.
מאת שמעון צימר
ארבע לפנות בוקר שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום.
וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום שבמהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קס, מ"האמהות והאבות", שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב.
שמי לא יגיד לכם דבר, אבל זה אני, הבן של סמדר גרינברג, ממודעת האבל המתקלפת שבכניסה לבניין, שגר בדירת הפרטר עם התריס השבור, הפונה לרחוב, הדירה שמדי בוקר נשמעו מתוכה בפול ווליום צלילי הרקוויאם מהסרט "חייה הכפולים של ורוניק", של קישלובסקי, שאמא אהבה לפתוח איתם את היום, כאילו היו נבואה קודרת שהיא מתעקשת להקשיב לה, הדירה אשר בוקר אחד הוציאו מתוכה שני פרמדיקים גופת אישה מכוסה בשמיכת צמר, והובילו אותה אל אמבולנס פרטי שלמרבה האירוניה היה כתוב עליו "אמבולנס נועם", כאילו יש שמות פרטיים לאמבולנסים או כאילו יש משהו נעים במוות.
אבא שלי אומר שמאז ומתמיד אני מתגורר איתו בבית הזה (מלבד השנה שבה התגוררנו בברלין). שכאן, ליד הקיר, עמדה מיטת התינוק שלי, שעל הרצפה הזו זחלתי, שעל הקירות האלה ציירתי וכתבתי בצבעי גואש את המלים הראשונות בחיי (לדברי אבא אלה היו המילים המגמגמות נ… נחמ… נחמן… מאומן, שנתקלנו בהן במהלך הנסיעות במכונית), וכולם התלהבו מכישרוני ומהחינוך הפתוח והנאור של הוריי שאפשרו לי להתייחס לקירות כמו אל מחברת ציור. עד שהתברר מתישהו שאני דיסלקטי, דפוק במוח, וגדודי המילים השחורות שבספרי הלימוד הפכו לאויבים שהתישו ותסכלו אותי, ועשו אותי לנער אלים ולתלמיד רע שמאוים מדי שנה להישאר כיתה או להיות מסולק לחינוך המיוחד.
יש לי בחדר כל מה שאני צריך. מחשב, מגבר, שני רמקולים ישנים ואיכותיים, אוסף תקליטים קטן, שירשתי מאמי, מהתקופה הפרנקופילית בחייה: אדית פיאף, מונטאן, אזנאבור, ברל, אדאמו, ג'וני הולידיי, הנחשב לאלביס הצרפתי, ומייק ברנט. וחוץ מזה, יש לי בחדר: מיטה, מנורת קריאה, ארון בגדים, קוצץ ציפורניים, פוסטר של ניק דרייק, עשרים־שלושים ספרי ילדים, שסבא משה, אבא של אבא, הביא לי לימי הולדת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאני לא קורא ספרים, דבר ששיגע את אבא, ואטלס של כל העולם, גדול וכבד, שמשמש לרוב כמשקולת לניירות, ולאחרונה, כתומך לרגל הקצרה והצולעת של שידת המחשב, אבל כשהייתי קטן, כך סיפר לי אבא, תיירתי באצבעותיי ובדמיוני על פני חמש היבשות שבו.
אני אוהב את החדר שלי ואם היו לי בתוכו גם שירותים יכולתי להישאר בו כל הזמן. כדי להבטיח את פרטיותי הדפסתי במדפסת שלט: "נא לא להיכנס לחדר בלי לבקש רשות", והדבקתי על הדלת.
מדי פעם אבא שלי נוקש בדלת החדר, אומר שהוא מכין לעצמו כוס תה או קפה ושואל אם גם אני רוצה. ולפעמים הוא מצרף לתה צלחת עוגיות, או טוסט שרוף מדי ולידו מלפפון פרוס, שם את המגש על השולחן, ליד המחשב, בדיוק כמו שאמא לא סבלה ולא הרשתה, ויוצא בהבעה נרגשת ומתחסדת של גוי צדיק, שמאכיל את אנה פרנק שלו בחדר המסתור.
כמו כל הזקנים, אבא שלי מודאג מהשעות הרבות שאני יושב מול המחשב, ואני לא אתפלא אם הוא רואה במחשב את האחראי לכל מה שמשובש בעולם. מלחמות, רעידות אדמה, שיטפונות, הפשרת הקטבים, התחזקות האסלאם הרצחני, רעב ומגפות. הוא בטח רואה אותי בדמיונו מסתובב באתרים של פורנו אלים, או באתרים אפלים אחרים שמדריכים נערים מלנכוליים יתר על המידה, כמוני, איך לבחור ולבצע את ההתאבדות המתאימה להם. בין השאר הוא גם פוחד שמחבלת ערבייה מתחזה תפתה אותי בצ'ט להיפגש איתה בירושלים המזרחית ותשחט אותי בסכין כמו שקרה פעם לאיזה נער אומלל. לכן, מדי פעם, הוא שואל אותי בצחוק "נו, מה שלום פאטמה?" ושנינו צוחקים, למרות ששנינו יודעים שלא רק יהודים וערבים רוצחים זה את זה, ושהעולם מלא בסוטים ובחולי נפש, כמו אותו חרמן זקן בעל חברת אבטחה למחשבים, לדבריו, שמדי לילה, בחצות, מבקש ממני שאתאר לו איך אני נראה ומה אני לובש בזמן שידו הימנית או השמאלית המרוחה בווזלין או בשמן תינוקות מתנועעת מתחת לשולחן המחשב, מאונן, ממלא בשפיך של זרע חבילת טישו או את תחתוני החוטיני של אשתו – ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני משוחח איתו.
קיץ עכשיו, חם. נדמה לי שהקירות מזיעים, שהם מצמיחים שלפוחיות, נדמה לי שפרצה שריפה בבניין, שחדר המדרגות והפיר של המעלית בוערים, ובעוד רגע הם ימיסו את הקירות ונהר של אש יפרוץ פנימה ויהפוך אותי לגוש פחם לא מזוהה שלשם זיהויו יצטרכו להתייעץ בד"ר סיקולר, רופא השיניים שלי.
על תקרת החדר מוטל מלבן אור לא מוכר לי. אולי זה השכן מהבניין הסמוך שהחליף סוף־סוף את הנורה השרופה במרפסת הפונה לדירה שלנו? ולעומת זאת נדמה לי שהחושך מחק את דלת החדר ואני כלוא בו בלי יכולת לצאת.
את קוצר הראייה ירשתי מאמא שלי. אני מגשש אחר המשקפיים שעל השידה ומרכיב אותם. עכשיו מתבהרים תווי החדר ואיתם שבים הרציפות והזיכרון. אני שומע קולות דיבור רם וחגיגי ונזכר שהשארתי את הטלוויזיה פתוחה ואת המזגן סגור. על פי השאגות אני מבין שמשדרים בשידור חוזר את התיקו המאכזב בדרבי של מנצ'סטר. זו פעם ראשונה שצפיתי בדרבי בלי אבא. נהגנו להיערך למשחקים האלה כמו לקראת הפנינג ענק או מופע רוק בפארק. אבא לבש את החולצה מספר שבע של קנטונה ואני את מספר שתיים של גארי נוויל. על צוואר הטלוויזיה כרכנו צעיף אדום ועל קדקודה חבשנו כובע צמר שעליו סמלי הקבוצה. על השולחן שמנו צלחות עם כמה מיני פיצוחים ובקבוקי בירה קרים, שהגירו זיעה ירוקה. אבא גלגל סיגריה עם גראס באצבעות מיומנות והעביר מיד ליד.
דאגתי להזמין תמיד כמה מחבריי או מבני כיתתי כדי להתגאות באחווה החברית חסרת הגבולות שביני ובין אבא, לראות את החברים נצבטים מקנאה ומתמסטלים ממציצה או שתיים מהסיגריה.
פעם אפילו הרחקנו עד לפאב בהרצליה שמשמש כמועדון מעריצים של הקבוצה. הזמנו צ'יפס ובירה בקנקני ענק, שרנו שירי אוהדים עם האחרים וראינו את וויין רוני מבקיע במִספרת על שלושה מסכי ענק, וכשהסתיים הערב הארוך והמרגש לקחנו איתנו טרמפ, עד לתחנה המרכזית, אוהד קולני וססגוני בלבושו, שענה יותר על הסטריאוטיפ של אוהד בית״ר מזה של אוהד יונייטד, ושמדי משחק עושה את הדרך באוטובוסים או בטרמפים עד לבאר טוביה, ששם הוא גר.
אבל הערב אבא ישן אצל לינדה, החברה הכי טובה של אמא. לפני כשנה, אחרי שאמא מתה במפתיע, הפכה הידידות שבין אבא ללינדה לתלות מובנת, כאילו ראה אבא בלינדה המשך מסוים, דומה עד כמה שרק ניתן, של אמא. עם הזמן ראיתי איך מבצבצים ביניהם גילויי חיבה גופנית שבין גבר לאישה, ואחריה התשוקה הבלתי נמנעת, וכבר כמה חודשים שאבא ישן אצלה כמעט מדי לילה ואני חופשי לעשות בדירה כרצוני.
אבא לועג תמיד להורים המטומטמים שבמקום לסמוך על חושיהם נזקקים לספרי פסיכולוגיה כדי לדעת איך לגדל את הילדים שלהם, ונוהג מתוך התרסה לשתף אותי בתכנים בוגרים ואפלים, שמרבית ההורים מסתירים מילדיהם. כך למשל צפינו יחד, כשהייתי רק בן שתים־עשרה, באורגיית המין והאוכל שבסרט "הזלילה הגדולה" ובסרטים שבוחנים את מושגי האלימות של מיכאל הנקה, ולמרות זאת אבא לא דיבר איתי אף פעם על הזוגיות החדשה בחייו, אבל לינדה הזמינה אותי צהריים אחד למסעדת תבשילים אהובה עליה, הציגה אותי בפני בעלת המקום, הקיפה אותי במבטים מפלרטטים, חזרה ואמרה: "נכון שהוא חתיך?", הניחה את ידה על ידי, שתקה, גמגמה, נעצה בי עיניים דומעות, קינחה את האף, הציתה סיגריה, ולבסוף דיברה ברגש רב, והשקר הסריח מכל מילה, היא אמרה ששום דבר לא יכול לבוא במקום האהבה היפה והעמוקה שהייתה בין אבא לאמא, ושאבא והיא מחבבים מאוד זה את זה ומאוחדים באהבה גדולה לאמא ולי. פתאום גיליתי שיש לה וריד בצוואר שמתנפח כשהיא מדברת. עקבתי אחריו עד שהיא סיימה לדבר וחזרתי הביתה מדוכא.
אמא שלי מתה בשנתה. ללא שום מחלה ידועה או רמז מקדים להסתלקותה. גם התיק הרפואי שלה לא היה מגלה דבר. הוא היה בטח רגיל וטיפוסי לגילה. במהלך השנים שמעתי אותם מדברים זה עם זה על הבדיקות שלהם. כולסטרול גבוה, טריגליצרידים גבוהים, לחץ דם לא יציב, ולאמא גם אלרגיה לקרדית האבק ולחתולים. אמפיזמה, בשלביה הראשונים, בגלל הסיגריות. מעט ענייני נשים: רירית רחם הפוכה, מיומות לא מסוכנות ברחם, ושומה טרום־סרטנית בכף הרגל, שהוסרה בניתוח.
הכול התחיל בשפעת רגילה. כשחלפו סימני השפעת היא נותרה עם שיעול יבש וטורדני. היא המתינה בסבלנות שיעבור. כשראתה שהשיעול לא עובר הלכה לרופאת המשפחה. הרופאה הקשיבה לריאות ופסקה שהן נקיות והוסיפה שהווירוסים של היום עמידים ועקשניים יותר מהוריהם בני הדור הקודם, וליתר ביטחון המליצה על סירופ מכייח. ואז, פתאום, ללא שום היגיון, החום שלה שוב עלה ואיתו הופיעו קוצר נשימה וסחרחורת עזה, שאמא החליטה שהיא על רקע חרדתי. היא לקחה קסנקס ומיד לאחר מכן שני אקמול ונכנסה למיטה. מכיוון שהתקשתה להירדם לקחה גם כדור שינה, אולי שניים, ואולי בעצם יותר. אף אחד מאיתנו לא ראה וידע. אבא ישב עד שעה מאוחרת על ענייני העבודה שלו באוניברסיטה. לפנות בוקר, כשנכנס למיטה, ראה שאמא קפואה ולא נושמת והוא מיהר נבעת להזעיק אמבולנס. אחר כך העיר אותי. אני לא אשכח את מראה פניו.
גוחן מעליי, מלטף את לחיי, לוחש את שמי, בעדינות ובחמלה, כאילו חזרתי להיות ילד והזעקתי אותו אל מיטתי בגלל חלום רע, פניו חיוורות, פיו פעור, על מצחו אגלי זיעה, שערו וזיפי פניו לבנים כולם, כאילו הלבין במהלך שנתו או כאילו אני מביט בתשליל של תמונתו.
בארבע לפנות בוקר נקשו בדלת שני פרמדיקים. אחד מהם מיהר להניח סטטוסקופ על החזה של אמי, אחר כך האיר בפנס אל תוך אישוניה, הפטיר משהו לחברו, שפרק מכתפו מכשיר לעיסוי לב אוטומטי, הוציא מתיקו מזרק אדרנלין, קילף את הכיסוי ונעץ אותו בחזה של אמא והחל להנשים אותה. הוליווד גבתה את ליטרת האשליה. ציפיתי שהחזה של אמא ינתר, ששיעול דמי יפרוץ מפיה, שהיא תתחיל לחרחר ושוב לנשום, אבל הגוף של אמא נותר דומם. אימה הכתה בשנינו. אחד הפרמדיקים עשה בידיו תנועה של חוסר אונים וצער, הביט בשעונו, והתיישב לכתוב דוח פטירה. אור בוקר אפרורי פשט בחדר. הזמן והכאב קפאו ונדחסו אל תוך כמוסת זיכרון. מישהו הזעיק את המשטרה, מתברר שככה עושים תמיד כשהמת מת בבית. נכנסו שני שוטרים. אחד שאל את אבא כמה שאלות והתיישב גם הוא למלא איזה טופס, והשני בחן את הרהיטים ואת הבית כמו מי שבא לשכור או לקנות את הדירה. הפרמדיקים השכיבו את אמא על אלונקה והוליכו אותה בחדר המדרגות. הלכתי איתם גם אני. ריק ומרוחק, זר, צופה במעמד שאני חלק ממנו. במישורת שבין הקומות באה מולנו השכנה המבוגרת המופקדת על ועד הבית. היא הקדימה לצאת לסוּפּר לקניות, כי מתוך תיק רשת בצבצו קרטון חלב וכמה לחמניות ריחניות. מבטה הנבעת של השכנה ריצד על פני האלונקה ושפתיה נעו מבלי להפיק מילים למראה פני אמא המכוסות בסדין. היא הצטדדה כדי לאפשר לנו לעבור. כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית.
ברחוב ניצב אמבולנס בחנייה כפולה. כמה שכנים כבר הסתובבו סביבו ורחרחו לדעת מה קרה. על האמבולנס היה כתוב "אמבולנס נועם" ונדמה היה לי כאילו יש בכך רמז אירוני לכתובתה החדשה של אמא ואולי גם לטיב החיים שמצפים לה שם.
שמעון צימר הוא סופר, משורר ומחזאי. מחזותיו הוצגו בין השאר על במות הקאמרי והבימה. פעמיים היה מועמד לפרס ספיר, ובשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. קטע זה לקוח מתוך הרומן השמיני שלו, "נדודי שינה על שפת חור שחור" (שם זמני), שיראה אור במהלך 2019 בסדרה "רוח צד" של הוצאת כנרת זמורה ביתן.
» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
