קצר | שני סיפורי הישרדות מאת שיח'ה חליווה

"אחד הנוסעים מציע לך, גבירתי, כרטיס למחלקה הראשונה תמורת ישיבה לצידו וחפינה של כף ידו. הוא איבד את אהובתו לפני שנה."

ketzar_50_715-537

ג'ניפר בלוך, פנתרים שחורים, אקריליק ושמן על בד, 2017

.

שני סיפורים קצרים

מאת שיח'ה חליווה

מערבית: שיח'ה חליווה ורחל פרץ

 

צל המלחמה

כעבור שנים תמה המלחמה.

"ברחה להרים, כשם שהיא עושה תמיד," אמרו הזקנים זה לזה.

בלילות היה צילה הגדול יורד ומזדחל לפתחי הבתים, מניח ליד כל דלת אחד מצאצאיו. בבוקר היה זה משחק עם ילדי המשפחה, עד שהיה לאחד מהם.

בוקר אחד קמו כל הזקנים ועזבו את הכפר. "זיכרונותינו מימים אחרים שרדו את המלחמה, אבל צאצאיה יטרפו אותם," אמרו בטרם נעלמו.

בלילות, בחסות החשכה, היו הזקנים מתגנבים אל מגרש המשחקים של הכפר ומניחים בארגז החול, מתחת לנדנדות ובירכתי המגלשות, נבטי זיכרון. כשצמחו, קטפו הילדים את העלים המתוקים ואכלו מהם. כשנתנו מהם לאחיהם החדשים, ירקו אותם אלה בסלידה ושבו למשחקי המלחמה.

.

.

אובדן

הפקידה במסוף, המחתימה את הדרכונים, דקלמה כמענה קולי אוטומטי:

"אחד הנוסעים מציע לך, גבירתי, כרטיס למחלקה הראשונה תמורת ישיבה לצידו וחפינה של כף ידו. הוא איבד את אהובתו לפני שנה."

אחת הנשים התקדמה ואמרה:

"אני מסכימה, אבל מוותרת על תשלום. גם אני איבדתי את ליבי לפני שנתיים."

כשהמריא המטוס, היא הוציאה מתיקה צעיף וספר ולגמה מכוס הקפה.

בידה האחרת טפחה על המושב היתום.

לאחר כשעה היטלטל המטוס, צנח לאוקיינוס והתרסק.

הדגים טרפו את הגופים המפוחדים. רק יד אחת הקשיחה כעץ וצפה על פני המים.

לימים הפכה לקש.

הטובעים נאחזים בה עד היום.

 

שיח'ה חוסין חליווה נולדה בכפר בדואי לא־מוכר ליד חיפה ב־1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תוכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פרסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה; ירדן, 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים; ירדן, 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים; ירדן, 2016).

.

.

» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: יפעת שחם, אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מדיום רייר

"היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול". סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

proza_50_715-537

שולי בר נבון, ללא כותרת, שמן על בד, 80X60 ס"מ, 2016

.

מדיום רייר

מאת אלישבע גרינבאום

.

הוא נכנס בצהריים, באמצע שיא הלחץ. חליפה צהובה תלויה עליו כמו על קולב. מתיישב אל שולחן של ארבעה. נלי ניגשת מיד להגיד לו שהוא לא יכול לשבת שם ובכלל יש תור. אבל המילים נתקעות לה בפה. הוא מרים אליה את העיניים, שתי שלוליות אפורות, אינסופיות.

מביט בה כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מביט במשהו.

– "אה… סליחה, אדוני. אני מצטערת. אבל – "

ושוב המילים נתקעות והמשפט נשאר תלוי באוויר הספוג ריח צ'יפס.

– "אדוני. פשוט… זה שולחן לארבעה. ואתה לא – "

המבט שלו יציב מאוד. הוא לא מוריד אותו לשום מקום.

– "זה לא ש…" היא מנסה שוב, אבל כבר פוחדת להמשיך. היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול.

נלי לא ראתה כזה בחיים. כזה רזון, זאת אומרת. העיניים במקום שהן צריכות להיות, אבל שקועות עמוק בפנים. השפתיים פס דקיק. הלחיים נשאבות לתוכו כאילו שואב אבק פועל מבפנים. רק בתמונות ראתה כזה. פעם, באלבום תצלומים שתיעדו איך מישהו גוסס מהמחלה הזאת. דפדפה במקרה בחנות ספרים. בכל תמונה זה יותר רזה מהקודמת וזה מגעיל להסתכל על זה. אבל היא לא יכולה שלא. להסתכל, עד התמונה האחרונה. שם העיניים מגולגלות למעלה וכל השאר במסכת חמצן. מיד סגרה את הספר בטריקה ויצאה מהחנות מהר.

– "אדוני, זה שולחן לארבעה ואם לא אכפת לך, יש תור וצריך בכלל להירשם אצל המארחת."

העיניים מקשיבות בסבלנות, אבל הוא לא אומר כלום. האצבעות. עשר מחטים ארוכות, מונחות על השולחן לפניו. נלי עומדת שם. מתחילה ממש להתעצבן. לא יודעת מה לעשות.

– "אתה תרצה בכלל להזמין לאכול? צהריים עכשיו, אנחנו צריכים כל שולחן".

הוא מניע את הראש בתנועה כמעט בלתי נתפסת. אבל נראית יותר "כן" מאשר "לא". היא עומדת עוד רגע. תקועה. ואז פולטת אנחת ייאוש קצרה. מסיטה את הפוני הנודניק מהעיניים והולכת להביא תפריט.

ליד הדלפק חוסמים את דרכה מאה ושבעים הסנטימטרים של רותי, מנהלת המשמרת:

– "מה את עושה? למה לא העפת אותו משם?"

– "ניסיתי, לא חשוב. שיזמין וילך, מה אכפת לך."

– "מה אכפת לי?" היא רועמת. נלי מנגבת טיפת רוק מהאף. "השתגעת? זה מסוכן. תחשבי רק שהוא שותה לנו מהכוסות. זה מסעדה פה, לא בית חולים. את רוצה למות? 'מה אכפת לך'."

והיא הודפת את נלי הצידה ומפלסת את דרכה בין השולחנות ההומים. טנק מרכבה חדיש של שנות התשעים. נלי רואה אותה מהדלפק, נעצרת ליד האיש הכחוש ופותחת את הפה. פניו מופנות אל החלון הגדול, שטוף השמש, הפונה לרחוב. הוא מסיט את ראשו אליה באיטיות מופלגת. הראש נוסע לפני העיניים והן, איכשהו, מצטרפות בסוף.

נלי רואה את הפה של רותי נפתח לדבר ומיד נסגר. היא עומדת שם, צמודה למקום, מנסה שוב. אבל שלוליות העיניים של האיש נחות עליה באותו תימהון אינסופי. היא מנסה לדבר ולא יכולה. חוככת בדעתה מה לעשות עכשיו. מסתלקת מהשולחן, ממהרת חזרה אל נלי, שמחכה ליד הדלפק.

– "טוב, טוב. שיהיה. תני לו משהו ושיעוף מפה כמה שיותר מהר. כבר אנשים מסתכלים עליו. את רואה? הוא עוד יבריח לנו את כל הקליינטים."

נלי ניגשת. נותנת לו תפריט. שוב העיניים שלו בחלון. יש לו שיער חום דליל. היא בוחנת את העורף המחורץ, מנסה לנחש בן כמה הוא. הוא מוריד את העיניים מהחלון אל התפריט. האצבעות נוגעות בשוליו. כמו בודק אם זה אמיתי.

בינתיים התפנה שולחן ושתי נשים מתיישבות אליו. אחת שמנה, דחוסה בחצאית אדומה. שיערה ג'ינג'י שופע. חברתה, רזונת עם משקפים, דוחפת אותה מהר לתפוס את השולחן אבל אז רואה את האיש הכחוש. פניה מתעוותות בתנועה לא רצונית.

– "אויש, רגע", היא נוגעת בכתפה של נלי, "אין לך איזה שולחן אחר?"

נלי מסתכלת סביב, יודעת טוב מאוד שאין שולחן אחר. המסעדה מלאה גברים בחליפות כהות ונשים עם פלאפונים, תיקי ג'יימס בונד ואיפור כבד.

– "אני מצטערת. כרגע ממש לא".

החברה הג'ינג'ית מתיישבת לשולחן בנשיפה עמוקה.

– "בואי כבר, רוחל'ה, מה את עושה עניין".

הממושקפת מצייתת אבל מסמנת עם הראש, שתסתכל הג'ינג'ית אחורה ותראה מה יושב שם. היא מסתובבת לראות ושוב נושפת בכבדות.

– "שטויות. אז מה? דווקא טוב שמשהו יהרוס לי את התיאבון. אז את שומעת, הכי קטע היה…"

נלי חוזרת לדלפק ומטפלת בשולחנות אחרים. מפנה צלחות שמנוניות. מנגבת שולחנות. מוציאה מנות. מפעם לפעם היא מעיפה מבט לעבר האיש. הוא יושב זקוף מאוד מבעד להמולה. ראשו תלוי מעל לתפריט. אפילו מרחוק אפשר לראות את הנשימות שלו, את החזה עולה ויורד, קצת. נשימות קטנות כמו של אפרוח. ושום דבר אחר לא זז.
היא חוזרת אליו אחרי כמה דקות.

– "תרצה להזמין, אדוני?" קולה עולה לגבהים לא מוכרים.

הוא מרים אליה עיניים איטיות ומשפיל אותן שוב. אצבעו נודדת על פני תפריט הפלסטיק הלבן, נחה לבסוף על "סטייק פילה".

– "שמלה משהו. הכול קשקשים, צהוב מזעזע. שמתי אותה. את מקשיבה לי בכלל? רוחל'ה, על מה את מסתכלת?"

האצבע שלו נודדת באיטיות משוועת על פני התפריט. נחה על "סלט", "צ'יפס", "גולדסטאר". בכל פעם האצבע זזה גם אל המחיר, כמו להראות לה שהוא יודע שלכל דבר יש מחיר ושיש לו כסף לשלם.

– "נעמדתי מול המראה. צחקתי תופת. אני אומרת לך, לא היית חולמת לראות אותי בכזאת שמלה. בגיהינום לא הייתי לובשת כזאת שמלה. המוכרת תכף אמרה…"

– "זהו?" שואלת נלי בקוצר רוח. שעה היא כבר עומדת שם, עד שהאצבע שלו זזה ורואה שאוכל על הדלפק, שצריך היה להוציא מזמן, כבר מתקרר.

– "מה זה צמוד, נורא. אני אומרת למוכרת 'תראי איזה שמנה אני נראית בזה'. אומרת לי 'מה. זה הסטייל. את לא יודעת, מרילין מונרו, שיא הנשיות'. איך הן תמיד מנסות ל…"

האיש מניע קלות את ראשו, כמו קודם. העיניים תלויות בה. לרגע ארוך. הוא לא ממצמץ. נלי חושבת איך זה שהוא לא ממצמץ ושמהבוקר כואבות לה הרגליים נורא.

היא חוטפת את התפריט וחוזרת לדלפק. בדרך נזכרת ששכחה לשאול משהו. מסתובבת אליו שוב. המבט שלו עדיין מושפל אל השולחן. מרוכז. כאלו התפריט עדיין נח לפניו.

– "איך אתה רוצה את הסטייק?" היא דורשת במפגיע. פתאום עולה בה חרחור של צחוק. "לא אמרת לי איך אתה רוצה את הסטייק".

הוא לא מרים את המבט. אבל השפתיים היבשות נעות, זו הפעם הראשונה. נלי מקרבת את אזנה לפה שלו. יש לו ריח קצת כמו של רופא שיניים. הוא לוחש משהו בקושי רב.

– "זה מה שנקרא 'חוצפה'. את מבינה? השמלה הזאת… לא ידעתי איך הוא יאכל את זה. סך הכול…"

נלי צועקת מעל לרעש, "אני לא שומעת. תגיד יותר חזק."

ושוב היא מתכופפת. מקרבת את האוזן אליו.

– "מדיום רייר". הוא לוחש. נחש צמרמורת קר זוחל מהאוזן שלה לגב התחתון.

– "מדיום רייר?" היא צועקת. לקבל אישור. והראש זז טיפ־טיפה בתנועה המוסכמת.

רותי מחכה לה בדלפק. "מה הוא כבר הזמין, הדחליל? תראי מה זה, חליפה צהובה. הוא לא שמע ששנות החמישים כבר עברו מזמן".

– "סטייק. בסדר. יאכל. ילך".

נלי מכניסה את ההזמנה ונפנית לענייניה. מעיפה אליו מבט מדי פעם בפעם. פניו מופנות אל החלון. בוהה ברחוב השוצף־קוצף מולו. אצבעותיו הדקיקות פרושות לפניו. מחכות.

היא באה למזוג לו את הבירה והולכת. רואה מרחוק איך הוא בוחן את הקצף השוקע בכוס. כשהיא מביאה את הסטייק וכל השאר, הוא מפנה את מבטו מהחלון אל הצלחת. נלי אומרת "בתיאבון" ועוזבת אותו.

הוא יושב שעה ארוכה מרוכז בחתיכת הבשר שלפניו. ידיו דוממות. היא נגשת לשאול אם הכול בסדר. הוא לוחש משהו. היא חושבת שאמר "מדיום רייר".

– "זה מדיום רייר. בדיוק כמו שביקשת".

הפעם הראש זז קצת אחרת כאילו "לא".

– "אבל איך אתה יודע? אפילו לא חתכת את זה". תיכף היא מתפוצצת מעצבים. "אתה רוצה שאחתוך את זה ותראה?" לא מחכה לתשובה. היא לוקחת את הסכין והמזלג. חותכת במרכז. רואה שהוא צודק. הבשר שנחתך באמת עשוי יותר מדי.

נלי כובשת את גל הבחילה שעולה בה פתאום, מאיים להתפרץ.

– "טוב. סליחה. מיד אני מביאה לך חדש."

בדרך משיג אותה צחוק רועם.

– "רוחל'ה, ראית? הוא ביקש ל… כאילו ש… ש…" והצחוק כובש לרגע את קרקוש המזלגות והמילים.

רותי שוב חוסמת את דרכה בדלפק.

– "מה עכשיו? התחרט?"

– "זה עשוי מדי. תסתכלי."

רותי פותחת את הפה לצעוק משהו אבל נלי מתעלמת ממנה. הולכת לטבח. אומרת לו שיעשה חדש, שהפעם באמת יישאר אדום מבפנים. רצה לשירותים. מעל לאסלה בוהה במים. מנסה להקיא, אבל לא יוצא שום דבר.

כעבור זמן לא רב היא חוזרת עם הסטייק החדש. כשהיא מניחה את זה לפניו, טיפת דם ארוכה נוזלת מהבשר לתוך הצ'יפס החדש שטיגנו לו. נלי מרגישה משהו חומצי, מגעיל, עולה מהבטן לגרון. בולעת את זה מהר.

– "בסוף הוא אומר לי. חבל על הכסף. שמלה כזאת. הדרך היחידה להוריד אותה, זה לקרוע אותה ממך. את קולטת איזה…"

– "מקווה שהפעם זה בסדר." פוסקת נלי קצרות ומסתלקת.

שוב הוא בוחן בריכוז את הבשר בצלחת. יד ימין מתחילה לזחול לאט־לאט לעבר הסכין. נעצרת. אחר כך יד שמאל מתחילה לנוע לעבר המזלג. בכל פעם שנלי מסתכלת, היד עדיין בדרך למזלג. לבסוף היד מגיעה, מנסה לתפוס. המזלג נשמט אל הרצפה.
הג'ינג'ית נפנית להביט ומחניקה צחוק גרגרני.

נלי מרימה את המזלג מהרצפה. מביאה לו חדש. הוא לא מסתכל עליה אבל השפתיים מתקמטות קצת. מעין חיוך.

– "בטח שאני לא מכירה אותו. זה הכי קטע. גם לא נראה לי שאני אראה אותו עוד פעם. או ש…"

עכשיו הוא נח קצת. בוהה נכחו. שוב יד ימין יוצאת לדרך. עוקפת בזהירות את המזלג. קצות אצבעותיו מגיעות עד כוס הבירה ונחות שם, כמו שותות דרך הזכוכית הקרה. האצבעות מנסות להקיף את בסיס הכוס. לופתות אותה. מנסות להרים. רועדות מדי. מוותרות.

נלי ניגשת לפנות את השולחן הסמוך.

– "אבל רוחל'ה, כמעט לא אכלת כלום. איזה דיכאון איתך. משאירה חצי בצלחת."

הן משלמות וקמות ללכת. רוחל'ה מישירה מבט קדימה. הג'ינג'ית ממהרת אחריה. מיישרת את עצמה בתוך החצאית. בחוץ הן נעצרות מחוץ לחלון. הג'ינג'ית מוציאה ליפסטיק וצובעת שפתיים אדומות מול הבבואה. היא מצמצמת אותן לכדי נשיקה וקוראת לאיש, שראשו נפנה לעברן. הן נעלמות במורד הרחוב הסואן. ראשו פונה לחלון עוד שעה ארוכה.

שאר אוכלי הצהריים עוזבים בהדרגה.

– "תלכי תפני לו כבר", רוחשת רותי. "כבר חמש שעות הוא יושב מול זה. תראי איך אנשים מסתכלים ביציאה. גועל נפש. לא יהיה פה אף אחד מחר. אני אומרת לך. אף אחד לא יחזור לפה."

– "אבל הוא עוד מנסה", מוחה נלי קלושות.

– "די כבר. מספיק. תכף המשמרת שלך נגמרת. אני לא מוכנה שתשאירי לדלית את כל המקרי סעד שאת אוספת."

נלי ניגשת אליו.

– "אתה צריך עזרה? אולי אחמם את זה? או משהו?" ומיד רוצה להחזיר את המילים לפה. כאלו יעזור שתחמם לו את זה.

– "אז אה… אפשר לפנות?" היא שואלת.

ראשו עדיין רכון מעל לצלחת הלא נגועה, אבל הידיים נסוגות הצידה בתנועה זעירה. מפנות לה דרך.

– "אולי אתה רוצה איזו עוגה טובה לקינוח?" היא סתם התכוונה בצחוק, אבל הראש מסמן את ה"כן" המוכר, הבלתי נתפס כמעט.

היא הולכת. משליכה את הסטייק לפח. מסתכלת עליו רגע. שוכב שם עם הצ'יפס והמפיות המוכתמות. וכל השאר.

אחר כך, מתעלמת ממחאותיה של רותי, היא מביאה לו עוגת שכבות עם קצפת למעלה, ומזלג קינוח קטן. בדחף בלתי נשלט, אכזרי, היא מניחה את המזלג בתוך יד ימין שלו וסוגרת את אצבעותיו בעדינות.

– "עכשיו אדוני יאכל קינוח. לפחות קינוח. הוא חייב לאכול."

והיא הולכת להחליף בגדים ולסגור קופה. כבר גמרה את המשמרת. הוא הלקוח האחרון.

כשהיא חוזרת, היא רואה מרחוק את היד שלו. רועדת. מתרוממת לאט לאט לעבר העוגה. הוא מצליח לתקוע את המזלג למעלה. היד נשמטת. קצות האצבעות צונחות לקצפת וזוחלות אחורה. מותירות סימן לבן על השולחן.

היא מביאה לו חשבון. כבר מתחיל להחשיך בחוץ. הוא מסמן עם הראש לעבר הכיס השמאלי של החליפה הצהובה. היא מוציאה משם שני שטרות חדשים של חמישים שקלים. נפנית להביא לו עודף. מאחורי הקופה היא רואה שהוא קם. נשען על השולחן רגע. מתחיל לשרך דרכו לעבר הדלת.

נלי רצה אחריו.

– "רגע. שכחת את העודף."

הוא נעצר בדלת. נלי עומדת מולו ביציאה.

– "עודף." ומושיטה לו את השטרות. העיניים האפורות נתלות בה. הוא מנסה לדבר. השפתיים נפשקות ללחוש. נסגרות. הראש מסמן משהו כמו פרידה והוא עובר דרכה. גורר צעדים קטנים לתוך הרחוב. נלי מביטה אחריו. מקל צהוב מתרחק באיטיות. היא רוצה לרוץ אחריו. מחשבה אידיוטית עולה בה פתאום: אולי הייתה צריכה לארוז לו את זה. לעשות משהו. כל דבר. רק לעשות משהו.

– "חכה!" היא צועקת אחריו. הוא לא שומע. אולי שומע ולא מסתובב. היא מכניסה את השטרות לכיס. מפנה את העוגה מהשולחן. בדיוק לפני שהיא זורקת אותה, דמעות עולות בגרונה, נתלות בעיניים. היא שולפת את המזלג. עומדת רגע. מושכת את הדמעות פנימה מהאף ומכניסה את המזלג לפה. מוצצת את הקצפת. מתוק. היא לוקחת עוד ביס. עוד אחד. משליכה את העוגה לפח.

 

אלישבע גרינבאום (1965–2004) הייתה משוררת ומחזאית ישראלית. בחייה ראה אור ספר שירה אחד, "עורף האור" (הליקון, 2000). זכתה בפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2002, ובפרס "טבע" בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2003. מחזות פרי עטה הועלו בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בצוותא ובתיאטרונטו. לאחר מותה בגיל 39 הופיעו שני ספרים נוספים בהוצאת כרמל: ב־2005 "לפתע פתאום האדמה" (שירה ופרוזה קצרה), וב־2006 הספר "שלושה מחזות".
זהו פרסום ראשון לסיפור "מדיום רייר", מעזבונה, שנמסר למוסך מידי ליאת קפלן: "'מדיום רייר' וסיפורים אחרים נמצאו במחשב של אלישבע כשערכתי, לבקשתה, את ספריה ('שלושה מחזות' וספר השירה 'לפתע פתאום האדמה'), אחרי מותה. לא הצלחתי לברר את תאריך הכתיבה, אך הסיפור בוודאי מוקדם מאוד – הוא נכתב ב'איינשטיין', מעבד התמלילים שקדם לוורד."

 

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "התחפשות", סיפור מאת מחברת בשם בדוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בחזרה אל העתיד

מוכר הספרים שנפל על הגנת ירושלים בתש"ח

דוד סַלִינְגְרֶה לא הסתער בראש גדודי חיילים על כוחות האויב. שמו גם לא נחקק באותיות זהב על לוחות הזיכרון לנופלי מערכות ישראל. ובכל זאת, דוד סלינגרה היה מגיבורי מלחמת תש"ח בירושלים. מוכר הספרים העתיקים, שהיה גם ממפקדי חיל משמר העם בבירה, מצא את מותו הטראגי ימים אחדים לפני ההפוגה הראשונה. אך סיפור חייו המרתק החל בכלל הרחק מכאן, בברלין של ראשית המאה העשרים.

דוד (אוּלְרִיך) סלינגרה (Salingré) נולד ב-29 באוקטובר 1906 בברלין. אולריך, הנער המבריק, הוכיח את כשרונו הספרותי בגיל צעיר מאוד. בגיל 18 כבר הוצעה לו משרת עורך בחברת "אולשטיין", הוצאת הספרים וקונצרן המו"לות הגדול והחשוב בגרמניה. הצעיר הסתער במלוא כשרונותיו על התפקיד, ועד מהרה גם החל לפרסם כתבות מושחזות בעיתון הפופולארי "פוסישה צייטונג". כבר בסוף שנות העשרים, סלינגרה לא נרתע מלשלוח את חיציו כנגד ראשי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929
דוד (אולריך) סלינגרה הצעיר, גרמניה, 1929

בינואר 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, חש סלינגרה כי הוא עלול להיות אחד מקורבנותיו הראשונים של השלטון החדש. הוא נמלט לפירנצה, ושם קיבל את האזהרה ששלחה לו אחותו, לבל יחזור לגרמניה מחשש שייעצר. למרות זאת, איטליה הפשיסטית לא נראתה לסלינגרה כמקום מקלט בטוח. בסתיו 1936 גמלה בו ההחלטה כי אין מנוס מעלייה לארץ ישראל.

את מסעו ארצה עשה סלינגרה בדרך היבשה. ב-24 בספטמבר 1934 הוא הגיע ברכבת הישירה מביירות לחיפה. ואולם, העלייה ההמונית באותם הימים הקשתה עליו למצוא פרנסה שתהלום את כישוריו: סלינגרה עבד בתור שוער לילה באחד מבתי המלון בחיפה. אחרי שבועות לא רבים, הוא החליט לחפש את מזלו בירושלים. בתושייה רבה, העמיד סלינגרה ברחוב המלך ג'ורג' דוכן מאולתר, עשוי מארגז ישן, ומכר בו ספרים משומשים וכתבי עת גרמנים שרכש בפרוטותיו האחרונות. למרבה הפלא, סלינגרה עשה חיל בעבודה זו. ייתכן שאישיותו המיוחדת והידע העצום ששפע ממנו, בכל שיחה אקראית, הביאו לו יותר ויותר לקוחות.

 

סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)
סלינגרה בירושלים, 1939 (מתוך תיק ההתאזרחות שלו בארכיון המדינה)

באותם הימים ממש, הלך והתגבש לו באמצע רחוב יפו, לא הרחק מן הדוכן המאולתר שהקים לעצמו סלינגרה, מרכז מיוחד במינו של חנויות לממכר ספרים עתיקים וחדשים. חנויות הספרים הידועות של סטימצקי, במברגר את וואהרמן, לודביג מאייר ומיכל רבינוביץ' ("דרום"), הצטרפו לקבוצה גדלה והולכת של בתי עסק שהיו, למעשה, מקומות מפגש לסופרים, משוררים, אומנים ואנשי רוח שהלכו וגדשו את רחובות ירושלים. מערכות העיתונים ששכנו בקרבת מקום, ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת), תרמו אף הן להפיכתו של האזור שסביב כיכר ציון למרכז תוסס.

יוסף אמינוף, איש עסקים עשיר שעלה מאיראן, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום במקום. ב-1935 הוא בנה בפינת רחוב יפו ורחוב הסולל בניין בן שלוש קומות, שבקומתו התחתונה חנויות להשכרה. לצד קפה "אלסקה", שהגיש שטרודל תפוחים בסגנון וינאי וקפה משובח לכל דורש, נפתחה חנות ספרים בת שתי קומות, בשם "העתיד". ואולם, מנהלי החנות נואשו מן העסק, וחיפשו דרך להיפטר ממנו. אל דוכנו הקטן של סלינגרה הגיעה עד מהרה השמועה על חיפוש קונה לחנות הספרים הכושלת. סלינגרה לא היסס: הוא פנה אל ידידו הצעיר, זאב (וולפגנג) אדינגר, וגייס עימו את הסכום הנדרש. בסתיו 1936 היה דוד סלינגרה לבעליה הגאה של חנות הספרים "העתיד", ומכאן ואילך היה שמו מזוהה עימה. בקומת הכניסה מכר אדינגר ספרים חדשים וספרי לימוד, ואילו בקומה השנייה השתרעה ממלכתו של סלינגרה: ספרים נדירים ועתיקים, בעיקר בגרמנית ובאנגלית, ספרי אומנות ומהדורות לאספנים.

כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים
כותרת אחת מרשימות הספרים שהיה סלינגרה שולח ללקוחותיו הקבועים

פעילותה של החנות שפתח סלינגרה לא הצטמצמה למסחר בלבד: כמנהג הימים ההם, היה זה מרכז תרבותי שרחש ותסס, ומילא במיטב כוחו את צרכיהם של האינטלקטואלים הגולים בירושלים. סלינגרה, כשאר מוכרי הספרים שפעלו אז בסביבתו, שלח את ידו בהצגת תערוכות אומנות, אירגן מפעלי הוצאה לאור והרצאות. הניסיון העשיר שהיה לו בהוצאת "אולשטיין" בברלין, הביא אותו גם להתנסויות הרפתקניות בהוצאה לאור של פרסומים שונים, לרוב חד-פעמיים.

בינואר 1940, ערך סלינגרה בחנותו תערוכת ציורים של המשוררת אלזה לסקר-שילר, שבילתה שעות ארוכות בחנותו והתיידדה עימו מאוד. לימים, היא הפקידה בידיו את הוצאתו לאור של "פסנתרי הכחול", קובץ שיריה האחרון.

"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)
"פסנתרי הכחול", ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר (1943)

אדינגר וסלינגרה הצעירים התגייסו לשורות ארגון ה"הגנה" כבר בימי פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936). על-אף שדגלו בדו-קיום וחיי שלום ושיתוף עם הערבים (אדינגר אף היה גזבר "הליגה לשיתוף יהודי-ערבי") חנותם הייתה למרכז חשוב של כוח המגן העברי בבירה. ימי החירום בארץ רדפו זה את זה: עוד בטרם שככו מאורעות הדמים של 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה ואיימה לסחוף לתוכה גם את תושבי הארץ. סלינגרה לא עמד מן הצד גם הפעם: הוא התגייס לכוחות ההכנה האווירית האזרחיים (הג"א) והפך את "העתיד" למרכז ההדרכה של מתנדבי הג"א בבירה. במקביל, פעל להקמתו של כוח מכבי אש מתנדבים, ואף עמד בראשו. אלזה לסקר-שילר, המשוררת החולמנית, החלה לפנות אליו רק בשם "אדוני מפקד מכבי האש"…

למרבה הפלא, פעילותו הציבורית של סלינגרה לא פגעה כלל בהתפתחותה של "העתיד" לכלל מרכז תרבותי של ממש. תערוכות, הרצאות ובעיקר הרבה ספרים עתיקים ונדירים, משכו מבקרים רבים לקומה השנייה בחנות. יוזמותיו העסקיות של סלינגרה אף הביאו אותו לקיים בין כתלי "העתיד" את המכירה הפומבית הראשונה של בולים שהתקיימה בארץ. בערבו של יום ה-20 בנובמבר 1945 התקבצו ובאו אל "העתיד" אספני בולים מכל הארץ, ובהם גם קציני צבא בריטים.

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31
מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד", 1946. (ארכיון מרטין בובר, (ARC. Ms. Var. 350 15 31

עם פרוץ מלחמת תש"ח, נמצאה חנות "העתיד" בעין הסערה: בפברואר 1948 החרידה התפוצצות אדירה את רחוב הסולל, כמה מטרים בלבד מן החנות. בניין ה"פלסטיין פוסט" נחרב כמעט לחלוטין, שלושה מעובדי הדפוס נהרגו ורבים נפצעו.

אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬
אמבולנס של מגן דוד אדום אחרי הפיצוץ ברחוב הסולל. ירושלים, 2 בפברואר 1948. (צילום: פוטו פריזמה). אוסף אריה גורני, ‫ ARC. 4* 2022 / 16 ‬‬‬

שלושה שבועות לאחר מכן אירע פיגוע תופת נוסף בסמיכות מקום: מכונית תופת התפוצצה ברחוב בן-יהודה, וגרמה להרוגים, לפצועים ולהרס רב. ירושלים הייתה נתונה להפגזות כבדות של הלגיון הערבי. סלינגרה המשיך בפעילותו הנמרצת בשורות ה"הגנה": הוא התמנה לסגן מפקד ההגנה האזרחית בעיר, והיה אחראי, בין היתר, על כלל המקלטים בירושלים. בשורות חיל "משמר העם", דאג סלינגרה להגנת האזרחים, שמצאו עצמם בקו האש הראשון. ההפגזות הכבדות על מרכז ירושלים לא פסחו גם על "העתיד": רסיסים חדרו לתוך החנות ופגעו בספרים יקרי הערך שהיו בה. סלינגרה, רב התושייה, החליט לערוך תצוגה מספרים אלה בחלון הראווה בקומה התחתונה. את מחירם של אחדים אף העלה, כיוון שסבר כי רסיס הפגז הירדני שנתקע בהם הפך אותם לפריט היסטורי אספני. למרבה הפלא, כך מספר לנו אריך גוטגטרוי ביומנו, נמצאו כאלה שרכשו בהתלהבות ספרים מתוך "תערוכה גרוטסקית זו", כלשונו.

ואולם, לסלינגרה לא היה זמן רב לבחון את הנזקים שנגרמו לחנותו: ידיו היו מלאות בעבודת ביצורים, חפירת תעלות ובניית מלכודות לרכב משוריין, מחשש לפלישה קרובה של הלגיון. ההכרזה על הקמת המדינה בתל-אביב הרחוקה נדמתה לירושלמים השרויים בצמא וברעב, תחת אש צלפים, כמאורע רחוק.

ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"
ירושלים: אוטובוס משוריין ברחוב יפו, 1948. בקצה הימני של התצלום נראה הבניין שבו שכנה חנות "העתיד"

העיר העתיקה נפלה, הקרב על הדרך לירושלים נמשך, והציפייה להפסקת אש טרם התממשה. לבעיות הכלל והציבור הבוערות של ימי המלחמה נתווספה לסלינגרה גם בעייה אישית בלתי נעימה: הוא לקה בכיב קיבה קשה, ונדרש לניתוח דחוף. מצב בתי החולים בירושלים הנצורה היה בכי רע, וידיהם של מעט הרופאים הכירורגים היו מלאות עבודה, שכן החיילים והאזרחים הפצועים היו רבים. סלינגרה נותח בבהילות, כנראה בידי רופא בלתי מיומן. פצוע ודואב, הוא נשלח מייד בתום הניתוח לביתו. בדרך עוד עבר באחת מן העמדות הקדמיות שבעיר, כדי לבדוק אם הכול כשורה אצל חייליו. זמן קצר לאחר שהגיע לדירתו השכורה, ברחוב לונץ – לא הרחק מחנות "העתיד", שבה רקם חלומות כה רבים, התמוטט סלינגרה ומת.

בשל מצב המלחמה הקבורה בהר הזיתים נפסקה כבר חודשים ארוכים קודם לכן, וגם בית הקברות בסנהדריה היה בטווח האש של מרגמות הערבים. בלית ברירה, הועברו המתים בארונות עץ אל מחצבה ישנה בפאתי שיך באדר – לא הרחק משכונת רוממה, ושם נקברו זמנית. כך, באחר-צהריים עצוב ב-2 ביוני 1948, היטלטל ארונו של סלינגרה במשאית פתוחה, מחדר המתים שבבית החולים "שערי צדק" מרחק מאות מטרים בודדים, אל בית העלמין הארעי בשיך באדר. לצד ארונו הועמסו גם ארונותיהם של ההרוגים מן ההפגזות ומצליפות הירדנים מאותו היום. ידידים מעטים בלבד ליוו אותו בדרכו האחרונה. בני משפחתו היחידים, אחותו ואימו, חיו במונטווידאו מאז שנמלטו לשם מאימת היטלר, ורק באיחור נודע להן על מות יקירן. שבוע בדיוק לאחר הלווייתו של סלינגרה, נכנסה הפסקת האש בירושלים לתוקפה.

עם תום המלחמה, נעשה שותפו הזוטר של סלינגרה, זאב (וולפגנג) אדינגר, למנהלה ובעליה של חנות "העתיד". הוא עשה כל שביכולתו כדי לשקם את הריסות העסק במציאות הקשה שנוצרה. ב-10 בספטמבר 1950, נערכה לוויה המונית בירושלים, ובמהלכה הועברו ארונות העץ של החללים מקבורתם הזמנית בשיך באדר, אל בית העלמין הצבאי בהר הרצל. בטקס הכואב והנורא, ליווה זאב אדינגר למנוחת עולמים את מי שהיה לו לשותף ולאח בכור. כחודש לאחר מכן נפטר לפתע אדינגר בן ה-35. "העתיד" המשיכה להתקיים בגלגולים שונים, עד לסגירתה הסופית ב-1983. אך ללא שני מייסדיה, היא הייתה לעוד חנות ספרים ירושלמית, שאגדות נרקמו על עברה.

גלגוליו של ה'יזכור'

מתפילה ימי-ביניימית לעילוי נשמת האב המת, דרך שמונת נופלי תל-חי ועד לטקס יום הזיכרון לחללי המדינה העברית: סיפורו של הספד

יזכור

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

כמו צל כבד מרחפים שני ימי הזיכרון הלאומיים מעל שנת הלימודים הישראלית. במשך השנים שינו ימים אלו את שמותיהם, לבשו והחליפו צורה, עד שהתקבעו והתאבנו בצורה המוכרת לנו כיום. תפילת ה"יזכור", הפותחת את שני הטקסים המושלים בימי הזיכרון במדינה, לא רק שליוותה את תהליך התאבנותם של ימי הזיכרון לצורתם הנוכחית, היא אף העניקה להם את משמעותם ואת הדרך שבה אנו מדברים על האובדן והשכול האופפים אותם.

ה'יזכור' המסורתי, המלווה את עם ישראל במאות השנים האחרונות, מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו (ובמקרים מסוימים גם לאימו, כפי שאנו למדים מספרי 'הזכרת נשמות'), אשר יזכור את "נשמת אבי מורי (כאן מוכנס שם הנפטר) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו". ב'יזכור' שחידש ברל, לעומת זאת, אין זכר לאלוהים או לגן העדן, הזירה היא הזירה הלאומית – מחיק הלאום יוצאים הבנות והבנים, ואליו הם חוזרים עתה.

שלב ביניים מהותי מפריד בין שתי תפיסות זיכרון אלו.

1

1

1
ה'יזכור' המסורתי לזכר האב, האם ומשפחת האב והאם. מתוך ספר 'הזכרת נשמות' שראה אור ברומניה, שנת 1909

עד נפילת תל-חי באחד במרץ 1920 (י"א באדר ה'תר"פ), כותבים אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל, "הונצחו מרטריטים יהודים באמצעות חוברות וספרים בלבד". ואכן, "הביטוי הראשון לפולחן המאורגן של מרטירים יהודים בארץ ישראל היה הספר 'יזכור', שפורסם בשנת 1911 והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890". בספר זה אנו מוצאים תקדים לחידוש של ברל: "יזכור נא עם ישראל" מחליף את "יזכור אלהים נשמת (פלוני אלמוני)" מההספד היהודי-המסורתי בן מאות השנים, והנופלים זוכים בו למקום השמור – עד במסורת היהודית עד צאת הספר – לרבנים גדולים או למתים על קידוש השם.

ה'יזכור' מ-1911, שעליו התבסס ברל, אינו עומד בפני עצמו כתפילה או כהספד. מדובר למעשה בהקדמה של מערכת הספר לספר עצמו, הקדמה אשר חוברה – באופן מלא או חלקי – בידי ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. ה'יזכור' של ברל הוא טקסט העומד בפני עצמו ותפקידו להספיד את שמונת הנרצחים, ומכאן שאין הפרדה בין הנופלים או דיבור המיוחד לכל אחד ואחת מהם. לעומת זאת, הקדמת ספר ה'יזכור' משנת 1911 היא טקסט הפותח את הספר, ושמטרתו, בין השאר, סקירת מצב ההנצחה ביישוב, שספר זה הוא דוגמה ראשונה לו.

1
ה'יזכור' שחיבר ר' בנימין, מתוך ספר 'יזכור', שנת 1911

"שורה של חלוצים-קדושים עוברת לפנינו במאסף עגום זה", כותב ר' בנימין, וממשיך, "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". בתיאור אוזלת ידה של המערכת, המובנית כל-כך בנסיבות החיים של בני העלייה השנייה, נחשפת המוטביציה לפרויקט ה'יזכור' כולו: "תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". ההספד הכללי של עם ישראל על בניו ובנותיו משולב בזיכרון המת המסוים.

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב (הכוונה לנופלים הנזכרים בספר, ולא לשמונת נופלי תל-חי), מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

1
עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911

ה'יזכור' הוא גם שם המערכת שליקטה והוציאה לאור את הספר בשנת 1911, גם שם הספר – "יזכור… מצבת זכרון לחללי הפועלים בא"י". אם לשפוט על פי המהדורות והתרגומים של ספר ה'יזכור', שנפוצו עד מהרה ברחבי העולם היהודי, ה'יזכור' מ-1911 היה זרז ליצירת מפעל זיכרון, המתהדר כיום בספרייה רחבה עמוסה בחוברות ובספרים, קלטות, שירים, סרטים קצרים או באורך מלא, ולה אפילו אתר משלה. "אדם זורע בדמעה את מה שהוא מתכנן לקצור ברינה", אני קורא משפט שלא כתוב בספר ה'יזכור', ונזכר תוך כדי במשפט מביאליק – "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן".

1
בתקופה שבה נפוץ הציווי לזכור, פירסמה קק"ל חוברת יזכור "לעצים שנשרפו ונגדעו" ("37 אלף עצים צעירים נשרפו ונגדעו בידים שלא חסו גם על נשמת האילן"), הוצאת קרן קיימת לישראל, שנת תרצ"ו (1936)

גם בהספד של ברל מוטלת מלאכת הזיכרון על עם ישראל הזוכר את "הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו", שמונת נופלי תל-חי "הנאמנים והאמיצים": אשר נפלו לא במהלך יציאה לקרב או בחלק ממלחמה מזוינת, אלא "הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". בסוף ההספד אנו מגלים שלאבל יש תאריך תפוגה: "אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". החזון שעליו הקריבו את חייהם הנופלים, השבת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תטעין את האבל בנימה אחרת – הזיכרון לא יפוג, אסירות התודה לא תתעמעם, אך הכאב הוא שיחלוף. שבוע ימים מנפילת תל-חי התבטא זאב ז'בוטינסקי ברוח דומה: "הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קורבנות, השפלות, מפלות – אין דבר".

1
ה'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון לזכר שמונת נופלי תל-חי, התפרסם ב"קונטרס", כרך כ"ט, בתאריך כ"ב באדר ה'תר"פ

האם צפה ברל שההספד שהוא מחבר, המבוסס כאמור על הקדמה כתובה, ייקרא בקול בטקסים לזכר הנופלים? תשובה לשאלה הזאת לא מצאתי בביוגרפיה בשני כרכים שחיברה אניטה שפירא על חייו. במקום, מצאתי דיוקן של מנהיג ומחנך שאהב את הספרות, ובאותה נשימה העריך את כוחה של המילה המדוברת, וידע לקושש אותה ואת חברותיה למדורה גדולה להתחמם בקירבה. ובמילים אחרות, מי יודע?

1
ברל כצנלסון, מתוך אוספי ביתמונה

יום תל-חי, שנחוג משנות העשרים ואילך, הוציא את ההנצחה והזיכרון מנחלתה הבלעדית של המילה הכתובה חזרה אל העולם – אל הזמן (י"א באדר, יום נפילת תל-חי) ואל המרחב (בטקסים הנערכים מדי שנה באנדרטת 'האריה השואג בתל-חי ובשאר היישוב). כשנה לאחר מכן החלו לראות אור בהוצאת מועצת המורים הארץ-ישראלים, ובהוצאת ארגונים נוספים דוגמת ההסתדרות הכללית ותנועות הנוער, חוברות מיוחדות המיועדות למורים ולמורות ברחבי היישוב העורכים טקסי הזיכרון – שכונו 'מסכת גבורה' לא פעם – לנופלי תל-חי. תפילת הספד/ ה'יזכור' של כצנלסון נכללת במרבית חוברות אלה.

1
חניכי תנועת בית"ר ליד פסל האריה השואג. תמונה: מכון ז'בוטינסקי בישראל

תאריך ה-י"א באדר אף שימש בשלהי 1949 בתור יום זיכרון כללי גם לנופלי מלחמת השחרור. בלחץ המשפחות השכולות הוצמד בשנת 1951 יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות כך שיצוין יום קודם לכן (בשנת 1950 שולב יום הזיכרון ביום העצמאות עצמו) – צעד חשוב ביצירת דפוסי זיכרון חדשים למדינה הצעירה. יום השואה, לעומת זאת, נותר במעמד שולי לאורך שנות החמישים. המוות בקרב, שהחליף את קידוש השם של המסורת היהודית כאקט הגבורה הנעלה ביותר, עמד לדעת בני התקופה בניגוד למה שכינו 'הליכה כצאן לטבח' של קורבנות השואה אל מותם. משפט אייכמן והזוועות שייחשפו בו ישליכו ביטוי מצער זה למקומו הראוי.

בתחילת 1949 פנתה מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית אל הסופר ש' שלום בבקשה שיחבר נוסח חדש לתפילת ה'יזכור' בעבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הנוסח שהציג ש' שלום התעלם מהחידוש של ברל: מושא הפנייה בהספד הוא אלוהים, לא עם ישראל. חלקו האמצעי נקרא כאילו שהוא עוסק בקורבנות השואה ולא בחללי מלחמת העצמאות: "ימצאו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה לתפארת בחורים ומחמד העלמות, זקנים ונערים, אבות ואימהות שנפלו במלחמת הקודש, שנהרגו ושנשחטו ושנשרפו ושנטבעו ושנחנקו ושנפזרו עצמותיהם ולא הובאו לקבר ישראל…"

1
טקס זיכרון לחללי צה"ל, 1950. מתוך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), צילום: פריץ כהן

הנוסח של ש' שלום נדחה, ובמחצית השנייה של העשור הבא הוצעו במקומו שני נוסחים מתחרים. הנוסח החילוני-לאומי והנוסח של הרבנות הצבאית המתחיל במילים "יזכור אלהים את חללי צבא ההגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת השם ונפלו גיבורים במערכות ישראל למען ארצנו הקדושה, עיר האלהים ומקום קדוש". בנוסח החילוני, הנסמך על הנוסח שחיבר ברל, ההתייחסות לתכונותיהם ולמסירות נפשם של הנופלים נשמרת – ה'יזכור' של ברל וה'יזכור' לחללי צה"ל חולקים כ-30 מילים. אך בסוף ההספד – במקום שבו צפה ברל קץ לאבל, חותם ההספד המאוחר את החללים – שנפלו במערכות שהוכרעו ובמערכות שטרם פרצו – בלב ישראל לדור דור. העם שחזר לארצו והקים בה מדינה נאלץ גם בדור הזה, גם בדורות הבאים, לשמרה במחיר בניו ובנותיו.

במיקרוקוסמוס הישראלי שבראשי, אי אפשר לנתק את מילות ה'יזכור' מן הטקס שבו הן משמשות. דקה או שתיים אחרי שתסתיים קריאת ה'יזכור' ולמשך הטקס כולו אאבד קשב ואחזיר אותו – אחשוב על הנופלים ואנסה להיתפס בשם מסוים, אחשוב על בן דוד שלי ואצטער שכמעט לא הכרנו. אבל בזמן קריאת ה'יזכור' ירגישו המילים המשך ישיר לצפירה. אני לא זוכר שאי פעם קיבלנו הוראה ברורה לגבי מה צריך לעשות בצפירה – מלבד לעמוד ישר ולא לצחוק או לחייך. אולי קיבלנו אחת. אני מניח שקיבלנו אחת ושכחנו כי לא הצטרכנו. לשומעה היה נדמה לי שכדור הארץ בוכה על החיילים שנפלו, ההסבר הטוב ביותר שציפיתי לקבל.

ה'יזכור' נותן ליללה המנסרת פה המצויד ב-73 מילים. פה מאופק שמדבר למיקרופון בקול שמנסה להחביא את העובדה שהוא שבור, ובזמן שהוא מדבר כולנו מחושמלים לרגע אחד ארוך מ"קדושת הרצון ומסירות הנפש", מתאבלים איתו על זיו-העלומים, ומתייחדים עם זכר הנספים במערכה הקשה. ה'יזכור' הוא ציווי, הוא ספרייה, אך קודם ומעל הכל – הוא שָׂפָה לדבר בעזרתה על הנופלים.

מי שאיבדו לא צריכים את הציווי לזכור. האובדן לעולם לא יצליח לגרש את נוכחות האהוב שאבד. ואם צריכים אז כהרכנת ראש של עם שלם בפני אובדנם. ואולי, יש לקוות, כחיבוק. וכתף. בשם הנופלות והנופלים ה'יזכור' לא מתיימר לדבר. בשם הנופלות והנופלים, מזכיר לנו חנוך לוין ב'מלכת אמבטיה', איש לא יוכל עוד לדבר.

את הכתבה אני מבקש להקדיש לזכרו של בן דוד שלי. עשרים שנה שאתה בליבנו, ילד יפה.

 

לקריאה נוספת:

יזכור: מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, דפוס א. אתין, 1911

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1981

תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת דומינו, 1991.

מעוז שמריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1956-1948, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1995

עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת משרד הביטחון, 1991

 

כתבות נוספות:

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

תפילה מִן הַמֵּצַר

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה