האדונית והרוכל – אלגוריה ופשרה

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים

עגנון בחדר עבודתו. מתןך אוספי הספריה הלאומית

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים. אלו שתי הדמויות היחידות המרכיבות את סיפורו של עגנון 'האדונית והרוכל'.

האווירה המסתורית של הסיפור מתרחשת בבית בודד ביער, שאין לדעת היכן הוא, ואין לדעת באיזה זמן מן הזמנים הוא עמד ביער. הסערה הנוראה, והרמזים הפזורים על פני הסיפור מאותתים לקורא שלפניו סיפור אימה.

העלילה מתחילה כאשר האדונית רוכשת מהרוכל המתדפק על דלתה סכין ציידים. על פי המוסכמה הצ'כובית, לסכין השחיטה המופיע במערכה הראשונה מזומן תפקיד במערכה האחרונה.

אמנם, סכין השחיטה לא שוחטת לבסוף את הרוכל, שניצל בעור שיניו, אך היא משמשת את האדונית כדי לפצוע את עצמה, ולמעשה להרוג את עצמה.

סיפורה של הלני הערפדית, ויוסף הרוכל, הוא לא רק סיפור אימה משובח. כידוע, הוא גם אלגוריה חשובה ומצמררת שכתב עגנון על  העם היהודי וקיומו בגלות.

 

בסער

את הסיפור 'האדונית והרוכל' פרסם עגנון לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ 'בסער' שיצא בעריכת יעקב פיכמן, ובהוצאת אגודת הסופרים העבריים. זהו קובץ אשר נועד למתנדבים העבריים שלחמו בשורות הצבא הבריטי כדי לחזקו במערכות מלחמת העולם השנייה.

 

שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן
שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן

 

בפתח המאסף המיוחד 'בסער' כתב עורכו יעקב פיכמן:

"עלים אלה, שסופרי ישראל מגישים שי לחיילת ולחייל העבריים, אינם עלים לתעמולה, אינם גם דברים ממצים את כל עומק הטרגיות הישראלית בשעת בלהות זו, כי אם ספר על גורל ישראל, ובראש ובראשונה אות אהבה ואות הודיה עמוקה לאלה ששמעו לקול לבבם וקידשו את שמנו והצילו את כבודנו, כבוד ישראל, וגוללו מעלינו, לוא גם במקצת, את חרפת המסתכלים, העומדים על הדם השפוך בידי אויב, שקם להשמידנו בכל מקום שתשיגנו ידו הארורה".

לאחר דברי הפתיחה של פיכמן, עורכו של המאסף, צורפו שלושה גילויי דעת  וקריאות. הקריאה האחת, מטעם אגודת הסופרים, מסבירה את מטרתו של המאסף:

גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים
גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים

"המאסף הזה אינו מתיימר לשמש ביטוי למוראים אלה. הוא אינו בא אלא לציין, כי רוח היוצר העברי מתיצבת גם היא על משמר המגן לעם ולאדם. המאסף הוא אות לאחדות הגורל של הסופר העברי ואחיו בצבא, הלוחמים למען פדות העולם ותשועת ישראל"

הקריאה השניה שבפתח הקובץ, מופנית מטעם הסופרים העבריים לסופרי העולם, בבקשה שגם הם לא יחרישו בעת הזאת. הקריאה השלישית היא דבר הסופרים העבריים אל היישוב ו"אל אחינו המעונים בגולה" והיא מכילה דברי עידוד לנוכח זוועות המלחמה שבשנת 1943 כבר החלו להיוודע בקרב אנשי הישוב העברי.

על מנת לממן את עלות הנייר למאסף ייחודי זה, מכרו העורכים, שטחי פרסום בעמודיו האחרונים, וגם מהם נשמעים הדי המלחמה:

פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"
פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"

 

בין היצירות הרבות שנאספו לעת החירום הקשה הזאת, אפשר למצוא את יצירותיהם של אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יהודה קרני, אביגדור המאירי, יצחק למדן, ש. שלום, נח שטרן, גרשון שופמן ואפילו כמה שירים ופרוזה שירית מוקדמת מאוד של המשוררת זלדה שעוד לא נודעה כלל ברבים בשלב זה.

שיריה של זלדה במאסף "בסער"
שיריה של זלדה במאסף "בסער"

 

 

שתי יצירות מתוך המאסף 'בסער' הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות העברית ונזכרו לדורות. שתי היצירות הללו עסקו אמנם במוראות המלחמה ונשאו את הדי הימים הסוערים, אך שתיהן, כל אחת בדרכה, מנסחות את מאורעות הדמים ניסוח עקיף בלבד.

 

היצירה האחת, היא שירה המפורסם של לאה גולדברג המתחיל במילים "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד". שיר תקווה שמבטא בעקיפין את אימת המלחמה ואימתם של היהודים באירופה הבוערת. על שיר זה תוכלו לקרוא בבלוג הספרייה כאן: https://blog.nli.org.il/yamim/

"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"
"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"

היצירה השנייה שזכתה לפרסום ותהודה לאחר שנכללה בקובץ 'בסער', היא סיפורו של עגנון 'האדנית והרוכל'.

"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"
"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"

 

אלגוריה ופשרה

המאסף 'בסער' פורסם כאמור בשנת 1943, כשהידיעות על רצח היהודים באירופה החלו כבר להתפשט בעולם.

טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית

פרשנים רבים קראו את הסיפור קריאה היסטוריוסופית הרואה במערכת היחסים בין האדונית לרוכל אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והנוצרים בגולה לאורך אלפיים שנות היסטוריה. יוסף היהודי תלוי בהלני הנוצרייה לחלוטין: היא מאכילה ומשקה אותו, מחליטה מתי יישן ואיפה. הסיפור חושף את יחסי הגומלין  הסימביוטיים שבין יהודים וגויים בגולה, יחסי גומלין שתחילתם בקרבה ואהבה אך סופם מסוכן ורצחני.

יש מן הפרשנים שנטו לראות בו סמל ליחסי היהודים והגרמנים בפרט ואף לשואה עצמה.

במאמרו של אברהם ביק שפורסם בעיתון "קול העם" בראשית שנות השישים הוא כותב:

"כוונתה של האלגוריה באה כאן לידי גילוי משתי בחינות. זוהי ההתבוללות היהודית בגרמניה…

הבחינה השנייה  – והיא החשובה ביותר – הוא המראה האלגורי אותו מכוון הסופר לאורך כל הסיפור לקראת ההתפתחות האיומה של השחיתות האנושית בתנאי קיום אלה: כבר בסימניה הקלושים של האדונית, הניזונה בבשר אדם, מתגלית האסוציאציה הרעיונית על סימנו המובהק של הגזע הארי שבזמננו: עיניה הכחולות הבהיקו כלהב סכין חדשה. היסטוריון גרמני מימי ביסמארק כתב: "אין הארי גדל אלא אם ליקק תחילה דם אדם…

איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".
איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".

 

 

וממשיך ביק ואומר:

"אם נרחיק לכת נמצא שגם האסוציאציה של כלי המיטה החתוכים וחפציו של יוסף המגואלים בדם, מעלה לפנינו את ליל הבדולח של אותו נובמבר. תמונת האימים של הגרמנים הטווטונים, המגולמת בדמותה השטנית של האדונית, מתעלה למדרגה של משל היסטורי ריאלי, בשעה שהיא פוצעת את עצמה".

האדונית, כפי שנרמז מכינוייה, היא השולטת במערכת היחסים, היא מקור הכוח בעלילה, והרוכל כלל אינו מנסה להתנגד לה, אלא להפך, הוא נותן לה לשלוט בו ברצון. אולם, כל טובות ההנאה שהאדונית מעניקה לרוכל הן תכסיס בלבד כדי לפטם את בשרו ולאכול אותו לבסוף.

חוקרת עגנון דינה שטרן זיהתה את האלגוריה של עגנון כאנטיתזה לאלגוריה מפורסמת אחרת: שיר השירים.

לטענתה, האלגוריה בשיר השירים, כפי שחז"ל ראו אותה, עוסקת באהבה בין הדוד לרעיה, שתי דמויות המייצגות את הברית הנצחית בין האל (הדוד), ועם ישראל (הרעיה), ואילו בסיפור האדונית והרוכל חל היפוך מגדרי לאלגוריה שבשיר השירים: הדמות הזכרית, יוסף הרוכל, מייצג את עם ישראל, והדמות הנשית המייצגת את הקודש ואת הדת, המקבילה לדוד האלוהי משיר השירים, היא דווקא האדונית.

בשיר השירים, טוענת שטרן, עיקר ההתרחשות הוא באביב, במרחבי הטבע ובשדות, ואילו הזירה הבלעדית של "האדונית והרוכל" היא הבית המבודד ביער, וזמן התרחשות העלילה הוא החורף הסוער והקר.

גם תיאור אהבתם של שני הגיבורים, ודימויי החיבה שהאדונית מרעיפה על הרוכל היהודי עומדים בניגוד גמור לתיאורי האהבה היפים והריחניים משיר השירים: כנגד פרי המגדים, הדבש והחלב, התאנים והרימונים, עומדים פגרים שמשמשים מזון לאדונית.

מגילת שיר השירים, אשר נקראת בימי ניסן, באווירת חג הגאולה והחירות, מוחלפת בסיפור "האדונית והרוכל" באווירה שונה בתכלית, אווירת פחד ואימה, ובניגוד לבשורת הגאולה של המגילה המקראית, מטרתה של האלגוריה העגנונית להתריע על הסכנה הנוראה שעתידה להתרגש על העם.

האם עגנון כתב סיפור ביקורתי, ובו העלה את עמדתו הציונית כנגד הקיום הבלתי אפשרי של יהודי הגולה בין הגויים? רבים ראו בסיפור ביקורת כלפי היהודים שבארצות גלותם נתלו בטוב הלב השקרי של הגויים, הלכו אחרי פטרוניהם ועזרו להם בתמורה לכך שהגויים נתנו להם מקום מחיה בקרבם, וזאת מבלי להכיר בפניהם האמיתיות של הגויים.

והיו מי שראו בסיפור ביקורת דתית הנוגעת בחוסר הנאמנות של היהודים לקיום המצוות והאמונה באל, ועל הליכתם אחרי 'אלוהים אחרים'. כך למשל כותבת שטרן:

"אם היער הוא דימוי הגולה, האדונית הקאניבליסטית, הפושטת צורה ולובשת צורה הרחק מן הישוב בשדה-יער, היא מכלול האלוהויות הזרות, להן משתעבד עמנו בהתרחקו באלוהי ישראל. קיים קשר ישיר בין מידת התפרקותו של הרוכל ממצוות התורה למידת רצחנותה של האדונית."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

למה צונזרה הגדת העצמאות של צה"ל?

"אלו 12 המכות שהביא צבאנו על צבא האויב"

הגדת העצמאות

בשנים הראשונות לעצמאות המדינה עדיין לא נתגבשו הטקסים והאירועים הממלכתיים ליום העצמאות. אפשר שהקשר הלא-פתור בין השכול של משפחת הנופלים לבין שמחת העצמאות (שהוכרזה ב-14 במאי 1948), נוסף על הניצחון במלחמה (שהסתיימה ב-20 ביולי 1949) הקשה על כך. הצל שהטילה מלחמת העצמאות ודאי שלא הקל.

שנה אחרי שנפתר מתח זה – בהצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות למדינה – התפנה צה"ל להשקת יוזמה חגיגית. מטרת היוזמה: לייחד את יום העצמאות משאר ימות השנה. האמצעי: קירוב החג הלאומי למתכונת מסורתית יותר. בשנת 1952 פרסם ענף ההסברה בצה"ל, בשיתוף מפקדת קצין תרבות ראשי, את הגדת העצמאות. ההגדה, שהוצאה לאור ביוזמת שר החינוך דאז בן ציון דינור, חוברה ועובדה בידי הסופר אהרן מגד.

סדר ההגדה נבנה במתכונת הגדה של פסח, כאשר תחילת ראשי הפרקים הבנויים על לשון ההגדה הודגשו והמשכם שונה: "עבדים היינו לגויים בכל הארצות […] צא ולמד מה בקשו הערבים לעשות לנו […] וישימו עלינו הבריטים המושלים בארץ נציבים ושוטרים […] ויהי בחצי הלילה ליל ה-29 לנובמבר […] כמה מעלות טובות לצבא עלינו" ועוד.

הטקסט והצילומים מבליטים את החלוציות: "ונראה את הארץ והנה היא חרבה … ונחל לחרשה ולזרעה ולעבדה, ונבנה לנו כפרים בגליל וביהודה, בעמק ובנגב, וערים בהר ולחוף ימים…". מודגש גם כוחו של הצבא ושל לוחמיו: "ויהי מן היום ההוא חצי אנשינו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברובים [על פי נחמיה ד' ט"ו], "ונעש לנו כלי מלחמה ונקם לנו זרוע משמר וזרוע מגן וזרוע מחץ, הם החי"ם החי"ש והפלמ"ח אשר ל"הגנה'"; "ברוך המקום ברוך הוא, ברוכים החלוצים הראשונים והאחרונים, ברוכים השומרים והמגנים, ברוכים השומרים והמגינים … שבזכות כלם באנו עד הלום"; "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח הכינו את האויב ויכלנו לו, כי אם על ידי צבא הגנה לישראל"… ועוד ועוד.

 

הגדת העצמאות
"וירדפו אנשינו אחר כנופיות האויב"

 

הגדת העצמאות
"עבדים היינו לגויים בכל הארצות"

 

הגדת העצמאות
"ברוכים החלוצים הראשונים והאחרונים"

 

1
"הנני מוכן ומזומן לספר עלילות מלחמת השחרור"

 

1

 

ההגדה נדפסה בעשרת אלפים עותקים ואף פורסמה בגיליון יום העצמאות בעיתון מעריב, ה' באייר תשי"ב, 30 באפריל 1952. בראש ההגדה טרח עורך העיתון להוסיף: "ענף ההשכלה התייצב אף הוא ביצירה ספרותית מלאת חן וחדוות פאטוס של אמת. זאת 'הגדת העצמאות' מיזוג נפלא של הישן והחדש […] ההגדה הזאת של הוד העבר וגאון ההווה נכתבה על ידי אהרן מגד לשמש רקע לסעודת החג של היום בצבא, והיא מועתקת בזה מתוך האמונה, שיתכן ובעתיד תיהפך להגדת החג לכל בית בישראל". אולם, הדורות הבאים מוזמנים להסיר דאגה מליבם. בספרייה הלאומית שמורים כמה עותקי הגדת עצמאות.

 

הגדת העצמאות

 

תוכנה של ההגדה, המבליט את העשייה האנושית ומסתיר את הגאולה האלוהית וכן חילון הטקסט של הגדת הפסח, עוררו את זעמם של חוגים דתיים רבים. הרבנים הראשיים לישראל דרשו לגנוז את ההגדה, ובהוראת ראש הממשלה נתקבלה ההחלטה לאסוף את כל ההגדות ולהשמידן "מתוך שיקולים שצורת החוברת וחלקים מתכנה עלולים לפגוע ברגשות חלק מחיילי צה"ל לא אישרה הסמכות המוסמכת במטה הכללי את פרסום החוברת ואסרה את הפצתה ביחידות הצבא" (‏‏מעריב, 7 במאי 1952).

 

מקראי חג

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תשט"ו, יצאה לאור החוברת "מקראי חג לסעודת יום העצמאות". החוברת נערכה בידי אברהם אבן שושן מטעם משרד החינוך והתרבות; פרקי הקריאה נכתבו ברובם בידי יצחק שלו, קטעים אחדים עובדו בידי אהרן מגד. בדומה לקודמתה, גם הגדה זו זכתה לביקורות רבות ולדרישה לגונזה. ההתנגדות להגדה והקריאה לגנוז אותה דווקא הגבירו את רכישת עותקיה (מעריב, ד' באייר תשט"ו, 26 באפריל 1955).

1
על ההבדלים בין ההגדה למקראה, מתוך עיתון מעריב בתאריך ה-3 במאי 1955

 

1
מקראי חג לסעודת יום העצמאות

 

1
העמוד הפותח את 'מקראי חג'

חשוב לציין שהגדת העצמאות מ-52' לא הייתה הגדת העצמאות הראשונה במדינה, כפי שחוברת "מקראי חג לסעודת יום העצמאות" אינה האחרונה. מאז יום עצמאותה הראשון של ישראל מתפרסמות בקיבוצים מקראות מיוחדות ליום העצמאות. וכך כותב עליהם אהרן ארנד: "שמות שונים למקראות אלה: הגדה, הגדת חג, מסכת, מגילה, מגילת חג, מקראי חג, ויש הבאים בלא שם. הכל הולך אל מקום אחד ולכן נקרא לכולן להלן: הגדה".

 

כתבות נוספות

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

"נותנים שמות ללוחמים": פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית ופייסבוק

פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית בשיתוף פייסבוק ישראל לרגל יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל: בואו לזהות ולתייג את יקיריכם, בני משפחתכם וחבריכם ששירתו בצה"ל, בתמונות היסטוריות ונדירות מאוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

Photo shows: IDF soldiers with armour support acting on the Golan Hights with its new Israeli Merkava tanks

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל לאורך שנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים הופכים לתצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מידע מיהם החיילים המצולמים בתמונה – וכאן הציבור הישראלי נכנס לתמונה.

במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל, שהחל בקיץ האחרון במטרה להנגיש את אוצרות התרבות של ישראל לקהל הרחב, יועלו היום (ג') לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל. אנחנו מזמינים את הקהל הישראלי לזהות ולתייג את יקיריו, בני משפחתו וחבריו ששירתו במלחמות ישראל, וכך יונצחו שמותיהם בדפי ההיסטוריה של ישראל, ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם, השמורים בספרייה הלאומית.

אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית כולל יותר מ-2 מיליון וחצי תצלומים של ארץ ומדינת ישראל. מדובר באוסף הגדול ביותר בעולם של תמונות סטילס המתעדות את ישראל לאורך יותר מ-150 שנה. האוסף הייחודי הזה כולל בתוכו מספר אוספים שונים ומגוונים, אבל מתוכם בולט במיוחד אוסף ״דן הדני״ – ארכיון של למעלה ממיליון תצלומים המתעדים כמעט כל אירוע בחייה של המדינה. דן הדני וצוות צלמי העיתונות שלו תיעדו אירועים פוליטיים, אירועי תרבות וגם מלחמות ושכול לאורך עשרות שנים. הצלמים ליוו את לוחמי צה"ל בשחרור העיר העתיקה בששת הימים, בקרבות הבלימה בסיני וברמת הגולן ביום הכיפורים, במבצע שלום הגליל ובבוץ הלבנוני, בכל מקום שאליו חיילים נשלחו להילחם ולהגן על המדינה.

דן הדני תרם את האוסף לספרייה הלאומית, למקום שבו הוא יישמר בעבור הדורות הבאים, אולם צוות הספרייה נתקל בבעיה: המידע על התצלומים הוא מועט ביותר. ברבים מהמקרים הוא כולל רק את מקום הצילום ומועדו, "מלחמת שלום הגליל, 1982", לדוגמה. נוכח זאת, החליטה הספרייה לנסות להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר בני אדם – כדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.

"אנו שמחים לשתף את הציבור הישראלי במשימה החשובה של שימור התרבות והמורשת של מדינת ישראל", אמר ראש אגף הדיגיטל בספרייה הלאומית, ירון דויטשר. "אנו בטוחים כי באמצעות שיתוף הפעולה עם פייסבוק, המאפשר לנו להוציא את אוצרות התרבות מארכיוני הספרייה ולהנגיש אותם לקהלים גדולים, ייאסף מידע רב. המידע הזה יאפשר לתלמידים, לחוקרים ולציבור הרחב לדעת יותר על מה שהתרחש כאן מאז קום המדינה".

לקראת יום העצמאות התמונות יעלו לעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית והמידע שיתקבל מהציבור יישמר בקטלוג הספרייה הלאומית, לצד כלל אוצרות התרבות של המדינה והעם היהודי, על מנת שגם בני ובנות הדורות הבאים יוכלו לדעת ולהבין יותר על מה שאירע כאן ב-71 השנים החולפות. מדובר בפרויקט ארוך טווח, ובחודשים הקרובים נשתף עם הציבור עוד ועוד תמונות.

עדי סופר תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל: "היום, בעידן הדיגיטלי אנחנו רואים שינוי ביכולת לספר את סיפור הקמת המדינה באופן שמנגיש את ההיסטוריה ואת האנשים שהיו שם בדרך הכי מוחשית ועמוקה. עברה של מדינה הוא אחד הנכסים הגדולים שיש לה והוא מתווה את מי שהיא ואת מי שתהיה. אוצר התמונות הללו מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם ושבזכותם אנחנו כאן מציינים 71 למדינת ישראל. אני נרגשת מאוד ומקווה כי נוכל לחבר שמות לפנים בתמונות הכה נדירות הללו".

 

לאלבומים המלאים

מלחמת העצמאות

מובילי פרדות ההספקה למוצב ברקן על הגלבוע מלחמת העצמאות 1948, מתוך אוסף מראה עיניים, אוספי ביתמונה, אוסף קבוץ חפציבה.
מובילי פרדות ההספקה למוצב ברקן על הגלבוע מלחמת העצמאות 1948, מתוך אוסף מראה עיניים, אוספי ביתמונה, אוסף קבוץ חפציבה.

מבצע סיני

חיילים בחופשה לאחר מבצע קדש, 1956, מתוך אוסף אדי הירשביין, אוספי ביתמונה.
חיילים בחופשה לאחר מבצע קדש, 1956, מתוך אוסף אדי הירשביין, אוספי ביתמונה

מלחמת ששת הימים

חיילים בנגב, 1967, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני
חיילים בנגב, 1967, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת ההתשה

צה"ל בסיני, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני.
צה"ל בסיני, 1970, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת יום כיפור

חיילים באתנחתא בהופעה של דבורה חבקין, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני
חיילים באתנחתא בהופעה של דרורה חבקין, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת שלום הגליל

חיילים חוזרים מלבנון, 1982, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני.
חיילים חוזרים מלבנון, 1982, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

צה"ל בשנות ה-70

חיל הנשים, 1970, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני
חיל הנשים, 1970, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

צה"ל בשנות ה-90

חייל מתפלל בכותל המערבי, 1989, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני
חייל מתפלל בכותל המערבי, 1989, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

 

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'

"במגירה ראיתי דף אחד צהבהב, מודפס במכונת כתיבה" - השיר שהפך מלהיט פסטיבל לפזמון יום זיכרון

בלדה לחובש

פצועים במלחמת יום הכיפורים. צילום: אלי לנדאו, אוסף דן הדני

הֵם הִתְקַדְּמוּ לְאַט. הַכֹּל הָיָה רָגוּעַ. 
מִנֶּגֶד הַנָּהָר וְגֹמֶא מְרַשְׁרֵשׁ 
פִּתְאוֹם רָעַם בָּרָק, אֶחָד צָעַק: פָּצוּעַ! 
אֲנִי כְּבָר בָּא, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
עָלִינוּ עַל מוֹקֵשׁ! צָעַק אָז הַפָּצוּעַ, 
אֲנִי כָּאן, לְצִדְּךָ, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

בָּרָד שֶׁל אֵשׁ נִתַּךְ, בָּרָד כָּבֵד קָטוּעַ, 
מֵעֵבֶר לַנָּהָר, לַגֹּמֶא הָרוֹחֵשׁ. 
הַשְׁאִירוּ אוֹתִי כָּאן, בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ, 
עֲזֹב שְׁטֻיּוֹת, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
תַּצִּיל אֶת עַצְמְךָ, בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ. 
אֲנִי נִשְׁאָר אִתְּךָ, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהַשָּׂדֶה פָּתוּחַ. 
וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהֵם גְּלוּיִים לָאֵשׁ. 
אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים, מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ, 
אֱחֹז בִּי טוֹב, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
נִפְצַעְתָּ גַּם אַתָּה, מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ 
עֲזֹב, זֶה לֹא נוֹרָא, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

הָאֵשׁ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה! קָשֶׁה, קָשֶׁה לָנוּעַ. 
רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, 
אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ. 
רַק לֹא לִפֹּל, מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ. 
שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ. 
הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

פִּתְאֹם עֲנַן אָבָק, פִּתְאֹם עָלְתָה הָרוּחַ, 
וְצֵל עַל הַקַּרְקַע, וְהוּא קָרֵב, רוֹעֵשׁ. 
נִצַּלְנוּ! הֵם בָּאִים! יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ, 
אַךְ לֹא שָׁמַע מִלָּה מִן הַחוֹבֵשׁ. 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי! יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ. 
מֵעֵבֶר לַנָּהָר הַגֹּמֶא מְרַשְׁרֵשׁ, 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי 
אָחִי!

("בלדה לחובש". מילים: דן אלמגור, לחן: אפי נצר)

 

"אני רוצה לומר לכם, אתם תרגישו היום שבשירים שלנו, בחלק ניכר מהם… תרגישו את רוח התקופה, את רוח הזמנים שבא לידי ביטוי די ניכר בתחילת הערב" הבטיח המנחה צחי שמעוני למאזיני הרדיו, ולראשונה בהיסטוריה של פסטיבל הזמר גם לצופי הטלוויזיה הישראלית. היא החלה את שידוריה באותה השנה וצופיה התקבצו סביב המַקְלֵטים בפתיחת פסטיבל הזמר והפזמון של ישראל לשנת 1969.

ברוח התקופה והזמנים – סוף שנות השישים בישראל של מלחמת ההתשה – כיכבו בפסטיבל פזמוני אהבה רומנטית ופזמוני אהבה כלל-עולמית, ובצידם שירים שעסקו בגבורת הקרב ובחוסר התוחלת של המלחמה. למרות שפרצה יותר מחודש לפני פתיחת הפסטיבל, מלחמת ההתשה לא נזכרה בשמה באף שלב באירוע. השיר האקטואלי היחיד היה השיר שחלם שלום חנוך על פראג הכבושה, ושאותו ביצע אריק איינשטיין (בהופעתו האחרונה בפסטיבל הזמר). אך המלחמה – כל מלחמה – הוצגה כמושג עמום ומאיים בכמה משירי הפסטיבל. בקטגוריה הזו בלט שיר מס' 6, שנמנע מלתאר את המלחמה במונחים מופשטים, ובחר לספר במקום זאת סיפור, מעין אגדה על גיבור ללא שם, בלדה על חובש עברי שנפל בעת שהציל פצוע תחת אש.

 

1
תקליטור הפסטיבל, מתוך חוברת שהוציאה קול ישראל בשנת 1969

 

"פסטיבל הזמר והפזמון שנערך בשנת 1969", מספר לי המלחין אפי נצר בשיחת הטלפון שקיימנו, "שינה את הגישה לפסטיבל זמר בארץ. עד אותה שנה נשלחו לפסטיבל (שהחל את דרכו תשע שנים קודם לכן, בשנת 1969) שירים בעילום שם – שם היוצרים של השיר המסוים לא הוגש יחד עם השיר וכך נותר חסוי. השירים עברו אל צוות השופטים שסינן את המתאימים ביותר. משנבחרו השירים לפסטיבל, נחשפה בפני השופטים זהות היוצרים". פסטיבל הזמר לשנת 1969 תוכנן במתכונת שונה מעט.

לקראת הפסטיבל פנו המפיקים ל-12 מלחינים מוכרים וביקשו מכל אחד מהם לספק שיר לפסטיבל. "אני הייתי בין המלחינים האלה", נזכר נצר, "וכשקיבלתי את ההזמנה פניתי לחברי דן אלמגור. דן גר אז בחיפה. נסעתי אליו לבקש שיר. הוא הראה לי כמה אפשרויות שהתחבאו במגירה – הרבה אהבה, קצת פרחים". המקבץ שאליו נחשף לא תפס את עינו של המלחין. דף קטן שהסתתר בודד בתחתית המגירה דווקא כן. "במגירה ראיתי דף אחד צהבהב, מודפס במכונת כתיבה (הדפיסו פעם במכונות כתיבה, אתה יודע?)". נצר תהה על אותו דף. אלמגור ענה שמדובר ב"שיר שכתבתי מזמן". הכותרת בראש הדף היא שמשכה את נצר לצלול פנימה – "בלדה לחובש", שם שנצר מודה שכבש אותו מיד, ועדיין – נותרה התלבטות קלה – "כי זה שיר עצוב, מעין אגדה, תיאור המצב שלנו בארץ". האם אנשים ירצו לשמוע? האם לא יחבל הסיפור העצוב בשמחת הפסטיבל?

לדף שאליו נמשך נצר, כפי שניתן ללמוד מצבעו הדהוי, הייתה היסטוריה ארוכה. בספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" חוזר הכותב דן אלמגור אל נסיבות חיבורו וגילויו מחדש של השיר: "את הנוסח הראשון ל"בלדה לחובש" כתבתי בשנת 1955. לקראת שחרורי מהצבא התחלתי ללמוד אז ספרות עברית ומקרא במחזור הראשון של אוניברסיטת תל-אביב (באבו-כביר). אחד המורים – המשורר ישראל אפרת, שעלה מארצות הברית והינחה, לראשונה בארץ, קורס ל"כתיבה יוצרת" – דיבר על הבלדה וביקש מהתלמידים היודעים לחרוז לנסות לכתוב בלדה משלהם. ככתב צבאי התוודעתי לכמה סיפורים על חובשים צבאיים, שאיבדו את חייהם בקרבות מלחמת תש"ח ובפעולות התגמול של שנות החמישים, וכתבתי, במסגרת השיעור, את הבלדה הזאת ואת "המגדלור". כעבור כתריסר שנים, בימי מלחמת ההתשה, גילה המלחין אפי נצר בתיק 'השירים הבלתי מולחנים' שלי את הבלדה על החובש וביקש להלחינו. עידכנתי מעט את השיר, והוא נלקח לחלק הלא-תחרותי של פסטיבל הזמר. יומיים לפני הפסטיבל הודיעו לנו שהוחלט לכלול אותו בחלק התחרותי, ונאלצנו להסכים, אך התנינו את הסכמתנו בכך שכל תמלוגי השיר (והפרס, אם יינתן) ייתרמו למכון לשיקום פצועי צה"ל בתל-השומר. וכך היה" (דן אלמגור, מתוך הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום", 2012).

מעט מאוד שכנוע עצמי היה צריך נצר כדי להחליט שעליו להלחין את השיר, וכמעט שום מחשבה נוספת הצטרך כדי להחליט על זהות המבצע: "(לאחראים על הפסטיבל) אמרתי שאם אני לא מקבל את יהורם – אני מושך את השיר מהתחרות". יהורם הוא כמובן יהורם גאון. תהיה זו טעות להגיד שההימור השתלם, כיוון שקשה לקרוא לבחירה בזמר 'הימור': "מלחינים רבים רצו את יהורם, ובאמת שהוא ביצע שלושה שירים שונים בפסטיבל!". שניים מהם, אגב, זיכו אותו במקום הראשון והשני בפסטיבל. על השיר "בדרך חזרה" שהגיע למקום השלישי בתחרות והוצע ליהורם גאון מבעוד מועד, בחר הזמר לוותר. החייל אבי טולנדו ביצע אותו לבוש מדים.

פסטיבל הזמר של 69' היה פסטיבל הזמר הישראלי הראשון ששודר בטלוויזיה הישראלית. כמעט כל 12 השירים שבוצעו בפסטיבל נעשו לקלאסיקות ישראליות המוכרות גם כיום, ובראשם "בלדה לחובש" שהגיע למקום הראשון.

 

1
ידיעה על זכיית 'בלדה לחובש' בפסטיבל הזמר לשנת 69', התפרסם ב'על המשמר' ב-24 באפריל 1969

 

ההצלחה העצומה של השיר (נצר: "אתה לא מבין מה היה שם") הולידה אצל נצר – תחושה שבדיעבד, הוא מספר, היה אולי צריך להתעלם ממנה. "שבוע אחרי פסטיבל הזמר, התמקמה 'הבלדה לחובש' בראש מצעד הפזמונים הישראלי. זה היה כבוד עצום שהשיר בראש המצעד, ועם זאת הייתה גם תחושה לא נעימה. הרגשתי שלא מתאים ששיר כזה יעלה וירד במצעד". נצר ביקש שהשיר יוסר מהמצעד, ומאז התקבע למשך שנים הנוהג להשמיע אותו אך ורק סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "נוריד ונעביר אותו לבית הלורדים", הבטיחו לנצר מארגני המצעד.

אני מתעקש עם נצר על הנקודה הזאת. ביותר מטקסט אחד שפגשתי נטען שהשיר הוסר בגלל דרישת משפחות שכולות. נצר מסביר שזו שמועה שגויה שהשתרשה בציבור. ימים ספורים מהזכייה בפסטיבל קיבלו נצר ואלמגור מכתב נרגש ממשפחת שבט מקריית חיים. אם המשפחה כתבה ליוצרים על ההתרגשות שהסבה לה שמיעת השיר וסיפרה על בנה החובש שנפל בקרב בעת הצלת פצוע. מכתבים דומים ממשפחות שכולות נוספות המשיכו להישלח במהלך השנים. "לפני שלוש שנים אף זכיתי לפגוש את אותה אמא. זה היה רגע מרגש ביותר".

קשה שלא לשמוע את הגאווה של נצר כשהוא מדבר על הבלדה המלווה מעל 50 שנה את חיינו, ושהפכה לימים להמנון קבוע בסיום קורס חובשים בצבא. "רק שבוע שעבר קיימו ברשת ג' מצעד לכבוד יום הולדתי הקרב" – ב-27 ביוני חוגג נצר 85 אביבים – "המאזינים התבקשו לדרג שירים שהלחנתי במהלך השנים. עשרות אלפים השתתפו. 'בלדה לחובש' זכה". ומוסיף: "גם בתחרויות דומות לדירוג שיריו האהובים של יהורם גאון זוכה השיר שוב ושוב". ומה הפלא? "גם היום", מסיים נצר את שיחתנו, "כשאני שר את השיר, אני בקושי מסיים אותו. יש לי צמרמורת".

 

 

כתבות נוספות

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל