בעבודה | מה את יודעת?

"'כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים.' הידיים התרוממו בהיסוס. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. 'כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?'". קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

baavoda-49-715x537
אפרת פלג, אין קצה חוט (פרט), טכניקה מעורבת, 20X40X80 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך הרומן בכתובים "מה את יודעת"

מאת מעין רוגל

 

המדבקה המלבנית הלבנה עם סמל הקהילה ושמה כתוב בטוש עבה, שחור, הציקה לה כאילו הייתה דבוקה לעורה ולא לחזית הסריג שלבשה. והסריג עצמו היה טעות, הבינה מרגע שנכנס לחלל הקהילה המחומם היטב בשעה שמונה וחצי בבוקר. ועוד יותר הרגישה איך היא בוערת בתוכו כשלתוך הלובי נאספו עוד ועוד ממשתתפי הסדנה. ארבעים בסך הכול, לא כולל מסייעים. אלו סומנו במדבקות ירוקות וכתומות. עדיין לא הצליחה להבין איזו מדבקה למי. שיבולת עמדה, זחוחה וקורנת עם מדבקה כתומה בחזית החולצה שלה וחילקה סוכריות לבאים, כאילו זו הייתה בכלל פעולה של הצופים. ככל שהתרבו האנשים והחיבוקים והשיחות הקלילות, וקולות כרסום העוגיות, וכוסות התה והקפה המהבילות שהריח שלהם יחד היה כבד ואלים, כך נסוגה עוד ועוד אל הקיר, אל הפינה, למצוא שלווה לרגע. למצוא נשימה. להפסיק לרצות לברוח משם. ואם לא הייתה מוצאת את שרון שם בשיער מסודר ואסוף, איפור מהוקצע שנראה זר לפניה וחליפת עסקית שקוויה נקיים ופשוטים, ככל הנראה הייתה נסוגה עוד ועוד עד שהייתה יוצאת החוצה, ולא הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לשוב. אבל שרון מצאה אותה, וידעה גם לא לאסוף אותה לחיבוק ברגע הזה. רק הניחה יד על כתפה ואמרה לה "הכול בסדר. לאט לאט. בואי, אפשר כבר להיכנס. תפסי לך כיסא שיהיה לך נוח." כאילו דיברה את שפת הגוף של עדי ברמת שפת אם.

היא נענתה להזמנה של שרון, שנבלעה לתוך ההמולה, והתמקמה בקצה השורה האחורית, בכיסא הפינתי, הנסתר ביותר שמצאה. לא היו מרווחים בין הכיסאות, כאילו ויתרו שם מראש על עניין הגבולות והנוחות עליהם דיברו בערב המבוא. רק כיסא אל כיסא אל כיסא. וטוב שבחרה והתיישבה כיוון שהחדר התמלא במהירות, ותיקים הונחו על כיסאות כדי לשמור מקום, ועד מהרה נותרו רק כיסאות פנימיים, כאלה שכדי להגיע אליהם יש צורך להרים ממקומה שורה שלמה. כבר דאגה שאולי תפסה את מקומם של המסייעים או המדריכים ותכף יקימו אותה והיא תצטרך לשבת באחד הפנימיים האלה, החנוקים והצפופים. אבל שרון קלטה אותה בזווית העין והנהנה לאישור, ולהרגעה, והנה, חשבה לעצמה, הנה היא, זו שזקוקה לאישורים והרגעות כמו ילדה קטנה. עד שכבר שמצאה נינוחות עם שרון היא הורסת את זה במו ידיה. בנזקקות התמידית שלה. אולי בעצם הבחירה לבוא לסדנה ששרון מעבירה הרסה כל סיכוי לחברות.

מאחוריה הבחינה במסייעים מתיישבים בשורה על כיסאות צמודים לקיר, מרוחקים מעט מבלוק הכיסאות המיועד למשתתפים. הם ישבו כולם, כמו חיילים, רגליהם מונחות על הרצפה, לא רגל על רגל, אפילו לא שיבולת שוודאי בער בה הצורך לשלב רגליים. וכולם חייכנים כיודעי סוד. ברגע אחד התחילו כולם למחוא כפיים ולקרוא בקול, סוחפים אחריהם את המשתתפים, מסמנים להם לשבת. עד מהרה המקום כולו סער בכפיים, וגם עדי מחאה את שלה, אבל לא קראה בקול.

כששרון עלתה לבמה הקטנה שמולם הפסיקו המסייעים את מחיאות הכפיים שלהם, ואחריהם המשתתפים, מרביתם עם המדבקות המלבניות בחזית החולצה, כמה מהם עם מדבקות על הירך, או על התיק, או בכלל לא. ודאי יהיה לשרון משהו לומר על זה, חשבה עדי, ושלחה יד למדבקה שלה.

"בוקר טוב!" קראה שרון, הקול שלה צלול דרך הרמקולים שסביבם. רק עכשיו הבחינה עדי במיקרופון השזור בשערה ונמתח בפס דקיק לצד פניה, עד לשפתיים. "אתם בטח עדיין מתעוררים. אנחנו מתחילים בשעה מוקדמת. אבל אל תדאגו, יש לנו שפע של קפה." הקהל צחק, המסייעים צחקו יותר. "כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים." ביקשה. הידיים התרוממו בהיסוס. ואחרי הראשונים עלו עוד כמה. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. "כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?" עכשיו עדי מיהרה להרים את ידה והייתה ראשונה עם יד מונפת, מושכת את חיוכה של שרון. אחריה, ראתה בהקלה, הורמו לא מעט ידיים. "כמה מכם היו רוצים לצאת מכאן קצת אחרת? תרימו ידיים." ביקשה, הידיים התרוממו כמעט כולם. "כמה מכם חושבים שזה לא באמת יקרה? תרימו ידיים." שוב הורמו ידיים למעלה. המסייעים היו הראשונים לצחוק, ואחריהם המשתתפים כולם, ממהרים להצטרף, לא להיות האחרונים שמבינים את הבדיחה.

"האם אתם יכולים לראות שאתם לא לבד? האם אתם יכולים לראות שאת החששות שלכם, אפילו אלה הכמוסים, אתם חולקים עם רוב מי שנמצא בחדר? תרימו ידיים אם אתם מסכימים." ידיים התרוממו מיד. הצחוק גווע. "זו סדנת הבחירה שלנו. זו הסדנה שעומדת במרכז של הקהילה, זה שער הכניסה לקהילה הלומדת. וכשמה כן היא. אנחנו הולכים לדבר בשלושת הימים הקרובים על הבחירות בחיים שלכם. על המקום וההשפעה והעוצמה של הבחירה. אנחנו הולכים להעיר אצלכם את התובנה שהבחירה שלכם נוכחת גם במקומות שבהם אתם בטוחים שאין לכם בחירה או השפעה כלל. הבחירה הזו כאן מהרגע הזה. בכל רגע נתון, ללא יוצא מהכלל, יש לכם את אפשרות הבחירה לקום וללכת. אם לא טוב לכם, אם לא עובד לכם, אם משעמם לכם. אם זה יותר מדי בשבילכם – אתם יכולים לקום וללכת, ואתם יודעים, כפי שהסבירו לכם בהרשמה – כל מי שיבחר לקום וללכת בכל רגע, עד השעה האחרונה של הסדנה, יקבל בחזרה את כל כספו. הבחירה היא שלכם והיא שלמה. אני מזמינה אתכם לחוות כל רגע כאן מתוך בחירה. מתוך הידיעה שהשליטה היא בידיכם." מחיאות הכפיים של המסייעים, מסודרים ופועלים כמקהלה יוונית לשרון, סימנו את סוף המשפט שלה. השקט סימן את סוף ההפוגה.

תחילה הציגה שרון את עצמה ואחר את הצוות. כל אחד מהם לקח לידו את המיקרופון, אמר את שמו, תפקידו, כמה שנים הוא בקהילה. שרון ומדריך נוסף ציינו שהם חלק מגרעין הקהילה, אבל לא הוסיפו. וכשתם החלק הזה, התחילה הסדנה.

להפסקת הצהריים הגיעה רעבה ומותשת. בזווית העין ראתה את שרון נבלעת לאחד החדרים עם מיקי דותן, וחשדה שאם לא הייתה מכירה אותו ויודעת במה מדובר, לא הייתה מבחינה בו. הוא נראה לה מאלו שיודעים להיטמע היטב. היא הייתה שמחה לשבת בפינה שקטה, לאסוף את עצמה מעט, או אולי לדבר עם שרון, אבל הם התקבצו כבר מהתרגיל הראשון של אותו יום בקבוצות של חמישה, ולכל קבוצה הוצמד מסייע, כך שבשעות האחרונות בילתה ברצף של שיחות ותרגילים עם חמישה אנשים שנראה שהיו נחושים לשמור על הדינמיקה ביניהם גם בארוחת הצהריים. הבחורה עם הפנים הקשות, זו המתמחה בשיווק לעסקים קטנים ומעוניינת לפתח את עצמה לעסק גדול יותר, עם בעל ושני ילדים ונישואים תקועים ויחסים מורכבים עם חצי אח, חייכה אליה ונופפה לה מהצד השני של אולם הכניסה, שעכשיו היה חדר האוכל שלהם, וסימנה לה לבוא. לעדי לא נותרה בררה אלא לשבת לידה. לאורך הקיר סודרו עמדות קייטרינג עם אוכל שהריח דווקא טוב. שתייה קלה פוזרה על גבי השולחנות. עדי ספרה תשעה שולחנות. אחד לכל קבוצה ואחד לצוות.

היא מעולם לא הייתה מאלו שאוכלים בסתר, אבל הרגישה כל כך חשופה שם בשולחן שרק רצתה לסיים את הארוחה ולמהר חזרה לכיסא שלה בקצה השורה. בכל הדינמיקה הבלתי נסבלת של הבוקר לפחות לא נאלצה לוותר על המקום שלה. במהלך הבוקר כולו הציגו את עצמם בפני הקבוצה שלהם. שלוש פעמים הציגו את עצמם. בפעם הראשונה – שמם, מקצועם, משפט שירצו לומר על עצמם. "עדי," אמרה בקול שקט ובמהירות, "בעלת תואר שני במשפטים, חדשה כאן ביישוב." בפעם השנייה דרך מבטם של יתר חברי הקבוצה – שמם, מקצועם ומה הם חושבים שיתר חברי הקבוצה היו אומרים עליהם, על איך שהם נראים, ההתנהגות שלהם, רושם ראשוני. "עדינה," עדי אמרה, סמוקה כולה, "מסודרת, ביישנית." ואז, בסבב שהעלה בה בחילה וחזר על עצמו שוב ושוב מבלי שידעו לשער מתי כל זה ייפסק, תיאר כל אחד מהם את כל אחד מחברי הקבוצה. שם, מקצוע, מה הרושם הראשוני שלו עליו. תחילה היו רכים זה אל זה, ניסו להחמיא, אבל בסבב השלישי או הרביעי, כשאזלו להן המחמאות לאנשים זרים לחלוטין, צפו האמיתות. "לחוצה", כונתה עדי. "מתנשאת", "קרה", "מרוחקת". "עכברית". דמעות עלו בעיניה, כפי שעלו כמעט בעיניו של כל אחד מהם. ואז שוב הציגו את עצמם. שמם, עיסוקם, מה שהם לא רוצים לומר, מה שמפחיד אותם לספר. ובזה אחר זה, בעיניים נוצצות מדמעות, סיפרו, זו על המשפחה הקרועה שלה, וזה על הכישלון של העסק, וזו על הילד שאובחן על הקשת האוטיסטית. ולבסוף עדי, שלא הצליחה לחשוב על דרמה גדולה, על איזושהי אמת גדולה וסוחטת דמעות, אמרה "אני עדי, אין לי מושג מה העיסוק שלי. אני חושבת שבזבזתי שבע שנים בלימודים שאין להם ערך. אני לא מוצאת את עצמי, בכל מקום שאני הולכת אליו. החברה הכי טובה שלי נסעה לפני שלוש שנים לניו יורק ואנחנו מדברות שלוש פעמים בשנה. אני החדשה בכל מקום, מאז שאני זוכרת את עצמי." היא האמינה, אחרי הסיפורים המרגשים של היתר, שהמסייע שלהם יבקש ממנה לדבר שוב, להגיע לאמת. היא הרימה את עיניה, שנעצה בנעליה כל זמן שדיברה, ופגשה בחיוכים שלהם. בזה אחר זה חיבקו אותה, כפי שחיבקו את כל אחד מהדוברים. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הכירה אותם הרבה יותר מכפי שרצתה, והם הכירו אותה הרבה יותר מכפי שהתכוונה שיכירו, והיא התחילה להרגיש את היבלות נובטות בקרסוליה.

היא התכוונה רק לנקר באוכל, אבל הייתה רעבה יותר מכפי שחשבה שתהיה. למעשה, עד ארוחת הצהריים לא זכו להפסקות. וגם כשיצאה פעם אחת לשירותים, מצאה את עצמה ממהרת לחזור, באיזו תחושת דחיפות עמוקה. כך יצא שאכלה, וגם קמה לקחת לה תוספת, וגם נשאבה לתוך הפטפוט הנרגש בשולחן, אל האינטימיות המהירה שנוצרה. כשהגבר עם העסק הכושל ניצל היעדרות קצרה של המסייע שלהם ואמר משהו על רז, על מה ששמע עליו, כמעט שהתפתתה לספר על ההיכרות ביניהם, וכמה היא מעורבת בחקירה, ומה היא יודעת, כמו ילדה נלהבת ומשוויצה בכיתה. למזלה תפסה את עצמה בזמן ושתקה את הפה שלה. סבתא אדה ודאי הייתה גאה.

לפני ארוחת הצהריים, בשעה האחרונה של סשן הבוקר, הציגה בפניהם שרון את תפיסת הגבולות, את הדרך שבה גבולות מגדירים כל דבר. "בשלושת הימים הבאים תחקרו את הגבולות שלכם ותבחרו בהם מחדש, כפי שהם או בצורה חדשה."

הנה הגבול הראשון, חשבה עדי. הנה הגבול הראשון שהיא מציבה, חבל הקטיפה הראשון שלה. מה שבינה ובין רז יישאר פרטי.

הם שבו מארוחת הצהריים מלאים ולאים. כשהתיישבה הבינה שלא היה לה פנאי להתקשר לעומר, לשמוע מה קורה עם מיקי, וקיוותה שבקרוב תגיע הפסקה נוספת. אלא אם משהו מסעיר מאוד יקרה, הניחה שיהיו לא מעט הירדמויות בחלק הבא. היא ראתה את העיניים הכבדות, את ההשתרעות על הכיסאות ברחבי האולם.

"איש אחד נכנס לבית זונות," שרון התחילה לדבר ומשהו בפשטות שבה אמרה בית זונות, משהו בחוסר ההקשר, השתיק את כולם מיד. בפינת החדר מישהי, בת שבעים אולי, כחכחה בגרונה בחוסר נוחות. "זה בית זונות מאוד חדש, מאוד מפואר, והוא נכנס ללובי ופוגש שם מזכירה מאוד אדיבה, נראית מאוד טוב, מאוד אלגנטית. והיא אומרת לו, ברוך הבא, אני שמחה שהגעת, אנחנו מאוד שמחים להציע לך את השירותים שלנו. האם תרצה אישה מלאה או רזה? הוא חושב לרגע ומחליט על אישה מלאה, והמזכירה האדיבה מסמנת לו לגשת לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ויושבת שם מזכירה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא שוב מודה לו שהוא הגיע ואומרת כמה הם שמחים ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה בלונדינית או ברונטית. הוא בוחר ברונטית והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין של החדר. שוב הוא נכנס, עולה חצי קומה, הולך קצת במסדרון ומגיע ללובי, ויש שם מזכירה נורא אדיבה שמברכת אותו ושואלת אותו אם הוא ירצה סקס רגיל או משהו יותר נועז, והוא מחליט על משהו יותר נועז. היא מכוונת אותו לדלת והוא נכנס ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ומזכירה נורא אדיבה מודה לו ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה מקומית או זרה. הוא אומר שזרה, והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ומוצא את עצמו במעלית. הדלת נפתחת והופ הוא מוצא את עצמו ברחוב שוב. אז הוא נכנס עוד פעם לבית הזונות המאוד מפואר וחדש, וניגש למזכירה הראשונה, ואומר לה, אני לא מבין, שאלתם אותי כל פעם מה אני רוצה ועניתי וזה המשיך ככה ואז מצאתי את עצמי ברחוב שוב. מה הקטע? אז היא אומרת לו, תשמע, אנחנו מאוד חדשים, עוד אין לנו נערות ליווי, אבל נו, היא אומרת לו בגאווה, איך השירות?" הראשונים לצחוק היו המסייעים, כמובן, אבל הצחוק שהגיע בעקבותיהם היה אמיתי, רם ומתגלגל. מלבד המבוגרת המכחכחת שנראתה מעט פגועה מהבדיחה. שרון חייכה ושאלה מי ירצה לספר בדיחה משלו. מסייעת צעירה הייתה הראשונה שלקחה את המיקרופון וסיפרה בדיחת פילים לא רעה בכלל. אחריה נדד המיקרופון בחדר, ולמשך חצי השעה הבאה לא הפסיקו הבדיחות, ולא הפסיק הצחוק, עד שפניה של עדי כאבו וכך גם בטנה. כשסיימו את סבב הבדיחות היו כולם ערים מאוד, מוכנים מאוד, ושרון, מבלי לסכם או להסביר דבר, פשוט גלשה הלאה בביטחון ובמיומנות שעוררו בעדי גל מהיר ועוצמתי של קנאה.

הסשן האחרון של היום, השעתיים האחרונות, הוקדשו למשחק "המלך אמר". מרגע שהוכרז ידעה עדי שצפוי לה סבל מתמשך. מאז ומעולם תיעבה משחקי חברה וימי הולדת, ובמיוחד השתדלה להימנע מכל מצב שבו תחת כסות של משחק חברה מסתתר משחק שליטה. "המלך אמר לעמוד על הכיסא," אמרה שרון, "המלך אמר לנהום כמו כלבים. לצייץ כמו ציפור," אמרה וצחקה עם המדריכים כשכמה משתתפים התבלבלו וצייצו מקצה האולם. עם אלו עוד התמודדה עדי היטב. אחרי השיקופים האינסופיים וההצגה העצמית החוזרת ונשנית, נהמות של חיות היו לא יותר ממבוכה קלה. "המלך אמר לתת לעצמכם סטירה," אמרה, ועדי הרגישה את השעשוע מתחלף במשהו אחר, המשחק נעשה רציני. היא הסתפקה בסימון קל, לא מכה, וכמוה מרבית המשתתפים. "המלך אמר חזק יותר," אמרה שרון, ורק כשהסתפקה מעוצמת צליל החבטות שמילא את החלל הדחוס, העבירה את מטה המלך לאחד מהמדריכים. וממנו הלאה, ממדריך למדריך וממסייע למסייע, ומשם למשתתפים. שעתיים שלמות. היא חששה מפקודות שלא תוכל להיענות להן, היא חששה שתידרש להתפשט, היא דאגה שתידרש לפגוע במישהו אחר. אבל למרות הרצון להסלים, למרות הפלרטוט עם הקצוות, עוד היו נחושים לשמור זה על זה. כך שבעיקר זחלו, וקפצו, והשמיעו קולות, ושרו בזיופים. ורק שיבולת עמדה מול כולם, עם המיקרופון ביד וציוותה "המלך אמר – תבכו."

 

מעין רוגל היא סופרת ועוסקת ב"פיצוח סיפורים". סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ביניהם מאזניים, עיתון 77, הליקון, גרנטה והמוסך. ראו אור ספריה "היינו יכולות לנסוע" (2011), "יער" (2016), "גם קופים נופלים מעצים" (2018). ספרה הרביעי, "מה את יודעת", צפוי לראות אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בעריכת נעה מנהיים.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו