.
השיבה לקריית ענבים / שיחה עם פרופ' רון ברקאי, שספרו על "קברים ותענוגות אחרים" ראה אור לאחרונה
.
מקום: בר יין בצפון הישן של תל אביב
על השולחן: שתי כוסות יין ספרדי, מכשיר הקלטה
שעה: בין ערביים
משוחחים: רון ברקאי, דורית שילה
דורית: ברכות, רון, על ספרך החדש – קובץ סיפורים שבו כל המספרים הם מתים, חוץ מהמספר האחרון. הם כולם נקברים בבית קברות שנקרא "חזון העצמות", ואילו המספר האחרון, החי, הוא מנהל בית הקברות. אלה מתים ספציפיים? מתים שאתה מכיר?
רון: לא. לא הכרתי אף אחד מהם, הם מתים מדומיינים לגמרי, אם כי, כמו תמיד, כמה מבין חברי ובני משפחתי שימשו לי השראה. היום העירה לי חברה דבר מעניין מאוד: אחד מספריי האחרונים, האשה שאהבה סיפורים, עלילתו מתרחשת בין העיר סלמנקה שבספרד שמתוארת די בפרוטרוט, לבין מקום ספציפי מאוד בישראל, בית חולים לחולי נפש. והנה, מרכזו של הספר החדש הוא גם מקום ספציפי בישראל – בית קברות. זה כמובן לא מקרי. בחירת מקום ההתרחשות היא משמעותית.
דורית: אני יכולה להסיק מהבחירה של מקומות כאלה כמקום התרחשות לספריך שלדעתך לסופרים יש תפקיד פוליטי וחברתי?
רון: לכל אדם יש רשות, ובמידה מסוימת גם חובה, לומר את דבריו על החברה שהוא חלק ממנה. הדבר נכון כפל כפליים לגבי לסופרים, שהרי עיקר מעשהו של היוצר הוא להתייחס אל המציאות – גם אם הוא כותב על העבר – בעיניים בוחנות, מבקרות ולעיתים קרובות מוכיחות. כך שלדעתי ברור שלסופר, ובכלל ליוצר, יש מה לומר מבחינה חברתית. עם זאת, ברור שבישראל של היום, ובמקומות רבים אחרים, לסופרים וליוצרים יש יכולת השפעה פוליטית מוגבלת מאוד. בנוגע לספרי, נהוג לומר ש״הכול פוליטי״, גם סיפור שלא מתיימר להיות פוליטי. יש קורטוב של אמת באמירה הזאת. "המתים שלי״, אלה שמספרים על הלוויות שלהם, על צערם, שמחותיהם, על חייהם ומותם, באים מכל שכבות העם, יש בהם צעירים, בוגרים, ישישים, כך שאין ספק שלסיפורם במהלך טקס הקבורה יש משמעות חברתית.
דורית: ומדוע דווקא בית קברות?
רון: מאחר שאני היסטוריון, אני מציב לעצמי אתגר דרך קבע: בוא נראה עד לאן הדמיון יכול להגיע. כך כשאני כותב פרוזה, כמובן. לא כהיסטוריון. אם כי האמונה העמוקה שלי היא שההיסטוריון גם הוא צריך להיות בעל דמיון, והדמיון הוא כלי בעבודה של ההיסטוריון, בשחזור העבר. אמנם התיעוד חשוב מאוד והוא הבסיס לכול, אבל אפילו אם עומד לרשות ההיסטוריון תיעוד עשיר, הוא צריך להפעיל דמיון בתוך קונטקסט היסטורי.
דורית: אני מבינה. אבל למה ההיסטוריון הזה בודק את גבולות הדמיון שלו בבית קברות?
רון: רגע של גילוי אישי – לפני הרבה שנים אחותי הייתה במצב קריטי, שקעה בקוֹמה, ואנחנו כל הזמן דיברנו אליה. היא נפטרה אחרי שבוע בגיל מאוד צעיר, חמישים, היא הייתה צעירה ממני. כל הזמן שאלתי את עצמי אם היא שומעת אותנו או לא, אם היא מבינה את מה שאנחנו אומרים לה. שאלנו את הרופאים אבל גם להם לא הייתה תשובה ברורה. דבר דומה קרה לי עם אבי. לא ראיתי אותו שנים ארוכות מאז גירש אותי מהבית בשל דעותיי הפוליטיות. לא היה לנו כל קשר. ואז יום אחד אמי התקשרה אלי לפריז ואמרה לי שהוא שכיב מרע. עליתי על המטוס הראשון והגעתי לאיכילוב. גם הוא היה כבר בקומה… לקחתי את המצב הזה לרומן הראשון שלי, כמו סרט מצרי. שם, בפרקים האחרונים, הדמות המרכזית נמצאת בקומה, אבל היא בהחלט ערה לנעשה סביבה והיא מתדיינת בינה לבין עצמה ועם הסובבים אותה, כמובן מבלי להוציא מילה מפיה… בספר החדש, על קברים ותענוגות אחרים, לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר, אמרתי, אם אני יכול לגרום לאדם בקומה לדבר אז למה לא אדם שמת. בעקבות הספר של אהרון מגד, החי על המת, החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה.
דורית: והמת תמיד יאמר דבר אמת?
רון: כן, המת אצלי אומר אמת. את האמת שלו, כמובן.
דורית: יש "מת" בתוך המילה "אמת".
רון: נכון. אבל שימי לב שהמתים שלי, בספר הזה, מפסיקים לדבר ברגע שהאדמה מכסה אותם. במשך ההלוויה עצמה הם מאוד אקטיביים, הם מספרים, משחזרים את העבר, מתווכחים, מתעצבנים על חלק מהאנשים שמלווים אותם, הם שמחים על בואם של האחרים. במילים אחרות, זו שעת האמת האחרונה בהחלט. לאחר מכן אין כלום. ואכן, הם אומרים דברים שלא נאמרים בפרהסיה ולא מביעים בקול רם.
.
.
הסופרים ו״האפודים הצהובים״
דורית: ואם נצא מגבולות ישראל, באיזה מרחב ספרותי בעולם אתה מוצא ביקורת חברתית ואולי אפילו השפעה פוליטית?
רון: נראה לי שלחלק משמעותי מהסופרים הצרפתים בעשרות השנים האחרונות יש בבירור תרומה גדולה, קודם כול ביצירת ספרות משובחת, אבל גם במעורבות באקטואליה, באופן ישיר או עקיף. בניגוד לדעת מקוננים, הגורסים שבימינו אין ספרות צרפתית ראויה לשמה, אני חושב שלספרות הפרנקופונית יש רלוונטיות וחיוּת בלתי רגילה, ואני מזהה בה זרמים שמניעים גם תהליכים פוליטיים־חברתיים, או לפחות משתתפים בהם באופן מאוד פעיל. אני חושב שהיא יותר מעורבת באקטואליה החברתית מהספרות העברית או הספרדית. אמנם גם בספרות הספרדית יש מגמות של התחברות אל האקטואלי, בעיקר אל העבר של מלחמת האזרחים והדיקטטורה הפרנקיסטית, אבל לא כמו בזו הצרפתית. בצרפת יש מסורת כזאת, והיא עמוקה ומושרשת. לא רק אצל סופרים שזה בפירוש אחד מקווי האופי הבולטים ביצירתם, כמו גי דה מופאסאן, ז׳ול ואלז, אמיל זולא, אוקטב מירבו ורבים אחרים, אלא גם אצל סופר ענק, מעין דמיורגוס, בונה עולמות כמו אונורה דה בלזק, שהיה לדעתי מבקר חריף של החברה הצרפתית על כל שכבותיה ומוסדותיה.
דורית: הספרות הדרום־אמריקאית אקטואלית מאוד.
רון: אין ספק, אבל הנסיבות שונות לגמרי ונדמה לי שהיא פחות מניעה תהליכים. בצרפת היא אקטואלית במובן הזה שיש לה, בניגוד למה שחושבים, השפעה ממשית. היא מניעה כוחות חברתיים אולי אפילו לא מרצונם או באופן מודע. קיים מעין שילוב ידיים של יוצרים וכוחות עממיים בזמן אמת. הנה, כבר חודשים ארוכים מזעזעת את צרפת התקוממות ״האפודים הצהובים״, ויש לזה הדים חזקים ברחבי העולם. אחד ההיבטים החשובים של תנועת המחאה הזאת היא זעקת הפריפריה המתרוששת והגוועת נגד המרכז שממיט עליה כליה בגלל המדיניות הכלכלית־חברתית. אני חושב שיש קשר הדוק ביניהם לבין שורה של סופרים צרפתים בני זמננו, עכשוויים ממש, שממלאים תפקיד חשוב גם במדיה התרבותית, בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. גם אם פשוטי העם לא קראו את כל יצירותיהם, הסופרים סייעו ליצור את האווירה האינטלקטואלית שתומכת ב״אפודים הצהובים״, כך שבציבוריות ובאמצעי התקשורת נשמע לא רק קולם של שופרי המשטר. זה נכון שתמיד הייתה נוכחות של סופרים מהפריפריה בספרות הצרפתית. אבל הזרם הזה שם במרכז לא רק את הפריפריה הגאוגרפית, אלא גם, ואולי בעיקר, את הפריפריה החברתית, את פשוטי העם שמתקיימים בקושי רב.
דורית: מי למשל?
רון: אחת המייסדות של המגמה הזאת, אולי אפילו בלי שתרצה לשחק תפקיד כזה, הייתה אנני ארנו. היא גדלה בנורמנדי, בחור שכוח אל, להוריה הייתה חנות מכולת קטנה וצמוד לה בית קפה, והיא התחילה את דרכה הספרותית בתיאור אוטוביוגרפי של חייה. בעיניי היא קוסמת של ממש. האופן שבו היא מחברת תמונות מילדותה עם אירועים פוליטיים לאורך השנים הוא פנטסטי. היא שוזרת את זיכרון העבר עם ההווה.
[לעברית תורגמו שני ספרים של אנני ארנו וראו אור בהוצאת רסלינג: האירוע (2008), בתרגום נורה בונה, ולא קמתי מהלילה שלי (2016) בתרגום מיכל בן־נפתלי. ד"ש]
דורית: אתה יודע, זה מזכיר לי שכששוחחנו בטלפון הזכרנו את הספר הסוף של אדי של אדואר לואי, שגם הוא, כמו ארנו, מספר את ילדותו ובגרותו בעיירת פריפריה מוכת גורל [תרגמה רמה איילון, עם עובד, 2018]. הוא, כמו ארנו, מתייחס בהרחבה למצב הנשים.
רון: נכון, זה ספר רב עוצמה, ומיד אחריו צריך לקרוא את ספרו השני, מי הרג את אבי?, שבו הוא מפנה במפורש אצבע מאשימה לשליטיה של צרפת, ממיטראן ועד מקרון, שהביאו לחורבן הפריפריה בצרפת והמיטו אסון על תושביה. ההזדהות של אדואר לואי, הומוסקסואל מוצהר, עם הפמיניזם, היא כמובן לא מקרית. אצל ארנו הפמיניזם עולה מכל דף, החל בסיפור על ההפלה שעשתה בתקופה שהדבר היה אסור, במחתרת ותוך סיכון חיים, ועד הספר האחרון שלה, שמספר על האונס שעברה במחנה הצופים כשהייתה בת שבע־עשרה, ומקפיא את הדם בעורקים. מעניין להזכיר בהקשר הזה שתנועת ההתקוממות החברתית שהחלה בספרד ב־15 במאי 2011, והתנועות הפוליטיות שקמו בעקבותיה וזכו להישגים מרשימים חרתו על דגלן את האמרה: ״המהפיכה תהיה פמיניסטית, או שלא תהיה…״
אני רוצה גם להתעכב על הספר השיבה לריימס של דידייה אריבון [הספר עומד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד בתרגומה של מיכל בן־נפתלי. ד"ש]. אגב, אדוארד לואי כתב את ההקדמה למהדורה האחרונה של השיבה לריימס. הוא מספר שם שהוא קיבל את האומץ לכתוב אחרי שקרא את הספר הזה. הדבר הבולט בספרים של שניהם הוא השילוב בין הזיכרון האישי והקולקטיבי, ואת המעשה הספרותי הזה הם לקחו, לדעתי, מאנני ארנו. זה לא מקרי שהיא חוזרת ומככבת אצלם גם בציטוטים וגם במילים חמות שהם כותבים עליה ועל העולם שהיא פתחה בפניהם. אריבון מעלה בהשיבה לריימס שאלות נוספות, בין השאר, סוגיה מורכבת, שאני אישית מזדהה איתה, אף שבשונה משני הסופרים האלה מעולם לא חשתי בושה במוצא החברתי שלי ולא ניסיתי להסתיר אותו. הוא מדגיש שלא היה לו קושי רב לעסוק בנטייה המינית ובהשלכותיה החברתיות, ולעומת זאת הוא לא היה מסוגל לגלות לחברים שלו שמוצאו ממשפחת עובדים ענייה, ובוודאי לא לכתוב על כך. למעשה הוא מחק את המשפחה שלו. הוא מסביר שהמוצא החברתי, העני, הפרולטרי של המשפחה היה מכשול גדול יותר מההומוסקסואליות שלו. העוצמה הזאת של הצורך במחיקה ושורשיה הנפשיים לא תמיד הובנה כאן.
אפשר לומר שיש הזנה הדדית בין התקוממות ״האפודים הצהובים״ ובין הספרות שעומדת מאחוריה ותומכת בה. כך למשל השיבה לריימס זוכה לעדנה. הוא יצא במהדורה חדשה, ולמרות הקושי הרב במבנה שלו הוא הומחז, הוצג בברלין וברחבי צרפת וזכה להצלחה רבה. מרבים לדבר עליו ואני לא היחיד שקושר אותו לתופעת ״האפודים הצהובים״.
.
.
"רפובליקת כאילו"
רון: אני רוצה לתת דוגמה אחרת, מרתקת גם היא, לסופר מעורב פוליטית, אדם שבא דווקא ממשפחה משכילה ואמידה למדי, שבמקצועו הוא רופא שיניים: הסופר המצרי עלאא אלאסוואני. בישראל מכירים אותו בזכות ספרו המופתי בית יעקוביאן (הוצאת טובי; מערבית: ברוריה הורביץ), שזכה להצלחה בכל העולם ותורגם לשפות רבות. לאחרונה הוא כתב ספר חדש שנקרא "רפובליקת כאילו" (בערבית: גומהוריית כאן). הספר ראה אור בלבנון ונאסר במצרים וברוב מדינות ערב. צריך לדעת שעלאא אלאסוואני היה פעיל בהכנה, בפרופגנדה ובארגון המהפכה בכיכר תחריר בקהיר בשנת 2011. התוצאה הנוראה של המהפכה הזאת היא בעצם הנושא המרכזי של רפובליקת כאילו. עכשיו הוא נרדף עד חורמה עד ידי משטרו של א־סיסי בגלל היצירה הזאת. פעמיים שמעתי אותו מדבר בצרפת, ובשתיהן הוא טען בלהט שהוא נותר אדם אופטימי. אבל אני חייב לומר שלעיתים רחוקות בחיי קראתי ספר כל כך פסימי.
דורית: בגלל תוצאות המהפכה?
רון: כן. בספר הוא מצביע על השבר הכללי מבחינת המהפכנים ושוחרי השינוי הדמוקרטי: העם במצרים שלא מעוניין לשמוע את האמת; אמצעי התקשורת שנמצאים בשליטת הדתיים הפנאטיים או המשטר הצבאי עסוקים בשטיפת מוח, והעם מתמכר לתעמולה ולשקרים. למען האמת זה דומה מאוד למה שקורה כאן בישראל. יש בספר כמה קטעים נפלאים, שנקשרתי אליהם באופן אישי. למשל אחת הדמויות היא מנהל במפעל הכימי שהגיבור הראשי עובד בו. המנהל היה אסיר פוליטי וישב בכלא לצד אביו של אותו גיבור. שניהם היו קומוניסטים, ושניהם עונו בבתי הכלא של מובראק. אביו של הגיבור מת בעינויים, ולעומתו, הבוס שלו, המנהל במפעל הכימי, הפך את עורו לחלוטין ונהיה משת"פ של המשטר. בספר הבן שואל אותו למה, והוא עונה לו: אומר לך למה, כי אחרי שאנחנו יצאנו מהכלא, הראשונים שירקו עלינו, הראשונים שהיכו אותנו ברחוב, הראשונים שהתנכלו לנו, היו אלה שעבורם חשבנו שאנחנו נלחמים. אני מכיר את התופעה באופן אישי, כשהייתי נער עובד בן שש־עשרה–שבע־עשרה, הלכנו כמה נערים מברית הנוער הקומוניסטי למוסך "דן" שהיה אז ברחוב ארלוזורוב, ניגשנו אל חבורה של נערים שעבדו במקום והצענו להם להתארגן כדי שיקימו ועד וייאבקו על זכויותיהם. הראנו להם שהשירותים שלהם מלוכלכים נורא, שמגיע להם יום חופש בשבוע כדי ללמוד. התשובה שלהם הייתה מכות. הם היכו אותנו מכות נמרצות. זה קרה לי בחיי לא פעם ולא פעמיים.
דורית: שמתנכרים לך אלה שאתה נלחם בשבילם?
רון: נכון מאוד. הם ראשוני המתנכרים והמתנכלים. למדתי באוניברסיטה היסטוריה של המזרח התיכון ועשיתי סמינר בהיסטוריה של מצרים המודרנית. אני עוקב בקביעות אחר מה שמתרחש באזור שלנו. אבל הספר הזה פקח את עיניי, זה כוחה הגדול של הספרות. הוא היה כמו סטירת לחי מצלצלת, לקרוא איך מתנהלת החברה המצרית. אקדמית, מובן שידעתי והבנתי את התהליכים שמצרים עוברת, אבל חווייתית לא. ומהבחינה הזאת הספר הזה עשה מעשה פוליטי חשוב, הוא מכניס את הקורא אל העולם הלשוני והתודעתי של החברה המצרית היום. כך למשל, אפילו הגיבורים החילוניים, המרקסיסטים, בספר – כל מילה שלישית שלהם היא ברכה דתית, הנאמרת בשמו של אללה או בשמו של מוחמד. את מבינה? הם לכודים לגמרי בלשון האויבים. הם מדברים בלשון האויבים שלהם ולא מסוגלים להשתחרר ממנה. מהספר עולה ייאוש גדול מאוד, בייחוד של הגיבורה, שהיא הדמות הכי חזקה בספר, וזה לא מקרה שהנשים ממלאות בו תפקיד חשוב כל כך.
דורית: הרי במהפכה במצרים היה תפקיד גדול לנשים.
רון: כן, בוודאי. והן גם עברו את ההשפלות הכי נוראיות. הופעלה נגדן אלימות מינית ופיזית שאי אפשר לתאר. במיוחד על ידי שוטרים שהפשיטו אותן ובדקו, לכאורה, אם הן בתולות. דברים נוראיים קרו במהפכת תחריר, ואותה גיבורה בספר של אלאסוואני כותבת לחבר שלה ואומרת לו שהיא ברחה ללונדון ומבקשת ממנו להצטרף אליה כי שום דבר טוב לא יֵצא במצרים, אין סיכוי, אין תקווה. אבל כאן גם הניגוד ללואי ואריבון הצרפתים. הם אופטימיים יחסית לאלאסוואני.
.
.
את אמרת, ואני דומע
דורית: בוא נחזור לספרך, אז בעצם ישבת בסלמנקה וכתבת סיפורים ישראליים מקומיים מאוד.
רון: בהחלט, את חלקם כתבתי בסלמנקה ואת האחרים בתל אביב. אני חי בין שתי הערים. תלוי בין שני עולמות.
דורית: באיזה מובן? זה מעניין אותי מאוד.
רון: אענה לך בסיפור אישי: היות שאני נשוי לספרדייה, יש לי זכות לקבל אזרחות ספרדית. ואמנם, לאחר הליך שנמשך שלוש שנים, קיבלתי את האזרחות. לאישור הרשמי נלווה מכתב שבו נאמר שאני צריך להישבע בפני שופט או נוטריון על כך שאני מוותר על האזרחות הישראלית. איש משרד הפנים הספרדי, שהיה נחמד ומאיר פנים בצורה בלתי רגילה, הסביר לי שזה עניין של פרוצדורה, שהספרדים לא יבדקו כלל אם אני מבטל את האזרחות הישראלית וגם הם אינם מתכוונים ליידע את שלטונות ישראל שקיבלתי אזרחות ספרדית. כל זה לא עזר. ויתרתי על האזרחות הספרדית.
דורית: אני מכירה כאלה שהיו מוותרים על האזרחות הישראלית בלי להניד עפעף.
רון: אני לא. אני לא מסוגל לעשות את זה. לא הייתי מסוגל לבצע את האקט הזה של שבועה שבו אני מתנכר לאזרחות הישראלית.
דורית: למה?
רון: אין לי תשובה הגיונית.
דורית: זה רגשי.
רון: כנראה זה רגשי, והרגשתי שזה קשור למי ולמה שאני. אני מאוד קשור לשפה העברית ולהיסטוריה הפרטית שלי פה, בארץ הזאת. תראי, רוב חיי חייתי פה בישראל, למרות ששהיתי פרקי זמן משמעותיים גם במקומות אחרים. עסקתי הרבה מאוד בעברית של ימי הביניים, גם התגלגלתי לארמית, למחוזות הרבים סביב השפה הזאת. אני באמת רואה את העברית על כל רבדיה העתיקים והמודרניים. זה מעין מכלול של דברים שעשו את מי שאני. בזמנו, בבית ספר העממי בקריית שלום, למדנו ספרות, אחר כך הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי מכונאות מטוסים, אבל בתקופה המכרעת ההיא של הבחרוּת, את הדחיפה הגדולה לזרועות ההשכלה נתנה לי המפלגה הקומוניסטית.
דורית: באמת? למה? כי היה צריך לקרוא את הקפיטל וכתבים אחרים?
רון: לא רק את מרקס. קראנו ספרות יפה, עברית, רוסית, אירופית, אמריקאית, ספרדית. קראנו פילוסופיה וכתבים פוליטיים. אחרי יום העבודה היינו עורכים סמינרים ופגישות, קוראים ומתווכחים. וכשהגיע תורי להיות מדריך נהגתי להקריא לחניכים שלי סיפורים, זה היה אינסופי. כלומר בתנועת הנוער ובמפלגה הייתה מסורת של השכלה. שם גם למדתי לכתוב, לבנות טיעון, לנמק. לכן, עם כל הביקורת, למרות האכזבה המרה והקשה, אין מילים לתאר את מה שהמפלגה הקומוניסטית נתנה לי, אהיה חייב לה כל חיי. צריך גם לומר שבאותה התקופה זאת הייתה מפלגה שהייתה מחוברת לבני אדם באופן מלא, אל העובדים, אל הערבים ואל היהודים כאחד. לכל אלה הייתה השפעה מכרעת על חיי, ולא רק מבחינת השקפת העולם.
דורית: אתה יודע, האופן שבו אתה מבטא את המילים "נוער" ו"עבודה" הוא מכמיר לב. אתה יוצק בהן משמעות שהיום כבר לא קיימת. כי מה שאתה ידעת על להיות נער עובד, כמה יודעים היום? באמת בעיקר בפריפריה. עדיין יש שם נערים עובדים ואף אחד לא מדבר עליהם.
רון: בדיוק כך. וזה נכון גם לגבי החברה הערבית.
דורית: היו נערות גם?
רון: לנערות היה מקום שווה בתנועת הנוער הקומוניסטית.
דורית: באמת שווה? זה לא היה מהפה ולחוץ?
רון: לא. בפירוש לא.
דורית: הן גם היו מנהיגות?
רון: בהחלט. שורה של מנהיגות, החל מההנהגה הראשית, למשל אסתר וילנסקה אבל לא רק היא. הייתה גם שושנה כץ שהייתה ממנהיגות הנוער הקומוניסטי, ועוד אחרות.
דורית: מתי עזבת את המפלגה?
רון: בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא יכולתי לעמוד בזה.
דורית: זה בוודאי היה משבר מאוד גדול בשבילך. איך מתאוששים מדבר כזה?
רון: אי אפשר.
דורית: כבר היית דוקטור?
רון: לא. הפלישה לפראג הייתה ב־1968. את הדוקטורט סיימתי ב־79', עשיתי הכול באיחור בגלל הלימודים בבית הספר המקצועי והעבודה. הסטאליניזם, הפלישה להונגריה, ויותר מכך הפלישה לפראג, היו מכות אנושות. במיוחד לאפשרות האופטימית שיכול להיות, ויהיה, עולם יותר טוב. עם זה באו הפיכחון והחשדנות הבסיסית, לפעמים האובססיבית, כלפי כל משטר. מאז לא שגורה בפי האמרה "אני לא מאמין!". אני מאמין, אני יודע שהכול אפשרי.
דורית: אבל אתה עדיין מרקסיסט?
רון: כן, אני מרקסיסט במובן הזה שאני מאמין באמת שהעולם בנוי על יחסי כוחות מעמדיים ולמסגרת הזאת אני מכניס לא רק את מעמד העובדים ואת הבורגנות, אלא גם את הנשים, את העולם השלישי ואת הפליטים. את השחורים בארצות הברית, את הילידים ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. זאת תמונה קצת יותר מורכבת ממה שראה מרקס, אבל הוא הניח את התשתית לפענוח המציאות. אני מגדיר את עצמי כמרקסיסט, אבל עם לא מעט השפעה אנארכיסטית, בעיקר בעקבות קריאה של אוקטב מירבו ואהבתי הגדולה לסופר הנהדר והאמיץ הזה.
דורית: איפה נולדת וגדלת?
רון: נולדתי בירושלים, בהדסה, בשנת 1943, נראה לי שאני אחד היחידים בארץ שיש לו תעודת לידה בחתימה משולשת של רופא ערבי, רופא יהודי ורופא אנגלי. ובגלל שהיינו עניים מרודים גרנו בדירת חדר מושכרת ליד הכנסייה החבשית, היום זה רחוב אתיופיה. שם גם עברה עלינו מלחמת 1948. הבית שלנו הופגז ונהרס לחלוטין, נותרנו בלא כלום ועברנו לתל אביב. הפכנו לפליטים ועברנו לגור בבית של פליטים פלסטינים באזור מסגד חסן בק. כשהייתי ילד נהגתי לשוטט ברחובות, שלא היו אלא שורות של בתים הרוסים. בסוף עברנו לקריית שלום, אמי הייתה עוזרת בית ואחר כך קיבלה משרה זוטרה בעיריית תל אביב. היו לנו חיים קשים. את התיאורים של אריבון ואדואר לואי אני מכיר היטב מחיי שלי.
דורית: אני מכירה סיפורים דומים ממשפחתי. אבי נולד בשיח ג'ראח ומשם הם הגיעו ליפו, בדיוק לאותה השכונה. סיפורים דומים על עוני, סבתי הייתה אנאלפביתית.
רון: בהחלט סיפורים דומים, גם סבתי הייתה אנאלפביתית. היא נולדה בירושלים ובגיל שמונה מכרו אותה למשפחה יהודית מקהיר והיא נסעה איתם. שם התחברה למשרתות הערביות. הנשים האלו הן שעזרו לה לברוח מהעבדות. הייתי קשור אליה במיוחד למרות שלא הייתה לנו שפה משותפת של ממש: היא דיברה עברית רצוצה, ערבית מצרית ולדינו. כשהייתי ילד היא נהגה לומר לי: יהודים, מוסלמים נוצרים – כולם אותו הדבר. לא הבנתי איך היא מסוגלת לומר כזה דבר. והיא הסבירה: כולם הולכים לשירותים, נכון? אז מה ההבדל?
ואם נחזור אחורנית, אז העיסוק במוות ובבית קברות גם קשור אליה. הבן האהוב ביותר על סבתי הזאת נהרג בשנת 1948 בקריית ענבים. וכל שנה היינו נוסעים, סבתי, אמי ואני, לבית הקברות. סבתי הייתה משתוללת שם, צורחת, ולא עושה חשבון לאף אחד ולא היה אכפת לה מה אמרו עליה. הזעקות שלה היו מעין התרסה נגד הנאומים הבנאליים שנישאו שם. נוסף על כך, היא סירבה לקבל כסף ממשרד הביטחון וחזרה ואמרה: "את הדם של הבן שלי אני לא מוכרת". היא סירבה לקבל פיצוי כלשהו. אבל הדבר הכי נורא שעשתה היה להשביע את אלמנתו, דודתי, בספר התורה, שגם היא לא תיקח כסף. אז היא לא לקחה. לאחר מותה של סבתי, כשראיתי שעוניה כה רב, התחלתי עבורה הליך כדי שתוכל לקבל את מה שמגיע לה. כך בית הקברות בקריית ענבים נעשה חלק מחיי וכנראה יש לו השפעה לא מעטה על כך שסירבתי להישבע שאני מוותר על האזרחות הישראלית כדי לקבל אזרחות ספרדית. יש מת בספר החדש שלי שמתקומם וזועק חמס על נאומים בנאליים וטפלים שנישאים בלוויה שלו, וסביר מאוד שזה הד לצעקותיה של סבתי, שקטעו את דברי הנואמים בבית הקברות הצבאי של קריית ענבים.
דורית: תמיד חשבתי, אחרי שקראתי פוסטים שלך בפייסבוק, או מאמרים שלך, שאתה דיסידנט. עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. אתה לא דיסידנט, אתה שבור לב.
[שתיקה]
רון: נכון. אני שבור לב. את אמרת, ואני דומע.
רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). לאחרונה ראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו, "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.
רון ברקאי, על קברים ותענוגות אחרים, ידיעות ספרים, 2019.
.
.
שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי התפרסמו בגיליון 44 של המוסך.
» בגיליון קודם של המוסך: מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל