.

קטע מתוך הרומן בכתובים "מה את יודעת"

מאת מעין רוגל

 

המדבקה המלבנית הלבנה עם סמל הקהילה ושמה כתוב בטוש עבה, שחור, הציקה לה כאילו הייתה דבוקה לעורה ולא לחזית הסריג שלבשה. והסריג עצמו היה טעות, הבינה מרגע שנכנס לחלל הקהילה המחומם היטב בשעה שמונה וחצי בבוקר. ועוד יותר הרגישה איך היא בוערת בתוכו כשלתוך הלובי נאספו עוד ועוד ממשתתפי הסדנה. ארבעים בסך הכול, לא כולל מסייעים. אלו סומנו במדבקות ירוקות וכתומות. עדיין לא הצליחה להבין איזו מדבקה למי. שיבולת עמדה, זחוחה וקורנת עם מדבקה כתומה בחזית החולצה שלה וחילקה סוכריות לבאים, כאילו זו הייתה בכלל פעולה של הצופים. ככל שהתרבו האנשים והחיבוקים והשיחות הקלילות, וקולות כרסום העוגיות, וכוסות התה והקפה המהבילות שהריח שלהם יחד היה כבד ואלים, כך נסוגה עוד ועוד אל הקיר, אל הפינה, למצוא שלווה לרגע. למצוא נשימה. להפסיק לרצות לברוח משם. ואם לא הייתה מוצאת את שרון שם בשיער מסודר ואסוף, איפור מהוקצע שנראה זר לפניה וחליפת עסקית שקוויה נקיים ופשוטים, ככל הנראה הייתה נסוגה עוד ועוד עד שהייתה יוצאת החוצה, ולא הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לשוב. אבל שרון מצאה אותה, וידעה גם לא לאסוף אותה לחיבוק ברגע הזה. רק הניחה יד על כתפה ואמרה לה "הכול בסדר. לאט לאט. בואי, אפשר כבר להיכנס. תפסי לך כיסא שיהיה לך נוח." כאילו דיברה את שפת הגוף של עדי ברמת שפת אם.

היא נענתה להזמנה של שרון, שנבלעה לתוך ההמולה, והתמקמה בקצה השורה האחורית, בכיסא הפינתי, הנסתר ביותר שמצאה. לא היו מרווחים בין הכיסאות, כאילו ויתרו שם מראש על עניין הגבולות והנוחות עליהם דיברו בערב המבוא. רק כיסא אל כיסא אל כיסא. וטוב שבחרה והתיישבה כיוון שהחדר התמלא במהירות, ותיקים הונחו על כיסאות כדי לשמור מקום, ועד מהרה נותרו רק כיסאות פנימיים, כאלה שכדי להגיע אליהם יש צורך להרים ממקומה שורה שלמה. כבר דאגה שאולי תפסה את מקומם של המסייעים או המדריכים ותכף יקימו אותה והיא תצטרך לשבת באחד הפנימיים האלה, החנוקים והצפופים. אבל שרון קלטה אותה בזווית העין והנהנה לאישור, ולהרגעה, והנה, חשבה לעצמה, הנה היא, זו שזקוקה לאישורים והרגעות כמו ילדה קטנה. עד שכבר שמצאה נינוחות עם שרון היא הורסת את זה במו ידיה. בנזקקות התמידית שלה. אולי בעצם הבחירה לבוא לסדנה ששרון מעבירה הרסה כל סיכוי לחברות.

מאחוריה הבחינה במסייעים מתיישבים בשורה על כיסאות צמודים לקיר, מרוחקים מעט מבלוק הכיסאות המיועד למשתתפים. הם ישבו כולם, כמו חיילים, רגליהם מונחות על הרצפה, לא רגל על רגל, אפילו לא שיבולת שוודאי בער בה הצורך לשלב רגליים. וכולם חייכנים כיודעי סוד. ברגע אחד התחילו כולם למחוא כפיים ולקרוא בקול, סוחפים אחריהם את המשתתפים, מסמנים להם לשבת. עד מהרה המקום כולו סער בכפיים, וגם עדי מחאה את שלה, אבל לא קראה בקול.

כששרון עלתה לבמה הקטנה שמולם הפסיקו המסייעים את מחיאות הכפיים שלהם, ואחריהם המשתתפים, מרביתם עם המדבקות המלבניות בחזית החולצה, כמה מהם עם מדבקות על הירך, או על התיק, או בכלל לא. ודאי יהיה לשרון משהו לומר על זה, חשבה עדי, ושלחה יד למדבקה שלה.

"בוקר טוב!" קראה שרון, הקול שלה צלול דרך הרמקולים שסביבם. רק עכשיו הבחינה עדי במיקרופון השזור בשערה ונמתח בפס דקיק לצד פניה, עד לשפתיים. "אתם בטח עדיין מתעוררים. אנחנו מתחילים בשעה מוקדמת. אבל אל תדאגו, יש לנו שפע של קפה." הקהל צחק, המסייעים צחקו יותר. "כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים." ביקשה. הידיים התרוממו בהיסוס. ואחרי הראשונים עלו עוד כמה. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. "כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?" עכשיו עדי מיהרה להרים את ידה והייתה ראשונה עם יד מונפת, מושכת את חיוכה של שרון. אחריה, ראתה בהקלה, הורמו לא מעט ידיים. "כמה מכם היו רוצים לצאת מכאן קצת אחרת? תרימו ידיים." ביקשה, הידיים התרוממו כמעט כולם. "כמה מכם חושבים שזה לא באמת יקרה? תרימו ידיים." שוב הורמו ידיים למעלה. המסייעים היו הראשונים לצחוק, ואחריהם המשתתפים כולם, ממהרים להצטרף, לא להיות האחרונים שמבינים את הבדיחה.

"האם אתם יכולים לראות שאתם לא לבד? האם אתם יכולים לראות שאת החששות שלכם, אפילו אלה הכמוסים, אתם חולקים עם רוב מי שנמצא בחדר? תרימו ידיים אם אתם מסכימים." ידיים התרוממו מיד. הצחוק גווע. "זו סדנת הבחירה שלנו. זו הסדנה שעומדת במרכז של הקהילה, זה שער הכניסה לקהילה הלומדת. וכשמה כן היא. אנחנו הולכים לדבר בשלושת הימים הקרובים על הבחירות בחיים שלכם. על המקום וההשפעה והעוצמה של הבחירה. אנחנו הולכים להעיר אצלכם את התובנה שהבחירה שלכם נוכחת גם במקומות שבהם אתם בטוחים שאין לכם בחירה או השפעה כלל. הבחירה הזו כאן מהרגע הזה. בכל רגע נתון, ללא יוצא מהכלל, יש לכם את אפשרות הבחירה לקום וללכת. אם לא טוב לכם, אם לא עובד לכם, אם משעמם לכם. אם זה יותר מדי בשבילכם – אתם יכולים לקום וללכת, ואתם יודעים, כפי שהסבירו לכם בהרשמה – כל מי שיבחר לקום וללכת בכל רגע, עד השעה האחרונה של הסדנה, יקבל בחזרה את כל כספו. הבחירה היא שלכם והיא שלמה. אני מזמינה אתכם לחוות כל רגע כאן מתוך בחירה. מתוך הידיעה שהשליטה היא בידיכם." מחיאות הכפיים של המסייעים, מסודרים ופועלים כמקהלה יוונית לשרון, סימנו את סוף המשפט שלה. השקט סימן את סוף ההפוגה.

תחילה הציגה שרון את עצמה ואחר את הצוות. כל אחד מהם לקח לידו את המיקרופון, אמר את שמו, תפקידו, כמה שנים הוא בקהילה. שרון ומדריך נוסף ציינו שהם חלק מגרעין הקהילה, אבל לא הוסיפו. וכשתם החלק הזה, התחילה הסדנה.

להפסקת הצהריים הגיעה רעבה ומותשת. בזווית העין ראתה את שרון נבלעת לאחד החדרים עם מיקי דותן, וחשדה שאם לא הייתה מכירה אותו ויודעת במה מדובר, לא הייתה מבחינה בו. הוא נראה לה מאלו שיודעים להיטמע היטב. היא הייתה שמחה לשבת בפינה שקטה, לאסוף את עצמה מעט, או אולי לדבר עם שרון, אבל הם התקבצו כבר מהתרגיל הראשון של אותו יום בקבוצות של חמישה, ולכל קבוצה הוצמד מסייע, כך שבשעות האחרונות בילתה ברצף של שיחות ותרגילים עם חמישה אנשים שנראה שהיו נחושים לשמור על הדינמיקה ביניהם גם בארוחת הצהריים. הבחורה עם הפנים הקשות, זו המתמחה בשיווק לעסקים קטנים ומעוניינת לפתח את עצמה לעסק גדול יותר, עם בעל ושני ילדים ונישואים תקועים ויחסים מורכבים עם חצי אח, חייכה אליה ונופפה לה מהצד השני של אולם הכניסה, שעכשיו היה חדר האוכל שלהם, וסימנה לה לבוא. לעדי לא נותרה בררה אלא לשבת לידה. לאורך הקיר סודרו עמדות קייטרינג עם אוכל שהריח דווקא טוב. שתייה קלה פוזרה על גבי השולחנות. עדי ספרה תשעה שולחנות. אחד לכל קבוצה ואחד לצוות.

היא מעולם לא הייתה מאלו שאוכלים בסתר, אבל הרגישה כל כך חשופה שם בשולחן שרק רצתה לסיים את הארוחה ולמהר חזרה לכיסא שלה בקצה השורה. בכל הדינמיקה הבלתי נסבלת של הבוקר לפחות לא נאלצה לוותר על המקום שלה. במהלך הבוקר כולו הציגו את עצמם בפני הקבוצה שלהם. שלוש פעמים הציגו את עצמם. בפעם הראשונה – שמם, מקצועם, משפט שירצו לומר על עצמם. "עדי," אמרה בקול שקט ובמהירות, "בעלת תואר שני במשפטים, חדשה כאן ביישוב." בפעם השנייה דרך מבטם של יתר חברי הקבוצה – שמם, מקצועם ומה הם חושבים שיתר חברי הקבוצה היו אומרים עליהם, על איך שהם נראים, ההתנהגות שלהם, רושם ראשוני. "עדינה," עדי אמרה, סמוקה כולה, "מסודרת, ביישנית." ואז, בסבב שהעלה בה בחילה וחזר על עצמו שוב ושוב מבלי שידעו לשער מתי כל זה ייפסק, תיאר כל אחד מהם את כל אחד מחברי הקבוצה. שם, מקצוע, מה הרושם הראשוני שלו עליו. תחילה היו רכים זה אל זה, ניסו להחמיא, אבל בסבב השלישי או הרביעי, כשאזלו להן המחמאות לאנשים זרים לחלוטין, צפו האמיתות. "לחוצה", כונתה עדי. "מתנשאת", "קרה", "מרוחקת". "עכברית". דמעות עלו בעיניה, כפי שעלו כמעט בעיניו של כל אחד מהם. ואז שוב הציגו את עצמם. שמם, עיסוקם, מה שהם לא רוצים לומר, מה שמפחיד אותם לספר. ובזה אחר זה, בעיניים נוצצות מדמעות, סיפרו, זו על המשפחה הקרועה שלה, וזה על הכישלון של העסק, וזו על הילד שאובחן על הקשת האוטיסטית. ולבסוף עדי, שלא הצליחה לחשוב על דרמה גדולה, על איזושהי אמת גדולה וסוחטת דמעות, אמרה "אני עדי, אין לי מושג מה העיסוק שלי. אני חושבת שבזבזתי שבע שנים בלימודים שאין להם ערך. אני לא מוצאת את עצמי, בכל מקום שאני הולכת אליו. החברה הכי טובה שלי נסעה לפני שלוש שנים לניו יורק ואנחנו מדברות שלוש פעמים בשנה. אני החדשה בכל מקום, מאז שאני זוכרת את עצמי." היא האמינה, אחרי הסיפורים המרגשים של היתר, שהמסייע שלהם יבקש ממנה לדבר שוב, להגיע לאמת. היא הרימה את עיניה, שנעצה בנעליה כל זמן שדיברה, ופגשה בחיוכים שלהם. בזה אחר זה חיבקו אותה, כפי שחיבקו את כל אחד מהדוברים. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הכירה אותם הרבה יותר מכפי שרצתה, והם הכירו אותה הרבה יותר מכפי שהתכוונה שיכירו, והיא התחילה להרגיש את היבלות נובטות בקרסוליה.

היא התכוונה רק לנקר באוכל, אבל הייתה רעבה יותר מכפי שחשבה שתהיה. למעשה, עד ארוחת הצהריים לא זכו להפסקות. וגם כשיצאה פעם אחת לשירותים, מצאה את עצמה ממהרת לחזור, באיזו תחושת דחיפות עמוקה. כך יצא שאכלה, וגם קמה לקחת לה תוספת, וגם נשאבה לתוך הפטפוט הנרגש בשולחן, אל האינטימיות המהירה שנוצרה. כשהגבר עם העסק הכושל ניצל היעדרות קצרה של המסייע שלהם ואמר משהו על רז, על מה ששמע עליו, כמעט שהתפתתה לספר על ההיכרות ביניהם, וכמה היא מעורבת בחקירה, ומה היא יודעת, כמו ילדה נלהבת ומשוויצה בכיתה. למזלה תפסה את עצמה בזמן ושתקה את הפה שלה. סבתא אדה ודאי הייתה גאה.

לפני ארוחת הצהריים, בשעה האחרונה של סשן הבוקר, הציגה בפניהם שרון את תפיסת הגבולות, את הדרך שבה גבולות מגדירים כל דבר. "בשלושת הימים הבאים תחקרו את הגבולות שלכם ותבחרו בהם מחדש, כפי שהם או בצורה חדשה."

הנה הגבול הראשון, חשבה עדי. הנה הגבול הראשון שהיא מציבה, חבל הקטיפה הראשון שלה. מה שבינה ובין רז יישאר פרטי.

הם שבו מארוחת הצהריים מלאים ולאים. כשהתיישבה הבינה שלא היה לה פנאי להתקשר לעומר, לשמוע מה קורה עם מיקי, וקיוותה שבקרוב תגיע הפסקה נוספת. אלא אם משהו מסעיר מאוד יקרה, הניחה שיהיו לא מעט הירדמויות בחלק הבא. היא ראתה את העיניים הכבדות, את ההשתרעות על הכיסאות ברחבי האולם.

"איש אחד נכנס לבית זונות," שרון התחילה לדבר ומשהו בפשטות שבה אמרה בית זונות, משהו בחוסר ההקשר, השתיק את כולם מיד. בפינת החדר מישהי, בת שבעים אולי, כחכחה בגרונה בחוסר נוחות. "זה בית זונות מאוד חדש, מאוד מפואר, והוא נכנס ללובי ופוגש שם מזכירה מאוד אדיבה, נראית מאוד טוב, מאוד אלגנטית. והיא אומרת לו, ברוך הבא, אני שמחה שהגעת, אנחנו מאוד שמחים להציע לך את השירותים שלנו. האם תרצה אישה מלאה או רזה? הוא חושב לרגע ומחליט על אישה מלאה, והמזכירה האדיבה מסמנת לו לגשת לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ויושבת שם מזכירה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא שוב מודה לו שהוא הגיע ואומרת כמה הם שמחים ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה בלונדינית או ברונטית. הוא בוחר ברונטית והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין של החדר. שוב הוא נכנס, עולה חצי קומה, הולך קצת במסדרון ומגיע ללובי, ויש שם מזכירה נורא אדיבה שמברכת אותו ושואלת אותו אם הוא ירצה סקס רגיל או משהו יותר נועז, והוא מחליט על משהו יותר נועז. היא מכוונת אותו לדלת והוא נכנס ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ומזכירה נורא אדיבה מודה לו ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה מקומית או זרה. הוא אומר שזרה, והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ומוצא את עצמו במעלית. הדלת נפתחת והופ הוא מוצא את עצמו ברחוב שוב. אז הוא נכנס עוד פעם לבית הזונות המאוד מפואר וחדש, וניגש למזכירה הראשונה, ואומר לה, אני לא מבין, שאלתם אותי כל פעם מה אני רוצה ועניתי וזה המשיך ככה ואז מצאתי את עצמי ברחוב שוב. מה הקטע? אז היא אומרת לו, תשמע, אנחנו מאוד חדשים, עוד אין לנו נערות ליווי, אבל נו, היא אומרת לו בגאווה, איך השירות?" הראשונים לצחוק היו המסייעים, כמובן, אבל הצחוק שהגיע בעקבותיהם היה אמיתי, רם ומתגלגל. מלבד המבוגרת המכחכחת שנראתה מעט פגועה מהבדיחה. שרון חייכה ושאלה מי ירצה לספר בדיחה משלו. מסייעת צעירה הייתה הראשונה שלקחה את המיקרופון וסיפרה בדיחת פילים לא רעה בכלל. אחריה נדד המיקרופון בחדר, ולמשך חצי השעה הבאה לא הפסיקו הבדיחות, ולא הפסיק הצחוק, עד שפניה של עדי כאבו וכך גם בטנה. כשסיימו את סבב הבדיחות היו כולם ערים מאוד, מוכנים מאוד, ושרון, מבלי לסכם או להסביר דבר, פשוט גלשה הלאה בביטחון ובמיומנות שעוררו בעדי גל מהיר ועוצמתי של קנאה.

הסשן האחרון של היום, השעתיים האחרונות, הוקדשו למשחק "המלך אמר". מרגע שהוכרז ידעה עדי שצפוי לה סבל מתמשך. מאז ומעולם תיעבה משחקי חברה וימי הולדת, ובמיוחד השתדלה להימנע מכל מצב שבו תחת כסות של משחק חברה מסתתר משחק שליטה. "המלך אמר לעמוד על הכיסא," אמרה שרון, "המלך אמר לנהום כמו כלבים. לצייץ כמו ציפור," אמרה וצחקה עם המדריכים כשכמה משתתפים התבלבלו וצייצו מקצה האולם. עם אלו עוד התמודדה עדי היטב. אחרי השיקופים האינסופיים וההצגה העצמית החוזרת ונשנית, נהמות של חיות היו לא יותר ממבוכה קלה. "המלך אמר לתת לעצמכם סטירה," אמרה, ועדי הרגישה את השעשוע מתחלף במשהו אחר, המשחק נעשה רציני. היא הסתפקה בסימון קל, לא מכה, וכמוה מרבית המשתתפים. "המלך אמר חזק יותר," אמרה שרון, ורק כשהסתפקה מעוצמת צליל החבטות שמילא את החלל הדחוס, העבירה את מטה המלך לאחד מהמדריכים. וממנו הלאה, ממדריך למדריך וממסייע למסייע, ומשם למשתתפים. שעתיים שלמות. היא חששה מפקודות שלא תוכל להיענות להן, היא חששה שתידרש להתפשט, היא דאגה שתידרש לפגוע במישהו אחר. אבל למרות הרצון להסלים, למרות הפלרטוט עם הקצוות, עוד היו נחושים לשמור זה על זה. כך שבעיקר זחלו, וקפצו, והשמיעו קולות, ושרו בזיופים. ורק שיבולת עמדה מול כולם, עם המיקרופון ביד וציוותה "המלך אמר – תבכו."

 

מעין רוגל היא סופרת ועוסקת ב"פיצוח סיפורים". סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ביניהם מאזניים, עיתון 77, הליקון, גרנטה והמוסך. ראו אור ספריה "היינו יכולות לנסוע" (2011), "יער" (2016), "גם קופים נופלים מעצים" (2018). ספרה הרביעי, "מה את יודעת", צפוי לראות אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בעריכת נעה מנהיים.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט

הקדימה דברים ותרגמה מאנגלית: דפנה לוי

 

כמו המצאות גאוניות ותגליות מופלאות, גם רעיונותיה של מרי וולסטונקראפט, מרגע שנהגו, נדמה שתמיד היו שם וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. וקשה עוד יותר להאמין שכתבה אותם, וחייתה על פיהם, אישה שנולדה לפני 260 שנה. וולסטונקראפט שלחה ידה בכול: היא כתבה רומנים וספרי מסע, הקדישה ספר למהפכה הצרפתית וכתבה ספרי ילדים, אבל היצירות החשובות ביותר שלה היו ספרי ההגות הפמיניסטית, שביטלו בנחרת בוז את הטענות בדבר נחיתותן של נשים וקראו להעניק להן השכלה ומרחב ביטוי, כדי שייקחו חלק בחברה הגיונית ושוויונית יותר. הרשימה הזו של וולף נכתבה בשנת 1932, למעלה מ־130 שנה אחרי מותה של וולסטונקראפט, והיא חלק מאסופת רשימות שפרסמה בכתבי עת שונים תחת השם ("The Common Reader") קוראת מן השורה. וולף ייעדה את הרשימות הללו, שחלקן עסקו בכותבים ואחרות בנושאי ספרות כלליים, לקוראים שאינם דווקא אנשי ספרות, לאותם שקוראים ספרות להנאתם בלבד. עם זאת בכולם התייחסה וולף לנושאי מעמדה של האישה ככותבת והוגה, שהעסיקו אותה מאוד.

 

***

מרי וולסטונקראפט

מלחמות גדולות, למרבה הפלא, נבדלות בהשפעתן על אנשים שונים. המהפכה הצרפתית ניפצה אנשים מסוימים לרסיסים, ומעל אחרים חלפה מבלי לפרוע שערה מראשם. ג'יין אוסטן, אומרים, מעולם לא הזכירה אותה. צ'רלס לאמב התעלם ממנה. בו בראמל לא הקדיש לה מחשבה. אבל בעיניי וורדסוורת' וגודווין עלה השחר. הם ראו "צרפת העומדת בשיא שעתה המוזהבת, ונדמה כי טבע האדם נולד מחדש".

להיסטוריונים בעלי חוש אסתטי קל יהיה להציב זה לצד זה את הניגודים הבולטים ביותר – בעוד ברחוב צ'סטרפילד הניח בו בראמל לסנטרו לנוח בזהירות על עניבת הפרפר, בשעה שדן בנימה מלומדת החופשית מכל התלהמות בגזרה המתאימה לדש המעיל; שם, בסומרס טאון, צעיר נלהב לבוש ברישול, שראשו גדול ממידת גופו ואפו ארוך ממידת פניו, דן, יום אחר יום, כוס תה אחר כוס תה, בשלמות האנושית, באחדות האידיאלית ובזכויות האדם. גם אישה הייתה שם, בעלת עיניים בורקות מאוד ולשון להוטה מאוד, והגברים, שנשאו שמות מן המעמד הבינוני, כמו בארלו והולקרופט וגודווין, כינו אותה בפשטות "וולסטונקראפט", כאילו אין זה משנה אם היא נשואה או לא, כאילו היא בחור, כמותם.

ויכוחים לוהטים כאלה בין אנשים אינטליגנטיים – שהרי לאמב וגודווין, ג'יין אוסטן ומרי וולסטונקראפט היו כולם אינטליגנטיים מאוד – מעידים על השפעתן הרבה של נסיבות על דעות. לו גדל גודווין בשכונת טֶמְפל נוכח עתיקוּתו של בית החולים כרייסט, ייתכן שלעולם לא היה מתעניין בגורל האדם וזכויותיו. אילו הייתה ג'יין אוסטן נשכבת בילדותה במישורת המדרגות כדי למנוע מאביה להלום באמהּ, נשמתה הייתה נצרבת בתשוקה כזו כנגד העריצוּת, עד כי כל סיפוריה היו בוודאי בוערים בזעקה לצדק.

כך חוותה לראשונה מרי וולסטונקראפט את חדוות הנישואים. ולאחר מכן, אחותה אֶברינה נישאה בנישואים אומללים ותלשה את טבעת נישואיה מעל אצבעה. אחיה היה לה לעול; חוותו של אביה כשלה, וכדי להעניק לאיש הבזוי הזה, אדום הפנים ואלים המזג, חיים חדשים, היא אסרה את עצמה בעבודה כאומנת אצל האצולה – בקצרה, היא מעולם לא ידעה אושר, ובהיעדרו הגתה לה עקרונות המתאימים לאומללות המזוהמת של חיי האדם האמיתיים. בלב עולמה עמדה האמונה כי דבר אינו חשוב מלבד העצמאות. "החובות המוטלות עלינו על ידי יצורים כמותנו הן כבלים הגורעים מן החירות הטבעית שלנו ומשחיתים את המחשבה". עצמאות היא ההכרח הראשון במעלה לנשים; לא חן ולא קסם, אלא אנרגיה ואומץ והכוח ליישם את רצונן, הן המעלות החיוניות.

היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, "מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו". ומרי אכן יכלה לומר זאת. כשהייתה בת פחות משלושים הביטה לאחור אל שורה של מעשים שביצעה חרף התנגדויות. היא הקימה במאמצים רבים בית לחברתה פאני, ואז גילתה שפאני שינתה את דעתה וכלל אינה רוצה בית. היא הקימה בית ספר. היא שכנעה את פאני להינשא למר סקייס. היא ויתרה על בית הספר שלה ונסעה לליסבון לבדה, כדי לסעוד את פאני הגוססת. בדרכה חזרה היא הכריחה את קברניט הספינה להציל כלי שיט צרפתי שטבע, באיימה עליו שאם יסרב היא תחשוף אותו בשובם. וכשנמלאה תשוקה למר [הנרי] פוזֶלי, הכריזה שהיא מעוניינת לחיות עימו וזכתה לסירוב גמור מצד אשתו – היא מיהרה לפעול, ונסעה לפריז, נחושה להתפרנס מכתיבה.

משום כך, המהפכה לא הייתה רק אירוע שהתרחש מחוצה לה, אלא כוח פעיל בדמה שלה. היא התקוממה כל חייה – כנגד עריצוּת, כנגד החוק, כנגד מוסכמות. אהבת האנושות של המהפכנית, שיש בה שנאה רבה כל כך לצד האהבה, תססה בתוכה. המהפכה שפרצה בצרפת ביטאה חלק מן התאוריות והאמונות העמוקות ביותר שלה, ובלהט הרגע יוצא הדופן היא מיהרה לכתוב את שני הספרים הרהוטים והנועזים הללו – התשובה לבְּרק, וההגנה על זכויות האישה – הנכונים כל כך, שעתה נדמה כי אין בהם כל חדש. מקוריותם הפכה לנו למובן מאליו.

אך כשהתגוררה בפריז, לבדה בבית העצום, וראתה במו עיניה את המלך שלו היא בזה חולף על פניה מוקף באנשי המשמר הלאומי שקומתם זקופה משציפתה, אז, "איני יכולה כמעט לומר מדוע", עיניה נמלאו דמעות. "אני הולכת לישון", היא חותמת את מכתבה, "ובפעם הראשונה בחיי, איני מסוגלת לכבות את הנר". הדברים לא היו פשוטים כל כך, למרות הכול. היא לא הצליחה להבין אף את רגשותיה שלה. היא הייתה עדה ליישומן של האמונות שהיו יקרות לה מכול – ועיניה נמלאו דמעות. היא זכתה לתהילה ועצמאות ולַזכוּת לחיות את חייה שלה – ורצתה משהו אחר. "אני לא רוצה להיות נאהבת כאלָה", היא כתבה, "אבל הייתי רוצה להיות נחוצה לך". כי [גילברט] אימלַיי, האמריקני המרתק שאליו יועד מכתבה, היה טוב אליה מאוד. ואכן, היא התאהבה בו עמוקות. אבל היא סברה שעל האהבה להיות חופשית – "שחיבה הדדית היא־היא הנישואים, ואל לקשר הנישואים להיות מחייב אחרי מותה של האהבה, אם זו אכן מתה". היא רצתה חירות, אך בה בעת גם ודאות. "אני אוהבת את המילה חיבה", היא כתבה, "כי יש בה מן ההרגל".

הסתירות שבין אמונותיה ניכרו בה בבירור – נחושה כל כך ועם זאת חולמנית כל כך, כה חושנית וכה אינטליגנטית ונוסף לכול גם יפה, בגלי שערה המרהיבים ועיניה הבורקות הגדולות ש[רוברט] סאות'י סבר כי רבות הבעה מהן לא ראה מעולם. חייה של אישה כזו לא יכלו להיות אלא סוערים. מדי יום הייתה מנסחת רעיונות שלפיהם יש לחיות את החיים; ומדי יום הייתה מוטחת אל סלעי דעותיהם הקדומות של אחרים. ומדי יום – משום שהייתה קפדנית כל כך, ולא הוגה חסרת רגש – נבט בה דבר־מה שטלטל את התאוריות שלה והכריח אותה לעצב אותן מחדש. היא נהגה על פי אמונתה כי אין לה תביעה חוקית כלשהי כלפי אימליי; היא סירבה להינשא לו; אך כשהותיר אותה לבדה, עם ילדתה שילדה לו, שבוע אחר שבוע, הייתה האומללות שלה גדולה מנשוא.

היא הייתה מוטרדת, ומובנת אך בקושי לעצמה, וכך, לא הייתה זו אשמתו הבלעדית של אימליי, ההגיוני והבוגדני, שלא הצליח לעקוב אחר המהירות שבה שינתה את דעתה וטיעוניה ואת גחמותיה ומצבי רוחה. אפילו חברים שחיבבו אותה ללא תנאי הוטרדו מסתירותיה. הייתה במרי אהבה עמוקה ושופעת חיונית לטבע, ועם זאת, לילה אחד כשצבעי השמיים היו כה נפלאים עד כי מדלנה שוויצר לא יכלה אלא לומר לה, "בואי, מרי, בואי אוהבת טבע, ליהנות מן המראה הנהדר הזה, מן המעבר הבלתי פוסק הזה מצבע לצבע", מרי לא הסירה את עיניה מן הברון דה וולצוגֶן. "עליי להודות", כתבה מאדאם שוויצר, "שההיקסמות הארוטית הזו הותירה בי רושם רע כל כך, שכל הנאתי נעלמה". אבל בעוד חברתה הסנטימנטלית הוטרדה מן החושניות של מרי, אימליי, איש העסקים הממולח, זעם על חוכמתה. בכל פעם שנפגשו הוא נכנע לקסמיה, אך אז היו מהירוּת מחשבתה, עומקה והאידאליזם הבלתי מתפשר שלה מציקים לו. תירוציו היו שקופים לה; היא ענתה לכל טיעוניו; היא ידעה לנהל את ענייניו. הוא לא מצא בה את שלוותו – וחייב היה שוב להסתלק. ואז באו בעקבותיו מכתביה, מענים בכנותם ובתבונתם. הם היו כנים כל כך; מייחלים בתשוקה שיאמר לה את האמת; בזים לתמרוקים ועושר ונוחות; נטען בהם שוב ושוב – וכפי שחשד: בכנות רבה – שכל שעליו לעשות הוא "לומר, ושוב לא תשמע ממני", והוא לא יכול היה לשאת זאת. הוא השליך את חכתו אל דג רקק, אבל לכד דולפין, והלה משך אותו במים עד שנתקף סחרחורת ואך רצה להימלט. אחרי הכול, אף שגם הוא השתעשע בתאוריות, הוא היה איש עסקים, הוא תלוי היה בתמרוקים ומותרות; "ההנאות המשניות של החיים", הודה, "נחוצות מאוד לנוחותי". ואחת מאלה חמקה תמיד מביקורת קנאתה של מרי. האם היו אלה עסקים, האם הייתה זו הפוליטיקה, האם הייתה זו אישה שלקחה אותו ממנה שוב ושוב? הוא הפך וחכך; הוא היה רב־קסם כשנפגשו; ואז הוא שב ונעלם. לבסוף, כעוסה וכמעט טרופת חשדות, היא סחטה את האמת מן הטבחית. שחקנית קטנה בלהקה נודדת הייתה המאהבת שלו, כך גילתה. נאמנה לעקרונותיה התובעים פעולה, מרי מיהרה להספיג את שמלותיה במים, כדי שיסייעו לה לטבוע, וקפצה מגשר פאטני. אבל היא ניצלה, ואז "גדלות מוחה הבלתי נכבשת", עקרון החירות שאחזה בו מילדות, נעורו שוב, והיא החליטה לחפש שוב את אושרה, ולחיות את חייה מבלי ליטול אגורה מאימליי עבורה ועבור בתה.

בעת משבר כזו היא שבה ופגשה את גודווין, האיש הקטן בעל הראש הגדול, שפגשה כשהמהפכה הצרפתית גרמה לבחורים הצעירים בסומרס טאון לחשוב שזה עתה נולד עולם חדש. פגשה – זהו ניסוח מעודן, כי מרי וולסטונקראפט בעצם ביקרה אותו בביתו. האם היה זה בהשפעת המהפכה הצרפתית? האם הדם שראתה נשפך על מדרכות וזעקות ההמון הזועם שצלצלו באוזניה הם שגרמו לה לחשוב שאין כל חשיבות אם תתעטף במעילה השחור ותבקר את גודווין בסומרס טאון או תחכה שיבקר אותה הוא ברחוב ג'אד? ואילו פרעות מוזרות הביאו את האיש המשונה הזה, שהיה תערובת תמוהה של קמצנות ורוחב לב, של קרירות ורגשות עמוקים – כי את זיכרונותיו מרעייתו לא יכול היה לכתוב ללא עומק הרגש – לחשוב שכך ראוי, לכבד את מרי שרמסה את המוסכמות המטופשות הכובלות את חיי הנשים? דעותיו במגוון נושאים היו יוצאות דופן ביותר, ובעיקר בכל הנוגע ליחסים בין המינים. הוא חשב שעל ההיגיון להשפיע גם על אהבה בין גבר לאישה. הוא חשב שיש רוחניות ביחסיהם. הוא כתב כי "נישואים הם חוק, הגרוע שבחוקים… נישואים הם הסדר רכוש, הגרוע שבהם". הוא האמין כי אם גבר ואישה מחבבים זה את זה, עליהם לחיות יחד ללא טקס או – משום שחיים משותפים מתאימים לאהבה שאינה סוערת – במרחק עשרים דלתות או, נניח, באותו רחוב. ואף יותר מזה, הוא אמר כי אם גבר אחר מחבב את אשתך "לא יהיה בכך משום קושי. כולנו רשאים ליהנות משיחתה, וכולנו נהיה חכמים מספיק לדעת כי מגע חושני הוא עניין טריוויאלי לחלוטין".

נכון, כשכתב את המילים הללו הוא עדיין לא התאהב. עתה, לראשונה, הוא חווה את התחושה והיא מילאה אותו חרש ובטבעיות, הלכה וצמחה "בקצב הדדי" מן השיחות הללו בסומרס טאון, מן הדיונים שעסקו בכל דבר תחת השמש שניהלו כך, באורח לא ראוי, לבדם, בחדרו. "זו הייתה ידידות שהותכה לכדי אהבה…" הוא כתב. "וכשהגיעה שעתו של הווידוי, לא נאלץ צד אחד להיחשף בפני האחר". הייתה ביניהם הסכמה, בוודאי, בנושאים החשובים ביותר; שניהם סברו, למשל, שאין צורך בנישואים. הם המשיכו לחיות בנפרד. אך כשהטבע התערב שוב ומרי הרתה, היא תהתה אם כדאי לאבד חברים יקרים למען התיאוריה. היא סברה שלא, והם נישאו. ואז העיקרון האחר – שלפיו טוב יותר לבעל ואישה לחיות בנפרד – כבר לא התאים לרגשות אחרים שנולדו בה. "בעל הוא חלק נוח מן הריהוט", כתבה. ואכן, היא גילתה כי היא עקרת בית נלהבת. ואם כך, למה לא לשנות גם את העיקרון הזה, ולחלוק קורת גג. לגודווין יהיה חדר משלו, בקרבת הבית, לעבוד בו, והם יאכלו בנפרד אם ירצו – עבודתם, חבריהם, יהיו נפרדים. וכך הם חיו, בהצלחה מעוררת השתאות. בהסדר ששילב בין "החידוש וההתרגשות שבמפגש והעונג העצום יותר שבחיי המשפחה". מרי הודתה כי היא מאושרת; גודווין התוודה כי על אף הפילוסופיה, "מספק להפליא לגלות כי מישהו מעוניין באושרך".

מיני כוחות ורגשות העיר הסיפוק החדש הזה במרי. ענייני חולין העניקו לה עונג בל ישוער – מראה גודווין המשחק עם בתו של אימליי; המחשבה על תינוקם העתיד להיוולד; בילוי של יום בכפר. יום אחד, כשפגשה את אימליי ברחוב, בירכה אותו ללא מרירות. אבל, כפי שכתב גודווין, "אושרנו אינו גן עדן סתמי של תענוגות אנוכיים חולפים". לא, הוא היה ניסיוני, כפי שהיו חייה של מרי מראשיתם, ניסיון לכפוף את מסוכמות בני האדם לצורכיהן של הבריות. והנישואים שלהם היו אך בראשיתם; רבות עוד נכונו להם. מרי תלד. מרי תכתוב ספר שייקרא "העוולות של האישה". תחולל מהפכה בחינוך. היא תרד לאכול למחרת הולדת בתה. היא תעסיק מיילדת ולא רופא – אך זה יהיה הניסוי האחרון שלה. היא מתה בלידה. עצם קיומה היה עצום כל כך, שאף ביגונה היא זעקה, "אני לא יכולה להשלים עם המחשבה שאפסיק להתקיים – שאאבד את עצמי – שלא אוסיף להיות", ומתה, בת שלושים ושש. אבל היא נקמה את נקמתה. מיליונים מתו ונשכחו במאה ושלושים השנים שחלפו מאז קבורתה; ועם זאת, אנו קוראים את מכתביה ומאזינים לטיעוניה וחושבים על הניסויים שלה, ובעיקר על הניסוי הפורה ביותר שלה, יחסיה עם גודווין, ואנו מבינים כי דרכה הסוערת והתוקפנית אל מהות החיים הביאה לה ללא ספק אלמוות: היא חיה ופועלת, היא טוענת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ומבחינים בהשפעתה אפילו כעת, בינינו החיים.

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: ארבעה שירים מאת המשוררת האמריקנית ריטה דאב, בתרגומה של כרמית רוזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה בשירו של ירון גילת, "טיול עם בְּני"

מאת גיא פרל

 

טיול עם בְּני
יַעֲרִי שֶׁלִּי
כִּסְבַךְ בֵּין עַרְבַּיִם
כְּמִכְשׁוֹל פָּרוּץ
מָה לְךָ עֵינַיִם
וְאָב רָצוּץ
מָה לְךָ הָאוֹר הַזֶּה
הַבֵּט אֶל תּוֹכְךָ
הַבֵּט בְּחֹרֶף
תְּנוּבַת הָעֲנָנִים הַשָּׁנָה
דַּלָּה
הַבֵּט אֵיךְ צִפּוֹרִים
אֵיךְ יָמִים חוֹלְפִים
שֵׁב וְרוּץ לְךָ
אוּץ
הַסְכֵּת
הָסֵר סָפֵק
מָה אַתָּה מַחְמִיץ
בַּחוּץ

 

שיר זה, מתוך ספרו של ירון גילת זֵר התפרקות אדום, משך אותי לקוראו שוב ושוב. גם בקריאה שנייה ושלישית הוא נותר מתעתע ובלתי ברור, אך כדרכה של שירה טובה הוא העביר בי תחושות עזות גם כשלא יכולתי להמשיגן. במקרה זה התעתוע גדול במיוחד, משום שבקריאה ראשונה השיר מציע לקורא דרך פשוטה להבינו: לכאורה, האב קורא לבנו שלא להיחשף לקשיי המציאות ובכללם לאביו העייף, אלא להפנות מבטו אל עולמו הפנימי. אולם בקריאה נוספת מתברר כי השיר לכל אורכו חותר תחת משמעות זו ומפרקה.

מתחת לרובד המשמעות הראשון, שאליו מכוונת גם כותרת השיר – "טיול עם בני", מסתתר לתחושתי רובד נוסף, העוסק בטשטוש ההבחנות בין האב לבנו ובין הפנים לחוץ. תהליך הטשטוש מתחיל בשלוש השורות הראשונות – "יערי שלי / כסבך בין ערביים / כמכשול פרוץ". לכאורה האב פונה אל בנו בשמו, אלא ששני הדימויים העוקבים אינם תואמים את האופן שבו היינו מצפים שהאב יחווה את בנו האהוב. אלו דימויים קודרים החותרים תחת רובד המשמעות הראשון ומעוררים בתודעתנו את האפשרות ש"יערי שלי" הוא למעשה "היער שלי", כלומר היער המשתרע בפנימיות האב. מרגע שקראתי את השיר מבעד לאפשרות פרשנית זו, תאמה בעיניי שעת בן הערביים את תחושת האב במחצית חייו מול זוהר הילדות של בנו. האב הרצוץ חש כסבך מאפיל וכמכשול שהבן פורץ דרכו אל המשך חייו. התעתוע ממשיך גם בשורות הבאות – הבן מתבקש להתבונן פנימה כדי להתרחק מן היער, אך המראות המוצעים לעיניו ולעיני הקורא הם מראותיו של היער, כפי שהם ניבטים לעיני האב – שוב הם קודרים, אינם תואמים את עולמו הפנימי המקוּוה של ילד, ואין בהם נחמה כי אם חורף, דלות וחלוף השנים.

התעתוע בשיאו. משאלתו הגלויה של האב היא לשחרר את בנו מן המציאות הצבועה בצבעי עולמו הפנימי, אך השיר מעורר בקורא את תחושת הבלבול והספק שדומה שהאב חש בנוגע למידת הצלחתו לעשות כן, והדבר שב ומחייב עוד יותר את פעולת ההיחלצות המיוחלת עבור הבן. "שב ורוץ לך / אוץ" מבקש האב. על פי רובד המשמעות הראשון זהו משפט הגיוני – כבתהליכים מדיטטיביים רבים העצירה והישיבה משרתות את ההתבוננות פנימה. אולם על פי רובד המשמעות השני זו בקשה פרדוקסלית המחזיקה את איכותו המתעתעת של השיר כולו. כבדותו של האב ואיכות הסבך והמכשול שבו עוצרות את הילד, ובה בעת פועלת למולן המשאלה המרגשת שלו עבור בנו – תנועה קלילה ומשוחררת מנטל האב.

על פי שני רובדי המשמעות גם יחד, אני קורא שיר זה כשיר פרידה בין האב לבנו. שורת הסיום – "הסכת / הסר ספק / מה אתה מחמיץ / בחוץ" – מפלחת את הלב בשל המרירות העולה ממנה. כגודל ניסיונו של האב לטעון שאין החמצה בפרידה בין השניים, כך עולה טעם ההחמצה בפיו של הקורא. בן מחמיץ אב ואב מחמיץ בן בפרידה המתמשכת והבלתי נמנעת בין שניהם. עלתה בי אסוציאציה לעקדת יצחק בהיפוך תפקידים – האב מפציר בבנו לעקוד אותו, את האב, להותירו בסבך, להפריד את גורלו מגורל אביו, ולא להביט לאחור.

 

ירון גילת, "זֵר התפרקות אדום", פרדס שירה, 2018.

 

 

 

» במדור וַתִּקרא בגיליון המוסך הקודם: הדס גלעד קוראת שיר אהבה של שרון אולדס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "סוף" / יעקב מישורי

 

אולי הכול התחיל כשהלך איתה יד ביד לאורך הרחוב הראשי, שהיה עבורו ארץ רחוקה, זרה, מסקרנת ומאיימת, שכדי להגיע אליה נסעו נסיעה ארוכה באוטובוס צפוף, גדוש בתי שחי, עשן סיגריות ובשמים בריח של זרים. הם נסעו לאורך רחובות שהלכו, התפצלו, התרחבו והתרחקו מסמטאות החול של שכונת מגוריו עד שירדו סמוך לרחוב דיזנגוף. חבורת אנשים ישבה לשולחן ארוך על המדרכה בחזית בית קפה. דיבורם, תזזית תנועתם, הקולניות הסוערת שפרצה אל הרחוב מן השולחן הגדוש קעריות מלפפונים חמוצים וזיתים, כוסות, בקבוקים והרבה חפיסות סיגריות נראו לו כחגיגת אמצע יום שלא הכיר. ידו נבלעה בכף ידה הלוחצת והגוררת, גופו המשיך ישר בעוד צווארו ועליו ראשו התברגו לאחור. עיניו דבקו ביושבי השולחן ואוזניו התחדדו לקלוט את רעש דיבורם שהלך והתרחק, נחלש עד שנשארה איתו רק תנועתם המתלהבת. הוא שאל אותה מי אלה, והיא ענה, "כנראה אמנים. קוראים לזה בוהמה." הוא חש בחום הדם הבטוח שנפלט מכף ידה הגוררת ועמד על ויברציית ההטעמה החיובית בקולה, על החיבה והקרבה, על ההערכה שרחשה להם ועל ההזדהות העצובה. "אני טיפשה," היא הוסיפה. "למדתי רק עד כיתה ב', וגם זה בקושי… לחלוב פרות, את זה אני יודעת. ולאהוב כלבים."

היא צחקה, הרצינה והזדעפה לעצמה ואליו, הביאה את הסיגריה אל שפתיה שהתכווצו והתכערו כמו רקטום, שאפה שאיפה שכמעט לא נגמרה ואז השליכה את הבדל הזעיר לערוגת עץ קרובה ומעכה אותו היטב תחת נעלה עד שהתקער ונקבר כמעט כולו באדמה הלחה. רק נימה לבנה בצבצה.
היא משכה אותו הלאה משם, פיה ונחיריה פולטים שובל לבן שנגרר אחריה כמו מאחורי קטר עצום של רכבת קיטור חוצה יבשות. הוא היה אסור וכבול מרצון. שם, ברחוב הראשי, של העיר, החל להתרחק מילדותו. חלקם הראשון של חייו הסתיים.

*

המסירות הטוטאלית וההקרבה חסרת הפשרות ימנעו ממנו – כמו שמנעו ממנה – את היכולת להעניק סתם אהבה. רגילה. במקומה יעניק כוויות קור. הוא אהב על פי דרכו. התעקש שלא להשתמש במילה אהבה אלא בימים הראשונים של תחילת הקשר, ימי הצעדים, הרחרוחים והגישושים, בטרם הופכת העמדת הפנים לאמת יציבה ומוחלטת. בזמן הזה, שהאמון ההדדי נשען בו על מילים בלבד והן הדוחפות אצבעות זהירות, מלטפות חמוקיים רכים, גולשות לתוך חורים חמים ורטובים ומנסות לסכור אותם, שלא תתרוקן הפנטזיה. זהו השלב שפחים נטמנים בו. גם הבעילות מקיימות באזורים הבטוחים של המיומנות הבסיסית, במאמץ להציג רק זוויות מחמיאות ולהסתיר את הפגמים, החסרונות והעודפים: מפגן טכני משמים והכרחי של גישושים מחמיאים, טעימות מאולצות ומישושים מהוססים, בלי פראות ובלי העזה. סימון ראשוני וסכמטי של גבולות החושך, האור, המותר, האסור והראוי. אפילו הגניחות והקולות חסומים ומובלעים. מתפקעים מהתאפקות. חציית סף גבול הכאב אפילו לא עולה על הדעת. איש ואישה עושים את המוטל עליהם, כל אחד מהם מסתפק רק במה שהביא מהבית.

הוא העדיף את הדממה הארוכה על פני השקט הרגעי, לכן נמנע ממילים חמות. הוא כפה על עצמו את ההחלטה באמונה שכך יהיו חייה של בת זוגו וחייו שלו טובים והגונים יותר – חיים המתנגדים להתרככות – חיים שיהיה בהם מקום למעט מאוד מילים. הוא מצא דרכים אחרות לאהוב, וככל שמצא דרכים חדשות, כך הלכו והתקצרו המשפטים, התמעטו הנגיעות ונחלשו הקולות, עלה והתעצם והשקט והתרבו פעולותיו החתומות בעולם. הוא האמין שהמחווה והמעשה, תשומת הלב, ההתמסרות המוחלטת ורצפי המשימות הסדורים הם־הם הצהרת אהבה נעלה, ההופכת את היד המלטפת ואת הכרזת האהבה הקולית לאקטים מיותרים, משניים, קלושים ופגומים. הערך המוסף של כל מעשה ופעולה הוא יצירתה של סביבה פרודוקטיבית, שאין בה מקום למסמוס ולבזבוז זמן. זו משמעותם המכרעת. כך הפכו חייו לרצף אינסופי של טקסים, שהחלו חרישית והיו לעבודת פולחן קולוסאלית, קודש לאפור ולסיזיפי, סגידה למשמעת ולאיפוק. מדי פעם היה מוסיף ומחמיר עם עצמו, משנה ומעוות בכוונה תחילה את ההיגיון הפנימי של הפעולות, שהתרחקו עם הזמן מצורתן הראשונית וההגיונית עד כדי כך שהשכיחו ממנו את מקורן ואת סיבת היווצרותן. קיומן לא היה תלוי יותר בדבר. והנה, דווקא כשהשתחררו מהניסיון לפרש, לתרץ ולנמק – כשנעלמו הסיבות, הטעמים וההצדקות – נעשו פעולותיו יעילות ויפות יותר. מופרכות יותר ויותר. ואף שעדיין היה רחוק מן היעד (עדיין היה לו קר בחורף וחם בקיץ), דברים זזו בכיוון הנכון. זה בדיוק מה שרצה, ולשם חתר כל ימיו: אל המעשה שיגן על חייו מפני העליות והמורדות, ויחסוך ממנו את הצורך להקשיב, לחשוב ולהכריז, בחוסר חשק או בכעס רב, "הייתי פעם אמן אוונגרד ואני אוהב אותך."

 

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019.

 

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הדפסים" מאת רחל דנה פרוכטר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן