.
מדיום רייר
מאת אלישבע גרינבאום
.
הוא נכנס בצהריים, באמצע שיא הלחץ. חליפה צהובה תלויה עליו כמו על קולב. מתיישב אל שולחן של ארבעה. נלי ניגשת מיד להגיד לו שהוא לא יכול לשבת שם ובכלל יש תור. אבל המילים נתקעות לה בפה. הוא מרים אליה את העיניים, שתי שלוליות אפורות, אינסופיות.
מביט בה כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מביט במשהו.
– "אה… סליחה, אדוני. אני מצטערת. אבל – "
ושוב המילים נתקעות והמשפט נשאר תלוי באוויר הספוג ריח צ'יפס.
– "אדוני. פשוט… זה שולחן לארבעה. ואתה לא – "
המבט שלו יציב מאוד. הוא לא מוריד אותו לשום מקום.
– "זה לא ש…" היא מנסה שוב, אבל כבר פוחדת להמשיך. היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול.
נלי לא ראתה כזה בחיים. כזה רזון, זאת אומרת. העיניים במקום שהן צריכות להיות, אבל שקועות עמוק בפנים. השפתיים פס דקיק. הלחיים נשאבות לתוכו כאילו שואב אבק פועל מבפנים. רק בתמונות ראתה כזה. פעם, באלבום תצלומים שתיעדו איך מישהו גוסס מהמחלה הזאת. דפדפה במקרה בחנות ספרים. בכל תמונה זה יותר רזה מהקודמת וזה מגעיל להסתכל על זה. אבל היא לא יכולה שלא. להסתכל, עד התמונה האחרונה. שם העיניים מגולגלות למעלה וכל השאר במסכת חמצן. מיד סגרה את הספר בטריקה ויצאה מהחנות מהר.
– "אדוני, זה שולחן לארבעה ואם לא אכפת לך, יש תור וצריך בכלל להירשם אצל המארחת."
העיניים מקשיבות בסבלנות, אבל הוא לא אומר כלום. האצבעות. עשר מחטים ארוכות, מונחות על השולחן לפניו. נלי עומדת שם. מתחילה ממש להתעצבן. לא יודעת מה לעשות.
– "אתה תרצה בכלל להזמין לאכול? צהריים עכשיו, אנחנו צריכים כל שולחן".
הוא מניע את הראש בתנועה כמעט בלתי נתפסת. אבל נראית יותר "כן" מאשר "לא". היא עומדת עוד רגע. תקועה. ואז פולטת אנחת ייאוש קצרה. מסיטה את הפוני הנודניק מהעיניים והולכת להביא תפריט.
ליד הדלפק חוסמים את דרכה מאה ושבעים הסנטימטרים של רותי, מנהלת המשמרת:
– "מה את עושה? למה לא העפת אותו משם?"
– "ניסיתי, לא חשוב. שיזמין וילך, מה אכפת לך."
– "מה אכפת לי?" היא רועמת. נלי מנגבת טיפת רוק מהאף. "השתגעת? זה מסוכן. תחשבי רק שהוא שותה לנו מהכוסות. זה מסעדה פה, לא בית חולים. את רוצה למות? 'מה אכפת לך'."
והיא הודפת את נלי הצידה ומפלסת את דרכה בין השולחנות ההומים. טנק מרכבה חדיש של שנות התשעים. נלי רואה אותה מהדלפק, נעצרת ליד האיש הכחוש ופותחת את הפה. פניו מופנות אל החלון הגדול, שטוף השמש, הפונה לרחוב. הוא מסיט את ראשו אליה באיטיות מופלגת. הראש נוסע לפני העיניים והן, איכשהו, מצטרפות בסוף.
נלי רואה את הפה של רותי נפתח לדבר ומיד נסגר. היא עומדת שם, צמודה למקום, מנסה שוב. אבל שלוליות העיניים של האיש נחות עליה באותו תימהון אינסופי. היא מנסה לדבר ולא יכולה. חוככת בדעתה מה לעשות עכשיו. מסתלקת מהשולחן, ממהרת חזרה אל נלי, שמחכה ליד הדלפק.
– "טוב, טוב. שיהיה. תני לו משהו ושיעוף מפה כמה שיותר מהר. כבר אנשים מסתכלים עליו. את רואה? הוא עוד יבריח לנו את כל הקליינטים."
נלי ניגשת. נותנת לו תפריט. שוב העיניים שלו בחלון. יש לו שיער חום דליל. היא בוחנת את העורף המחורץ, מנסה לנחש בן כמה הוא. הוא מוריד את העיניים מהחלון אל התפריט. האצבעות נוגעות בשוליו. כמו בודק אם זה אמיתי.
בינתיים התפנה שולחן ושתי נשים מתיישבות אליו. אחת שמנה, דחוסה בחצאית אדומה. שיערה ג'ינג'י שופע. חברתה, רזונת עם משקפים, דוחפת אותה מהר לתפוס את השולחן אבל אז רואה את האיש הכחוש. פניה מתעוותות בתנועה לא רצונית.
– "אויש, רגע", היא נוגעת בכתפה של נלי, "אין לך איזה שולחן אחר?"
נלי מסתכלת סביב, יודעת טוב מאוד שאין שולחן אחר. המסעדה מלאה גברים בחליפות כהות ונשים עם פלאפונים, תיקי ג'יימס בונד ואיפור כבד.
– "אני מצטערת. כרגע ממש לא".
החברה הג'ינג'ית מתיישבת לשולחן בנשיפה עמוקה.
– "בואי כבר, רוחל'ה, מה את עושה עניין".
הממושקפת מצייתת אבל מסמנת עם הראש, שתסתכל הג'ינג'ית אחורה ותראה מה יושב שם. היא מסתובבת לראות ושוב נושפת בכבדות.
– "שטויות. אז מה? דווקא טוב שמשהו יהרוס לי את התיאבון. אז את שומעת, הכי קטע היה…"
נלי חוזרת לדלפק ומטפלת בשולחנות אחרים. מפנה צלחות שמנוניות. מנגבת שולחנות. מוציאה מנות. מפעם לפעם היא מעיפה מבט לעבר האיש. הוא יושב זקוף מאוד מבעד להמולה. ראשו תלוי מעל לתפריט. אפילו מרחוק אפשר לראות את הנשימות שלו, את החזה עולה ויורד, קצת. נשימות קטנות כמו של אפרוח. ושום דבר אחר לא זז.
היא חוזרת אליו אחרי כמה דקות.
– "תרצה להזמין, אדוני?" קולה עולה לגבהים לא מוכרים.
הוא מרים אליה עיניים איטיות ומשפיל אותן שוב. אצבעו נודדת על פני תפריט הפלסטיק הלבן, נחה לבסוף על "סטייק פילה".
– "שמלה משהו. הכול קשקשים, צהוב מזעזע. שמתי אותה. את מקשיבה לי בכלל? רוחל'ה, על מה את מסתכלת?"
האצבע שלו נודדת באיטיות משוועת על פני התפריט. נחה על "סלט", "צ'יפס", "גולדסטאר". בכל פעם האצבע זזה גם אל המחיר, כמו להראות לה שהוא יודע שלכל דבר יש מחיר ושיש לו כסף לשלם.
– "נעמדתי מול המראה. צחקתי תופת. אני אומרת לך, לא היית חולמת לראות אותי בכזאת שמלה. בגיהינום לא הייתי לובשת כזאת שמלה. המוכרת תכף אמרה…"
– "זהו?" שואלת נלי בקוצר רוח. שעה היא כבר עומדת שם, עד שהאצבע שלו זזה ורואה שאוכל על הדלפק, שצריך היה להוציא מזמן, כבר מתקרר.
– "מה זה צמוד, נורא. אני אומרת למוכרת 'תראי איזה שמנה אני נראית בזה'. אומרת לי 'מה. זה הסטייל. את לא יודעת, מרילין מונרו, שיא הנשיות'. איך הן תמיד מנסות ל…"
האיש מניע קלות את ראשו, כמו קודם. העיניים תלויות בה. לרגע ארוך. הוא לא ממצמץ. נלי חושבת איך זה שהוא לא ממצמץ ושמהבוקר כואבות לה הרגליים נורא.
היא חוטפת את התפריט וחוזרת לדלפק. בדרך נזכרת ששכחה לשאול משהו. מסתובבת אליו שוב. המבט שלו עדיין מושפל אל השולחן. מרוכז. כאלו התפריט עדיין נח לפניו.
– "איך אתה רוצה את הסטייק?" היא דורשת במפגיע. פתאום עולה בה חרחור של צחוק. "לא אמרת לי איך אתה רוצה את הסטייק".
הוא לא מרים את המבט. אבל השפתיים היבשות נעות, זו הפעם הראשונה. נלי מקרבת את אזנה לפה שלו. יש לו ריח קצת כמו של רופא שיניים. הוא לוחש משהו בקושי רב.
– "זה מה שנקרא 'חוצפה'. את מבינה? השמלה הזאת… לא ידעתי איך הוא יאכל את זה. סך הכול…"
נלי צועקת מעל לרעש, "אני לא שומעת. תגיד יותר חזק."
ושוב היא מתכופפת. מקרבת את האוזן אליו.
– "מדיום רייר". הוא לוחש. נחש צמרמורת קר זוחל מהאוזן שלה לגב התחתון.
– "מדיום רייר?" היא צועקת. לקבל אישור. והראש זז טיפ־טיפה בתנועה המוסכמת.
רותי מחכה לה בדלפק. "מה הוא כבר הזמין, הדחליל? תראי מה זה, חליפה צהובה. הוא לא שמע ששנות החמישים כבר עברו מזמן".
– "סטייק. בסדר. יאכל. ילך".
נלי מכניסה את ההזמנה ונפנית לענייניה. מעיפה אליו מבט מדי פעם בפעם. פניו מופנות אל החלון. בוהה ברחוב השוצף־קוצף מולו. אצבעותיו הדקיקות פרושות לפניו. מחכות.
היא באה למזוג לו את הבירה והולכת. רואה מרחוק איך הוא בוחן את הקצף השוקע בכוס. כשהיא מביאה את הסטייק וכל השאר, הוא מפנה את מבטו מהחלון אל הצלחת. נלי אומרת "בתיאבון" ועוזבת אותו.
הוא יושב שעה ארוכה מרוכז בחתיכת הבשר שלפניו. ידיו דוממות. היא נגשת לשאול אם הכול בסדר. הוא לוחש משהו. היא חושבת שאמר "מדיום רייר".
– "זה מדיום רייר. בדיוק כמו שביקשת".
הפעם הראש זז קצת אחרת כאילו "לא".
– "אבל איך אתה יודע? אפילו לא חתכת את זה". תיכף היא מתפוצצת מעצבים. "אתה רוצה שאחתוך את זה ותראה?" לא מחכה לתשובה. היא לוקחת את הסכין והמזלג. חותכת במרכז. רואה שהוא צודק. הבשר שנחתך באמת עשוי יותר מדי.
נלי כובשת את גל הבחילה שעולה בה פתאום, מאיים להתפרץ.
– "טוב. סליחה. מיד אני מביאה לך חדש."
בדרך משיג אותה צחוק רועם.
– "רוחל'ה, ראית? הוא ביקש ל… כאילו ש… ש…" והצחוק כובש לרגע את קרקוש המזלגות והמילים.
רותי שוב חוסמת את דרכה בדלפק.
– "מה עכשיו? התחרט?"
– "זה עשוי מדי. תסתכלי."
רותי פותחת את הפה לצעוק משהו אבל נלי מתעלמת ממנה. הולכת לטבח. אומרת לו שיעשה חדש, שהפעם באמת יישאר אדום מבפנים. רצה לשירותים. מעל לאסלה בוהה במים. מנסה להקיא, אבל לא יוצא שום דבר.
כעבור זמן לא רב היא חוזרת עם הסטייק החדש. כשהיא מניחה את זה לפניו, טיפת דם ארוכה נוזלת מהבשר לתוך הצ'יפס החדש שטיגנו לו. נלי מרגישה משהו חומצי, מגעיל, עולה מהבטן לגרון. בולעת את זה מהר.
– "בסוף הוא אומר לי. חבל על הכסף. שמלה כזאת. הדרך היחידה להוריד אותה, זה לקרוע אותה ממך. את קולטת איזה…"
– "מקווה שהפעם זה בסדר." פוסקת נלי קצרות ומסתלקת.
שוב הוא בוחן בריכוז את הבשר בצלחת. יד ימין מתחילה לזחול לאט־לאט לעבר הסכין. נעצרת. אחר כך יד שמאל מתחילה לנוע לעבר המזלג. בכל פעם שנלי מסתכלת, היד עדיין בדרך למזלג. לבסוף היד מגיעה, מנסה לתפוס. המזלג נשמט אל הרצפה.
הג'ינג'ית נפנית להביט ומחניקה צחוק גרגרני.
נלי מרימה את המזלג מהרצפה. מביאה לו חדש. הוא לא מסתכל עליה אבל השפתיים מתקמטות קצת. מעין חיוך.
– "בטח שאני לא מכירה אותו. זה הכי קטע. גם לא נראה לי שאני אראה אותו עוד פעם. או ש…"
עכשיו הוא נח קצת. בוהה נכחו. שוב יד ימין יוצאת לדרך. עוקפת בזהירות את המזלג. קצות אצבעותיו מגיעות עד כוס הבירה ונחות שם, כמו שותות דרך הזכוכית הקרה. האצבעות מנסות להקיף את בסיס הכוס. לופתות אותה. מנסות להרים. רועדות מדי. מוותרות.
נלי ניגשת לפנות את השולחן הסמוך.
– "אבל רוחל'ה, כמעט לא אכלת כלום. איזה דיכאון איתך. משאירה חצי בצלחת."
הן משלמות וקמות ללכת. רוחל'ה מישירה מבט קדימה. הג'ינג'ית ממהרת אחריה. מיישרת את עצמה בתוך החצאית. בחוץ הן נעצרות מחוץ לחלון. הג'ינג'ית מוציאה ליפסטיק וצובעת שפתיים אדומות מול הבבואה. היא מצמצמת אותן לכדי נשיקה וקוראת לאיש, שראשו נפנה לעברן. הן נעלמות במורד הרחוב הסואן. ראשו פונה לחלון עוד שעה ארוכה.
שאר אוכלי הצהריים עוזבים בהדרגה.
– "תלכי תפני לו כבר", רוחשת רותי. "כבר חמש שעות הוא יושב מול זה. תראי איך אנשים מסתכלים ביציאה. גועל נפש. לא יהיה פה אף אחד מחר. אני אומרת לך. אף אחד לא יחזור לפה."
– "אבל הוא עוד מנסה", מוחה נלי קלושות.
– "די כבר. מספיק. תכף המשמרת שלך נגמרת. אני לא מוכנה שתשאירי לדלית את כל המקרי סעד שאת אוספת."
נלי ניגשת אליו.
– "אתה צריך עזרה? אולי אחמם את זה? או משהו?" ומיד רוצה להחזיר את המילים לפה. כאלו יעזור שתחמם לו את זה.
– "אז אה… אפשר לפנות?" היא שואלת.
ראשו עדיין רכון מעל לצלחת הלא נגועה, אבל הידיים נסוגות הצידה בתנועה זעירה. מפנות לה דרך.
– "אולי אתה רוצה איזו עוגה טובה לקינוח?" היא סתם התכוונה בצחוק, אבל הראש מסמן את ה"כן" המוכר, הבלתי נתפס כמעט.
היא הולכת. משליכה את הסטייק לפח. מסתכלת עליו רגע. שוכב שם עם הצ'יפס והמפיות המוכתמות. וכל השאר.
אחר כך, מתעלמת ממחאותיה של רותי, היא מביאה לו עוגת שכבות עם קצפת למעלה, ומזלג קינוח קטן. בדחף בלתי נשלט, אכזרי, היא מניחה את המזלג בתוך יד ימין שלו וסוגרת את אצבעותיו בעדינות.
– "עכשיו אדוני יאכל קינוח. לפחות קינוח. הוא חייב לאכול."
והיא הולכת להחליף בגדים ולסגור קופה. כבר גמרה את המשמרת. הוא הלקוח האחרון.
כשהיא חוזרת, היא רואה מרחוק את היד שלו. רועדת. מתרוממת לאט לאט לעבר העוגה. הוא מצליח לתקוע את המזלג למעלה. היד נשמטת. קצות האצבעות צונחות לקצפת וזוחלות אחורה. מותירות סימן לבן על השולחן.
היא מביאה לו חשבון. כבר מתחיל להחשיך בחוץ. הוא מסמן עם הראש לעבר הכיס השמאלי של החליפה הצהובה. היא מוציאה משם שני שטרות חדשים של חמישים שקלים. נפנית להביא לו עודף. מאחורי הקופה היא רואה שהוא קם. נשען על השולחן רגע. מתחיל לשרך דרכו לעבר הדלת.
נלי רצה אחריו.
– "רגע. שכחת את העודף."
הוא נעצר בדלת. נלי עומדת מולו ביציאה.
– "עודף." ומושיטה לו את השטרות. העיניים האפורות נתלות בה. הוא מנסה לדבר. השפתיים נפשקות ללחוש. נסגרות. הראש מסמן משהו כמו פרידה והוא עובר דרכה. גורר צעדים קטנים לתוך הרחוב. נלי מביטה אחריו. מקל צהוב מתרחק באיטיות. היא רוצה לרוץ אחריו. מחשבה אידיוטית עולה בה פתאום: אולי הייתה צריכה לארוז לו את זה. לעשות משהו. כל דבר. רק לעשות משהו.
– "חכה!" היא צועקת אחריו. הוא לא שומע. אולי שומע ולא מסתובב. היא מכניסה את השטרות לכיס. מפנה את העוגה מהשולחן. בדיוק לפני שהיא זורקת אותה, דמעות עולות בגרונה, נתלות בעיניים. היא שולפת את המזלג. עומדת רגע. מושכת את הדמעות פנימה מהאף ומכניסה את המזלג לפה. מוצצת את הקצפת. מתוק. היא לוקחת עוד ביס. עוד אחד. משליכה את העוגה לפח.
אלישבע גרינבאום (1965–2004) הייתה משוררת ומחזאית ישראלית. בחייה ראה אור ספר שירה אחד, "עורף האור" (הליקון, 2000). זכתה בפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2002, ובפרס "טבע" בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2003. מחזות פרי עטה הועלו בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בצוותא ובתיאטרונטו. לאחר מותה בגיל 39 הופיעו שני ספרים נוספים בהוצאת כרמל: ב־2005 "לפתע פתאום האדמה" (שירה ופרוזה קצרה), וב־2006 הספר "שלושה מחזות".
זהו פרסום ראשון לסיפור "מדיום רייר", מעזבונה, שנמסר למוסך מידי ליאת קפלן: "'מדיום רייר' וסיפורים אחרים נמצאו במחשב של אלישבע כשערכתי, לבקשתה, את ספריה ('שלושה מחזות' וספר השירה 'לפתע פתאום האדמה'), אחרי מותה. לא הצלחתי לברר את תאריך הכתיבה, אך הסיפור בוודאי מוקדם מאוד – הוא נכתב ב'איינשטיין', מעבד התמלילים שקדם לוורד."
» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "התחפשות", סיפור מאת מחברת בשם בדוי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
