האדונית והרוכל – אלגוריה ופשרה

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים

עגנון בחדר עבודתו. מתןך אוספי הספריה הלאומית

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים. אלו שתי הדמויות היחידות המרכיבות את סיפורו של עגנון 'האדונית והרוכל'.

האווירה המסתורית של הסיפור מתרחשת בבית בודד ביער, שאין לדעת היכן הוא, ואין לדעת באיזה זמן מן הזמנים הוא עמד ביער. הסערה הנוראה, והרמזים הפזורים על פני הסיפור מאותתים לקורא שלפניו סיפור אימה.

העלילה מתחילה כאשר האדונית רוכשת מהרוכל המתדפק על דלתה סכין ציידים. על פי המוסכמה הצ'כובית, לסכין השחיטה המופיע במערכה הראשונה מזומן תפקיד במערכה האחרונה.

אמנם, סכין השחיטה לא שוחטת לבסוף את הרוכל, שניצל בעור שיניו, אך היא משמשת את האדונית כדי לפצוע את עצמה, ולמעשה להרוג את עצמה.

סיפורה של הלני הערפדית, ויוסף הרוכל, הוא לא רק סיפור אימה משובח. כידוע, הוא גם אלגוריה חשובה ומצמררת שכתב עגנון על  העם היהודי וקיומו בגלות.

 

בסער

את הסיפור 'האדונית והרוכל' פרסם עגנון לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ 'בסער' שיצא בעריכת יעקב פיכמן, ובהוצאת אגודת הסופרים העבריים. זהו קובץ אשר נועד למתנדבים העבריים שלחמו בשורות הצבא הבריטי כדי לחזקו במערכות מלחמת העולם השנייה.

 

שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן
שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן

 

בפתח המאסף המיוחד 'בסער' כתב עורכו יעקב פיכמן:

"עלים אלה, שסופרי ישראל מגישים שי לחיילת ולחייל העבריים, אינם עלים לתעמולה, אינם גם דברים ממצים את כל עומק הטרגיות הישראלית בשעת בלהות זו, כי אם ספר על גורל ישראל, ובראש ובראשונה אות אהבה ואות הודיה עמוקה לאלה ששמעו לקול לבבם וקידשו את שמנו והצילו את כבודנו, כבוד ישראל, וגוללו מעלינו, לוא גם במקצת, את חרפת המסתכלים, העומדים על הדם השפוך בידי אויב, שקם להשמידנו בכל מקום שתשיגנו ידו הארורה".

לאחר דברי הפתיחה של פיכמן, עורכו של המאסף, צורפו שלושה גילויי דעת  וקריאות. הקריאה האחת, מטעם אגודת הסופרים, מסבירה את מטרתו של המאסף:

גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים
גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים

"המאסף הזה אינו מתיימר לשמש ביטוי למוראים אלה. הוא אינו בא אלא לציין, כי רוח היוצר העברי מתיצבת גם היא על משמר המגן לעם ולאדם. המאסף הוא אות לאחדות הגורל של הסופר העברי ואחיו בצבא, הלוחמים למען פדות העולם ותשועת ישראל"

הקריאה השניה שבפתח הקובץ, מופנית מטעם הסופרים העבריים לסופרי העולם, בבקשה שגם הם לא יחרישו בעת הזאת. הקריאה השלישית היא דבר הסופרים העבריים אל היישוב ו"אל אחינו המעונים בגולה" והיא מכילה דברי עידוד לנוכח זוועות המלחמה שבשנת 1943 כבר החלו להיוודע בקרב אנשי הישוב העברי.

על מנת לממן את עלות הנייר למאסף ייחודי זה, מכרו העורכים, שטחי פרסום בעמודיו האחרונים, וגם מהם נשמעים הדי המלחמה:

פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"
פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"

 

בין היצירות הרבות שנאספו לעת החירום הקשה הזאת, אפשר למצוא את יצירותיהם של אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יהודה קרני, אביגדור המאירי, יצחק למדן, ש. שלום, נח שטרן, גרשון שופמן ואפילו כמה שירים ופרוזה שירית מוקדמת מאוד של המשוררת זלדה שעוד לא נודעה כלל ברבים בשלב זה.

שיריה של זלדה במאסף "בסער"
שיריה של זלדה במאסף "בסער"

 

 

שתי יצירות מתוך המאסף 'בסער' הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות העברית ונזכרו לדורות. שתי היצירות הללו עסקו אמנם במוראות המלחמה ונשאו את הדי הימים הסוערים, אך שתיהן, כל אחת בדרכה, מנסחות את מאורעות הדמים ניסוח עקיף בלבד.

 

היצירה האחת, היא שירה המפורסם של לאה גולדברג המתחיל במילים "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד". שיר תקווה שמבטא בעקיפין את אימת המלחמה ואימתם של היהודים באירופה הבוערת. על שיר זה תוכלו לקרוא בבלוג הספרייה כאן: https://blog.nli.org.il/yamim/

"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"
"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"

היצירה השנייה שזכתה לפרסום ותהודה לאחר שנכללה בקובץ 'בסער', היא סיפורו של עגנון 'האדנית והרוכל'.

"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"
"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"

 

אלגוריה ופשרה

המאסף 'בסער' פורסם כאמור בשנת 1943, כשהידיעות על רצח היהודים באירופה החלו כבר להתפשט בעולם.

טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית

פרשנים רבים קראו את הסיפור קריאה היסטוריוסופית הרואה במערכת היחסים בין האדונית לרוכל אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והנוצרים בגולה לאורך אלפיים שנות היסטוריה. יוסף היהודי תלוי בהלני הנוצרייה לחלוטין: היא מאכילה ומשקה אותו, מחליטה מתי יישן ואיפה. הסיפור חושף את יחסי הגומלין  הסימביוטיים שבין יהודים וגויים בגולה, יחסי גומלין שתחילתם בקרבה ואהבה אך סופם מסוכן ורצחני.

יש מן הפרשנים שנטו לראות בו סמל ליחסי היהודים והגרמנים בפרט ואף לשואה עצמה.

במאמרו של אברהם ביק שפורסם בעיתון "קול העם" בראשית שנות השישים הוא כותב:

"כוונתה של האלגוריה באה כאן לידי גילוי משתי בחינות. זוהי ההתבוללות היהודית בגרמניה…

הבחינה השנייה  – והיא החשובה ביותר – הוא המראה האלגורי אותו מכוון הסופר לאורך כל הסיפור לקראת ההתפתחות האיומה של השחיתות האנושית בתנאי קיום אלה: כבר בסימניה הקלושים של האדונית, הניזונה בבשר אדם, מתגלית האסוציאציה הרעיונית על סימנו המובהק של הגזע הארי שבזמננו: עיניה הכחולות הבהיקו כלהב סכין חדשה. היסטוריון גרמני מימי ביסמארק כתב: "אין הארי גדל אלא אם ליקק תחילה דם אדם…

איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".
איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".

 

 

וממשיך ביק ואומר:

"אם נרחיק לכת נמצא שגם האסוציאציה של כלי המיטה החתוכים וחפציו של יוסף המגואלים בדם, מעלה לפנינו את ליל הבדולח של אותו נובמבר. תמונת האימים של הגרמנים הטווטונים, המגולמת בדמותה השטנית של האדונית, מתעלה למדרגה של משל היסטורי ריאלי, בשעה שהיא פוצעת את עצמה".

האדונית, כפי שנרמז מכינוייה, היא השולטת במערכת היחסים, היא מקור הכוח בעלילה, והרוכל כלל אינו מנסה להתנגד לה, אלא להפך, הוא נותן לה לשלוט בו ברצון. אולם, כל טובות ההנאה שהאדונית מעניקה לרוכל הן תכסיס בלבד כדי לפטם את בשרו ולאכול אותו לבסוף.

חוקרת עגנון דינה שטרן זיהתה את האלגוריה של עגנון כאנטיתזה לאלגוריה מפורסמת אחרת: שיר השירים.

לטענתה, האלגוריה בשיר השירים, כפי שחז"ל ראו אותה, עוסקת באהבה בין הדוד לרעיה, שתי דמויות המייצגות את הברית הנצחית בין האל (הדוד), ועם ישראל (הרעיה), ואילו בסיפור האדונית והרוכל חל היפוך מגדרי לאלגוריה שבשיר השירים: הדמות הזכרית, יוסף הרוכל, מייצג את עם ישראל, והדמות הנשית המייצגת את הקודש ואת הדת, המקבילה לדוד האלוהי משיר השירים, היא דווקא האדונית.

בשיר השירים, טוענת שטרן, עיקר ההתרחשות הוא באביב, במרחבי הטבע ובשדות, ואילו הזירה הבלעדית של "האדונית והרוכל" היא הבית המבודד ביער, וזמן התרחשות העלילה הוא החורף הסוער והקר.

גם תיאור אהבתם של שני הגיבורים, ודימויי החיבה שהאדונית מרעיפה על הרוכל היהודי עומדים בניגוד גמור לתיאורי האהבה היפים והריחניים משיר השירים: כנגד פרי המגדים, הדבש והחלב, התאנים והרימונים, עומדים פגרים שמשמשים מזון לאדונית.

מגילת שיר השירים, אשר נקראת בימי ניסן, באווירת חג הגאולה והחירות, מוחלפת בסיפור "האדונית והרוכל" באווירה שונה בתכלית, אווירת פחד ואימה, ובניגוד לבשורת הגאולה של המגילה המקראית, מטרתה של האלגוריה העגנונית להתריע על הסכנה הנוראה שעתידה להתרגש על העם.

האם עגנון כתב סיפור ביקורתי, ובו העלה את עמדתו הציונית כנגד הקיום הבלתי אפשרי של יהודי הגולה בין הגויים? רבים ראו בסיפור ביקורת כלפי היהודים שבארצות גלותם נתלו בטוב הלב השקרי של הגויים, הלכו אחרי פטרוניהם ועזרו להם בתמורה לכך שהגויים נתנו להם מקום מחיה בקרבם, וזאת מבלי להכיר בפניהם האמיתיות של הגויים.

והיו מי שראו בסיפור ביקורת דתית הנוגעת בחוסר הנאמנות של היהודים לקיום המצוות והאמונה באל, ועל הליכתם אחרי 'אלוהים אחרים'. כך למשל כותבת שטרן:

"אם היער הוא דימוי הגולה, האדונית הקאניבליסטית, הפושטת צורה ולובשת צורה הרחק מן הישוב בשדה-יער, היא מכלול האלוהויות הזרות, להן משתעבד עמנו בהתרחקו באלוהי ישראל. קיים קשר ישיר בין מידת התפרקותו של הרוכל ממצוות התורה למידת רצחנותה של האדונית."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

המרכז ללימודי רוח

המרכז ללימודי רוח הוא יוזמה משותפת של הספריhה הלאומית ומשרד החינוך. צוות המרכז שואף לחזק את מקצועות הרוח ולהוות מקור להשראה והעשרה עבור מורים.
לכתבות נוספות של המרכז ללימודי רוח >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו