם אוֹ יוֹתֵר נִדְבַּק אֵלַי
כְּתֹנֶת מֶשִׁי
כְּתֹנֶת נְעָצִים.

כַּמָּה מֵהֶם נוֹתְרוּ בָּעוֹר.
נִסִּיתִי שָׁנִים וּלְבַסּוֹף הִשְׁאַרְתִּי.
הֵם נִזְכָּרִים לִדְקֹר
כְּשֶׁאֲנִי נָסָה
בְּמֶרְכְּבוֹת שִׁכְחָה מְשֻׁנּוֹת
אוֹ כְּשֶׁאֲנִי עַצְמִי.

הֵם נְמַסִּים אֶל הָאִי
כְּשֶׁהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
מִזְדַּהֶרֶת אֶל הַיּוֹם הַנִּפְרָשׂ.

 

כרתים

בַּדֶּרֶךְ לִכְרֵתִים
נִכְרְתוּ הַשָּׁמַיִם
לַחֲטִיבוֹת:
בַּתַּחְתּוֹנִים הַחֹשֶׁךְ.
הִכַּרְתִּיו.
בָּעֶלְיוֹנִים –
אוֹר מִזְדַּהֵר
שֶׁל רֶגַע הֻלֶּדֶת.
וְלֶהָבָה אֲדֻמָּה
חוֹתֶרֶת
לַהַב מְשֻׁנָּן,
אֲלֻמָּה בָּאֲפֵלָה הַסְּמִיכָה.

וַיְהִי בֹּקֶר
שְׂמִיכָה שֶׁל אוֹר כִּסְּתָה
אֶת שְׂמִיכַת הַחֲשֵׁכָה.

 

ריקי כהן, משוררת ("ערמה מלוכלכת בכל חדר") וכותבת סיפורים, עורכת האנתולוגיות "אצלכם זה בוכה" (בוקסילה) ו"את לא נולדת אישה" (מרום תרבות ישראלית). השירים מתוך ספרה החדש, "מעטה דק", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס.

.

.

טל חסן

שוב

יוֹשְׁבִים בַּשֻּׁלְחָן הֶעָגֹל.
עֵינֵי־שָׁקֵד אוֹחֲזוֹת
בַּזֹּהַר הַיָּרֹק:

שְׂרִידִים שֶׁל גָּת חָבוּל
חֲצִי בִּירָה
זַיִת שֶׁנּוֹתָר עָמֹק בַּשֶּׁמֶן.

בְּיָד אַחַת עֲשַׁן נִשְׁמָתְךָ פּוֹרֵחַ וּבַיָּד
הַשְּׁנִיָּה הַסֵּפֶר אֶל מוּל הָעַיִן הַמְּלֵאָה:
"יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים"*:

אֵיךְ, שׁוּב, לִבְחֹר אֶת הַכּוֹכָב הַנָּכוֹן?
אֵיךְ, שׁוּב, לַעֲמֹד מוּל לְבָנָה קְלוּשָׁה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים?
אֵיךְ, שׁוּב, בְּכָל לִמּוּד, לִדְרֹשׁ בַּמּוֹרִיק וּבַמִּתְכַּחֵל?

רָאִיתִי יָם עַל הַמֵּצַח –
הַשְּׁאָר הָיָה מֻטְבָּע בַּגַּב.

* תהילים קז, כג

 

מבט התולעת

מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלֵב.
מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר.
מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת
הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל.
מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וָדֶרֶךְ
וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה.

 

טל חסן, בן 43, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. שירים פרי עטו ראו אור בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת לספרות. השירים מתוך ספר שיריו "גומה ברוח" שיראה אור במהלך 2019.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת ליאת מורבצ'יק, טל ניצן, ניקולא יוזגוף אורבך וקארינה ס. לינצקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | בובה מתנפחת ושְמה נוח

"וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים". דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

bikoret_51-715x537

ליאור שטיינר, תמיד יש אחד שסוטה, שמן על בד, 110X90 ס"מ, 2012

.

על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

דפנה לוי

 

נאום ה"כך מת החתלתול שלי", כך כינה הבמאי דייוויד מאמט את הרגע שבו גיבור הספר – ולעיתים קרובות יותר הסרט – חושף את עצמו פתאום באורח דרמטי, משחזר את ההתפוררות הנפשית שלו ומספר על האירועים שהביאו אותו להרוג את האני הקודם שלו ולהתחיל מחדש. זהו שלב חיוני להרגעת הקהל ביצירות שבהן העלילה טעונה וההתנהלות של הגיבורים אינה נורמטיבית. מין מחווה שמעניקה לכל התנהגות חריגה הסבר, כדי שניתן יהיה להרחיק אותה, לתייג, ולאפסן במקום רחוק מהעין.

אורית וולפיילר אינה מספקת את הרגע הזה. לדמויות ברומן החדש שלה אין רגע יחיד המסביר כיצד ירדו מהפסים, אותם פסים שנועדו להוביל אותן לחיים מסודרים, ברורים, מקובלים. הן חיות בתוך זיכרונות משפחתיים חנוקים וחונקים והן נסדקות, קמות ונשברות שוב ושוב, כאילו הן לכודות ברשת רב־דורית סבוכה. הניסיון להבחין מי מהדמויות אינה מוצאת מפלט מן הרשת הזו ומי, להפך, מתענגת על הניתוק – ובסופו של דבר השחרור – מן הצורך להיות כמו כולם, הופך את הקריאה באת המוות את רוצה לראות בעיניים למרתקת.

הסיפור נפתח במקום שהוא לכאורה רגוע ומהוגן מאין כמותו: בספרייה. מירי, אחת מארבע ספרניות במחלקת העיון וההשאלה למבוגרים, נהנית לעבוד "מה שנקרא מפוצל", כפי שמכנה זאת וולפיילר, לא צמודה מדי לאנשים אבל גם לא לגמרי לבדה. היא היחידה שאינה מביאה עוגיות למפגשי הספרניות, "גם לא קנוי", והן אינן כועסות עליה, משום שאין לה בעל וילדים, משום "שכשיש אותם אז העניינים האלה באים לבן אדם ככה, טבעי." מהמקום הזה שנתפס בעיני מירי כגן עדן היא נאלצת להיפרד כשמתברר שהוריה הקשישים אינם יכולים עוד להסתפק בעזרתה של המטפלת המגיעה לביתם מטעם הביטוח הלאומי, והם זקוקים לסיוע אינטנסיבי יותר. היא עוברת לגור בביתם, ו"בשביל המצפון", כפי שמגדירה זאת וולפיילר, היא מקווה שתצליח לטפל בהם בעצמה. היא מגלה שהיא אכן מסוגלת לכך, "אבל כן קשה לה ההיצמדות", ועל כן היא מביאה עימה אחות רחמנייה.

האחות היא למעשה בובת מין מתנפחת הנרכשת מקטלוג מקוון תחת השם "קונצ'יטה אריבדרצ'י", וכמתבקש, עם עלייתה ארצה והיקלטותה במשפחתה החדשה היא זוכה לשם העברי הנאה "נוח". מירי, שנולדה למשפחה של שורדי שואה ולכן ריחפה מעליה מאז ומתמיד חובת המשכיות העם, בילתה את ילדותה בדקירת הבובות שלה במסרגה בתקווה ש"ככה, דרך הכאב, תיכנס בהן הנשמה." היא אינה יולדת ילד משלה, אבל כאן, באמצעות פמפום אוויר ממשאבה, היא מנפחת את הבובה ונותנת לה חיים. בפעולה המתוארת כתובענית, מאומצת ומלווה במסירות עמוקה, היא מבצעת מעשה החייאה, השני במעלתו להולדה של ממש. היא מביאה את הבובה לחייהם של הוריה ואלה מקבלים אותה מבלי לשאול שאלות מיותרות, מאמצים אותה ושואבים ממנה נחמה, כל אחד בדרכו.

לרגע מפתה לראות בזיק החיים הזה שמירי מעניקה לבובה המתנפחת מעשה פרנקנשטייני, שסופו להמיט אסון על כל הסובבים. אלא שהסיפור של וולפיילר מתוחכם יותר. נוח מתגלה כמאזינה מצוינת במשפחה שבה כולם מתקשים לבטא את רגשותיהם, ואת מקומן של מילים פשוטות וגלויות תופסים דוקרנים מושחזים והתחשבנויות שלא קהו עם השנים. היא אמנם שותקת, אבל נוכחותה ממתנת את העלבונות שהאם נוהגת להטיח בבעלה, מנחמת את האב ההולך ושוקע בדמדומי דמנציה, ומאפשרת למירי להעניק סוג של קרבה מרחוק כי "גומי או לא גומי, מה שהיא בעצם יצרה כאן זה במאה אחוז חיבוק." וכמובן, להבדיל מן המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, העשויה טלאֵי־אנוֹש, נוח נפוחה בכל המקומות הנכונים ועל כן גם מפתה את כל רואיה להתקרב ולהתחנחן, וכשהיא יוצאת מתחומי הבית לביקורי קרובים רחוקים, היא אפילו משלהבת מבושים.

וולפיילר משתמשת בבובה בצורה יוצאת דופן ושונה משימושים דומים בספרות שיכולנו לקרוא עד כה: זו אינה עוד בובה שמאפשרת לגבר בודד, תימהוני וחסר כישורים חברתיים לפנטז על אהבה ומין מבלי להסתכן בדחייה, כמו בובת חלון הראווה שאיאן מקיואן מניח במיטתו של גיבור Dead as They Come (סיפור קצר מתוך קובץ שלו שראה אור ב־1978 ולא תורגם לעברית), והיא מביאה אותו לשיאים של התרגשות מינית. היא גם שונה מאוד מבובת הברבי של אחותו הגדולה של הנער גיבור הספר The Safety of Objects, ספרה הנפלא של א"מ הומס (שגם הוא עדיין לא תורגם), בובה שהוא מנסה לנהל איתה רומן ובסופו של דבר אונס אותה. והיא גם אינה חפץ מקודש, תחליף נערץ לאישה נעדרת כמו שהייתה – בחיים, ולא בספרות – הבובה בדמותה של אלמה מאהלר שבנה לעצמו מאהבהּ הזנוח אוסקר קוקושקה, והיא ליוותה אותו שנים אחדות עד שהשמיד אותה בפרץ של תסכול. נוח של וולפיילר נעדרת זדוניות ואימה שבדרך כלל מלוות את הופעתה של בובה כמותה במצבים אינטימיים. וולפיילר הופכת אותו לחלק טבעי מן המשפחה, לחפץ ניחומים, למתווכת המגשרת על פערים בין הורים ובתם, למשחררת. ואת מוזרותו של המצב היא מגייסת כדי להעניק לגיבוריה רשות להיות אחרים, לא מובנים, חריגים, על סף הטירוף. ואין במעמד הזה אף לא רגע של התנצלות.

ברקע סיפורם של מירי, הבובה נוח והוריה הקשישים, אלקסטיס ואניסים, עומדות כמובן חוויות השואה של דור הסבים. את הפרקים העוסקים ישירות בהתרחשויות הללו וולפיילר כותבת בלשון תנ"כית. זו מאפשרת לה לבטא את עוצמת האירועים שהיא מתארת בדרמטיות, ומבלי להזדקק לתיאורים גרפיים. השפה הזאת כאילו מעבירה את ההתרחשויות לעולם אחר, ובוודאי לעידן אחר, עצום וגדול משלנו. אותן התרחשויות גם מחלחלות אל ההווה, למשל בתיאור הדרישות יוצאות הדופן המפורטות בכתובַּת הזוג, הקובעות כי מאחר שגלוי וידוע הוא כי אֵם הכלה מצולקת קשות בנפשה ובגופה בשל המלחמה, צרכיה ודרישותיה יהיו בעלי חשיבות ראשונה בעיני הכלה, והחתן לא יוכל לגרשה בשל כך. מירי, המצוּוה ללא אומר לאותה התמסרות מלאה לאמהּ שלה, אינה מסוגלת לשום מידה של קרבה, אפילו לא ללטף את ידה הצמוקה, אבל בזכות נוח היא מסוגלת להסתובב בשכונה זקופת קומה ולקבל בענווה את מבטיהם המעריצים של השכנים המשוכנעים כי היא ממלאת את תפקיד הבת המסורה כהלכה, והנה גם במשפחתה התרחשו חילופי התפקידים המצופים מכל תא משפחתי מתפקד: ההורים הפכו לילדים קטנים וילדתם קיבלה על עצמם להיות ההורה האחראי.

בחמש השנים שחלפו בין אוסף הסיפורים הקצרים של וולפיילר, שוויצריה זה כאן, לבין את המוות את רוצה לראות בעיניים, נדמה שוולפיילר המשיכה והעמיקה את מה שהחלה בו אז. היא מספרת את סיפורם של מי שמסרבים ליישר קו, מתעקשים על זכותם לחיות בשוליים ומוצאים פתרונות יצירתיים לתהומות של צרכים רגשיים שלא נענו. אלא שהיא שכללה מאוד את היכולת שלה לדחוס מטעני רגש בשפה המטעה בפשטותה, וגם את היכולת ללקט פצעים, שריטות וחבלות שסביבם בנוי הסיפור. וזה אולי קסמו המרכזי של הסיפור הזה: וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים. הדמויות החריגות שלה מוצאות נחמה בדרכן שלהן בזכות החופש, בזכות העובדה שהן לא מכפיפות את עצמן לרצונו של איש. האחרוּת, המוזרות, הפראות הכמעט מופרעת שהן הכוח המשחרר, ולכן אין דרך ללעוג להן, אין צורך לחמול עליהן, ואין אלא להתמלא מולן בקנאה.

 

אורית וולפיילר, "את המוות את רוצה לראות בעיניים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. 

 

Image result for ‫את המוות את רוצה לראות בעיניים‬‎

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."

raad-koleh_51-715x537

דרורה וייצמן, אבות הדורות, אסמבלאז' של גב כריכות ספרים, 39X33 ס"מ, 2018

.

מאת נועה גולדברג רוזן

 

איך הייתי נוהגת לו זכיתי בפרס ישראל? זאת שאלה היפותטית כמובן, אבל אני די בטוחה שלא הייתי מתווכחת עם חבר השופטים ועם הנימוקים שלהם לבחירה בי, כפי שעשתה המשוררת מרים ילן־שטקליס, הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה של ספרות ילדים, בשנת 1956. השופטים כתבו בהחלטתם כך: "מרים ילן־שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור לילדים ולהם הקדישה את כל כשרונה המבורך […] על כן ממליצה הוועדה להעניק לה את הפרס כאות תודה וחיבה ויקר".
ועל כך ענתה להם המשוררת:

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי. באשר ל'תודה', בליבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי.

אפשר לראות במכתב הזה סימן לדקדקנות ועיקשות, מתכונותיה של ילן־שטקליס, שהביאו אותה לריב מרה עם מוציאים לאור, מתרגמים ובתי דפוס. כשנעמי שמר הלחינה את השיר "מיכאל" ושינתה ללא רשות את המילה "גזוזטרה" למילה "מרפסת", כמעט הגיע העניין לבית המשפט, ושמר נאלצה להקליט את השיר שוב, עם המילה "גזוזטרה" כפי שנכתב במקור.

אבל אפשר לראות במילים האלה גם רמז לכאב שליווה את ילן־שטקליס כל חייה וקיבל ביטוי בכתביה האוטוביוגרפיים ובחליפת מכתבים עם ידידתה הקרובה, הסופרת וחוקרת הספרות הרצליה רז. ילן־שטקליס החלה לכתוב שירים מיד אחרי מות אמה בן לילה מהסתבכות של מחלת חורף. למרים בת ה־16 היה זה, על פי עדותה, אובדן טראומטי ששינה את חייה והשפיע עליהם מאז. "כל השבילים מובילים אלייך, אמא", כתבה באחד מהשירים הרבים שהקדישה לאמהּ. רק בגיל 35, אחרי שכבר נודעה כמשוררת ושיריה התפרסמו בכתבי עת, החלה לכתוב שירים ש"מתאימים להבנת ילדים", אך מאותו רגע תויגה כמשוררת לילדים. תיוג זה העמיק כשזכתה בפרס ישראל לספרות ילדים, ומאז לא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, להוציא לאור את יצירתה האחרת, למבוגרים.

בשנת 1957 הציע לה אפרים תלמי, עורך העיתון דבר לילדים, לחזור ולכתוב שירים לילדים, והיא השיבה לו: "מה אעשה ולא אני מפתה את בת־השיר, כי אם היא מפתה אותי? ובזמנים האחרונים היא מפתה אותי לכתוב שירים אשר אינם ראויים לקריאה לילדים ומה אעשה לה?"

רבקה גרון, בעבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשירתה של ילן־שטקליס, משווה בין שירים "ילדותיים" ושירים "מבוגרים" ומוצאת דמיון רב ביניהם: באבני הבניין, במהות ובעוצמת הרגשות. הדובדבן שבמחקרה הוא התגלית בקשר לשיר "מיכאל": היא מצאה את השיר בתרגום של ילן־שטקליס עצמה לרוסית (שירים וסיפורים שלה תורגמו ביוזמתה גם לספרדית ויצאו לאור בספר גשר של נייר, שהיה חלק מהחזון שלה לקירוב לבבות בין ילדי העולם), ועמדה על הבדל בין המקור לתרגום בשורות האחרונות של השיר. בעוד במקור העברי הילדה מתכוונת לחזור לגן "ואשב לי ואבכה לי כל הזמן", בתרגום לרוסית היא חוזרת לגן, מחכה ועדיין מקווה שמיכאל יבוא. מן ההבדל הזה מסיקה גרון שכאשר מרים חוזרת אל שפת אמה, השפה הרוסית, היא נמצאת במקום בטוח יותר, שבו עוד יש תקווה שיהיה טוב.

אך מהי שפת האם של מרים? מגיל צעיר שלטה היטב בשבע שפות (במשך שלושים שנה עבדה כספרנית בספרייה הלאומית, אחראית המחלקה לשפות סלאביות), אך כתבה בעיקר בעברית. בזיכרונותיה היא מספרת על יצחק יציב, עורך דבר לילדים, שהיה אחד הראשונים שזיהו את יופיים של שיריה ופרסם אותם, סיפור ששמעה מפי הצייר נחום גוטמן, שהיה גם הוא חבר מערכת העיתון: "ישבו בחדר המערכת, […] אחד העוזרים קרא בשירי, הוא אחז בעיפרון ורצה לתקן משהו. לפתע הרים יציב את ראשו, נעץ שתי עיניו באותו עוזר וקרא בקול: מה אתה עושה?! התחיל העוזר לגמגם משהו, אמר יציב: 'אם אתה מקבל משהו ממרים, קח את הדבר' – והוא הרים את שתי ידיו והראה בתנועת האצבעות, כיצד אוחזים בזהירות בנייר יקר ערך – 'ככה, תיקח אותו ותביא אותו לדפוס!' אמר העוזר: 'אבל הדקדוק…' הפסיקו יציב: 'היא בעצמה הדקדוק!'"

.

 

https://www.youtube.com/watch?v=RTlMnyFdfqs

.

אבל החשיבות שראה יצחק יציב ואחרים כמוהו ביצירתה של מרים לא הייתה נחלת הכלל: אברהם שלונסקי, אחד הקולות הבולטים במילייה הספרותי של התקופה, זלזל בשירי הילדים של מרים. "זה הגמגום התינוקי, ה'טרא־לא־לא', ההתחטאות והפינוקים והלא כלומיות בתוכן", כתב ב-1943 בעל המשמר, וכך נפקד מקומה מן האנתולוגיות שבהן נמצאים כל הכותבים של התקופה.

במכתבים ששמורים בארכיונים שבהם נמצאים כתביה (במכון גנזים, במרכז לוין קיפניס, במכון המחקר ע"ש קיפ ובמכללת דוד ילין) אפשר למצוא הדים לתסכול שליווה אותה ולמאבקים שלא פסקו עד יומה האחרון, בניסיון לשנות את מה שהכאיב לה. כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר חיים ומילים. זהו ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום. הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים. בולטים ביופיים השירים שכתבה לאחר הפרידה ממשה שטקליס, שהייתה נשואה לו עשר שנים, ועל שעזב אותה התאבלה עוד שנים רבות.

נשקתָ ידיי
נשקת ידיי ויצאת.
לא הסבת ראשך אחור.
לא ראית ולא ידעת
ששפתי רעדו: חזור!
אחור לא הסבת פניך.
כי עיניך מלאו דמעות.
ואני לא ראיתי עיניך.
לא נתתי לך כל אות.
לא אדע אם אותך אהבתי,
או אהבתי בך חלום.
לא אדע – בחיקך שכבתי,
או היה משכבך גרדום –

את הספר חיים ומילים היא חילקה לחברים, שלחה לספריות וכמה מאות עותקים שנשארו העבירה לידי רפאל איתן, רפול, כדי שיעביר אותם לחיילים. ככל הידוע, ארגזי הספרים אופסנו במחסן בבית החייל וברבות הימים ניזוקו והושחתו בשל חדירת מים. העותקים שמגיעים מדי פעם לשוק הספרים המשומשים נחשבים נדירים ויקרי ערך.

מקום מיוחד היה בליבה של מרים לצה"ל ולכוחות הביטחון. את רפול אהבה והעריצה, הוא ייצג עבורה את דמות הגיבור היהודי, מין יהודה המכבי של זמננו, והיא אף כתבה והקדישה לו את השיר "ציון". עם הרמטכ"ל מוטה גור קיימה חליפת מכתבים, ובמטבח הקטן שלה, בדירת שני חדרים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים, אירחה ישיבות לילה של ראשי המדינה. בהיותה בתו של יהודה וילנסקי, מנהיג ציוני וראש קהילה גדולה באוקראינה, ובעצמה דעתנית וציונית גאה, היא לא היססה להעיר ולייעץ. במשך שנים היא תרמה סכומים עצומים, רווחיה מתמלוגים, לקרן לב"י, וכשבאו מגלי צה"ל לראיין אותה לכבוד יום הולדתה השמונים ראתה בזה כבוד גדול ופתחה את הדלת לכתבים בהצדעה.

ילן־שטקליס חיה רוב שנותיה לבדה, ניהלה את ענייניה הכספיים בקפדנות והוטרדה מאוד מן השאלה מה יהיה על יצירתה לאחר מותה. היא החליטה לצוות את הקניין הרוחני שלה למדינה, ולשם כך הקימה הקדש שידאג לקיום הצוואה שלה כלשונה. היא ביקשה שכספי התמלוגים שיתקבלו מספריה יגיעו לילדי ישראל, ובעיקר לאלה אשר "ידם אינה משגת", בדמות ספרים שלה שיחולקו להם. מדי שנה מתכנסים חברי ועדת ההקדש ומחליטים על מטרות מתאימות לקיום הצוואה. ייתכן שהגיע הזמן להדפיס מהדורה שנייה לספר חיים ומילים.

מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה במאי 1984. ככל שחולפות השנים רק הולכת ומתבססת ההכרה בחשיבותה כמשוררת ויוצרת. אני רוצה לקוות שיש תיקון למה שתיארה בכאב הרצליה רז ידידתה. רז ספדה לה במאמר מרגש ואוהב, אך בסופו כתבה: "נסעתי להלווייתה שהייתה בחיפה […] התאסף קומץ אנשים מזערי בבית הקברות הישן. לא באו ילדי בתי הספר – אלה המשננים את יצירתה, לא נשלח זר מעיריית ירושלים – והיא הייתה 'יקירת ירושלים', לא הגיע נציג מהוצאת דביר שהוציאה את ספריה המפורסמים, לא הגיע נציג מאגודת הסופרים ולא מאקו"ם. זאת הייתה לוויה אכזרית לאשה קטנטנה וגדולה. נדמה לי שהעם חטא למשוררת מופלאה שלו. חטא לה בחייה ועוד יותר במותה."

 

נועה גולדברג רוזן היא שחקנית, זמרת ויוצרת. בזכות קשר נישואים עם בן משפחתה של מרים ילן־שטקליס, יצאה למסע בעקבות המשוררת ויצרה את המופע המוזיקלי "יש לי סוד", שבו היא מספרת עליה ושרה משיריה.

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: מיכל בת־אדם קוראת שני שירים של אלזה לסקר־שילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | נדודי שינה על שפת חור שחור

"כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית." קטע מרומן בכתובים מאת שמעון צימר

baavoda_51-715x537

מרגו גראן, ירח במרפסת, שמן על דיקט, 60X40 ס"מ, 2010

.

מאת שמעון צימר

 

ארבע לפנות בוקר שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום.

וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום שבמהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קס, מ"האמהות והאבות", שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב.

שמי לא יגיד לכם דבר, אבל זה אני, הבן של סמדר גרינברג, ממודעת האבל המתקלפת שבכניסה לבניין, שגר בדירת הפרטר עם התריס השבור, הפונה לרחוב, הדירה שמדי בוקר נשמעו מתוכה בפול ווליום צלילי הרקוויאם מהסרט "חייה הכפולים של ורוניק", של קישלובסקי, שאמא אהבה לפתוח איתם את היום, כאילו היו נבואה קודרת שהיא מתעקשת להקשיב לה, הדירה אשר בוקר אחד הוציאו מתוכה שני פרמדיקים גופת אישה מכוסה בשמיכת צמר, והובילו אותה אל אמבולנס פרטי שלמרבה האירוניה היה כתוב עליו "אמבולנס נועם", כאילו יש שמות פרטיים לאמבולנסים או כאילו יש משהו נעים במוות.

אבא שלי אומר שמאז ומתמיד אני מתגורר איתו בבית הזה (מלבד השנה שבה התגוררנו בברלין). שכאן, ליד הקיר, עמדה מיטת התינוק שלי, שעל הרצפה הזו זחלתי, שעל הקירות האלה ציירתי וכתבתי בצבעי גואש את המלים הראשונות בחיי (לדברי אבא אלה היו המילים המגמגמות נ… נחמ… נחמן… מאומן, שנתקלנו בהן במהלך הנסיעות במכונית), וכולם התלהבו מכישרוני ומהחינוך הפתוח והנאור של הוריי שאפשרו לי להתייחס לקירות כמו אל מחברת ציור. עד שהתברר מתישהו שאני דיסלקטי, דפוק במוח, וגדודי המילים השחורות שבספרי הלימוד הפכו לאויבים שהתישו ותסכלו אותי, ועשו אותי לנער אלים ולתלמיד רע שמאוים מדי שנה להישאר כיתה או להיות מסולק לחינוך המיוחד.

יש לי בחדר כל מה שאני צריך. מחשב, מגבר, שני רמקולים ישנים ואיכותיים, אוסף תקליטים קטן, שירשתי מאמי, מהתקופה הפרנקופילית בחייה: אדית פיאף, מונטאן, אזנאבור, ברל, אדאמו, ג'וני הולידיי, הנחשב לאלביס הצרפתי, ומייק ברנט. וחוץ מזה, יש לי בחדר: מיטה, מנורת קריאה, ארון בגדים, קוצץ ציפורניים, פוסטר של ניק דרייק, עשרים־שלושים ספרי ילדים, שסבא משה, אבא של אבא, הביא לי לימי הולדת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאני לא קורא ספרים, דבר ששיגע את אבא, ואטלס של כל העולם, גדול וכבד, שמשמש לרוב כמשקולת לניירות, ולאחרונה, כתומך לרגל הקצרה והצולעת של שידת המחשב, אבל כשהייתי קטן, כך סיפר לי אבא, תיירתי באצבעותיי ובדמיוני על פני חמש היבשות שבו.

אני אוהב את החדר שלי ואם היו לי בתוכו גם שירותים יכולתי להישאר בו כל הזמן. כדי להבטיח את פרטיותי הדפסתי במדפסת שלט: "נא לא להיכנס לחדר בלי לבקש רשות", והדבקתי על הדלת.

מדי פעם אבא שלי נוקש בדלת החדר, אומר שהוא מכין לעצמו כוס תה או קפה ושואל אם גם אני רוצה. ולפעמים הוא מצרף לתה צלחת עוגיות, או טוסט שרוף מדי ולידו מלפפון פרוס, שם את המגש על השולחן, ליד המחשב, בדיוק כמו שאמא לא סבלה ולא הרשתה, ויוצא בהבעה נרגשת ומתחסדת של גוי צדיק, שמאכיל את אנה פרנק שלו בחדר המסתור.

כמו כל הזקנים, אבא שלי מודאג מהשעות הרבות שאני יושב מול המחשב, ואני לא אתפלא אם הוא רואה במחשב את האחראי לכל מה שמשובש בעולם. מלחמות, רעידות אדמה, שיטפונות, הפשרת הקטבים, התחזקות האסלאם הרצחני, רעב ומגפות. הוא בטח רואה אותי בדמיונו מסתובב באתרים של פורנו אלים, או באתרים אפלים אחרים שמדריכים נערים מלנכוליים יתר על המידה, כמוני, איך לבחור ולבצע את ההתאבדות המתאימה להם. בין השאר הוא גם פוחד שמחבלת ערבייה מתחזה תפתה אותי בצ'ט להיפגש איתה בירושלים המזרחית ותשחט אותי בסכין כמו שקרה פעם לאיזה נער אומלל. לכן, מדי פעם, הוא שואל אותי בצחוק "נו, מה שלום פאטמה?" ושנינו צוחקים, למרות ששנינו יודעים שלא רק יהודים וערבים רוצחים זה את זה, ושהעולם מלא בסוטים ובחולי נפש, כמו אותו חרמן זקן בעל חברת אבטחה למחשבים, לדבריו, שמדי לילה, בחצות, מבקש ממני שאתאר לו איך אני נראה ומה אני לובש בזמן שידו הימנית או השמאלית המרוחה בווזלין או בשמן תינוקות מתנועעת מתחת לשולחן המחשב, מאונן, ממלא בשפיך של זרע חבילת טישו או את תחתוני החוטיני של אשתו – ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני משוחח איתו.

קיץ עכשיו, חם. נדמה לי שהקירות מזיעים, שהם מצמיחים שלפוחיות, נדמה לי שפרצה שריפה בבניין, שחדר המדרגות והפיר של המעלית בוערים, ובעוד רגע הם ימיסו את הקירות ונהר של אש יפרוץ פנימה ויהפוך אותי לגוש פחם לא מזוהה שלשם זיהויו יצטרכו להתייעץ בד"ר סיקולר, רופא השיניים שלי.

על תקרת החדר מוטל מלבן אור לא מוכר לי. אולי זה השכן מהבניין הסמוך שהחליף סוף־סוף את הנורה השרופה במרפסת הפונה לדירה שלנו? ולעומת זאת נדמה לי שהחושך מחק את דלת החדר ואני כלוא בו בלי יכולת לצאת.

את קוצר הראייה ירשתי מאמא שלי. אני מגשש אחר המשקפיים שעל השידה ומרכיב אותם. עכשיו מתבהרים תווי החדר ואיתם שבים הרציפות והזיכרון. אני שומע קולות דיבור רם וחגיגי ונזכר שהשארתי את הטלוויזיה פתוחה ואת המזגן סגור. על פי השאגות אני מבין שמשדרים בשידור חוזר את התיקו המאכזב בדרבי של מנצ'סטר. זו פעם ראשונה שצפיתי בדרבי בלי אבא. נהגנו להיערך למשחקים האלה כמו לקראת הפנינג ענק או מופע רוק בפארק. אבא לבש את החולצה מספר שבע של קנטונה ואני את מספר שתיים של גארי נוויל. על צוואר הטלוויזיה כרכנו צעיף אדום ועל קדקודה חבשנו כובע צמר שעליו סמלי הקבוצה. על השולחן שמנו צלחות עם כמה מיני פיצוחים ובקבוקי בירה קרים, שהגירו זיעה ירוקה. אבא גלגל סיגריה עם גראס באצבעות מיומנות והעביר מיד ליד.

דאגתי להזמין תמיד כמה מחבריי או מבני כיתתי כדי להתגאות באחווה החברית חסרת הגבולות שביני ובין אבא, לראות את החברים נצבטים מקנאה ומתמסטלים ממציצה או שתיים מהסיגריה.

פעם אפילו הרחקנו עד לפאב בהרצליה שמשמש כמועדון מעריצים של הקבוצה. הזמנו צ'יפס ובירה בקנקני ענק, שרנו שירי אוהדים עם האחרים וראינו את וויין רוני מבקיע במִספרת על שלושה מסכי ענק, וכשהסתיים הערב הארוך והמרגש לקחנו איתנו טרמפ, עד לתחנה המרכזית, אוהד קולני וססגוני בלבושו, שענה יותר על הסטריאוטיפ של אוהד בית״ר מזה של אוהד יונייטד, ושמדי משחק עושה את הדרך באוטובוסים או בטרמפים עד לבאר טוביה, ששם הוא גר.

אבל הערב אבא ישן אצל לינדה, החברה הכי טובה של אמא. לפני כשנה, אחרי שאמא מתה במפתיע, הפכה הידידות שבין אבא ללינדה לתלות מובנת, כאילו ראה אבא בלינדה המשך מסוים, דומה עד כמה שרק ניתן, של אמא. עם הזמן ראיתי איך מבצבצים ביניהם גילויי חיבה גופנית שבין גבר לאישה, ואחריה התשוקה הבלתי נמנעת, וכבר כמה חודשים שאבא ישן אצלה כמעט מדי לילה ואני חופשי לעשות בדירה כרצוני.

אבא לועג תמיד להורים המטומטמים שבמקום לסמוך על חושיהם נזקקים לספרי פסיכולוגיה כדי לדעת איך לגדל את הילדים שלהם, ונוהג מתוך התרסה לשתף אותי בתכנים בוגרים ואפלים, שמרבית ההורים מסתירים מילדיהם. כך למשל צפינו יחד, כשהייתי רק בן שתים־עשרה, באורגיית המין והאוכל שבסרט "הזלילה הגדולה" ובסרטים שבוחנים את מושגי האלימות של מיכאל הנקה, ולמרות זאת אבא לא דיבר איתי אף פעם על הזוגיות החדשה בחייו, אבל לינדה הזמינה אותי צהריים אחד למסעדת תבשילים אהובה עליה, הציגה אותי בפני בעלת המקום, הקיפה אותי במבטים מפלרטטים, חזרה ואמרה: "נכון שהוא חתיך?", הניחה את ידה על ידי, שתקה, גמגמה, נעצה בי עיניים דומעות, קינחה את האף, הציתה סיגריה, ולבסוף דיברה ברגש רב, והשקר הסריח מכל מילה, היא אמרה ששום דבר לא יכול לבוא במקום האהבה היפה והעמוקה שהייתה בין אבא לאמא, ושאבא והיא מחבבים מאוד זה את זה ומאוחדים באהבה גדולה לאמא ולי. פתאום גיליתי שיש לה וריד בצוואר שמתנפח כשהיא מדברת. עקבתי אחריו עד שהיא סיימה לדבר וחזרתי הביתה מדוכא.

אמא שלי מתה בשנתה. ללא שום מחלה ידועה או רמז מקדים להסתלקותה. גם התיק הרפואי שלה לא היה מגלה דבר. הוא היה בטח רגיל וטיפוסי לגילה. במהלך השנים שמעתי אותם מדברים זה עם זה על הבדיקות שלהם. כולסטרול גבוה, טריגליצרידים גבוהים, לחץ דם לא יציב, ולאמא גם אלרגיה לקרדית האבק ולחתולים. אמפיזמה, בשלביה הראשונים, בגלל הסיגריות. מעט ענייני נשים: רירית רחם הפוכה, מיומות לא מסוכנות ברחם, ושומה טרום־סרטנית בכף הרגל, שהוסרה בניתוח.

הכול התחיל בשפעת רגילה. כשחלפו סימני השפעת היא נותרה עם שיעול יבש וטורדני. היא המתינה בסבלנות שיעבור. כשראתה שהשיעול לא עובר הלכה לרופאת המשפחה. הרופאה הקשיבה לריאות ופסקה שהן נקיות והוסיפה שהווירוסים של היום עמידים ועקשניים יותר מהוריהם בני הדור הקודם, וליתר ביטחון המליצה על סירופ מכייח. ואז, פתאום, ללא שום היגיון, החום שלה שוב עלה ואיתו הופיעו קוצר נשימה וסחרחורת עזה, שאמא החליטה שהיא על רקע חרדתי. היא לקחה קסנקס ומיד לאחר מכן שני אקמול ונכנסה למיטה. מכיוון שהתקשתה להירדם לקחה גם כדור שינה, אולי שניים, ואולי בעצם יותר. אף אחד מאיתנו לא ראה וידע. אבא ישב עד שעה מאוחרת על ענייני העבודה שלו באוניברסיטה. לפנות בוקר, כשנכנס למיטה, ראה שאמא קפואה ולא נושמת והוא מיהר נבעת להזעיק אמבולנס. אחר כך העיר אותי. אני לא אשכח את מראה פניו.

גוחן מעליי, מלטף את לחיי, לוחש את שמי, בעדינות ובחמלה, כאילו חזרתי להיות ילד והזעקתי אותו אל מיטתי בגלל חלום רע, פניו חיוורות, פיו פעור, על מצחו אגלי זיעה, שערו וזיפי פניו לבנים כולם, כאילו הלבין במהלך שנתו או כאילו אני מביט בתשליל של תמונתו.

בארבע לפנות בוקר נקשו בדלת שני פרמדיקים. אחד מהם מיהר להניח סטטוסקופ על החזה של אמי, אחר כך האיר בפנס אל תוך אישוניה, הפטיר משהו לחברו, שפרק מכתפו מכשיר לעיסוי לב אוטומטי, הוציא מתיקו מזרק אדרנלין, קילף את הכיסוי ונעץ אותו בחזה של אמא והחל להנשים אותה. הוליווד גבתה את ליטרת האשליה. ציפיתי שהחזה של אמא ינתר, ששיעול דמי יפרוץ מפיה, שהיא תתחיל לחרחר ושוב לנשום, אבל הגוף של אמא נותר דומם. אימה הכתה בשנינו. אחד הפרמדיקים עשה בידיו תנועה של חוסר אונים וצער, הביט בשעונו, והתיישב לכתוב דוח פטירה. אור בוקר אפרורי פשט בחדר. הזמן והכאב קפאו ונדחסו אל תוך כמוסת זיכרון. מישהו הזעיק את המשטרה, מתברר שככה עושים תמיד כשהמת מת בבית. נכנסו שני שוטרים. אחד שאל את אבא כמה שאלות והתיישב גם הוא למלא איזה טופס, והשני בחן את הרהיטים ואת הבית כמו מי שבא לשכור או לקנות את הדירה. הפרמדיקים השכיבו את אמא על אלונקה והוליכו אותה בחדר המדרגות. הלכתי איתם גם אני. ריק ומרוחק, זר, צופה במעמד שאני חלק ממנו. במישורת שבין הקומות באה מולנו השכנה המבוגרת המופקדת על ועד הבית. היא הקדימה לצאת לסוּפּר לקניות, כי מתוך תיק רשת בצבצו קרטון חלב וכמה לחמניות ריחניות. מבטה הנבעת של השכנה ריצד על פני האלונקה ושפתיה נעו מבלי להפיק מילים למראה פני אמא המכוסות בסדין. היא הצטדדה כדי לאפשר לנו לעבור. כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית.

ברחוב ניצב אמבולנס בחנייה כפולה. כמה שכנים כבר הסתובבו סביבו ורחרחו לדעת מה קרה. על האמבולנס היה כתוב "אמבולנס נועם" ונדמה היה לי כאילו יש בכך רמז אירוני לכתובתה החדשה של אמא ואולי גם לטיב החיים שמצפים לה שם.

 

שמעון צימר הוא סופר, משורר ומחזאי. מחזותיו הוצגו בין השאר על במות הקאמרי והבימה. פעמיים היה מועמד לפרס ספיר, ובשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. קטע זה לקוח מתוך הרומן השמיני שלו, "נדודי שינה על שפת חור שחור" (שם זמני), שיראה אור במהלך 2019 בסדרה "רוח צד" של הוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן