.
וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט
הקדימה דברים ותרגמה מאנגלית: דפנה לוי
כמו המצאות גאוניות ותגליות מופלאות, גם רעיונותיה של מרי וולסטונקראפט, מרגע שנהגו, נדמה שתמיד היו שם וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. וקשה עוד יותר להאמין שכתבה אותם, וחייתה על פיהם, אישה שנולדה לפני 260 שנה. וולסטונקראפט שלחה ידה בכול: היא כתבה רומנים וספרי מסע, הקדישה ספר למהפכה הצרפתית וכתבה ספרי ילדים, אבל היצירות החשובות ביותר שלה היו ספרי ההגות הפמיניסטית, שביטלו בנחרת בוז את הטענות בדבר נחיתותן של נשים וקראו להעניק להן השכלה ומרחב ביטוי, כדי שייקחו חלק בחברה הגיונית ושוויונית יותר. הרשימה הזו של וולף נכתבה בשנת 1932, למעלה מ־130 שנה אחרי מותה של וולסטונקראפט, והיא חלק מאסופת רשימות שפרסמה בכתבי עת שונים תחת השם ("The Common Reader") קוראת מן השורה. וולף ייעדה את הרשימות הללו, שחלקן עסקו בכותבים ואחרות בנושאי ספרות כלליים, לקוראים שאינם דווקא אנשי ספרות, לאותם שקוראים ספרות להנאתם בלבד. עם זאת בכולם התייחסה וולף לנושאי מעמדה של האישה ככותבת והוגה, שהעסיקו אותה מאוד.
***
מרי וולסטונקראפט
מלחמות גדולות, למרבה הפלא, נבדלות בהשפעתן על אנשים שונים. המהפכה הצרפתית ניפצה אנשים מסוימים לרסיסים, ומעל אחרים חלפה מבלי לפרוע שערה מראשם. ג'יין אוסטן, אומרים, מעולם לא הזכירה אותה. צ'רלס לאמב התעלם ממנה. בו בראמל לא הקדיש לה מחשבה. אבל בעיניי וורדסוורת' וגודווין עלה השחר. הם ראו "צרפת העומדת בשיא שעתה המוזהבת, ונדמה כי טבע האדם נולד מחדש".
להיסטוריונים בעלי חוש אסתטי קל יהיה להציב זה לצד זה את הניגודים הבולטים ביותר – בעוד ברחוב צ'סטרפילד הניח בו בראמל לסנטרו לנוח בזהירות על עניבת הפרפר, בשעה שדן בנימה מלומדת החופשית מכל התלהמות בגזרה המתאימה לדש המעיל; שם, בסומרס טאון, צעיר נלהב לבוש ברישול, שראשו גדול ממידת גופו ואפו ארוך ממידת פניו, דן, יום אחר יום, כוס תה אחר כוס תה, בשלמות האנושית, באחדות האידיאלית ובזכויות האדם. גם אישה הייתה שם, בעלת עיניים בורקות מאוד ולשון להוטה מאוד, והגברים, שנשאו שמות מן המעמד הבינוני, כמו בארלו והולקרופט וגודווין, כינו אותה בפשטות "וולסטונקראפט", כאילו אין זה משנה אם היא נשואה או לא, כאילו היא בחור, כמותם.
ויכוחים לוהטים כאלה בין אנשים אינטליגנטיים – שהרי לאמב וגודווין, ג'יין אוסטן ומרי וולסטונקראפט היו כולם אינטליגנטיים מאוד – מעידים על השפעתן הרבה של נסיבות על דעות. לו גדל גודווין בשכונת טֶמְפל נוכח עתיקוּתו של בית החולים כרייסט, ייתכן שלעולם לא היה מתעניין בגורל האדם וזכויותיו. אילו הייתה ג'יין אוסטן נשכבת בילדותה במישורת המדרגות כדי למנוע מאביה להלום באמהּ, נשמתה הייתה נצרבת בתשוקה כזו כנגד העריצוּת, עד כי כל סיפוריה היו בוודאי בוערים בזעקה לצדק.
כך חוותה לראשונה מרי וולסטונקראפט את חדוות הנישואים. ולאחר מכן, אחותה אֶברינה נישאה בנישואים אומללים ותלשה את טבעת נישואיה מעל אצבעה. אחיה היה לה לעול; חוותו של אביה כשלה, וכדי להעניק לאיש הבזוי הזה, אדום הפנים ואלים המזג, חיים חדשים, היא אסרה את עצמה בעבודה כאומנת אצל האצולה – בקצרה, היא מעולם לא ידעה אושר, ובהיעדרו הגתה לה עקרונות המתאימים לאומללות המזוהמת של חיי האדם האמיתיים. בלב עולמה עמדה האמונה כי דבר אינו חשוב מלבד העצמאות. "החובות המוטלות עלינו על ידי יצורים כמותנו הן כבלים הגורעים מן החירות הטבעית שלנו ומשחיתים את המחשבה". עצמאות היא ההכרח הראשון במעלה לנשים; לא חן ולא קסם, אלא אנרגיה ואומץ והכוח ליישם את רצונן, הן המעלות החיוניות.
היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, "מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו". ומרי אכן יכלה לומר זאת. כשהייתה בת פחות משלושים הביטה לאחור אל שורה של מעשים שביצעה חרף התנגדויות. היא הקימה במאמצים רבים בית לחברתה פאני, ואז גילתה שפאני שינתה את דעתה וכלל אינה רוצה בית. היא הקימה בית ספר. היא שכנעה את פאני להינשא למר סקייס. היא ויתרה על בית הספר שלה ונסעה לליסבון לבדה, כדי לסעוד את פאני הגוססת. בדרכה חזרה היא הכריחה את קברניט הספינה להציל כלי שיט צרפתי שטבע, באיימה עליו שאם יסרב היא תחשוף אותו בשובם. וכשנמלאה תשוקה למר [הנרי] פוזֶלי, הכריזה שהיא מעוניינת לחיות עימו וזכתה לסירוב גמור מצד אשתו – היא מיהרה לפעול, ונסעה לפריז, נחושה להתפרנס מכתיבה.
משום כך, המהפכה לא הייתה רק אירוע שהתרחש מחוצה לה, אלא כוח פעיל בדמה שלה. היא התקוממה כל חייה – כנגד עריצוּת, כנגד החוק, כנגד מוסכמות. אהבת האנושות של המהפכנית, שיש בה שנאה רבה כל כך לצד האהבה, תססה בתוכה. המהפכה שפרצה בצרפת ביטאה חלק מן התאוריות והאמונות העמוקות ביותר שלה, ובלהט הרגע יוצא הדופן היא מיהרה לכתוב את שני הספרים הרהוטים והנועזים הללו – התשובה לבְּרק, וההגנה על זכויות האישה – הנכונים כל כך, שעתה נדמה כי אין בהם כל חדש. מקוריותם הפכה לנו למובן מאליו.
אך כשהתגוררה בפריז, לבדה בבית העצום, וראתה במו עיניה את המלך שלו היא בזה חולף על פניה מוקף באנשי המשמר הלאומי שקומתם זקופה משציפתה, אז, "איני יכולה כמעט לומר מדוע", עיניה נמלאו דמעות. "אני הולכת לישון", היא חותמת את מכתבה, "ובפעם הראשונה בחיי, איני מסוגלת לכבות את הנר". הדברים לא היו פשוטים כל כך, למרות הכול. היא לא הצליחה להבין אף את רגשותיה שלה. היא הייתה עדה ליישומן של האמונות שהיו יקרות לה מכול – ועיניה נמלאו דמעות. היא זכתה לתהילה ועצמאות ולַזכוּת לחיות את חייה שלה – ורצתה משהו אחר. "אני לא רוצה להיות נאהבת כאלָה", היא כתבה, "אבל הייתי רוצה להיות נחוצה לך". כי [גילברט] אימלַיי, האמריקני המרתק שאליו יועד מכתבה, היה טוב אליה מאוד. ואכן, היא התאהבה בו עמוקות. אבל היא סברה שעל האהבה להיות חופשית – "שחיבה הדדית היא־היא הנישואים, ואל לקשר הנישואים להיות מחייב אחרי מותה של האהבה, אם זו אכן מתה". היא רצתה חירות, אך בה בעת גם ודאות. "אני אוהבת את המילה חיבה", היא כתבה, "כי יש בה מן ההרגל".
הסתירות שבין אמונותיה ניכרו בה בבירור – נחושה כל כך ועם זאת חולמנית כל כך, כה חושנית וכה אינטליגנטית ונוסף לכול גם יפה, בגלי שערה המרהיבים ועיניה הבורקות הגדולות ש[רוברט] סאות'י סבר כי רבות הבעה מהן לא ראה מעולם. חייה של אישה כזו לא יכלו להיות אלא סוערים. מדי יום הייתה מנסחת רעיונות שלפיהם יש לחיות את החיים; ומדי יום הייתה מוטחת אל סלעי דעותיהם הקדומות של אחרים. ומדי יום – משום שהייתה קפדנית כל כך, ולא הוגה חסרת רגש – נבט בה דבר־מה שטלטל את התאוריות שלה והכריח אותה לעצב אותן מחדש. היא נהגה על פי אמונתה כי אין לה תביעה חוקית כלשהי כלפי אימליי; היא סירבה להינשא לו; אך כשהותיר אותה לבדה, עם ילדתה שילדה לו, שבוע אחר שבוע, הייתה האומללות שלה גדולה מנשוא.
היא הייתה מוטרדת, ומובנת אך בקושי לעצמה, וכך, לא הייתה זו אשמתו הבלעדית של אימליי, ההגיוני והבוגדני, שלא הצליח לעקוב אחר המהירות שבה שינתה את דעתה וטיעוניה ואת גחמותיה ומצבי רוחה. אפילו חברים שחיבבו אותה ללא תנאי הוטרדו מסתירותיה. הייתה במרי אהבה עמוקה ושופעת חיונית לטבע, ועם זאת, לילה אחד כשצבעי השמיים היו כה נפלאים עד כי מדלנה שוויצר לא יכלה אלא לומר לה, "בואי, מרי, בואי אוהבת טבע, ליהנות מן המראה הנהדר הזה, מן המעבר הבלתי פוסק הזה מצבע לצבע", מרי לא הסירה את עיניה מן הברון דה וולצוגֶן. "עליי להודות", כתבה מאדאם שוויצר, "שההיקסמות הארוטית הזו הותירה בי רושם רע כל כך, שכל הנאתי נעלמה". אבל בעוד חברתה הסנטימנטלית הוטרדה מן החושניות של מרי, אימליי, איש העסקים הממולח, זעם על חוכמתה. בכל פעם שנפגשו הוא נכנע לקסמיה, אך אז היו מהירוּת מחשבתה, עומקה והאידאליזם הבלתי מתפשר שלה מציקים לו. תירוציו היו שקופים לה; היא ענתה לכל טיעוניו; היא ידעה לנהל את ענייניו. הוא לא מצא בה את שלוותו – וחייב היה שוב להסתלק. ואז באו בעקבותיו מכתביה, מענים בכנותם ובתבונתם. הם היו כנים כל כך; מייחלים בתשוקה שיאמר לה את האמת; בזים לתמרוקים ועושר ונוחות; נטען בהם שוב ושוב – וכפי שחשד: בכנות רבה – שכל שעליו לעשות הוא "לומר, ושוב לא תשמע ממני", והוא לא יכול היה לשאת זאת. הוא השליך את חכתו אל דג רקק, אבל לכד דולפין, והלה משך אותו במים עד שנתקף סחרחורת ואך רצה להימלט. אחרי הכול, אף שגם הוא השתעשע בתאוריות, הוא היה איש עסקים, הוא תלוי היה בתמרוקים ומותרות; "ההנאות המשניות של החיים", הודה, "נחוצות מאוד לנוחותי". ואחת מאלה חמקה תמיד מביקורת קנאתה של מרי. האם היו אלה עסקים, האם הייתה זו הפוליטיקה, האם הייתה זו אישה שלקחה אותו ממנה שוב ושוב? הוא הפך וחכך; הוא היה רב־קסם כשנפגשו; ואז הוא שב ונעלם. לבסוף, כעוסה וכמעט טרופת חשדות, היא סחטה את האמת מן הטבחית. שחקנית קטנה בלהקה נודדת הייתה המאהבת שלו, כך גילתה. נאמנה לעקרונותיה התובעים פעולה, מרי מיהרה להספיג את שמלותיה במים, כדי שיסייעו לה לטבוע, וקפצה מגשר פאטני. אבל היא ניצלה, ואז "גדלות מוחה הבלתי נכבשת", עקרון החירות שאחזה בו מילדות, נעורו שוב, והיא החליטה לחפש שוב את אושרה, ולחיות את חייה מבלי ליטול אגורה מאימליי עבורה ועבור בתה.
בעת משבר כזו היא שבה ופגשה את גודווין, האיש הקטן בעל הראש הגדול, שפגשה כשהמהפכה הצרפתית גרמה לבחורים הצעירים בסומרס טאון לחשוב שזה עתה נולד עולם חדש. פגשה – זהו ניסוח מעודן, כי מרי וולסטונקראפט בעצם ביקרה אותו בביתו. האם היה זה בהשפעת המהפכה הצרפתית? האם הדם שראתה נשפך על מדרכות וזעקות ההמון הזועם שצלצלו באוזניה הם שגרמו לה לחשוב שאין כל חשיבות אם תתעטף במעילה השחור ותבקר את גודווין בסומרס טאון או תחכה שיבקר אותה הוא ברחוב ג'אד? ואילו פרעות מוזרות הביאו את האיש המשונה הזה, שהיה תערובת תמוהה של קמצנות ורוחב לב, של קרירות ורגשות עמוקים – כי את זיכרונותיו מרעייתו לא יכול היה לכתוב ללא עומק הרגש – לחשוב שכך ראוי, לכבד את מרי שרמסה את המוסכמות המטופשות הכובלות את חיי הנשים? דעותיו במגוון נושאים היו יוצאות דופן ביותר, ובעיקר בכל הנוגע ליחסים בין המינים. הוא חשב שעל ההיגיון להשפיע גם על אהבה בין גבר לאישה. הוא חשב שיש רוחניות ביחסיהם. הוא כתב כי "נישואים הם חוק, הגרוע שבחוקים… נישואים הם הסדר רכוש, הגרוע שבהם". הוא האמין כי אם גבר ואישה מחבבים זה את זה, עליהם לחיות יחד ללא טקס או – משום שחיים משותפים מתאימים לאהבה שאינה סוערת – במרחק עשרים דלתות או, נניח, באותו רחוב. ואף יותר מזה, הוא אמר כי אם גבר אחר מחבב את אשתך "לא יהיה בכך משום קושי. כולנו רשאים ליהנות משיחתה, וכולנו נהיה חכמים מספיק לדעת כי מגע חושני הוא עניין טריוויאלי לחלוטין".
נכון, כשכתב את המילים הללו הוא עדיין לא התאהב. עתה, לראשונה, הוא חווה את התחושה והיא מילאה אותו חרש ובטבעיות, הלכה וצמחה "בקצב הדדי" מן השיחות הללו בסומרס טאון, מן הדיונים שעסקו בכל דבר תחת השמש שניהלו כך, באורח לא ראוי, לבדם, בחדרו. "זו הייתה ידידות שהותכה לכדי אהבה…" הוא כתב. "וכשהגיעה שעתו של הווידוי, לא נאלץ צד אחד להיחשף בפני האחר". הייתה ביניהם הסכמה, בוודאי, בנושאים החשובים ביותר; שניהם סברו, למשל, שאין צורך בנישואים. הם המשיכו לחיות בנפרד. אך כשהטבע התערב שוב ומרי הרתה, היא תהתה אם כדאי לאבד חברים יקרים למען התיאוריה. היא סברה שלא, והם נישאו. ואז העיקרון האחר – שלפיו טוב יותר לבעל ואישה לחיות בנפרד – כבר לא התאים לרגשות אחרים שנולדו בה. "בעל הוא חלק נוח מן הריהוט", כתבה. ואכן, היא גילתה כי היא עקרת בית נלהבת. ואם כך, למה לא לשנות גם את העיקרון הזה, ולחלוק קורת גג. לגודווין יהיה חדר משלו, בקרבת הבית, לעבוד בו, והם יאכלו בנפרד אם ירצו – עבודתם, חבריהם, יהיו נפרדים. וכך הם חיו, בהצלחה מעוררת השתאות. בהסדר ששילב בין "החידוש וההתרגשות שבמפגש והעונג העצום יותר שבחיי המשפחה". מרי הודתה כי היא מאושרת; גודווין התוודה כי על אף הפילוסופיה, "מספק להפליא לגלות כי מישהו מעוניין באושרך".
מיני כוחות ורגשות העיר הסיפוק החדש הזה במרי. ענייני חולין העניקו לה עונג בל ישוער – מראה גודווין המשחק עם בתו של אימליי; המחשבה על תינוקם העתיד להיוולד; בילוי של יום בכפר. יום אחד, כשפגשה את אימליי ברחוב, בירכה אותו ללא מרירות. אבל, כפי שכתב גודווין, "אושרנו אינו גן עדן סתמי של תענוגות אנוכיים חולפים". לא, הוא היה ניסיוני, כפי שהיו חייה של מרי מראשיתם, ניסיון לכפוף את מסוכמות בני האדם לצורכיהן של הבריות. והנישואים שלהם היו אך בראשיתם; רבות עוד נכונו להם. מרי תלד. מרי תכתוב ספר שייקרא "העוולות של האישה". תחולל מהפכה בחינוך. היא תרד לאכול למחרת הולדת בתה. היא תעסיק מיילדת ולא רופא – אך זה יהיה הניסוי האחרון שלה. היא מתה בלידה. עצם קיומה היה עצום כל כך, שאף ביגונה היא זעקה, "אני לא יכולה להשלים עם המחשבה שאפסיק להתקיים – שאאבד את עצמי – שלא אוסיף להיות", ומתה, בת שלושים ושש. אבל היא נקמה את נקמתה. מיליונים מתו ונשכחו במאה ושלושים השנים שחלפו מאז קבורתה; ועם זאת, אנו קוראים את מכתביה ומאזינים לטיעוניה וחושבים על הניסויים שלה, ובעיקר על הניסוי הפורה ביותר שלה, יחסיה עם גודווין, ואנו מבינים כי דרכה הסוערת והתוקפנית אל מהות החיים הביאה לה ללא ספק אלמוות: היא חיה ופועלת, היא טוענת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ומבחינים בהשפעתה אפילו כעת, בינינו החיים.
» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: ארבעה שירים מאת המשוררת האמריקנית ריטה דאב, בתרגומה של כרמית רוזן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
