.

"כמה מגירות של דפים מבולגנים": ריקי כהן משוחחת עם רחל חלפי לכבוד ספר שיריה החדש

קרקס, ספרה השבעה־עשר של רחל חלפי, מהוותיקות והפורות בשירה העברית, צפוי להפתיע את אוהביה. בספר הזה, שראה אור לאחרונה (והבא אחריו עומד לצאת ממש בקרוב), חלפי מסיטה את המבט הפואטי משכבות הנפש והקרומים הקיומיים, מהיצורים והמכשפות והממד המאגי, אל זירה ממשית, שאין לה כמעט ביטוי בשירה המקומית: הספר הזה הוא מונולוגים פואטיים של הדמויות המאכלסות את הקרקס. חלקן אנשי קרקס מוכרים, כמו מנהל הקרקס, נערת הגומי, אלוף הטרפז, בולעת האש, האישה המנוסרת, ואחרות הן דמויות פנטסטיות כמו מאלף פרעושים, הפרעוש עצמו, זבוב הקרקס, אישה־צפרדע, הדוב ופרפרי הלילה. סיפוריהם עוסקים בהוויה החיצונית של הקרקס אבל גם כמובן בזו הנפשית. חלפי מדובבת את הגרוטסקי, העלוב, המעונה והשפל השוכן מושתק מתחת למרהיב, הלולייני והנוצץ בזירת הקרקס. כלי בולט בשירים האלה הוא הומור חד, לעיתים גם סרקזם. לא פעם חיפשתי אלגוריה מאחורי המונולוגים, כמו בשירי נערת הגומי למשל, אך לשווא. חלפי מבהירה שבאה הפעם לשנות, ולא פחות חשוב – ליהנות:

ה"קרקס" שלך הפתיע אותי, הוא נראה לי אחר לגמרי מספרייך האחרונים שקראתי. תהיתי מה יכול לגרום לך לכתוב על קרקס. הרי אין לנו כאן קרקס או תרבות של קרקס.

אני בעצמי לא יודעת, זו לא איזו מסקנה שהגעתי אליה שאני צריכה לחפש ז'אנר אחר, או להעביר את זירת ההתבוננות מהעולם הפנימי הרגשי שלי שמעסיק את רוב הספרים שלי. זה לא היה מודע, עד כדי כך שרק הרבה אחרי שהתחילו להתאסף שירים גיליתי במה הוא עוסק. הספר הזה נכתב בגלים, הגל הראשון התחיל לפני יותר מעשר שנים והאחרון היה בחודשים האחרונים כשכבר מסרתי לדפוס. הכל התעורר עוד פעם ומסרתי עוד ועוד שירים. מצאתי שיר מודפס על אחת מדמויות הקרקס שמופיעה בספר, מאלפת כלבי הים, עשרים שנה לפני הגל הראשון.

המאלפת שישֵנה עם כלב הים.

לא כתוב שהיא ישנה, אבל היא זוממת ועושה לו חנדלאך.

יש בשיר ארוטיקה גבולית.

נכון, את צודקת, משהו עם זימה זמומה וזוממת. אז כתבתי את זה עשרים שנה לפני שנכנסתי לשוונג הזה. זה קשור לזיכרון ילדות שלי. היה לי רצון לשבור משהו, אחרי תקופה של שירים קודרים ופנימיים. רציתי להבקיע מתוך כוח הכבידה. מבלי שהבעתי את זה בהבנה ובמילים, רציתי לשבור את המקום שממנו כתבתי. רצון להתריס, אני כל כך כבדה וכל כך עצובה, דווקא אני אקפוץ דרך חישוק האש הזה. רציתי להתלבש בדמויות האלו מהקרקס. וזה היה כיף. היום בדיעבד אני מבינה את זה, זה לא היה מודע. זה משהו שבא אלי, קורה מאליו.

ספרי על זיכרון הילדות הזה.

כשהייתי ילדה הוריי לקחו אותי לקרקס, ברמת גן כנראה. הוקסמתי לגמרי, כמו כל ילדה. היצורים המעופפים, האקרובטיות היפהפיות שמרחפות באוויר. קיוויתי שגם אני אהיה אחת כזו. אחר כך הייתי עוד פעם, ממש כנערה, עם אבא שלי. היה כאן קרקס פולני. ושם אני לא זוכרת איך קרה שבתום ההצגה הלכנו לדבר עם האנשים ואבא שלי דיבר איתם פולנית, הוא נולד בפולין. עצרנו ליד מאלף החיות הקטנות, קוף, כלבלב ויונה, שהיו רתומים למין כרכרה. המאלף היה איש מבוגר ושמן מאוד, עם חליפה כהה וחזה מכוסה מדליות, עשרות מדליות. אבא שאל אותו שאלות ואני ביקשתי שישאל שאלה או שתיים, והוא אמר, כמה קשה לאלף חיות קטנות. הוא כבר אילף אריות ופילים אבל חיות קטנות זה נורא קשה ומתסכל, כי יש להן מוח קטן, הן לא לומדות כלום, ככה הוא אמר. ואני ריחמתי עליו. אבל כמה שזה קשה, הוא אמר, זה לא קשה כמו בתקופה שהייתי מאלף פרעושים. ובערב ההשקה לסֵפר מישהו סיפר שיש בסרט של צ'פלין סצנה על מאלף פרעושים. וזה הצית את דמיוני.

מאלף הפרעושים

חָזִי מְכֻסֶּה מֶדַלְיוֹת. וְלֹא סְתָם.
אֲנִי מְבַצֵּעַ אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר
בַּקִּרְקָס.
לְאַלֵּף אֲרָיוֹת — קָשֶׁה וּמְסֻכָּן!
לְאַלֵּף דֻּבִּים — קָשֶׁה וּמְסֻכָּן!
לְאַלֵּף נְחָשִׁים — קָשֶׁה וּמְסֻכָּן!
אֶת כָּל זֶה עָשִׂיתִי וְעַל זֶה — הַמֶּדַלְיוֹת.
אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי מְטֹרָף:
מְאַלֵּף פַּרְעוֹשִׁים בַּקִּרְקָס!
אֵיךְ זֶה קָרָה?
הֲרֵי הָיִיתִי מְאַלֵּף אֲרָיוֹת דֻּבִּים נְחָשִׁים! מְאַלֵּף נוֹעָז!
חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמַלְתְּעוֹת הַסַּכָּנָה! עָשׂוּי לְלֹא חָת!
חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה — מֶלֶךְ שֶׁל חַיּוֹת טֶרֶף!
הַיּוֹם אֲנִי שָׁמֵן זָקֵן. אָז עָשׂוּ לִי הֲסָבָה:
עַכְשָׁו אֲנִי מְאַלֵּף פַּ רְ ע וֹ שִׁ י ם בַּקִּרְקָס.
אַתֶּם מְתָאֲרִים לְעַצְמְכֶם מַה זֶּה אוֹמֵר?
מַה זֶּה אוֹמֵר — לְאַלֵּף פַּרְעוֹשׁ?
הֲרֵי אֵין לָהֶם מֹחַ בִּכְלָל!
מִבֹּקֶר עַד לַיְלָה אֲנִי מְאַלֵּף מְתַרְגֵּל חוֹזֵר מְאַלֵּף
תְּנוּעָה זְעִירָה לְפֹה קְפִיצָה קְטַנָּה לְשָׁם.
וּבַלַּיְלָה — הַהַצָּגָה הַגְּדוֹלָה. הַפַּחַד שֶׁלִּי הַגָּדוֹל —
שֶׁלֹּא יִזְכְּרוּ דָּבָר. הֲרֵי אֵין שָׁם מָקוֹם לְמֹחַ בִּכְלָל!
אֵיכְשֶׁהוּ זֶה עוֹבֵר. לַיְלָה לַיְלָה לַיְלָה
אֲנִי מַגִּיעַ לַמִּטָּה עַל אַרְבָּעוֹתַי — חַיַּת קִרְקָס רְצוּצָה.
אַחַר כָּךְ סִיּוּטֵי הַלַּיְלָה: מַה יִּזְכְּרוּ מָחָר?
וְהַמָּחָר מַגִּיעַ בִּזְחִילַת נָחָשׁ נוֹהֵם כַּדֹּב.
לִי: קָפֶה וּפְרוּסָה וַעֲצָבִים.
לָהֶם: הַשִּׁעוּר הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם. כָּל הַיּוֹם.
אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת מִכְסֵה הַצִּנְצֶנֶת. אֲנִי מוֹצִיא אוֹתָם אֶחָד אֶחָד —
כֻּלִּי תִּקְוָה.
אֲנִי מְקַוֶּה —
וְנוֹבֵל מִיָּד.
הֵם לֹא זוֹכְרִים כְּלוּם! הֲרֵי אֵין לָהֶם מֹחַ בִּכְלָל!
סְלִיחָה, רֶגַע אֶחָד, תַּרְשׁוּ לִי הֶעָרָה זְעִירָה.
בְּוַדַּאי הִבְחַנְתֶּם שֶׁאֲנִי מַאֲרִיךְ בְּהֶסְבֵּרַי.
תָּבִינוּ, אֲנִי עוֹבֵד עִם מַהֻיּוֹת זְעִירוֹת.
וְאֵין לִי תִּקְשֹׁרֶת אִתָּם. אָז כָּאן — אֲנִי מְנַסֶּה, לָרִאשׁוֹנָה,
עַל־פִּי הוֹרָאוֹת מְנַהֵל הַקִּרְקָס, לְהַסְבִּיר לָכֶם בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה וּגְלוּיָה
אֶת עַצְמִי וְחַיַּי. וְאֶת פַּרְעוֹשַׁי.
הֵם רוֹאִים אוֹתִי — וְשׂוֹנְאִים אוֹתִי.
אֲנִי מְנַסֶּה לְהַכְנִיס בָּהֶם דַּעַת —
וַאֲנִי הֲרֵי מוֹצִיא אוֹתָם מִן הַדַּעַת!
וּבְכָל זֹאת אֲנִי חַיָּב לְאַלֵּף שׁוּב וָשׁוּב!
אֲנִי מְיֹאָשׁ. אֲנִי מְאַלֵּף שֶׁהַדֶּלֶק שֶׁלּוֹ הוּא תִּקְוָה
אֲבָל כְּלִי הָרֶכֶב שֶׁלּוֹ — מֵ עֵ בֶ ר לְכָל תִּקְוָה.
פַּרְעוֹשִׁים טִפְּשִׁים עִקְּשִׁים!
כְּכָל שֶׁהֵם מִתְעַקְּשִׁים — הֵם גְּדֵלִים בְּעֵינַי.
תּוֹפְחִים לִמְמַדֵּי עֲנָק.
כְּכָל שֶׁאֲנִי נִכְשָׁל — אֲנִי הוֹלֵךְ וְקָטֵן.
עַכְשָׁו הֵם — בְּגֹדֶל נָמֵר! וַאֲנִי — בְּגֹדֶל פַּרְעוֹשׁ!
אֵיזֶה פַּרְעוֹשׁ?! בְּגֹדֶל גַּרְגֵּר אָבָק!
כָּךְ מִלַּיְלָה עַד בֹּקֶר מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב.
כָּל פַּרְעוֹשׁ כָּבֵד
כְּמוֹ לְסִיזִיפוּס —
הָאֶבֶן.

חלפי היא דמות חידתית למדי בעולם השירה העברי העכשווי. היא לא שייכת לחבורות ספרותיות ולא טובלת בהוויה המשוררית, על הקשרים והמאבקים שבה, אף על פי שהיא חיה בתל אביב, יושבת בקביעות בבתי קפה באזור הבימה, עוסקת גם בבימוי דוקומנטרי וכאמור, היבול הספרותי שלה משאיר מאחור הרבה משוררים/ות הזוכים ליחסי ציבור ונוכחות בתקשורת. את הריחוק שלה היא מסבירה בהמשך בסיבות מעשיות, אבל שיר אחד בספר חושף את המטענים והביקורת שלה כלפי השחקנים הבולטים בעולם הספרותי שלנו.

משוררת הקרקס ממשיכה:

.

בְּלוּז עולם הספרות / פזמון דִכָּאוֹן

נִמְאַס לִי עוֹלַם הַסִּפְרוּת עִם הַחֲשִׁיבוּת הַפּוֹמְפּוֹזִית שֶׁל הַמִּלָּה
עִם קִפְצוּצֵי הַמִּלִּים כְּפּוֹמְפּוֹנִים
עִם הַמְשׁוֹרֵר הַמְעֻנֶה הַתּוֹרָן
הַטּוֹבֵל בְּקַצֶּפֶת וְרֻדָּה וּבְיָדוֹ דֻּבְדְּבָן
עִם הַמְבַקֵּר הַיּוֹרֵק הַתּוֹרָן
שֶׁמֵּת שֶׁיְּלַטְּפוּ אוֹתוֹ בַּפּוּפִּיק הַקָּטָן
עִם הַחַתְרָן הַתּוֹרָן וְהַנַּבְרָן הַתּוֹרָן וְהַתַּתְרָן הַתּוֹרָן
שֶׁמְּנַהֲלִים אֶת הָעֵסֶק
עִם תְּקִיעַת הַסַּכִּינִים וּכְלֵי הַזַּיִן הָאֲחֵרִים
עִם הַסּוֹפֵר הַמְיַצֵּר רַב־מֶכֶר עַל תֶּקֶן שֶׁל וִיבְּרָטוֹר
עִם הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּהֶם שֶׁל דְּחִיפוֹת וּמְשִׁיכוֹת וּנְשִׁיכוֹת
וּנְשִׁיקוֹת מֵאָחוֹר
עִם הַבִּלְתִּי־מוּבֶנֶת הַתּוֹרָנִית שֶׁבְּעֶצֶם הִיא שְׁקוּפָה לְהַחֲרִיד
עִם הַכַּסַּאח הַתּוֹרָן — אַ־חְח!! וְהָרֶצַח־בָּעֵינַיִם־הַמְחֻיָּךְ — טָאחְחְ!!
עִם הַזּ'וֹנְגְלֶרִים שֶׁל הַמִּלִּים — שֶׁמְּקוֹמָם בַּקִּרְקָס הָרוֹמָנִי
עִם הַקּוֹרְטִיזָנוֹת הַתּוֹרָנִיּוֹת הַטָּסוֹת מִמּוֹקֵד־כֹּחַ אֶחָד לַשֵּׁנִי
עִם הַחֲבֵרֻיּוֹת וְהַנֶּאֱמָנֻיּוֹת וְהַמְּנָיוֹת וְהַחֲבוּרוֹת וְהַמַּכּוֹת הַטְּרִיּוֹת
עִם מְדוֹרֵי הַחֲצִי־כֹּחַ וְהָרֶבַע־מֹחַ
אוֹהּ, יֶה, נִשְׁבָּר לִי מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת
וְגַם אֲנִי־הַמְשׁוֹרֶרֶת־יַעְנִי — נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי
נִמְאָס לִי לְחַכּוֹת מָאתַיִם שָׁנָה שֶׁסּוֹף סוֹף
יָבִינוּ אוֹתִי (וְלָמָּה בְּעֶצֶם שֶׁיָּבִינוּ אוֹתִי?)
כֵּן, נִמְאָס לִי לִשְׁכַּב רְדוּמָה כְּמוֹ שִׁלְגִּיָּה
תַּחַת לַעֲרֵמַת שֶׁלֶג הַשִּׁירָה הַזַּכָּה —
מְחַכָּה לַשָּׁוְא שֶׁנָּסִיךְ לֹא־צַח־כָּל־כָּךְ
יָעִיר אוֹתִי בִּנְשִׁיקָה
וּבְעִקָּר נִשְׁבָּר לִי נִשְׁבָּר לְקַיֵּם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים
פָּרָשַׁת יְחָסִים אִינְטִימִית עִם נְיָר!
אוֹהּ, יֶה, נִשְׁבָּר לִי נִשְׁבָּר מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת
עִם הָאַקְרוֹבָּטִית וְהָאַקְרוֹבָּט הַמּוֹתְחִים דִּמּוּיֵי־שְׁפָּגָט
עִם הַבּוֹקְסֶרִים הַמַּכִּים מִחוּץ לַחֲבָלִים בְּשַׂקֵּי חֲבָטָה מִמִּלִּים
עִם עֲשִׂיַּת הַשֵּׁרוּתִים אַהֲדָדֵי וְסִבּוּנֵי הַגַּב וְסַכִּינֵי הַגַּב דֶּרֶךְ אַגַּב
עִם הַכִּבְיָכוֹל־אַהֲבָה לַשָּׂפָה וְאִי־אַהֲבָה לָעוֹלָם וְאִי־אַהֲבָה לָאָדָם
עִם טִקְסֵי הַהַמְלָכָה וְטִקְסֵי הַהַדָּחָה
עִם הַהִיפֶּרְאַקְטִיבִיּוּת הַזֹּאת שֶׁלָּהֶם בַּהִיפֶּרְשׁוּק הַמַּעֲמִיד פְּנֵי בּוּטִיק־עִלִּית
עִם הַשַּׁקְּרָן הַתּוֹרָן וְהַמּוּסְרָן הַתּוֹרָן הַמְנַסִּים לְהַחֲלִיף חֳמָרִים
עִם הַחֵרֵשׁ הַתּוֹרָן הַמַּעֲבִיר סַדְנָאוֹת לְחִדּוּד הַשְּׁמִיעָה בַּשִּׁירִים
עִם הָעוֹרְבִים הַלַּקְחָנִים הַתּוֹרָנִים הַמְגַלְגְּלִים עֵינַיִם:
מָה, אֲנִי?!
עִם אֶבֶן הַחֵן הַתּוֹרָנִית וְעִם אֶבֶן הַנֶּגֶף הַתּוֹרָנִית
עִם כְּתַבְתַּב הַסִּפְרוּת הָאָנִין הַמִּתְעַנְיֵן רַק בְּמִין
עִם הַכֹּחָנִי הַתּוֹרָן וְהָרוּחָנִי הַתּוֹרָן וְעִם שְׁאָר הַתּוֹרָנִים
עִם מְכוֹן הַכּשֶׁר הַתּוֹרָן הַמְטַפֵּחַ שְׁרִירָנֵי שִׁירִים
עִם הַמְקֻפַּחַת הַתּוֹרָנִית וְהַמְנַצַּחַת הַתּוֹרָנִית
עִם רִקּוּדֵי הַבֶּטֶן שֶׁנַּעֲשִׂים בָּרֹאשׁ וְעִם רִקּוּד הַלֵּב בַּמַּחְשֵׁב
עִם הַבְּלִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ וּבְלִי הָעִם מַה שֶּׁנִּפְלָא
וְכֻלָּם וְכֻלָּם רַק רוֹצִים חִבּוּק קָטָן וְחַם
וְכֻלָּנוּ תּוֹרָנִים קְטַנִּים לֹא מוּבָנִים רְאוּיִים לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים

זֶהוּ פִּזְמוֹן דִּכָּאוֹן תּוֹרָן זֶהוּ בְּלוּז לִיטֶרָרִי תּוֹרָן
שֶׁל אַחַת שֶׁשָּׁרָה צָרוּד בַּקִּרְקָס, סְתָ־א־א־ם, סְתָ־א־א־ם
וְלֹא יַעֲזֹר לִי כְּלוּם —
לִי, הַבְּלוּזֶרִית הַתּוֹרָנִית שֶׁאֲנִי, Whatever that may be

.

.

רציתי לשאול אותה פעם אחת ולתמיד על דימוי המשוררת הבוהמית שיושבת בבית הקפה "נחמה וחצי". חלפי הדפה אותו בנחרצות. היא כבר לא יושבת שם, הם לקחו את המקום הקבוע שלה כי הפכו חצי מהחלל למעדנייה.

"בניגוד לדימוי שנוצר, כשהייתי מגיעה לבית קפה זה היה רק מסיבות טכניות. אנחנו גרים בדירה שכורה קטנה מאוד, השולחן שלי הוא שולחן האוכל שמלא בניירת ובמחשב. שולחן שאין בו מקום, אין לי פינה משלי. אני כותבת לא על מחברת אפילו, על דפי נייר מזדמנים, בחוץ או בתור למשהו, שולפת איזה דף מקרי שיש לי בכיס.

את גם מלמדת שירה.

זה ביטוי לא נכון. אני לא מלמדת שירה, אני יושבת בסדנאות שירה, ומאפשרת לאנשים לכתוב. אני מאמינה שאין מה ללמד.

וכשאת רוצה לערוך את עצמך?

שלב העריכה מינימלי מאוד אצלי. אני גם לא מעבירה למחשב מיד. טיוטות חיכו אצלי שנים ועשרות שנים. אני יודעת שהתהליך הרגיל הוא שאנשים כותבים, מניחים, חוזרים לשיר, משתפים אותו. אני חיה בתוך עמי. זו נקודה שקשה לי להבהיר. אני כותבת ממקום לגמרי אחר מאשר המקום המוגדר על ידי הסביבה, "משוררת".

ואת יכולה לתאר את המקום הזה?

אין לי דרך לתאר. זה לא משהו שאני מודעת לו שנייה קודם. זה לא שיש נושא בראש שלי ואני אומרת אוקיי, אני צריכה שמישהו יקרא. זו התרחשות שאני כמעט לא לוקחת בה חלק, אני לא מרגישה שזה שלי. אני מיד לוקחת עט ורושמת מהר, ועובר הרבה מאוד זמן עד שאני מסתכלת על זה שוב. כתבתי למגירה ולא עניין אותי לפרסם, ולקח לי שנים להבין שאולי צריך, כי אמרו לי. היה לי קושי. לשים שיר במעטפה ולשלוח אותו למערכת עיתון, או למישהו בתחום, זו הייתה חומה שלא יכולתי לעבור אותה, כי זה מקום אחר לגמרי מזה של כתיבת השירה, וזה לא מעסיק אותי. השלב שבו השירים התחילו להיות מוקלדים קרה שנים אחרי שהתחלתי לכתוב אותם, במקרה, כשבאה אלינו מישהי בעניין משפחתי ופתאום מצאה את השירים והציעה לי להקליד אותם. היא הקלידה את כתב היד מטיוטות, במשך יותר משנה, וכשהיא נתנה לי ביד את הקלסר ולקחתי אותו איתי לפגישה. הייתה לי חצי שעה לבד, חשבתי שאסתכל מה זה הדבר הזה שכתבתי. זה היה בשנת 97', תקופה קשה מאוד, ליוויתי את אבא בבית חולים, גרתי שם ממש. האיש שאיתו נפגשתי היה רפי וייכרט מהוצאת קשב, שביקש ממני כתבי יד אחרים לאיזו מטרה. גם הוא הקדים לפגישה, ושאל אותי מה הקלסר הזה. אמרתי שזה משהו אישי, לא ספרותי. הוא התעקש לראות. אני לא נוהגת להראות דברים לפני שהם יוצאים, רק קצת בבית, מתייעצת עם חיים [הסופר חיים תדמון, בן זוגה. ר"כ]. אני מקנאה באלו שכן יש להם חברים לעט, קבוצות של משוררים שקוראים זה את זה. לצערי, אצלי זה לא קיים. נתתי לו ביד רועדת, הוא קרא כמה דפים ואמר, "מוכרחים להוציא את זה". אמרתי שאני לא מתכוונת להוציא, אבל נפתח דיאלוג. שש־שבע שנים נמשך הדו־שיח בינינו, בשנים הראשונות סירבתי לשמוע על זה, בסופו של דבר הכנתי את זה לדפוס, והספר, תמונה של אבא וילדה, יצא ב־2004.

.

מה שחלפי מתארת כמובן הפוך כמעט באופן מתריס למשוררים/ות שכותבים כיום, בעולם של פייסבוק, ויראליות ושירים שנכתבים בתגובה לאקטואליה ומודפסים למחרת. זו התנהלות הזרה לה כאילו הייתה גלקסיה אחרת והיא מסבירה אותה בכמה דרכים: "תמיד הייתי מעורבת בחיים עצמם, הוריי, הבן, עבדתי תמיד בשלוש עבודות לפחות בניסיונות לא מוצלחים להתפרנס, הייתי משוקעת לגמרי בצרות של החיים. הזמן היחידי שכתבתי בו היה בסוף היום, בלילה, במהירות, וזה מה שאפשר לי לכתוב. כל הטרארם מסביב לכתיבה, את כל זה דחיתי, ואני עד היום באותו מצב, הבית מלא קלסרים עם חומרים מוכנים לדפוס ואני לא עוד עושה איתו כלום."

אז איך קורה שיוצאים הספרים?

ממש עד הזמן האחרון האחראית העיקרית לזה הייתה הוצאת הקיבוץ המאוחד. עוזי שביט, שהיה מנכ"ל ההוצאה, היה מרים אלי טלפון כל כמה שנים, ואומר, רחל, אני יודע שאת כותבת כל הזמן ולא הבאת לי חומרים כבר חמש שנים. והייתי אומרת לו, אבל אין לי זמן להכין אותם. אז הדברים היו הרבה יותר אינטימיים בהוצאה. הוא היה אומר, אל תדאגי, תביאי דפים, נצלם כאן, נקרא, נוציא את זה. וככה זה היה. ערב לפני הפגישה הייתי לוקחת סל גדול ומטילה לתוכו כמה מגירות של דפים מבולגנים, ולפני הפגישה הייתי מנסה לסדר את זה, לא בסדר כרונולוגי. והם דאגו לזה. גם הוצאת קשב, במשך עשרים השנה האחרונות, הוציאו לי כמה ספרים, רפי היה מזכיר לי. לולא הרוח הגבית הזו של אנשים שביקשו, יכול להיות שלא הייתי עושה כלום, כי תנאי החיים לא אפשרו לי.

גם היום?

ודאי שגם היום.

יש דיון בין נשים משוררות ובכלל, אם בשביל הכתיבה טוב יותר להיות בתוך החיים, מעורבת בהם, או להיות בהתפנוּת, בחדר משלך. למשל בריאיון אחר שלי עם נורית זרחי היא אמרה שהיא מצטערת שהיא לא הייתה בתוך החיים. היית רוצה להתפנות לגמרי לכתיבה?

זו שאלה מאוד תאורטית, זה שאלה של מזג, תנאי חיים, סדרי עדיפויות. אם אני רוצה או לא, אני נורא מעורבת בחיים ובדברים של היומיום. למשל בצבא הייתי כתבת צבאית, ומיד אחרי מלחמת יום כיפור נשלחתי מגלי צה"ל אל מעבר לתעלה והסתובבתי שם לבד, באזור שהיו בו חיילים. זה כבר היה בזמן שביתת הנשק, הייתי שם שמונה ימים עם מכשיר הקלטה ועשיתי סדרת הקלטות עם חיילים. עוד לפני זה, במלחמת ששת הימים, בראשית ימיי כסטודנטית בירושלים, גם שלפו אותי מקול ישראל לאזורי קרבות, בשני המקרים בעיקר מעבר לתעלה. היה יום שעמדתי לבד ליד מבנה נטוש עם הפנים אל הקיר, וכדורים נורו סביבי ונתקעו בקיר. אבל מרבית העשייה שלי ככתבת צבאית הייתה דווקא על נושאים אחרים.

וכשאת עיתונאית יותר קשה לצלול פנימה אל הנפש והשירה, מניסיוני. זה כמעט הקוטב המנוגד.

"את שואלת שאלות נורא קשות", היא צוחקת. "זה נכון, מה שאת אומרת. אולי משום שאני מעולם לא הייתי כותבת עם אג'נדה של כתיבה, סדר יום. זה לגמרי מושחל בין לבין ומתהווה בשולי. זה בא מהמקום הכי מרכזי בפנים, אבל אין לי הלוקסוס הזה של להגיד, אוקיי, היום בין שתים־עשרה לאחת אני יושבת לכתוב. אין לי את זה אלא רק מה שהחיים מאפשרים לי. לכן, לעומת התשובה המאוד יפה של נורית זרחי, אני נורא קינאתי ועדיין מקנאה בכל אותם כותבים שיכולים לומר, אוקיי, אני אדם כותב וזה הזמן שאני נותנת לכתיבה, זה המקום שלי, יש לי חדר, או שולחן. אצלי זה לא היה. אני בעצם לא יודעת מה היה קורה לו כן היה לי."

.

חלפי מהרהרת קצת, וחוזרת אל הזיכרון של כתיבת שירים בימים רחוקים ורעים: "לכאורה את צודקת, בנוגע למעבר מהחוץ אל הפנים, אבל אני נזכרת שיום אחד, מיד אחרי מלחמת יום כיפור, והספר הראשון שלי (שירים תת ימיים ואחרים) עוד לא יצא, חזרתי מגושן שמעבר לתעלה אחרי שהסתובבתי שם והקלטתי המון, לא רק שיחות עם חיילים אלא את האקוסטיקה הטבעית של המקום, זה מאוד עניין אותי, הצד הזה. חזרתי עם המון קסטות מוקלטות והייתי צריכה לבשל את זה באולפנים. זו עבודת פרך. הייתי יושבת לילות שלמים, ואני זוכרת שיצאנו מגלי צה"ל בשעות הצהריים למחרת לילה כזה, והטנדר של גלי צה"ל נסע משדרות ירושלים ביפו דרך שפת הים לכיוון שוק הכרמל, ואני, בכל פעם שיצא לי לעבור בתקופה ההיא ליד הים, זה היה משגע אותי, אני נורא אוהבת אותו. ביקשתי מהנהג לעצור לי ליד המעקה כדי שאוכל לשבת כמה דקות ולהסתכל. באתי אחרי לילה שלם של רדיו דוקומנטרי על המלחמה כשאני חשופה לכדורים. ירדתי וניגשתי לטיילת, ולא יכולתי להתייחד עם הים הרבה זמן כי ישב הנהג המסכן שחיכה לי. ועלה בי שיר שהופיע בספר הראשון שלי, "שפת ים תל אביב בחורף 1974". היה יום חורף, מעונן בעננים כבדים, מאיימים ושחורים. את מדברת על המעבר מהעולם לשירה, ואני זוכרת שהסתכלתי על העננים וכתבתי את כל השיר, "ענן־תנין בלע ענן־ענן, הכל סמיך ולאן הלכה המלחמה?". היום אני מבינה שזה נכתב מהפריזמה של המלחמה האיומה הזו. וגם המודעות שלי עכשיו אל עצמי עומדת על שפת הים, חודשיים אחרי שביתת הנשק, ולא מבינה לאן הלכה המלחמה. אז אני חושבת שזו תנועה אפשרית, אבל היא קשה."

.

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: שיחה על ספרות, פוליטיקה ובתי קברות עם פרופ' רון ברקאי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן