.
החולמים
מאת נדב נוימן
יוהאנס קפלר מת בחמישה־עשר בנובמבר, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה לי שהנה, כל ניסיונותי לקשור בין הדברים בצורה מעניינת שלא כוסתה כבר מכל הכיוונים עלו בתוהו, הגיע יאקו גרדנר, המוזיקאי ההולנדי בעל השיער הארוך והמראה הנשי והחיבה לצדדים המוזרים שבקיום, והפיח בי תקווה, תקווה שתתנפץ לחופי האוקיינוס האטלנטי בליסבון, שאת הלחות שעלתה ממנו אפשר היה לחוש היטב ברחובות בירת פורטוגל, שאליה הגעתי בהזמנתו של גרדנר, שלושה ימים לאחר שיחתנו הראשונה.
מה לא נאמר על גולדמן, ישראל וצזאר, על שוטטותם חסרת התוחלת ברחובות תל אביב, על ניסיונותיהם להבין או לכסות או להתעלם מ"הוויית הקיום" כפי שכינה זאת גולדמן, שהאובססיה שלו למסתרי היקום הביאה אותו לתרגם את הספר "סומניום" של קפלר, שקארל סייגן ואייזק אסימוב כינו יצירת המדע הבדיוני הראשונה, או בעצם לא לתרגם אלא להתאבק איתו כפי שנאבק בליין אומלל בלילה הבורח ממנו והוא מנסה להיאחז בו כאילו שבו טמונה ההבטחה למשמעות.
הפכתי ב"זכרון דברים" והפכתי, והתרשמתי כמו כולם מהתיאורים המדוקדקים של הירח ומהמסע אליו שמתוארים ב"סומניום" שנכתב ב-1608, שלוש מאות וחמישים שנה לפני שמסע כזה היה אפשרי בכלל. חשבתי לכתוב על הקשר בין קפלר והמהפכה המדעית של המאה השבע־עשרה למיסטיקה האזוטרית של אותה תקופה ועל הנזילות בין שני התחומים שאינם כה נפרדים כפי שחושבים לרוב, ועל האופן שבו התפר בין החילוניות האקזיסטנציאליסטית של שבתאי לתמות הרוחניות יותר ב"זכרון דברים" משתקף בעניינו של גולדמן בקפלר, ועל השם שבתאי עצמו שנושא בחובו אי אלו רמזים לעניין זה, אלא שלא הצלחתי להביא את עצמי לנסח משהו קוהרנטי וברור. ואז, בנובמבר של השנה שעברה גיליתי אלבום חדש – ואולי לא נכון לומר גיליתי, שכן הוא התגלה בפניי כמו מלאך שמופיע בדיוק ברגע הנכון, כפי שהם תמיד עושים – אלבומו השלישי של מוזיקאי שתמיד היה חביב עליי אך מעולם לא החזקתי ממנו יותר ממבצע, אף כי מצוין, של רוק פסיכדלי בהשראת הבריטים המוזרים שהמשיכו לעשות מוזיקה מסוממת ומעט מסתורית כמו יער בשעת דמדומים, גם כשזה כבר לא היה באופנה כמו ב-1967, יאקו גרדנר. האלבום נקרא, הפלא ופלא, "סומניום".
"סומניום" הוא מעין פסקול מדומיין לסרט שנעשה על פי הספר בראשו של גרדנר, ונוזל מהזיית אמביינט לחלום חלל אלקטרוני, שמזכיר לפרקים אמנם להקות גרמניות משנות השבעים או את פינק פלויד בתקופתם הניסיונית יותר, אך אינו תחום בגבולות של מחווה בלבד ומהווה יצירה עצמאית ורלוונטית, שמהדהדת את רדיוהד ואת אייר, ונשמעת כמו סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת באותה מידה שהיא מחוברת למקורותיה מלפני ארבעה עשורים. השאלה מאין הגיעה קפיצת המדרגה הזו ביצירתו של גרדנר לא נתנה לי מנוח, במיוחד כשבראשי מתחברות ומתנתקות בלי הפסקה נקודות השקה בין האלבום, הספר של קפלר והשיטוטים הגולדמניים שגילמתי בגופי, בהיותי חבר באחוות המשוטטים חוצת הגבולות והזמנים. קראתי ראיונות עם גרדנר שבהם סיפר כיצד רעיונות מגיעים אליו בדיוק כשהוא זקוק להם, ושבהם התגלה בבירור הדמיון מעורר ההשראה שלו, למשל בקשרים שהוא מצא בין ממציאים ואלכימאים הולנדים בני המאה השבע־עשרה והמיצג שהוא תכנן עבור השקת האלבום, כולל סיפור מומצא שבו קפלר, שעבד בפראג אצל קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני, שהיה בבעלותו חדר הפלאות הגדול בעולם ("חדר פלאות" הוא שם אלבומו הראשון של גרנדר), פגש בטירתו את ההולנדי המשונה קורנליוס דרבל, שהמציא כביכול מכונה בשם וולווריום שמעוררת חלומות, ועוררה בקפלר את החלום שעליו ביסס את "סומניום". אחר כך התברר לגרדנר, ולי שקראתי את הריאיון הזה, שדרבל, קפלר ורודולף השני אכן נפגשו בתקופה שבה קפלר כתב את "סומניום". החלטתי ליצור קשר עם גרדנר.
נכנסתי לאתר שלו, לחצתי על "Contact", ושם הופיעה כתובת המייל של המנהל האישי שלו, נילס פוסט. "נילס היקר", כתבתי לו, "שמי נדב נוימן ואני עיתונאי מישראל. אשמח לראיין את יאקו לרגל צאת אלבומו החדש. אינני יודע אם אתם מודעים לכך, אבל ל"סומניום" יש חשיבות תרבותית מסוימת בישראל, שכן הוא מופיע באחד הספרים החשובים שנכתבו כאן אי פעם". לאחר מחשבה מחקתי את המשפט הזה וביקשתי בפשטות את מספר הטלפון של גרדנר כדי לראיין אותו. למרבה הפתעתי, כבר למחרת נילס ענה וציין שהוא יהיה פנוי ביום שלישי בשעות הערב, והוסיף את מספר הטלפון שלו.
היו לי יומיים לחשוב על השאלות והנושאים שברצוני לשאול אותו ולסדר את המחשבות בראש. קראתי שוב, ברפרוף אמנם, את "זכרון דברים", וסימנתי לי את המקומות שבהם בולט העיסוק ביקום, בקפלר, ב"סומניום", במוות, בגלגולים, בעולם שמעבר. חשבתי על כך שגרדנר חולק את שמו עם מייסד הוויקה. שמעתי את שני אלבומיו הראשונים, קראתי את מילות השירים, וחרשתי על האלבום החדש והאינסטרומנטלי. בדרך לעבודה שמעתי את המוזיקה שלו וגם בדרך הביתה, ובאוזניות במשרד, בזמן שערכתי כתבות על נושאים שאינם קשורים כלל וכלל, וחשבתי עליו והקדשתי את כל כולי לריאיון הזה. אני אוהב להיות מוכן לראיונות אבל הפעם הרגשתי שיש פה משהו מעבר, חיבור בין נושאים שגורמים לי להרגיש שאני חי, שהנפש שלי מתרחבת מהם. זה לא היה רק ריאיון, אלא הדברים שעבורם אני קם בבוקר, שהוויית הקיום שלי תלויה בהם.
יש משהו מטריד בשירים של גרדנר, הבטחה מאיימת שיש משהו מעבר, בצד השני, שיעטוף אותך אם רק תיתן לו, ובסוף תהיה חייב לתת לו, ואז לא יהיה עוד. לא יהיה עוד מה, על מה כבר יש לוותר? הרי זו התהייה הגולדמנית. "עכשיו אתה בצל, שם אין דבר, אתה תדע שמאוחר מדי", הוא שר באחד משירי האלבום השני "היפנופוביה", הלוא היא פחד משינה וממה שיתגלה בה, "התחבא עכשיו מכולם, כשהזמן יגיע תבין למה הפכת". והמוזיקה פופית ומהפנטת, מזמינה אותך בנועם אל המקום המאיים ביותר שניתן להעלות על הדעת, וכך התחלתי להרגיש לגבי שיחתי המתקרבת עם יאקו. מדי פעם קראתי לו בשמו הפרטי ביני לבין עצמי כדי להתיידד איתו, כי מדוע שאחשוש ממוזיקאי חביב ואינטליגנטי שאפילו מזכיר לי את עצמי, או את העצמי שאני מדמיין, והרגשתי שהשעות הנוקפות עד השיחה מושכות אותי אל הטלפון כמו נחש מהפנט, כורכות את הזמן סביבי ומהדקות עוד ועוד, עד שהגיע ערב יום שלישי והחלטתי שדי עם השיגעון הזה ונשמתי וניפחתי את הריאות כדי לשחרר ממני את אחיזת החנק. קמתי מהספה שבסלון וחייגתי.
"הלו?", ענה קול נעים בצד השני.
"יאקו?", שאלתי.
"כן, זה יאקו".
"היי, זה נדב נוימן מטיים אאוט תל אביב, מישראל".
"אה, שלום!", הוא השיב בעברית.
"דו יו ספיק היברו?", שאלתי בחיוך.
"קצת", הוא ענה וחזר לאנגלית. "אני אוהב שפות, הן כמו דלתות בראש לאזורים אחרים בעולם, אתה מבין?". גון קולו היה לא ממש נערי, אך משהו באינטונציה שלו גם לא היה מבוגר לגמרי. כמו נער שנתקע במנהרת השנים.
"לגמרי, לגמרי", עניתי. "מצחיק שאתה יודע קצת עברית. אתה יודע, חשבתי להגיע לזה אחר כך אבל 'סומניום' של קפלר נתן השראה לא רק לך אלא גם לסופר מאוד מפורסם אצלנו שכתב בעברית. אני מניח שאתה לא מכיר אותו".
"אההה".
"כן, הוא כתב על דמות שמנסה לתרגם את הספר ולא מצליחה…".
"אהה, תשמע, אני חייב לנתק. אני מתנצל".
נותרתי המום לרגע עם הטלפון מול הפנים. הוא לא נשמע כאילו קרה מקרה חירום שבעטיו היה מוכרח ללכת, אבל היה שמץ של בהלה בקולו והוא הגה את המילים כאילו ברגע שיצאו מפיו נחתה עליו הבנה נוראה, כאילו לפתע הפך לאדם אחר, כאילו התעורר משינה ומצא את עצמו במקום לא מוכר. אולי טעיתי כשקפצתי מיד לנושא הזה, אבל מצד שני מה זה משנה, למה שינתק כך באופן פתאומי ומוזר, מה עוד שהשיחה נפתחה בטון נחמד וחיובי כל כך, שחשבתי שהיא תעבור בקלות ולא תהיה מביכה ומגומגמת. תהיתי אם להתקשר שוב אבל זה נראה לי מעשה חסר נימוס, אז פתחתי את המייל כדי לכתוב שוב לנילס, וגם כאן עצרתי את עצמי. הייתי מאוכזב ומבולבל.
למחרת בבוקר פתחתי את המחשב ובתיבת המייל חיכתה הודעה מיאקו בעצמו. "אני מתנצל על אתמול", הוא כתב, "אולי עדיף בעצם שתבוא לסטודיו שלי בליסבון? נעים כאן עכשיו ונוכל לדבר לעומק, אני חושב שיש לנו נושאים משותפים שנוכל לדבר עליהם בהרחבה פנים אל פנים. אני מחכה לך".
אם שיחת הטלפון הייתה מוזרה, זה היה מוזר פי אלף. למעשה, מעולם לא דמיינתי דבר כל כך משונה, שמוזיקאי הולנדי יזמין אותי, עיתונאי מישראל, לטוס אליו כדי לראיין אותו, מפני שעל סמך דקת שיחה אחת הוא בטוח כל כך שיש לנו נושאים משותפים. זה היה כל כך ביזארי שהבנתי שאין מה להעמיק בנושא, או שאסע או שלא, וכמובן אחרי יום של לבטים החלטתי לנסוע. כך או כך זו תהיה הרפתקה ומזמן החיים לא זימנו לי הרפתקה שאין בינה לבין היומיום דבר. בת הזוג שלי הבינה את המשיכה לעניין המשונה שהסתמן כאן אבל העוותה את פניה ואמרה שזה נשמע לה מוזר מדי, אך בסוף הסכימה שבמקרה הכי גרוע הרווחתי חופשה קצרה בליסבון. הודעתי בעבודה על חופשה של כמה ימים והזמנתי כרטיס, כפי שתמיד רציתי לעשות, ממש ליום המחרת, כמו עיתונאי חוקר או איש ביון. ארזתי תיק עם מעט בגדים, לקחתי איתי את "זכרון דברים" ואת הקינדל ובו "סומניום" של קפלר ונסעתי לנמל התעופה.
הגעתי לליסבון בצהריים אחרי אחת־עשרה שעות שכללו עצירה באיסטנבול. הייתי עייף מכיוון שלא הצלחתי לישון ברציפות והחלטתי לא להסתבך במטרו אלא לקחת מונית ישר לרובע באישה, שבו, כך כתב לי יאקו, נמצא הסטודיו שלו, עם נהג משופם ואדיב שהצביע מדי פעם אל מחוץ לחלון – שנכנסה דרכו רוח נעימה וקרירה, אך לא מעיקה כמו בארץ בתקופה הזה של השנה – על מונומנטים ובניינים מרשימים וגדולים, והוריד אותי ברחוב da Misericórdia. מזג האוויר היה נהדר. השמש הייתה גבוהה בשמיים וכשעמדתי על המדרכה המשובצת לבנים לא סדורות, לצד פסי החשמלית ובינות לבנייני רכבת צהובים, אדומים וכתומים ומרפסות זעירות ומסוגננות, חשתי את מה שאני מרגיש תמיד כשאני מגיע לעיר אירופאית גדולה, שילוב של הרגשה ביתית עם זרות נעימה ותחושת נרדפות קלה, מין רצון לשבת על שפת המדרכה ורק להביט בעוברים והשבים עד שיתפסו אותי, לא ברור מי, אבל מישהו כבר יעשה זאת.
הקצתי מהשכרות הזמנית הזו וחיפשתי את פינת הרחוב שאליה כיוון אותי יאקו, ואחרי תעייה של כעשר דקות ברחוב מצאתי את הבניין, פתחתי את השער, חלפתי על פני אופנוע שחנה בחצר, המשכתי לאורך הקיר הימני וירדתי בגרם מדרגות קטן שהוביל אל מעין קומת מרתף חיצונית. הדלת הייתה פתוחה למחצה ומתוך המקום נשמע המהום רציף ונמוך שאליו הצטרף צליל נקישה איטי, דפקתי והמתנתי כמה שניות אך לא נשמע קול עונה, פתחתי מעט את הדלת, ובחלל, שהתגלה כאולפן מלא מקיר לקיר במקלדות, סינתיסייזרים, רמקולים מסוגים שונים, גיטרות וכלי הקשה, ישב על כיסא חום בעל משענת מעוגלת בחור עם שיער חלק עד הכתפיים, פניו למסך המחשב, ראשו מואר בצהוב מתחת למנורה גדולה שהייתה מקור האור היחיד בחדר שתריסיו היו מוגפים. הוא ניגן באחד הסינתיסייזרים ויצר צלילים משתרגים ומדיטטיביים שהדהדו מקירות האולפן, שהיו מכוסים בספוג מיוחד ואקוסטי בצבע חרס, כמו כלי הקרמיקה הרבים שהיו פזורים בחדר. קערה ובה ענבים עמדה על מגבר גיטרה ובקבוק אלכוהול כלשהו עשוי קרמיקה נח על מגבר אחר.
"יאקו", קראתי אל פנים החדר. הוא הסתובב ומבט של תהייה על פניו. "אני נדב, מישראל". "נדב!", הוא קרא בשמחה והזמין אותי להיכנס. התיישבתי לבקשתו על מיטת ברזל ישנה שעמדה בין כמה מגברים, מכוסה בבד צמרירי גס עם כמה קישוטים בירוק דהוי. "אתה רוצה לשתות משהו?", הוא שאל ואני הנהנתי. הוא פתח בקבוק קוניאק שהיה מונח על השולחן לצד תמונה בשחור־לבן של בחורה צעירה מחייכת. "דודה שלי", הוא אמר, והחיוך הסגיר את הקרבה המשפחתית, מעין חיוך מבויש שחשף מראה נערי, כמעט אנדרוגיני. הוא לבש מעיל סגול מבד קל שהגיע עד הברכיים, מעל חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס ולרגליו היו מגפיים חומים. ליד התמונה ועל המדפים שמעל השולחן עמדו ערימות של ספרים, ספרי עיון ואנציקלופדיות מסוגים שונים, שהוארו באורה של מנורה עומדת שהכן שלה היה בצורת נחש מוזהב ועליה כיסה אהיל בד אדום מעוטר בגדילים זהובים, ומתחת לשולחן נחו משקולות. לא רציתי לחטט ולכן החזרתי אליו את מבטי כשמזג שתי כוסות. "לחיים", הוא אמר בעברית ואני חזרתי אחריו בחיוך. "צריך לשמור על הגוף", הוא אמר והחווה בראשו אל המשקולות, "זה נותן הרגשת חיים אחרת לגמרי. אני מקווה שהייתה לך טיסה נעימה". עניתי בחיוב, לגמנו מהכוסות ושאלתי אותו אם הוא בכלל מוצא זמן לקום מהכיסא שעליו הוא עובד כדי לעשות ספורט, מכיוון שאני לא מצליח כמעט לעשות זאת. גמגמתי משהו כזה כדי לשבור את הקרח, והוא אמר שוודאי, פעם בשעה הוא קם ממקומו ועושה כמה תרגילים, שהרי זה הכרחי כדי להצליח לשלב כראוי בין רוח לחומר והוסיף שאני בטח מבין זאת. הוא חיסל בגמיעה את כל הקוניאק שנותר בכוסו ומילא אותה שוב. היה נדמה לי שאני מבין על מה הוא מדבר ולכן הנהנתי, ושאלתי אם זו הסיבה שהוא הזמין אותי הנה, מפני שאני בטח מבין זאת, והוא צחק. למראית עין הייתה רוחו מרוממת, אבל בזוויות הפה ובעיניו הירוקות היו עצבות ולאות, שלא יכול היה לכסות עליהן.
"אכפת לך שאקליט את השיחה בינינו?", שאלתי, והוא השתהה לרגע, הניח את הכוס על השולחן ומולל בידו את אחד הגדילים שבאהיל, "אני מעדיף שלא", הוא אמר ומיד חייך כשראה את ההפתעה על פניי, שניסיתי להסתיר ללא הצלחה. "אולי אני פשוט אספר לך למה הזמנתי אותך לכאן", הוא אמר. "אולי", חזרתי אחריו בקור רוח ובציפייה.
"זיכרון המתים גורם לי לשמחה. המוות הוא הדבר האמיתי בחיים ואין מה לפחד מפניו. גם מוזיקה, גם ספרות, גם אני ואתה, כולנו חלק מזה".
"אה הא", המהמתי כמנסה להבין לאן זה הולך.
"אבל אי אפשר לחיות פעמיים, אפילו דוסטוייבסקי חי רק פעם אחת", הוא המשיך, וכאן משהו נראה לי יותר מוזר ממוזר. האם יכול להיות שהוא מצטט מ"זכרון דברים"? המחשבה הזו העלתה לחלוחית בעיניי והלב שלי החל לדפוק מהר. מה קורה כאן. החלטתי פשוט לשאול אותו: "הסופר שסיפרתי לך עליו בטלפון, הספר הזה, יכול להיות שאתה מצטט ממנו עכשיו? אתה מכיר אותו?", והוא נעמד והחל לצעוד בחדר מצד לצד. "הזמנתי אותך לכאן כי אני חושב שתוכל לעזור לי במשהו. הספר הזה שאתה מדבר עליו, זה לא ספר, זה החיים, זה אמיתי, אתה מבין? מעולם לא היה לי אבא. אמא שלי הייתה מכשפה והיא גידלה אותי לבד. תמיד קיבלתי את זה ככה, ובכל מקרה העדפתי להשתקע באמנות, במוזיקה, כדי לא להתבלבל. לפני כמה חודשים גיליתי שאמי הייתה מתנדבת בקיבוץ בישראל. התחלתי להתעניין ולחקור אותה והתברר ששם היא הכירה את אבא שלי. גרדנר זה לא השם שלי, כך היא קראה לאבא שלי, בעיצורים הולנדיים יותר. במקום ל' – ר'. במקום מ' – נ'. במקום נ' – ר'. במקום גולדמן, גרדנר. אמא שלי מעולם לא גילתה לי את שמו של אבי, היא רק אמרה לי שהוא היה דייג".
המשפט האחרון, היה נדמה לי בסחרור המחשבות, הוא משפט שאומר הילד המספר ב"סומניום" של קפלר. מה קורה כאן. היה לי עסק עם משוגע, לא היה בכך יותר ספק. נסעתי לליסבון בהזמנת אדם משוגע ועכשיו אני יושב בחדר במקום זר, עם הולנדי שחושב שהוא בנה של דמות ספרותית ישראלית, או שהוא דמות ספרותית איסלנדית שנכתבה על ידי גרמני, או שניהם יחד. כך או כך לא הצלחתי לחשוב על משהו חכם לומר ופשוט בהיתי בו.
"אני יודע שזה הרבה לעכל, אבל אל תדאג, היה לי ברור מההתחלה שאתה האדם הנכון, ברגע שהעלית את הנושא בטלפון, זה ממש כאילו הגעת בדיוק כשהייתי צריך אותך". הוא מזג עוד קוניאק והרים את הכוס והחווה בידו אליי. שתינו.
"אז אבא שלך זה גולדמן?".
"כן. מאז שגיליתי את זה הבנתי הכול, את השיטוטים בכל אירופה, את חוסר התוחלת שאני מרגיש כלפי הכול, את חוסר האפשרות להתיישב, פשוט להתיישב, אתה מבין? אני יודע שאתה מבין. הסתמיות של הכול שיגעה אותי. פתאום הכול הגיוני, פתאום אני מבין את משימת חיי, לדברים יש שוב משמעות".
התחלתי לחשב בראש את הפרש השנים בין גרדנר לגולדמן, בין שנת לידתו של גרדנר לזמן הכתיבה של הרומן, אבל מדובר ברומן, המחשבה הזו כל הזמן קפצה ולא הצלחתי להבין אם הוא מבין את זה או לא, או אולי אני מפספס משהו.
"עכשיו, כשאתה הגעת, אוכל סוף־סוף לפגוש אותו, את אבא שלי".
"איך?", בשלב הזה הפה שלי דיבר באופן אוטומטי והרגשתי איך המבט שלי הופך מזוגג. כמעט לא הייתי שם. חלק קטן בעצמי אמר לי להסתובב וללכת משם אבל לא הצלחתי לקום מהכיסא.
"אמנם למדתי עברית אבל אני צריך דובר שפת אם. אני לא רוצה להגיע לא מוכן. אנחנו ניסע יחד לירח, לשם הוא נסע, הוא לא התאבד כמו שכולם חושבים. לא סתם הוא תרגם את 'סומניום'".
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לקום מהכיסא כדי להסתלק משם, ראשי היה מעט סחרחר מהקוניאק, והוא שלח יד ונעל את הדלת. השתרר חושך, ורק הנורות של הסינתיסייזרים והמגברים האירו מעט את החדר, שהחל לקבל חזות של חדר בקרה מוזר. "היציאה היא מהחדר השני, בוא נלך", הוא אמר, ואני הלכתי אחריו. הוא היה משוגע לגמרי, לא היה ספק בכך, אבל הוא לא נראה מזיק, היה נדמה לי שעדיף לזרום איתו מאשר ליצור סיטואציה לא נעימה, ולקוות שבקרוב כל הדבר הזה יסתיים ואוכל ללכת בלי לעורר מהומה. הוא הוביל אותי לחדר קטן שיצא מהאולפן, חדר ריק לגמרי, ללא חלונות כלל, מלבד זגוגית גדולה לאורך ורוחב התקרה שדרכה נראו השמיים, שבינתיים הפכו מעט סגלגלים לקראת הערב, ובמרכזה קופסת מתכת, מעין קובייה עשוית פח או דבר־מה דומה, בגודל של אוהל בינוני, וחוטים משתרגים סביבה וסביב ארבע רגליים קצרות ועבות העשויות חומר שחור, שעליהן עמד כל המבנה הזה, שנראה כמו מחשב עתיק וחלול שהפנים שלו התהפך וכיסה אותו – בלגן שלם של מתכת ופלסטיק. חייכתי ופערתי את עיני. "זו חללית!", הכרזתי, והוא הנהן, גאה, וסיפר שלקח לו חודשים ארוכים למצוא את המקום הזה, שהוא שקט מספיק כדי לבנות את החללית, מרווח מספיק כדי לתפקד גם כסטודיו וגם כחדר בקרה, וגם כולל חדר שממנו יהיה אפשר להמריא. עמדתי עם אדם זר בחדר שבו עמד מתקן שהוא טען שהוא חללית. לא יכולתי שלא לצחוק. "אתה באמת מתכוון להמריא?" שאלתי. "אנחנו", הוא ענה. "מיד נזמן את הרוחות, אימא שלי לימדה אותי לעשות את זה".
בין החוטים היה גם כבל צבעוני ועבה שנמתח מגוף החללית אל האולפן. "היכנס!", הוא קרא בחיוך. התכופפתי ונכנסתי, המום. הייתי מעט מטושטש. הקירות היו מבהיקים. היו שם שמשה קטנה, שלושה מחוגים גדולים ושתי מקלדות של סינתיסייזר כלשהו. ישבתי במושב הימני מבין השניים והבטתי בו. "חכה רגע, אני אפעיל את הסינתיסייזר הראשי", הוא אמר ויצא אל האולפן, ואחרי מספר שניות נשמע המהום שהלך והתגבר, נחלק לשניים ואז לארבע ואז לשמונה והחל לתקתק כפעימות לב בתדירויות משתנות. אחר כך הוא נכנס, התיישב לצידי ואמר: "אתה מוכן?". הוא נתן לי שתי חתיכות צמר גפן רטובות והורה לי להכניס אותן לנחיריים, "כהוראת הרוח המורה". בשלב זה תהיתי אם לא יהיה חכם לחייך, לומר יפה שלום, ולצאת משם, אבל משהו הותיר אותי בפנים. על חוויה משונה וייחודית כל כך קשה לוותר, וגם תהיתי מה יקרה ברגע שנהיה אמורים להמריא, איך הוא יסביר את הכישלון, מה הוא יגיד, ואולי כל זה הוא בדיחה מוטרפת שמתקרבת לשיאה. כך או כך, הדמות שנבנתה מול עיניי עמדה בפני רגע מכריע, רגע האתגר הגדול ביותר שלה, רק על זה חשבתי והחלטתי שלמען הספרות אישאר.
"מוכן", אמרתי והכנסתי את חתיכות הצמר גפן לנחיריי ולבי החל לדפוק בתיאום עם הצליל האלקטרוני שברקע, שהלך והתגבר. "אל תדאג", יאקו אמר, "אם קראת את 'סומניום' כבר בטח ניחשת ששמתי לך בקוניאק חומר הרדמה, אין ברירה, זה בשביל המסע". הכול התחבר לי עכשיו, ועם זאת הייתי חלש מכדי להגיב. הוא הצביע על ראשו ואז לכיוון התקרה, הדליק את המקלדות שבתוך החללית, סגר את הדלת וארשת פניו נהייתה רצינית. הוא מלמל משהו בשפה שלא הכרתי, זו לא הייתה הולנדית, והחל לנגן קטע מיצירה שזיהיתי כ"שבתאי" של גוסטב הולסט, אחד משבעת החלקים של הסוויטה הידועה "The Planets", שהמלחין האנגלי כתב בזמן מלחמת העולם הראשונה. בזמן שניגן גרדנר הביט בי ואמר: "אתה יודע מה כתוב על המצבה של קפלר? 'הרוח המריאה לשמיים, הגוף צללים יעטפוהו'", ואז הוא שילב בין שתי המקלדות ליצירת כוח מוזיקלי שדימה תזמורת קטנה, ועם המקבילה האלקטרונית לתופי הטימפני שנכנסו בשיאה של היצירה, לצד כלי נשיפה מסונתזים, החל להישמע רטרוט של מנוע והחללית החלה להזדעזע ולרטוט, "זה קורה!", הוא אמר, "זה קורה!", וידיו הכו במקלדות צלילים מחרישי אוזניים. הבטתי למעלה והחלון הקבוע בתקרה נפתח לשניים, השמיים הפכו חשוכים וצל כיסה את הירח, הבטתי למטה מבוהל ומעין פיצוץ זעזע את החללית וזו זינקה למעלה באחת, יאקו צחק אחוז טירוף וצעק "אבא, אבא, זה אני, דוראקוטוס! אני בא הביתה, אבא! אני בא הביתה! אבא!".
אחר כך הכול השתתק. הדממה היממה אותי. נדחפתי לתוך עצמי, התמתחתי והתכווצתי כאילו קרעו אותי כוחות משיכה של שני כוכבים למעלה ולמטה, אבל היה בזה משהו נעים ואף מרגיע, ולפתע זה נפסק ומצאתי את עצמי על הטיילת. התיישבתי, תפסתי את הגב והסתובבתי לאחור. צלצולי הפעמון של היצירה שנותרו באוזני התמזגו עם צלצולי פעמוני הכנסייה. מלבדם השתרר שקט שרק גלי הים המתנפצים הפריעו. הפנסים הטילו צל על אבני השפה. רוח הכתה בי. הבטתי סביבי, הלום. חתיכות פח ורכיבי אלקטרוניקה היו זרוקים, שבורים. במרחק מה ממני עמדו דוכני מזון ותכשיטים לתיירים, אדם שמוכר גלויות עבר לידי ושאל אם אני רוצה לרכוש גלויה לפני הנסיעה הביתה. הוא נתן לי יד וקמתי על רגליי, השבתי בשלילה בנימוס והודיתי לו. מול הים ישבו אב ובנו, מביטים אל האופק, צל ארוך כמו הזמן נמתח מהספסל. השמיים היו שחורים. הירח החל להתגלות.
נדב נוימן, משורר, כותב ועיתונאי. יליד 1988, מתגורר בתל אביב. ספרו הראשון, "נעמן", פורסם בהוצאת רעב ב-2015. שיריו מתפרסמים בעיתונים וכתבי עת שונים. ספרו השני צפוי לצאת לאור ב-2019.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "התחפשות", סיפור מאת מחברת בשם בדוי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
