.
קריאה בשירו של ירון גילת, "טיול עם בְּני"
מאת גיא פרל
טיול עם בְּני
יַעֲרִי שֶׁלִּי
כִּסְבַךְ בֵּין עַרְבַּיִם
כְּמִכְשׁוֹל פָּרוּץ
מָה לְךָ עֵינַיִם
וְאָב רָצוּץ
מָה לְךָ הָאוֹר הַזֶּה
הַבֵּט אֶל תּוֹכְךָ
הַבֵּט בְּחֹרֶף
תְּנוּבַת הָעֲנָנִים הַשָּׁנָה
דַּלָּה
הַבֵּט אֵיךְ צִפּוֹרִים
אֵיךְ יָמִים חוֹלְפִים
שֵׁב וְרוּץ לְךָ
אוּץ
הַסְכֵּת
הָסֵר סָפֵק
מָה אַתָּה מַחְמִיץ
בַּחוּץ
שיר זה, מתוך ספרו של ירון גילת זֵר התפרקות אדום, משך אותי לקוראו שוב ושוב. גם בקריאה שנייה ושלישית הוא נותר מתעתע ובלתי ברור, אך כדרכה של שירה טובה הוא העביר בי תחושות עזות גם כשלא יכולתי להמשיגן. במקרה זה התעתוע גדול במיוחד, משום שבקריאה ראשונה השיר מציע לקורא דרך פשוטה להבינו: לכאורה, האב קורא לבנו שלא להיחשף לקשיי המציאות ובכללם לאביו העייף, אלא להפנות מבטו אל עולמו הפנימי. אולם בקריאה נוספת מתברר כי השיר לכל אורכו חותר תחת משמעות זו ומפרקה.
מתחת לרובד המשמעות הראשון, שאליו מכוונת גם כותרת השיר – "טיול עם בני", מסתתר לתחושתי רובד נוסף, העוסק בטשטוש ההבחנות בין האב לבנו ובין הפנים לחוץ. תהליך הטשטוש מתחיל בשלוש השורות הראשונות – "יערי שלי / כסבך בין ערביים / כמכשול פרוץ". לכאורה האב פונה אל בנו בשמו, אלא ששני הדימויים העוקבים אינם תואמים את האופן שבו היינו מצפים שהאב יחווה את בנו האהוב. אלו דימויים קודרים החותרים תחת רובד המשמעות הראשון ומעוררים בתודעתנו את האפשרות ש"יערי שלי" הוא למעשה "היער שלי", כלומר היער המשתרע בפנימיות האב. מרגע שקראתי את השיר מבעד לאפשרות פרשנית זו, תאמה בעיניי שעת בן הערביים את תחושת האב במחצית חייו מול זוהר הילדות של בנו. האב הרצוץ חש כסבך מאפיל וכמכשול שהבן פורץ דרכו אל המשך חייו. התעתוע ממשיך גם בשורות הבאות – הבן מתבקש להתבונן פנימה כדי להתרחק מן היער, אך המראות המוצעים לעיניו ולעיני הקורא הם מראותיו של היער, כפי שהם ניבטים לעיני האב – שוב הם קודרים, אינם תואמים את עולמו הפנימי המקוּוה של ילד, ואין בהם נחמה כי אם חורף, דלות וחלוף השנים.
התעתוע בשיאו. משאלתו הגלויה של האב היא לשחרר את בנו מן המציאות הצבועה בצבעי עולמו הפנימי, אך השיר מעורר בקורא את תחושת הבלבול והספק שדומה שהאב חש בנוגע למידת הצלחתו לעשות כן, והדבר שב ומחייב עוד יותר את פעולת ההיחלצות המיוחלת עבור הבן. "שב ורוץ לך / אוץ" מבקש האב. על פי רובד המשמעות הראשון זהו משפט הגיוני – כבתהליכים מדיטטיביים רבים העצירה והישיבה משרתות את ההתבוננות פנימה. אולם על פי רובד המשמעות השני זו בקשה פרדוקסלית המחזיקה את איכותו המתעתעת של השיר כולו. כבדותו של האב ואיכות הסבך והמכשול שבו עוצרות את הילד, ובה בעת פועלת למולן המשאלה המרגשת שלו עבור בנו – תנועה קלילה ומשוחררת מנטל האב.
על פי שני רובדי המשמעות גם יחד, אני קורא שיר זה כשיר פרידה בין האב לבנו. שורת הסיום – "הסכת / הסר ספק / מה אתה מחמיץ / בחוץ" – מפלחת את הלב בשל המרירות העולה ממנה. כגודל ניסיונו של האב לטעון שאין החמצה בפרידה בין השניים, כך עולה טעם ההחמצה בפיו של הקורא. בן מחמיץ אב ואב מחמיץ בן בפרידה המתמשכת והבלתי נמנעת בין שניהם. עלתה בי אסוציאציה לעקדת יצחק בהיפוך תפקידים – האב מפציר בבנו לעקוד אותו, את האב, להותירו בסבך, להפריד את גורלו מגורל אביו, ולא להביט לאחור.
ירון גילת, "זֵר התפרקות אדום", פרדס שירה, 2018.
» במדור וַתִּקרא בגיליון המוסך הקודם: הדס גלעד קוראת שיר אהבה של שרון אולדס
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
