.

שני סיפורים קצרים

מאת שיח'ה חליווה

מערבית: שיח'ה חליווה ורחל פרץ

 

צל המלחמה

כעבור שנים תמה המלחמה.

"ברחה להרים, כשם שהיא עושה תמיד," אמרו הזקנים זה לזה.

בלילות היה צילה הגדול יורד ומזדחל לפתחי הבתים, מניח ליד כל דלת אחד מצאצאיו. בבוקר היה זה משחק עם ילדי המשפחה, עד שהיה לאחד מהם.

בוקר אחד קמו כל הזקנים ועזבו את הכפר. "זיכרונותינו מימים אחרים שרדו את המלחמה, אבל צאצאיה יטרפו אותם," אמרו בטרם נעלמו.

בלילות, בחסות החשכה, היו הזקנים מתגנבים אל מגרש המשחקים של הכפר ומניחים בארגז החול, מתחת לנדנדות ובירכתי המגלשות, נבטי זיכרון. כשצמחו, קטפו הילדים את העלים המתוקים ואכלו מהם. כשנתנו מהם לאחיהם החדשים, ירקו אותם אלה בסלידה ושבו למשחקי המלחמה.

.

.

אובדן

הפקידה במסוף, המחתימה את הדרכונים, דקלמה כמענה קולי אוטומטי:

"אחד הנוסעים מציע לך, גבירתי, כרטיס למחלקה הראשונה תמורת ישיבה לצידו וחפינה של כף ידו. הוא איבד את אהובתו לפני שנה."

אחת הנשים התקדמה ואמרה:

"אני מסכימה, אבל מוותרת על תשלום. גם אני איבדתי את ליבי לפני שנתיים."

כשהמריא המטוס, היא הוציאה מתיקה צעיף וספר ולגמה מכוס הקפה.

בידה האחרת טפחה על המושב היתום.

לאחר כשעה היטלטל המטוס, צנח לאוקיינוס והתרסק.

הדגים טרפו את הגופים המפוחדים. רק יד אחת הקשיחה כעץ וצפה על פני המים.

לימים הפכה לקש.

הטובעים נאחזים בה עד היום.

 

שיח'ה חוסין חליווה נולדה בכפר בדואי לא־מוכר ליד חיפה ב־1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תוכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פרסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה; ירדן, 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים; ירדן, 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים; ירדן, 2016).

.

.

» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: יפעת שחם, אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קלקר וזהב: בִטנת החפצים הכפולה ב"מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

מאת מרב פּיטוּן

.

זֶה הָרִהוּט שֶׁלִי, לְרֶגַע:
גֶּשֶׁם, אוֹפַנַּיִּם, וְצִפּוֹר.

כך נפתח השיר "בוקר" בספר מפת חצי האי. צמד השורות הזה, שבהן גשם וציפור מקורקעים מחירותם והופכים לפריטי ריהוט, מדגים מאפיין מרתק וחמקמק בספר, שלובש ופושט צורה משיר לשיר, והוא היחס לחפצי היומיום: חדרי הלב השיריים של מפת חצי האי נגלים לקוראים מבעד לחפצים שמאכלסים אותם – חלקם מזדהרים בתנוחה אסתטית, מלאת חן, חלקם כעורים, גסים וארציים. אך המשותף לכולם הוא הקיום שמעבר לדממתם האגבית, זה שמעניק להם חיוּת ומשמעות שמעבר לממשותם החומרית.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר בספר שיריה השלישי של יעל גלוברמן הוא היכולת לשכן את שני המבטים האלה – הגשמי והמטאפיזי – יחד, בו־זמנית, זה לצד זה: בשירים רבים בספר, שבהוראות בימוי לתסריט היו יכולים להיות מלווים בהקדמה יבשושית כגון "ערב, זוג, פְּנים", ממריאות הסיטואציות היומיומיות והופכות את הנוכחות האטומה, הסתמית, של אובייקטים כלליים למפתחות מהותיים להבנה של תחושות ורגשות:

 

הבית בעל־פה

"צֵל נִגָּשׁ עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
מַסְמִיךְ פָּנִים לַחַלּוֹן:
מֵאֲחוֹרָיו
חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְצִפֳּרִים
נוֹהֲמוֹת, מְחַרְחֲרוֹת.
צֵל מַבִּיט פְּנִימָה, וְרוֹאֶה
כּוֹס עַל הַשֻּׁלְחָן, מַסְרֵק עַל הַשִּׁדָּה,
לִבַּת תַּפּוּחַ יְפֵהפִיָּה מאֻזֶּנֶת
בִּתְנוּחָה שֶׁל שְׁעוֹן חוֹל,
סָדִין נָכוֹן לְקַבֵּל גּוּף,
מַרְאָה לְהַחְזִיק פָּנִים.
[…]

 

קריאה בשיר הזה היא כמו צפייה בחץ נורה מקשת בהילוך איטי: כל שורה בו נדרכת מעוצמת זו שלפניה, והמתח מצטבר ונאסף, עד להקלה מחממת הלב שבסופו. ב"זוּם־אִין" שמפלח את הדרך מן החוץ החשוף, ארץ הצל, אל הפְּנים החם והמוגן, נקלפות בזו אחר זו שכבות של מבטים, והפיגומים שמחזיקים את המעברים הללו הם הדוממים השימושיים, שממלאים, כל אחד בתורו, תפקיד כפול: החלון מגן מפני החיות הגדולות והציפורים הנוהמות, אך הוא גם זה שמאפשר לצל להסמיך פנים אל הזגוגית ולהציץ אל האינטימיות הזוגית. הסדין מואנש בנכונותו "לקבל גוף", והמראה חורגת מן הפסיביות שבהצגת השתקפות ותו לא, כשעליה לשאת תפקיד ו"להחזיק פנים". כשלכל אובייקט בחדר מיוחס מניע נסתר כלשהו, שמצטרף לחרחורים מבחוץ, קשה שלא לחשוד בתפוח היפהפה ולחוש את הרעל התוסס בו, כשליבתו "מאוזנת בתנוחה של שעון חול", על הגבול שבין תשוקת הגוף המחוטב לכליון הזמן האוזל.

ההיפוך המיוחל, הממלא בהקלה ובשלווה, מתרחש כאשר לחפצים ניתן תפקיד אחר, מנחם ועוטף, המתגבר על רעשי הרקע ומניח נינוחות יציבה במרכז החדר, בחסות בני האנוש:

 

[…]
הַנְהָמוֹת רָמוֹת, אֲבָל
הַלֵּב מַרְעִישׁ נֶגְדָּן.
צֵל מֵצִיץ בַּחַלּוֹן וְרוֹאֶה:
גֶּבֶר וְאִשָּׁה יוֹשְׁבִים בַּחֶדֶר,
אַרְבַּע יָדִַיִם נְטוּיוֹת לְאֹהָלִים
אוֹ מֻנָּחוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם,
חַמּוֹת עֲדַיִן מִן הַלֵּב.

 

הרגש המגולם בגופים האנושיים, הפגיעים, הזקוקים זה לזה ולחום הפועם שיגן עליהם, הופך את הצללים לאור ואת המאיים לבטוח – הידיים המאהילות הן התנור שמתוכו בוקע, פשוט ובסיסי, כוח החיים.
אותן ידיים שדרכן מתנקז רגש האהבה משמשות גם בשירים אחרים כגשרים בין כאן לשם, בין מרחבים של מרחק ושל זמן, והגבול בין היותן חלק מגוף חי ספציפי לבין מארג השגרה הכללי של העולם מיטשטש עד שקשה להבחין בין דומם לחי, או לצומח:

 

שורדים

"אֵיךְ שׁוֹתְלִים אֶת זֶה עַכְשָׁו,
אֵיךְ מַצְמִיחִים אֶת רִצְפַּת הָעֵץ שֶׁל חֲדַר הַיְלָדִים,
אֵיךְ מְגַדְּלִים תִּקְרָה?

אֵיךְ הֵם מַצְלִיחִים לִפְתֹּחַ כָּל בֹּקֶר דֶּלֶת,
מַזְרִימִים מַיִם בַּבֶּרֶז
וּתְמוּנוֹת שֶׁל שֶׁמֶֹש וְיָרֵחַ בַּחַלּוֹן,
וּמוּזִיקָה מִן הָרַדְיוֹ,
וְאַהֲבָה מִיָּדַיִם שֶׁחַמּוֹת מֵאַהֲבָה

כְּשֶׁהַסֶּדֶק בְּגֶזַע הָעֵץ שֶׁבֶּחָצֵר
קָשׁוּר לַקֶּרַע בְּחֶבֶל הַנַּדְנֵדָה?"

 

החפצים כאן משמשים כסיסמאות הרגעה. רצפה, תקרה, חלון, רדיו – כל אלה הם סממנים של שלווה שגרתית, עוגָנים שהשורדים נאחזים בהם כדי לא לטבוע, לא רק בזמן "שקיעת הספינה" המקורית, אלא באופן יומיומי, בעבודה אזמלית וסיזיפית שלעולם אינה נגמרת: היותן של התקרה והרצפה מעל ומתחת לחדר הילדים אינה מובנת מאליה, פעולות בלתי־מורגשות כמו פתיחתם של דלת או ברז הופכות לאתגר שההצלחה בו אינה מובטחת מראש, מאחר שהכול נשען לא על החבל הדק – זה של הנדנדה, שהוא גם זה של ההישרדות, אלא על הקרע שבו.

הפעם התנועה היא מן הפנים אל החוץ: מליבו העדין ביותר של הבית – חדר הילדים, דרך גלי המוזיקה ברדיו ועד לחצר ולגזע העץ. ההתקיימות השגרתית של חיי בית פריכה ושברירית, מאיימת להיקרע בכל רגע, ולכן היא נשענת על הפעלה של הסביבה הדוממת, כדי שתסייע בהכלת הקיום לצד הפיצול, ההיסוס והסכנה הטמונים בבסיסו. בעולם השירי הזה, כדי לשרוד יש להזרים את האהבה באופן יזום, לסובב את הידית, ללחוץ על הכפתור, לרפד את החיים, מדי יום מחדש, בתפאורות מגנות של חיוּת, של שגרה, של שמחה.

מלבד מערכות היחסים הזוגיות והמשפחתיות שאמירות לגביהן מנוסחות ומעוצבות עבור הקוראים באמצעות עצמים וגופים ארציים, גם המופשטות והאישיות ביותר, כמו למשל זו שמתוארת בשיחה הבאה עם אלוהים, עושָה בחפצים שימוש מחוכם, משוכלל וכמעט תמיד כפול־פנים:

 

Stalking

טוֹב אֱלֹהִים אָז זֶה לֹא הוֹלֵךְ.
שׁוּב אֲנִי אוֹרֶבֶת לְךָ,
מִסְתּוֹבֶבֶת כָּל הַלַּיְלָה
עַל הַמִּדְשָׁאָה בַּבַּיִת הַדָּשֵן שֶׁלְךָ
בְּרַעֲנַנָּה הַנִּצְחִית, בְּפַרְוְרֵי הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֹּחַ,
מְחַפֶּשֶׁת רֶמֶז לִתְנוּעָה מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹנוֹת,
בֵּין חַוְקֵי הַתְּרִיסִים הַחַשְׁמַלִּיִּים
צְלָלִיּוֹת מְהַבְהֲבוֹת כְּמוֹ סִימָנֵי תָּוִים.

שׁוּב אֲנִי מִתְגַּנֶבֶת לֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית
וְלוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם
בַּצַּעֲצוּעִים, שֶׁבָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַפָּחוֹת מְאֻמָּצִים
הִשְׁאִירוּ מוּטָלִים בֵּין נַדְנֵדַת הָעֵץ
לַעֲרוּגוֹת הַנַּעְנַע,
בַּבַּרְוָזוֹן שֶׁצָף מֵאָז וּמֵעוֹלָם
בִּבְרֵכַת הַפְּלַסְטִיק הַתְּכֻלָּה כָּרַחֲמִים.

אֵין לִי סִכּוּי לְהִתְמַקֵּם פֹּה,
אֵין לִי סִכּוּי לְהִשְׁתַּהוֹת אֲפִלּוּ
מִלְּבַד לְבִקּוּר חָטוּף אֵצֶל חָבֵר
שֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת תּוֹךְ כְּדֵי בִּקּוּר

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי עוֹשָׂה כָּאן,
אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא – אַיֶכָּה
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְחַבֵּאת
בֵּין הַשִּׁיחִים, בַּפְּרִיחָה הַנֶּהֱדֶרֶת
שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי פַּחֵי הַזֶּבֶל.

 

בשיר הזה מתקיים עירוב נוסף של גופים ורוח – דרים בו בכפיפה אחת לא רק המופשט והממשי, אלא הקמאי והבראשיתי לצד העכשווי והמודרני. הסיפור הארכיטיפי של הבריאה לובש צורת הווה מוגברת: בפרוורי האמונה של המוח מופיע ברווזון פלסטיק, והרחמים התכולים – בשיר אחר הם היו עשויים להתרומם, נשגבים ומרחפים, אבל כאן הם משכשכים במימיה הרדודים של בריכת צעצוע.

גן העדן הגרוטסקי, השוכן במדשאה סתמית ברעננה, דוחס יחד את הזמן והמרחב בין הדמות הפרטית, זו שחייבת דין וחשבון ומסתתרת בפריחה הנהדרת שמאחורי פחי הזבל, לבין ההסתתרות הכלל־אנושית הקדומה של אדם בגן עדן. העונש הידוע מראש, זה שמגיע בספר בראשית אחרי "איכה?", זה שבגללו אין אפשרות להשתהות "מלבד לביקור חטוף אצל חבר / שאני מאבדת תוך כדי ביקור", הוא הכליה שממתינה מעבר לפינה, החד־פעמיות של השהייה האנושית על פני האדמה.

כמעט בכל שיר בספר נוכחת כל העת סכנת ההיכחדות, ההיעלמות. של עצמנו – הנופלים לתוך בור, של היקרים לנו – הנעלמים מדי בוקר, או של הקיום עצמו – שעלול לכבות בנשיפה בכל רגע:

 

זה שהאור

כָּל בֹּקֶר, מִזֶּה שְׁנָתַיִם,
אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַכָּרִית לְצִדִּי
בְרֶגַע שֶׁאֲנִי מַפְסִיקָה לַחְלֹם.
בְּבַת אַחַת, בִּתְנוּפָה שֶׁל גְּלִימָה הֲפוּכָה,
אַתָּה לֹא פֹּה.

אַתָּה חָסֵר, וְהַשֶׁמֶש עוֹלָה.
עֻבְדָה.
הַהֶעְדֵּר שֶׁלְךָ הוּא בּוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מָקוֹם בִּשְׁבִילִי.

זֶה שֶׁהָאוֹר עוֹזֵב אֶת הַכּוֹכָב כָּל עֶרֶב
לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְרַגְּלִים
לַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל.
זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים זְמַן מָה וְהָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת
עוֹזֶבֶת לְלֹא הֶרֶף
אֶת פָּנֵינוּ וְאֶת הָאֲדָמָה, לֹא אוֹמֵר שֶׁהַלֵּב
מַפְסִיק לִצְעֹק.

 

בשיר "זה שהאור" ניתן לראות כיצד החפצים הסובבים משמשים כסימני חיים, והיעדרם ממחיש את ההישמטות מהם: הבליה המכאיבה, זו שמזכירה כי הקיום אוזל, מודגמת בחסרונם של החפצים כמקור נחמה, כיוון שהחלק הממשי שנלווה להם, זה הניתן למישוש, איננו: על הכרית נותר קו המתאר של ראש האהוב שאינו, הגלימה מכסה על האַין שנמצא תחתיה, ומה שנותר הוא בלתי ניתן לתפיסה, מעורפל וערטילאי – רוח, חושך, צעקה. השיר אינו מונה ופורט את האובייקטים בסביבה, אלא משרטט ומצביע על היעדר שסביבו הם נרקמים. כוח החיוּת והפעולה נוצר בתנועה של האובייקטים בין היש והאַין – וכשצד אחד של המשוואה חסר, גם ממשותו של החלק השני מתבטלת. בניגוד לשירים האחרים, בשיר הזה העצמים הם חסרי תנועה, פסיביים, עוטפים רִיק וחסרי ממשות, ולכן אין ביכולתם לבצע את המטמורפוזה הנדרשת לחיים.

בשיר אחר בספר, לעומת זאת, אותה חד־פעמיות עצמה משתנה ומתחלפת, ודוקא הקיום האוזל הופך לנצחי, בזכות השימוש השנון בסוגיית ההִתכּלות עצמה:

 

נא לא למחזר, שיר אהבה

אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּעוֹד שָׁנִים
עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה, גּוּפֵינוּ מְעַט שְׁעוּנִים
זֶה אֶל זֶה וְרָאשֵׁינוּ נוֹגְעִים

אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּהְיֶה עַתִּיקִים וּקְמוּטִים, הַגּוּף
שְׁתֵּי שַׂקִּיוֹת אַשְׁפָּה מִתְכַּלּוֹת וּבִפְנִים
הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
אַנְאוֹרְגָנִית וּבִלְתִּי מִתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ
הַמֶּלַח הַנִּצְחִי אוֹ פֶּחָמִים, כְּמוֹ
אוּרַנְיוּם וְקַלְקַר וְזָהָב וּשְׂנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה
שִׁירִים

ההשתוקקות הנצחית לאהבה שתנצח את מגבלות הזמן, שתתקיים באופן אינסופי, מונצחת דוקא בחומרים הכעורים ביותר העוטפים אותה, בגוף הקמוט, הבזוי וחסר הערך, שאינו אלא עטיפה קלושה, זמנית. אבל מה שמוחזק בפנים הוא יסוד תמידי ובלתי ניתן לפירוק: האהבה היא פסולת עיקשת כמו קלקר שיוותר לדורות הבאים, היא אורניום כבד ורדיואקטיבי; אבל היא גם טהורה ויפה כמו זהב, משמרת כמו מלח ומזוקקת כמו שירים. החומרים הללו הופכים את שקית האשפה המתכלה לכמוסה מרפאת, לקפסולה אל־זמנית שיכולה להשתגר אל מעבר לאופק, כשהיא נושאת בתוכה "שנַים או שלֹשה / שירים".

ניתן היה לצפות שהקריאה במפת חצי האי תהיה עגמומית למדי. לא נעים לגלות שוב ושוב שעבודת השימור של האושר האנושי, אפילו הצנוע והפשוט ביותר, כרוכה במאמץ גדול כל כך, בהתחמקות מאיומים אינסופיים המקופלים בכל אטום מן החומרים הסובבים אותנו. אבל באופן מופלא, המישוש החוזר ונשנה של הגס והמגושם, של חפצים וגופים פיזיים, מצליח להרחיב את הלב ולהצביע על העדינות, היופי והאושר המתקיימים בקפלי הקיום כל הזמן.

שיריה של גלוברמן מבצעים שוב ושוב התכה של חומר ורוח, של פריטים גולמיים, אקראיים, אפרוריים (כלי בית, בגדים, ארנקים, ספסלים, ספות ועוד) עם האציליים והאבסטרקטיים שברגשות האנושיים. ההמראה הזאת, ממוצק לגז, נעשית בעדינות של עשן, בפיזור אגבי של נקודות אחיזה קטנות על קירות הטיפוס של שירי מפת חצי האי, אך גם בהתנפצות מרהיבה של זיקוקים שיריים, שאורם נוצץ בתודעה גם הרבה אחרי הקריאה.

 

יעל גלוברמן, "מפת חצי האי", הקיבוץ המאוחד, 2018

 

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית וחיה בירושלים. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: עינת פלדחי וגיא פרל על הספר "כֻּלָּנָה" מאת נעה שחם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מדיום רייר

מאת אלישבע גרינבאום

.

הוא נכנס בצהריים, באמצע שיא הלחץ. חליפה צהובה תלויה עליו כמו על קולב. מתיישב אל שולחן של ארבעה. נלי ניגשת מיד להגיד לו שהוא לא יכול לשבת שם ובכלל יש תור. אבל המילים נתקעות לה בפה. הוא מרים אליה את העיניים, שתי שלוליות אפורות, אינסופיות.

מביט בה כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מביט במשהו.

– "אה… סליחה, אדוני. אני מצטערת. אבל – "

ושוב המילים נתקעות והמשפט נשאר תלוי באוויר הספוג ריח צ'יפס.

– "אדוני. פשוט… זה שולחן לארבעה. ואתה לא – "

המבט שלו יציב מאוד. הוא לא מוריד אותו לשום מקום.

– "זה לא ש…" היא מנסה שוב, אבל כבר פוחדת להמשיך. היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול.

נלי לא ראתה כזה בחיים. כזה רזון, זאת אומרת. העיניים במקום שהן צריכות להיות, אבל שקועות עמוק בפנים. השפתיים פס דקיק. הלחיים נשאבות לתוכו כאילו שואב אבק פועל מבפנים. רק בתמונות ראתה כזה. פעם, באלבום תצלומים שתיעדו איך מישהו גוסס מהמחלה הזאת. דפדפה במקרה בחנות ספרים. בכל תמונה זה יותר רזה מהקודמת וזה מגעיל להסתכל על זה. אבל היא לא יכולה שלא. להסתכל, עד התמונה האחרונה. שם העיניים מגולגלות למעלה וכל השאר במסכת חמצן. מיד סגרה את הספר בטריקה ויצאה מהחנות מהר.

– "אדוני, זה שולחן לארבעה ואם לא אכפת לך, יש תור וצריך בכלל להירשם אצל המארחת."

העיניים מקשיבות בסבלנות, אבל הוא לא אומר כלום. האצבעות. עשר מחטים ארוכות, מונחות על השולחן לפניו. נלי עומדת שם. מתחילה ממש להתעצבן. לא יודעת מה לעשות.

– "אתה תרצה בכלל להזמין לאכול? צהריים עכשיו, אנחנו צריכים כל שולחן".

הוא מניע את הראש בתנועה כמעט בלתי נתפסת. אבל נראית יותר "כן" מאשר "לא". היא עומדת עוד רגע. תקועה. ואז פולטת אנחת ייאוש קצרה. מסיטה את הפוני הנודניק מהעיניים והולכת להביא תפריט.

ליד הדלפק חוסמים את דרכה מאה ושבעים הסנטימטרים של רותי, מנהלת המשמרת:

– "מה את עושה? למה לא העפת אותו משם?"

– "ניסיתי, לא חשוב. שיזמין וילך, מה אכפת לך."

– "מה אכפת לי?" היא רועמת. נלי מנגבת טיפת רוק מהאף. "השתגעת? זה מסוכן. תחשבי רק שהוא שותה לנו מהכוסות. זה מסעדה פה, לא בית חולים. את רוצה למות? 'מה אכפת לך'."

והיא הודפת את נלי הצידה ומפלסת את דרכה בין השולחנות ההומים. טנק מרכבה חדיש של שנות התשעים. נלי רואה אותה מהדלפק, נעצרת ליד האיש הכחוש ופותחת את הפה. פניו מופנות אל החלון הגדול, שטוף השמש, הפונה לרחוב. הוא מסיט את ראשו אליה באיטיות מופלגת. הראש נוסע לפני העיניים והן, איכשהו, מצטרפות בסוף.

נלי רואה את הפה של רותי נפתח לדבר ומיד נסגר. היא עומדת שם, צמודה למקום, מנסה שוב. אבל שלוליות העיניים של האיש נחות עליה באותו תימהון אינסופי. היא מנסה לדבר ולא יכולה. חוככת בדעתה מה לעשות עכשיו. מסתלקת מהשולחן, ממהרת חזרה אל נלי, שמחכה ליד הדלפק.

– "טוב, טוב. שיהיה. תני לו משהו ושיעוף מפה כמה שיותר מהר. כבר אנשים מסתכלים עליו. את רואה? הוא עוד יבריח לנו את כל הקליינטים."

נלי ניגשת. נותנת לו תפריט. שוב העיניים שלו בחלון. יש לו שיער חום דליל. היא בוחנת את העורף המחורץ, מנסה לנחש בן כמה הוא. הוא מוריד את העיניים מהחלון אל התפריט. האצבעות נוגעות בשוליו. כמו בודק אם זה אמיתי.

בינתיים התפנה שולחן ושתי נשים מתיישבות אליו. אחת שמנה, דחוסה בחצאית אדומה. שיערה ג'ינג'י שופע. חברתה, רזונת עם משקפים, דוחפת אותה מהר לתפוס את השולחן אבל אז רואה את האיש הכחוש. פניה מתעוותות בתנועה לא רצונית.

– "אויש, רגע", היא נוגעת בכתפה של נלי, "אין לך איזה שולחן אחר?"

נלי מסתכלת סביב, יודעת טוב מאוד שאין שולחן אחר. המסעדה מלאה גברים בחליפות כהות ונשים עם פלאפונים, תיקי ג'יימס בונד ואיפור כבד.

– "אני מצטערת. כרגע ממש לא".

החברה הג'ינג'ית מתיישבת לשולחן בנשיפה עמוקה.

– "בואי כבר, רוחל'ה, מה את עושה עניין".

הממושקפת מצייתת אבל מסמנת עם הראש, שתסתכל הג'ינג'ית אחורה ותראה מה יושב שם. היא מסתובבת לראות ושוב נושפת בכבדות.

– "שטויות. אז מה? דווקא טוב שמשהו יהרוס לי את התיאבון. אז את שומעת, הכי קטע היה…"

נלי חוזרת לדלפק ומטפלת בשולחנות אחרים. מפנה צלחות שמנוניות. מנגבת שולחנות. מוציאה מנות. מפעם לפעם היא מעיפה מבט לעבר האיש. הוא יושב זקוף מאוד מבעד להמולה. ראשו תלוי מעל לתפריט. אפילו מרחוק אפשר לראות את הנשימות שלו, את החזה עולה ויורד, קצת. נשימות קטנות כמו של אפרוח. ושום דבר אחר לא זז.
היא חוזרת אליו אחרי כמה דקות.

– "תרצה להזמין, אדוני?" קולה עולה לגבהים לא מוכרים.

הוא מרים אליה עיניים איטיות ומשפיל אותן שוב. אצבעו נודדת על פני תפריט הפלסטיק הלבן, נחה לבסוף על "סטייק פילה".

– "שמלה משהו. הכול קשקשים, צהוב מזעזע. שמתי אותה. את מקשיבה לי בכלל? רוחל'ה, על מה את מסתכלת?"

האצבע שלו נודדת באיטיות משוועת על פני התפריט. נחה על "סלט", "צ'יפס", "גולדסטאר". בכל פעם האצבע זזה גם אל המחיר, כמו להראות לה שהוא יודע שלכל דבר יש מחיר ושיש לו כסף לשלם.

– "נעמדתי מול המראה. צחקתי תופת. אני אומרת לך, לא היית חולמת לראות אותי בכזאת שמלה. בגיהינום לא הייתי לובשת כזאת שמלה. המוכרת תכף אמרה…"

– "זהו?" שואלת נלי בקוצר רוח. שעה היא כבר עומדת שם, עד שהאצבע שלו זזה ורואה שאוכל על הדלפק, שצריך היה להוציא מזמן, כבר מתקרר.

– "מה זה צמוד, נורא. אני אומרת למוכרת 'תראי איזה שמנה אני נראית בזה'. אומרת לי 'מה. זה הסטייל. את לא יודעת, מרילין מונרו, שיא הנשיות'. איך הן תמיד מנסות ל…"

האיש מניע קלות את ראשו, כמו קודם. העיניים תלויות בה. לרגע ארוך. הוא לא ממצמץ. נלי חושבת איך זה שהוא לא ממצמץ ושמהבוקר כואבות לה הרגליים נורא.

היא חוטפת את התפריט וחוזרת לדלפק. בדרך נזכרת ששכחה לשאול משהו. מסתובבת אליו שוב. המבט שלו עדיין מושפל אל השולחן. מרוכז. כאלו התפריט עדיין נח לפניו.

– "איך אתה רוצה את הסטייק?" היא דורשת במפגיע. פתאום עולה בה חרחור של צחוק. "לא אמרת לי איך אתה רוצה את הסטייק".

הוא לא מרים את המבט. אבל השפתיים היבשות נעות, זו הפעם הראשונה. נלי מקרבת את אזנה לפה שלו. יש לו ריח קצת כמו של רופא שיניים. הוא לוחש משהו בקושי רב.

– "זה מה שנקרא 'חוצפה'. את מבינה? השמלה הזאת… לא ידעתי איך הוא יאכל את זה. סך הכול…"

נלי צועקת מעל לרעש, "אני לא שומעת. תגיד יותר חזק."

ושוב היא מתכופפת. מקרבת את האוזן אליו.

– "מדיום רייר". הוא לוחש. נחש צמרמורת קר זוחל מהאוזן שלה לגב התחתון.

– "מדיום רייר?" היא צועקת. לקבל אישור. והראש זז טיפ־טיפה בתנועה המוסכמת.

רותי מחכה לה בדלפק. "מה הוא כבר הזמין, הדחליל? תראי מה זה, חליפה צהובה. הוא לא שמע ששנות החמישים כבר עברו מזמן".

– "סטייק. בסדר. יאכל. ילך".

נלי מכניסה את ההזמנה ונפנית לענייניה. מעיפה אליו מבט מדי פעם בפעם. פניו מופנות אל החלון. בוהה ברחוב השוצף־קוצף מולו. אצבעותיו הדקיקות פרושות לפניו. מחכות.

היא באה למזוג לו את הבירה והולכת. רואה מרחוק איך הוא בוחן את הקצף השוקע בכוס. כשהיא מביאה את הסטייק וכל השאר, הוא מפנה את מבטו מהחלון אל הצלחת. נלי אומרת "בתיאבון" ועוזבת אותו.

הוא יושב שעה ארוכה מרוכז בחתיכת הבשר שלפניו. ידיו דוממות. היא נגשת לשאול אם הכול בסדר. הוא לוחש משהו. היא חושבת שאמר "מדיום רייר".

– "זה מדיום רייר. בדיוק כמו שביקשת".

הפעם הראש זז קצת אחרת כאילו "לא".

– "אבל איך אתה יודע? אפילו לא חתכת את זה". תיכף היא מתפוצצת מעצבים. "אתה רוצה שאחתוך את זה ותראה?" לא מחכה לתשובה. היא לוקחת את הסכין והמזלג. חותכת במרכז. רואה שהוא צודק. הבשר שנחתך באמת עשוי יותר מדי.

נלי כובשת את גל הבחילה שעולה בה פתאום, מאיים להתפרץ.

– "טוב. סליחה. מיד אני מביאה לך חדש."

בדרך משיג אותה צחוק רועם.

– "רוחל'ה, ראית? הוא ביקש ל… כאילו ש… ש…" והצחוק כובש לרגע את קרקוש המזלגות והמילים.

רותי שוב חוסמת את דרכה בדלפק.

– "מה עכשיו? התחרט?"

– "זה עשוי מדי. תסתכלי."

רותי פותחת את הפה לצעוק משהו אבל נלי מתעלמת ממנה. הולכת לטבח. אומרת לו שיעשה חדש, שהפעם באמת יישאר אדום מבפנים. רצה לשירותים. מעל לאסלה בוהה במים. מנסה להקיא, אבל לא יוצא שום דבר.

כעבור זמן לא רב היא חוזרת עם הסטייק החדש. כשהיא מניחה את זה לפניו, טיפת דם ארוכה נוזלת מהבשר לתוך הצ'יפס החדש שטיגנו לו. נלי מרגישה משהו חומצי, מגעיל, עולה מהבטן לגרון. בולעת את זה מהר.

– "בסוף הוא אומר לי. חבל על הכסף. שמלה כזאת. הדרך היחידה להוריד אותה, זה לקרוע אותה ממך. את קולטת איזה…"

– "מקווה שהפעם זה בסדר." פוסקת נלי קצרות ומסתלקת.

שוב הוא בוחן בריכוז את הבשר בצלחת. יד ימין מתחילה לזחול לאט־לאט לעבר הסכין. נעצרת. אחר כך יד שמאל מתחילה לנוע לעבר המזלג. בכל פעם שנלי מסתכלת, היד עדיין בדרך למזלג. לבסוף היד מגיעה, מנסה לתפוס. המזלג נשמט אל הרצפה.
הג'ינג'ית נפנית להביט ומחניקה צחוק גרגרני.

נלי מרימה את המזלג מהרצפה. מביאה לו חדש. הוא לא מסתכל עליה אבל השפתיים מתקמטות קצת. מעין חיוך.

– "בטח שאני לא מכירה אותו. זה הכי קטע. גם לא נראה לי שאני אראה אותו עוד פעם. או ש…"

עכשיו הוא נח קצת. בוהה נכחו. שוב יד ימין יוצאת לדרך. עוקפת בזהירות את המזלג. קצות אצבעותיו מגיעות עד כוס הבירה ונחות שם, כמו שותות דרך הזכוכית הקרה. האצבעות מנסות להקיף את בסיס הכוס. לופתות אותה. מנסות להרים. רועדות מדי. מוותרות.

נלי ניגשת לפנות את השולחן הסמוך.

– "אבל רוחל'ה, כמעט לא אכלת כלום. איזה דיכאון איתך. משאירה חצי בצלחת."

הן משלמות וקמות ללכת. רוחל'ה מישירה מבט קדימה. הג'ינג'ית ממהרת אחריה. מיישרת את עצמה בתוך החצאית. בחוץ הן נעצרות מחוץ לחלון. הג'ינג'ית מוציאה ליפסטיק וצובעת שפתיים אדומות מול הבבואה. היא מצמצמת אותן לכדי נשיקה וקוראת לאיש, שראשו נפנה לעברן. הן נעלמות במורד הרחוב הסואן. ראשו פונה לחלון עוד שעה ארוכה.

שאר אוכלי הצהריים עוזבים בהדרגה.

– "תלכי תפני לו כבר", רוחשת רותי. "כבר חמש שעות הוא יושב מול זה. תראי איך אנשים מסתכלים ביציאה. גועל נפש. לא יהיה פה אף אחד מחר. אני אומרת לך. אף אחד לא יחזור לפה."

– "אבל הוא עוד מנסה", מוחה נלי קלושות.

– "די כבר. מספיק. תכף המשמרת שלך נגמרת. אני לא מוכנה שתשאירי לדלית את כל המקרי סעד שאת אוספת."

נלי ניגשת אליו.

– "אתה צריך עזרה? אולי אחמם את זה? או משהו?" ומיד רוצה להחזיר את המילים לפה. כאלו יעזור שתחמם לו את זה.

– "אז אה… אפשר לפנות?" היא שואלת.

ראשו עדיין רכון מעל לצלחת הלא נגועה, אבל הידיים נסוגות הצידה בתנועה זעירה. מפנות לה דרך.

– "אולי אתה רוצה איזו עוגה טובה לקינוח?" היא סתם התכוונה בצחוק, אבל הראש מסמן את ה"כן" המוכר, הבלתי נתפס כמעט.

היא הולכת. משליכה את הסטייק לפח. מסתכלת עליו רגע. שוכב שם עם הצ'יפס והמפיות המוכתמות. וכל השאר.

אחר כך, מתעלמת ממחאותיה של רותי, היא מביאה לו עוגת שכבות עם קצפת למעלה, ומזלג קינוח קטן. בדחף בלתי נשלט, אכזרי, היא מניחה את המזלג בתוך יד ימין שלו וסוגרת את אצבעותיו בעדינות.

– "עכשיו אדוני יאכל קינוח. לפחות קינוח. הוא חייב לאכול."

והיא הולכת להחליף בגדים ולסגור קופה. כבר גמרה את המשמרת. הוא הלקוח האחרון.

כשהיא חוזרת, היא רואה מרחוק את היד שלו. רועדת. מתרוממת לאט לאט לעבר העוגה. הוא מצליח לתקוע את המזלג למעלה. היד נשמטת. קצות האצבעות צונחות לקצפת וזוחלות אחורה. מותירות סימן לבן על השולחן.

היא מביאה לו חשבון. כבר מתחיל להחשיך בחוץ. הוא מסמן עם הראש לעבר הכיס השמאלי של החליפה הצהובה. היא מוציאה משם שני שטרות חדשים של חמישים שקלים. נפנית להביא לו עודף. מאחורי הקופה היא רואה שהוא קם. נשען על השולחן רגע. מתחיל לשרך דרכו לעבר הדלת.

נלי רצה אחריו.

– "רגע. שכחת את העודף."

הוא נעצר בדלת. נלי עומדת מולו ביציאה.

– "עודף." ומושיטה לו את השטרות. העיניים האפורות נתלות בה. הוא מנסה לדבר. השפתיים נפשקות ללחוש. נסגרות. הראש מסמן משהו כמו פרידה והוא עובר דרכה. גורר צעדים קטנים לתוך הרחוב. נלי מביטה אחריו. מקל צהוב מתרחק באיטיות. היא רוצה לרוץ אחריו. מחשבה אידיוטית עולה בה פתאום: אולי הייתה צריכה לארוז לו את זה. לעשות משהו. כל דבר. רק לעשות משהו.

– "חכה!" היא צועקת אחריו. הוא לא שומע. אולי שומע ולא מסתובב. היא מכניסה את השטרות לכיס. מפנה את העוגה מהשולחן. בדיוק לפני שהיא זורקת אותה, דמעות עולות בגרונה, נתלות בעיניים. היא שולפת את המזלג. עומדת רגע. מושכת את הדמעות פנימה מהאף ומכניסה את המזלג לפה. מוצצת את הקצפת. מתוק. היא לוקחת עוד ביס. עוד אחד. משליכה את העוגה לפח.

 

אלישבע גרינבאום (1965–2004) הייתה משוררת ומחזאית ישראלית. בחייה ראה אור ספר שירה אחד, "עורף האור" (הליקון, 2000). זכתה בפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2002, ובפרס "טבע" בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2003. מחזות פרי עטה הועלו בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בצוותא ובתיאטרונטו. לאחר מותה בגיל 39 הופיעו שני ספרים נוספים בהוצאת כרמל: ב־2005 "לפתע פתאום האדמה" (שירה ופרוזה קצרה), וב־2006 הספר "שלושה מחזות".

זהו פרסום ראשון לסיפור "מדיום רייר", מעזבונה, שנמסר למוסך מידי ליאת קפלן: "'מדיום רייר' וסיפורים אחרים נמצאו במחשב של אלישבע כשערכתי, לבקשתה, את ספריה ('שלושה מחזות' וספר השירה 'לפתע פתאום האדמה'), אחרי מותה. לא הצלחתי לברר את תאריך הכתיבה, אך הסיפור בוודאי מוקדם מאוד – הוא נכתב ב'איינשטיין', מעבד התמלילים שקדם לוורד."

 

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "התחפשות", סיפור מאת מחברת בשם בדוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן