נויה שגיב, בת 42, תל אביבית, לסבית, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. מרצה למקרא, מדריכת טיולי ג'יפים ומובילת להקת רוק. פרסמה את ספר הילדים "בוקר טוב עולם" בהוצאת זמורה ביתן כנרת, ואת ספר השירה "באצבע יד מכחול" בהוצאה עצמית.
טל שמור הוא משורר ודוקטור לאנתרופולוגיה, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. ספר הביכורים שלו, "אם לא אומר זאת בקול", ראה אור בהוצאת פרדס (2018). שיריו פורסמו בכתבי העת מאזניים, הליקון, עיתון 77 ובבמות נוספות. נולד בחדרה ומתגורר בתל אביב.
סבינה מסג היא משוררת ומתרגמת הכותבת גם שירה לילדים בשם העט עדולה. עם בעלה הצייר אהרון מסג ז"ל, שמה לה למטרה להתמקד בכתיבת המקום, הטבע והארץ. חלוצת השירה האקופואטית בישראל ועורכת סדרת כליל לאקופואטיקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה האחרון עד כה, "כן, שרתי לך ארצי", הוא מבחר מתוך שיריה על מקומות אהובים בארץ.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא "מעגל החיים: בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס" (רסלינג, 2016).
"בספרי החדש לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר. החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה."
מג'די חלבי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 100X80 ס"מ, 2016
.
השיבה לקריית ענבים / שיחה עם פרופ' רון ברקאי, שספרו על "קברים ותענוגות אחרים" ראה אור לאחרונה
.
מקום: בר יין בצפון הישן של תל אביב על השולחן: שתי כוסות יין ספרדי, מכשיר הקלטה שעה: בין ערביים משוחחים: רון ברקאי, דורית שילה
דורית: ברכות, רון, על ספרך החדש – קובץ סיפורים שבו כל המספרים הם מתים, חוץ מהמספר האחרון. הם כולם נקברים בבית קברות שנקרא "חזון העצמות", ואילו המספר האחרון, החי, הוא מנהל בית הקברות. אלה מתים ספציפיים? מתים שאתה מכיר?
רון: לא. לא הכרתי אף אחד מהם, הם מתים מדומיינים לגמרי, אם כי, כמו תמיד, כמה מבין חברי ובני משפחתי שימשו לי השראה. היום העירה לי חברה דבר מעניין מאוד: אחד מספריי האחרונים, האשה שאהבה סיפורים, עלילתו מתרחשת בין העיר סלמנקה שבספרד שמתוארת די בפרוטרוט, לבין מקום ספציפי מאוד בישראל, בית חולים לחולי נפש. והנה, מרכזו של הספר החדש הוא גם מקום ספציפי בישראל – בית קברות. זה כמובן לא מקרי. בחירת מקום ההתרחשות היא משמעותית.
דורית: אני יכולה להסיק מהבחירה של מקומות כאלה כמקום התרחשות לספריך שלדעתך לסופרים יש תפקיד פוליטי וחברתי?
רון: לכל אדם יש רשות, ובמידה מסוימת גם חובה, לומר את דבריו על החברה שהוא חלק ממנה. הדבר נכון כפל כפליים לגבי לסופרים, שהרי עיקר מעשהו של היוצר הוא להתייחס אל המציאות – גם אם הוא כותב על העבר – בעיניים בוחנות, מבקרות ולעיתים קרובות מוכיחות. כך שלדעתי ברור שלסופר, ובכלל ליוצר, יש מה לומר מבחינה חברתית. עם זאת, ברור שבישראל של היום, ובמקומות רבים אחרים, לסופרים וליוצרים יש יכולת השפעה פוליטית מוגבלת מאוד. בנוגע לספרי, נהוג לומר ש״הכול פוליטי״, גם סיפור שלא מתיימר להיות פוליטי. יש קורטוב של אמת באמירה הזאת. "המתים שלי״, אלה שמספרים על הלוויות שלהם, על צערם, שמחותיהם, על חייהם ומותם, באים מכל שכבות העם, יש בהם צעירים, בוגרים, ישישים, כך שאין ספק שלסיפורם במהלך טקס הקבורה יש משמעות חברתית.
דורית: ומדוע דווקא בית קברות?
רון: מאחר שאני היסטוריון, אני מציב לעצמי אתגר דרך קבע: בוא נראה עד לאן הדמיון יכול להגיע. כך כשאני כותב פרוזה, כמובן. לא כהיסטוריון. אם כי האמונה העמוקה שלי היא שההיסטוריון גם הוא צריך להיות בעל דמיון, והדמיון הוא כלי בעבודה של ההיסטוריון, בשחזור העבר. אמנם התיעוד חשוב מאוד והוא הבסיס לכול, אבל אפילו אם עומד לרשות ההיסטוריון תיעוד עשיר, הוא צריך להפעיל דמיון בתוך קונטקסט היסטורי.
דורית: אני מבינה. אבל למה ההיסטוריון הזה בודק את גבולות הדמיון שלו בבית קברות?
רון: רגע של גילוי אישי – לפני הרבה שנים אחותי הייתה במצב קריטי, שקעה בקוֹמה, ואנחנו כל הזמן דיברנו אליה. היא נפטרה אחרי שבוע בגיל מאוד צעיר, חמישים, היא הייתה צעירה ממני. כל הזמן שאלתי את עצמי אם היא שומעת אותנו או לא, אם היא מבינה את מה שאנחנו אומרים לה. שאלנו את הרופאים אבל גם להם לא הייתה תשובה ברורה. דבר דומה קרה לי עם אבי. לא ראיתי אותו שנים ארוכות מאז גירש אותי מהבית בשל דעותיי הפוליטיות. לא היה לנו כל קשר. ואז יום אחד אמי התקשרה אלי לפריז ואמרה לי שהוא שכיב מרע. עליתי על המטוס הראשון והגעתי לאיכילוב. גם הוא היה כבר בקומה… לקחתי את המצב הזה לרומן הראשון שלי, כמו סרט מצרי. שם, בפרקים האחרונים, הדמות המרכזית נמצאת בקומה, אבל היא בהחלט ערה לנעשה סביבה והיא מתדיינת בינה לבין עצמה ועם הסובבים אותה, כמובן מבלי להוציא מילה מפיה… בספר החדש, על קברים ותענוגות אחרים, לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר, אמרתי, אם אני יכול לגרום לאדם בקומה לדבר אז למה לא אדם שמת. בעקבות הספר של אהרון מגד, החי על המת, החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה.
דורית: והמת תמיד יאמר דבר אמת?
רון: כן, המת אצלי אומר אמת. את האמת שלו, כמובן.
דורית: יש "מת" בתוך המילה "אמת".
רון: נכון. אבל שימי לב שהמתים שלי, בספר הזה, מפסיקים לדבר ברגע שהאדמה מכסה אותם. במשך ההלוויה עצמה הם מאוד אקטיביים, הם מספרים, משחזרים את העבר, מתווכחים, מתעצבנים על חלק מהאנשים שמלווים אותם, הם שמחים על בואם של האחרים. במילים אחרות, זו שעת האמת האחרונה בהחלט. לאחר מכן אין כלום. ואכן, הם אומרים דברים שלא נאמרים בפרהסיה ולא מביעים בקול רם.
.
רון ברקאי. שעת האמת האחרונה בהחלט
.
הסופרים ו״האפודים הצהובים״
דורית: ואם נצא מגבולות ישראל, באיזה מרחב ספרותי בעולם אתה מוצא ביקורת חברתית ואולי אפילו השפעה פוליטית?
רון: נראה לי שלחלק משמעותי מהסופרים הצרפתים בעשרות השנים האחרונות יש בבירור תרומה גדולה, קודם כול ביצירת ספרות משובחת, אבל גם במעורבות באקטואליה, באופן ישיר או עקיף. בניגוד לדעת מקוננים, הגורסים שבימינו אין ספרות צרפתית ראויה לשמה, אני חושב שלספרות הפרנקופונית יש רלוונטיות וחיוּת בלתי רגילה, ואני מזהה בה זרמים שמניעים גם תהליכים פוליטיים־חברתיים, או לפחות משתתפים בהם באופן מאוד פעיל. אני חושב שהיא יותר מעורבת באקטואליה החברתית מהספרות העברית או הספרדית. אמנם גם בספרות הספרדית יש מגמות של התחברות אל האקטואלי, בעיקר אל העבר של מלחמת האזרחים והדיקטטורה הפרנקיסטית, אבל לא כמו בזו הצרפתית. בצרפת יש מסורת כזאת, והיא עמוקה ומושרשת. לא רק אצל סופרים שזה בפירוש אחד מקווי האופי הבולטים ביצירתם, כמו גי דה מופאסאן, ז׳ול ואלז, אמיל זולא, אוקטב מירבו ורבים אחרים, אלא גם אצל סופר ענק, מעין דמיורגוס, בונה עולמות כמו אונורה דה בלזק, שהיה לדעתי מבקר חריף של החברה הצרפתית על כל שכבותיה ומוסדותיה.
דורית: הספרות הדרום־אמריקאית אקטואלית מאוד.
רון: אין ספק, אבל הנסיבות שונות לגמרי ונדמה לי שהיא פחות מניעה תהליכים. בצרפת היא אקטואלית במובן הזה שיש לה, בניגוד למה שחושבים, השפעה ממשית. היא מניעה כוחות חברתיים אולי אפילו לא מרצונם או באופן מודע. קיים מעין שילוב ידיים של יוצרים וכוחות עממיים בזמן אמת. הנה, כבר חודשים ארוכים מזעזעת את צרפת התקוממות ״האפודים הצהובים״, ויש לזה הדים חזקים ברחבי העולם. אחד ההיבטים החשובים של תנועת המחאה הזאת היא זעקת הפריפריה המתרוששת והגוועת נגד המרכז שממיט עליה כליה בגלל המדיניות הכלכלית־חברתית. אני חושב שיש קשר הדוק ביניהם לבין שורה של סופרים צרפתים בני זמננו, עכשוויים ממש, שממלאים תפקיד חשוב גם במדיה התרבותית, בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. גם אם פשוטי העם לא קראו את כל יצירותיהם, הסופרים סייעו ליצור את האווירה האינטלקטואלית שתומכת ב״אפודים הצהובים״, כך שבציבוריות ובאמצעי התקשורת נשמע לא רק קולם של שופרי המשטר. זה נכון שתמיד הייתה נוכחות של סופרים מהפריפריה בספרות הצרפתית. אבל הזרם הזה שם במרכז לא רק את הפריפריה הגאוגרפית, אלא גם, ואולי בעיקר, את הפריפריה החברתית, את פשוטי העם שמתקיימים בקושי רב.
דורית: מי למשל?
רון: אחת המייסדות של המגמה הזאת, אולי אפילו בלי שתרצה לשחק תפקיד כזה, הייתה אנני ארנו. היא גדלה בנורמנדי, בחור שכוח אל, להוריה הייתה חנות מכולת קטנה וצמוד לה בית קפה, והיא התחילה את דרכה הספרותית בתיאור אוטוביוגרפי של חייה. בעיניי היא קוסמת של ממש. האופן שבו היא מחברת תמונות מילדותה עם אירועים פוליטיים לאורך השנים הוא פנטסטי. היא שוזרת את זיכרון העבר עם ההווה.
[לעברית תורגמו שני ספרים של אנני ארנו וראו אור בהוצאת רסלינג: האירוע (2008), בתרגום נורה בונה, ולא קמתי מהלילה שלי (2016) בתרגום מיכל בן־נפתלי. ד"ש]
דורית: אתה יודע, זה מזכיר לי שכששוחחנו בטלפון הזכרנו את הספר הסוף של אדי של אדואר לואי, שגם הוא, כמו ארנו, מספר את ילדותו ובגרותו בעיירת פריפריה מוכת גורל [תרגמה רמה איילון, עם עובד, 2018]. הוא, כמו ארנו, מתייחס בהרחבה למצב הנשים.
רון: נכון, זה ספר רב עוצמה, ומיד אחריו צריך לקרוא את ספרו השני, מי הרג את אבי?, שבו הוא מפנה במפורש אצבע מאשימה לשליטיה של צרפת, ממיטראן ועד מקרון, שהביאו לחורבן הפריפריה בצרפת והמיטו אסון על תושביה. ההזדהות של אדואר לואי, הומוסקסואל מוצהר, עם הפמיניזם, היא כמובן לא מקרית. אצל ארנו הפמיניזם עולה מכל דף, החל בסיפור על ההפלה שעשתה בתקופה שהדבר היה אסור, במחתרת ותוך סיכון חיים, ועד הספר האחרון שלה, שמספר על האונס שעברה במחנה הצופים כשהייתה בת שבע־עשרה, ומקפיא את הדם בעורקים. מעניין להזכיר בהקשר הזה שתנועת ההתקוממות החברתית שהחלה בספרד ב־15 במאי 2011, והתנועות הפוליטיות שקמו בעקבותיה וזכו להישגים מרשימים חרתו על דגלן את האמרה: ״המהפיכה תהיה פמיניסטית, או שלא תהיה…״
אני רוצה גם להתעכב על הספר השיבה לריימס של דידייה אריבון [הספר עומד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד בתרגומה של מיכל בן־נפתלי. ד"ש]. אגב, אדוארד לואי כתב את ההקדמה למהדורה האחרונה של השיבה לריימס. הוא מספר שם שהוא קיבל את האומץ לכתוב אחרי שקרא את הספר הזה. הדבר הבולט בספרים של שניהם הוא השילוב בין הזיכרון האישי והקולקטיבי, ואת המעשה הספרותי הזה הם לקחו, לדעתי, מאנני ארנו. זה לא מקרי שהיא חוזרת ומככבת אצלם גם בציטוטים וגם במילים חמות שהם כותבים עליה ועל העולם שהיא פתחה בפניהם. אריבון מעלה בהשיבה לריימס שאלות נוספות, בין השאר, סוגיה מורכבת, שאני אישית מזדהה איתה, אף שבשונה משני הסופרים האלה מעולם לא חשתי בושה במוצא החברתי שלי ולא ניסיתי להסתיר אותו. הוא מדגיש שלא היה לו קושי רב לעסוק בנטייה המינית ובהשלכותיה החברתיות, ולעומת זאת הוא לא היה מסוגל לגלות לחברים שלו שמוצאו ממשפחת עובדים ענייה, ובוודאי לא לכתוב על כך. למעשה הוא מחק את המשפחה שלו. הוא מסביר שהמוצא החברתי, העני, הפרולטרי של המשפחה היה מכשול גדול יותר מההומוסקסואליות שלו. העוצמה הזאת של הצורך במחיקה ושורשיה הנפשיים לא תמיד הובנה כאן.
אפשר לומר שיש הזנה הדדית בין התקוממות ״האפודים הצהובים״ ובין הספרות שעומדת מאחוריה ותומכת בה. כך למשל השיבה לריימס זוכה לעדנה. הוא יצא במהדורה חדשה, ולמרות הקושי הרב במבנה שלו הוא הומחז, הוצג בברלין וברחבי צרפת וזכה להצלחה רבה. מרבים לדבר עליו ואני לא היחיד שקושר אותו לתופעת ״האפודים הצהובים״.
.
מימין לשמאל: אנני ארנו. קוסמת של ממש; דידייה אריבון. כוח חברתי מניע; אדואר לואי. למחוק את העבר המעמדי.
.
"רפובליקת כאילו"
רון: אני רוצה לתת דוגמה אחרת, מרתקת גם היא, לסופר מעורב פוליטית, אדם שבא דווקא ממשפחה משכילה ואמידה למדי, שבמקצועו הוא רופא שיניים: הסופר המצרי עלאא אלאסוואני. בישראל מכירים אותו בזכות ספרו המופתי בית יעקוביאן (הוצאת טובי; מערבית: ברוריה הורביץ), שזכה להצלחה בכל העולם ותורגם לשפות רבות. לאחרונה הוא כתב ספר חדש שנקרא "רפובליקת כאילו" (בערבית: גומהוריית כאן). הספר ראה אור בלבנון ונאסר במצרים וברוב מדינות ערב. צריך לדעת שעלאא אלאסוואני היה פעיל בהכנה, בפרופגנדה ובארגון המהפכה בכיכר תחריר בקהיר בשנת 2011. התוצאה הנוראה של המהפכה הזאת היא בעצם הנושא המרכזי של רפובליקת כאילו. עכשיו הוא נרדף עד חורמה עד ידי משטרו של א־סיסי בגלל היצירה הזאת. פעמיים שמעתי אותו מדבר בצרפת, ובשתיהן הוא טען בלהט שהוא נותר אדם אופטימי. אבל אני חייב לומר שלעיתים רחוקות בחיי קראתי ספר כל כך פסימי.
דורית: בגלל תוצאות המהפכה?
רון: כן. בספר הוא מצביע על השבר הכללי מבחינת המהפכנים ושוחרי השינוי הדמוקרטי: העם במצרים שלא מעוניין לשמוע את האמת; אמצעי התקשורת שנמצאים בשליטת הדתיים הפנאטיים או המשטר הצבאי עסוקים בשטיפת מוח, והעם מתמכר לתעמולה ולשקרים. למען האמת זה דומה מאוד למה שקורה כאן בישראל. יש בספר כמה קטעים נפלאים, שנקשרתי אליהם באופן אישי. למשל אחת הדמויות היא מנהל במפעל הכימי שהגיבור הראשי עובד בו. המנהל היה אסיר פוליטי וישב בכלא לצד אביו של אותו גיבור. שניהם היו קומוניסטים, ושניהם עונו בבתי הכלא של מובראק. אביו של הגיבור מת בעינויים, ולעומתו, הבוס שלו, המנהל במפעל הכימי, הפך את עורו לחלוטין ונהיה משת"פ של המשטר. בספר הבן שואל אותו למה, והוא עונה לו: אומר לך למה, כי אחרי שאנחנו יצאנו מהכלא, הראשונים שירקו עלינו, הראשונים שהיכו אותנו ברחוב, הראשונים שהתנכלו לנו, היו אלה שעבורם חשבנו שאנחנו נלחמים. אני מכיר את התופעה באופן אישי, כשהייתי נער עובד בן שש־עשרה–שבע־עשרה, הלכנו כמה נערים מברית הנוער הקומוניסטי למוסך "דן" שהיה אז ברחוב ארלוזורוב, ניגשנו אל חבורה של נערים שעבדו במקום והצענו להם להתארגן כדי שיקימו ועד וייאבקו על זכויותיהם. הראנו להם שהשירותים שלהם מלוכלכים נורא, שמגיע להם יום חופש בשבוע כדי ללמוד. התשובה שלהם הייתה מכות. הם היכו אותנו מכות נמרצות. זה קרה לי בחיי לא פעם ולא פעמיים.
דורית: שמתנכרים לך אלה שאתה נלחם בשבילם?
רון: נכון מאוד. הם ראשוני המתנכרים והמתנכלים. למדתי באוניברסיטה היסטוריה של המזרח התיכון ועשיתי סמינר בהיסטוריה של מצרים המודרנית. אני עוקב בקביעות אחר מה שמתרחש באזור שלנו. אבל הספר הזה פקח את עיניי, זה כוחה הגדול של הספרות. הוא היה כמו סטירת לחי מצלצלת, לקרוא איך מתנהלת החברה המצרית. אקדמית, מובן שידעתי והבנתי את התהליכים שמצרים עוברת, אבל חווייתית לא. ומהבחינה הזאת הספר הזה עשה מעשה פוליטי חשוב, הוא מכניס את הקורא אל העולם הלשוני והתודעתי של החברה המצרית היום. כך למשל, אפילו הגיבורים החילוניים, המרקסיסטים, בספר – כל מילה שלישית שלהם היא ברכה דתית, הנאמרת בשמו של אללה או בשמו של מוחמד. את מבינה? הם לכודים לגמרי בלשון האויבים. הם מדברים בלשון האויבים שלהם ולא מסוגלים להשתחרר ממנה. מהספר עולה ייאוש גדול מאוד, בייחוד של הגיבורה, שהיא הדמות הכי חזקה בספר, וזה לא מקרה שהנשים ממלאות בו תפקיד חשוב כל כך.
דורית: הרי במהפכה במצרים היה תפקיד גדול לנשים.
רון: כן, בוודאי. והן גם עברו את ההשפלות הכי נוראיות. הופעלה נגדן אלימות מינית ופיזית שאי אפשר לתאר. במיוחד על ידי שוטרים שהפשיטו אותן ובדקו, לכאורה, אם הן בתולות. דברים נוראיים קרו במהפכת תחריר, ואותה גיבורה בספר של אלאסוואני כותבת לחבר שלה ואומרת לו שהיא ברחה ללונדון ומבקשת ממנו להצטרף אליה כי שום דבר טוב לא יֵצא במצרים, אין סיכוי, אין תקווה. אבל כאן גם הניגוד ללואי ואריבון הצרפתים. הם אופטימיים יחסית לאלאסוואני.
.
רפובליקת כאילו
.
את אמרת, ואני דומע
דורית: בוא נחזור לספרך, אז בעצם ישבת בסלמנקה וכתבת סיפורים ישראליים מקומיים מאוד.
רון: בהחלט, את חלקם כתבתי בסלמנקה ואת האחרים בתל אביב. אני חי בין שתי הערים. תלוי בין שני עולמות.
דורית: באיזה מובן? זה מעניין אותי מאוד.
רון: אענה לך בסיפור אישי: היות שאני נשוי לספרדייה, יש לי זכות לקבל אזרחות ספרדית. ואמנם, לאחר הליך שנמשך שלוש שנים, קיבלתי את האזרחות. לאישור הרשמי נלווה מכתב שבו נאמר שאני צריך להישבע בפני שופט או נוטריון על כך שאני מוותר על האזרחות הישראלית. איש משרד הפנים הספרדי, שהיה נחמד ומאיר פנים בצורה בלתי רגילה, הסביר לי שזה עניין של פרוצדורה, שהספרדים לא יבדקו כלל אם אני מבטל את האזרחות הישראלית וגם הם אינם מתכוונים ליידע את שלטונות ישראל שקיבלתי אזרחות ספרדית. כל זה לא עזר. ויתרתי על האזרחות הספרדית.
דורית: אני מכירה כאלה שהיו מוותרים על האזרחות הישראלית בלי להניד עפעף.
רון: אני לא. אני לא מסוגל לעשות את זה. לא הייתי מסוגל לבצע את האקט הזה של שבועה שבו אני מתנכר לאזרחות הישראלית.
דורית: למה?
רון: אין לי תשובה הגיונית.
דורית: זה רגשי.
רון: כנראה זה רגשי, והרגשתי שזה קשור למי ולמה שאני. אני מאוד קשור לשפה העברית ולהיסטוריה הפרטית שלי פה, בארץ הזאת. תראי, רוב חיי חייתי פה בישראל, למרות ששהיתי פרקי זמן משמעותיים גם במקומות אחרים. עסקתי הרבה מאוד בעברית של ימי הביניים, גם התגלגלתי לארמית, למחוזות הרבים סביב השפה הזאת. אני באמת רואה את העברית על כל רבדיה העתיקים והמודרניים. זה מעין מכלול של דברים שעשו את מי שאני. בזמנו, בבית ספר העממי בקריית שלום, למדנו ספרות, אחר כך הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי מכונאות מטוסים, אבל בתקופה המכרעת ההיא של הבחרוּת, את הדחיפה הגדולה לזרועות ההשכלה נתנה לי המפלגה הקומוניסטית.
דורית: באמת? למה? כי היה צריך לקרוא את הקפיטל וכתבים אחרים?
רון: לא רק את מרקס. קראנו ספרות יפה, עברית, רוסית, אירופית, אמריקאית, ספרדית. קראנו פילוסופיה וכתבים פוליטיים. אחרי יום העבודה היינו עורכים סמינרים ופגישות, קוראים ומתווכחים. וכשהגיע תורי להיות מדריך נהגתי להקריא לחניכים שלי סיפורים, זה היה אינסופי. כלומר בתנועת הנוער ובמפלגה הייתה מסורת של השכלה. שם גם למדתי לכתוב, לבנות טיעון, לנמק. לכן, עם כל הביקורת, למרות האכזבה המרה והקשה, אין מילים לתאר את מה שהמפלגה הקומוניסטית נתנה לי, אהיה חייב לה כל חיי. צריך גם לומר שבאותה התקופה זאת הייתה מפלגה שהייתה מחוברת לבני אדם באופן מלא, אל העובדים, אל הערבים ואל היהודים כאחד. לכל אלה הייתה השפעה מכרעת על חיי, ולא רק מבחינת השקפת העולם.
דורית: אתה יודע, האופן שבו אתה מבטא את המילים "נוער" ו"עבודה" הוא מכמיר לב. אתה יוצק בהן משמעות שהיום כבר לא קיימת. כי מה שאתה ידעת על להיות נער עובד, כמה יודעים היום? באמת בעיקר בפריפריה. עדיין יש שם נערים עובדים ואף אחד לא מדבר עליהם.
רון: בדיוק כך. וזה נכון גם לגבי החברה הערבית.
דורית: היו נערות גם?
רון: לנערות היה מקום שווה בתנועת הנוער הקומוניסטית.
דורית: באמת שווה? זה לא היה מהפה ולחוץ?
רון: לא. בפירוש לא.
דורית: הן גם היו מנהיגות?
רון: בהחלט. שורה של מנהיגות, החל מההנהגה הראשית, למשל אסתר וילנסקה אבל לא רק היא. הייתה גם שושנה כץ שהייתה ממנהיגות הנוער הקומוניסטי, ועוד אחרות.
דורית: מתי עזבת את המפלגה?
רון: בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא יכולתי לעמוד בזה.
דורית: זה בוודאי היה משבר מאוד גדול בשבילך. איך מתאוששים מדבר כזה?
רון: אי אפשר.
דורית: כבר היית דוקטור?
רון: לא. הפלישה לפראג הייתה ב־1968. את הדוקטורט סיימתי ב־79', עשיתי הכול באיחור בגלל הלימודים בבית הספר המקצועי והעבודה. הסטאליניזם, הפלישה להונגריה, ויותר מכך הפלישה לפראג, היו מכות אנושות. במיוחד לאפשרות האופטימית שיכול להיות, ויהיה, עולם יותר טוב. עם זה באו הפיכחון והחשדנות הבסיסית, לפעמים האובססיבית, כלפי כל משטר. מאז לא שגורה בפי האמרה "אני לא מאמין!". אני מאמין, אני יודע שהכול אפשרי.
דורית: אבל אתה עדיין מרקסיסט?
רון: כן, אני מרקסיסט במובן הזה שאני מאמין באמת שהעולם בנוי על יחסי כוחות מעמדיים ולמסגרת הזאת אני מכניס לא רק את מעמד העובדים ואת הבורגנות, אלא גם את הנשים, את העולם השלישי ואת הפליטים. את השחורים בארצות הברית, את הילידים ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. זאת תמונה קצת יותר מורכבת ממה שראה מרקס, אבל הוא הניח את התשתית לפענוח המציאות. אני מגדיר את עצמי כמרקסיסט, אבל עם לא מעט השפעה אנארכיסטית, בעיקר בעקבות קריאה של אוקטב מירבו ואהבתי הגדולה לסופר הנהדר והאמיץ הזה.
דורית: איפה נולדת וגדלת?
רון: נולדתי בירושלים, בהדסה, בשנת 1943, נראה לי שאני אחד היחידים בארץ שיש לו תעודת לידה בחתימה משולשת של רופא ערבי, רופא יהודי ורופא אנגלי. ובגלל שהיינו עניים מרודים גרנו בדירת חדר מושכרת ליד הכנסייה החבשית, היום זה רחוב אתיופיה. שם גם עברה עלינו מלחמת 1948. הבית שלנו הופגז ונהרס לחלוטין, נותרנו בלא כלום ועברנו לתל אביב. הפכנו לפליטים ועברנו לגור בבית של פליטים פלסטינים באזור מסגד חסן בק. כשהייתי ילד נהגתי לשוטט ברחובות, שלא היו אלא שורות של בתים הרוסים. בסוף עברנו לקריית שלום, אמי הייתה עוזרת בית ואחר כך קיבלה משרה זוטרה בעיריית תל אביב. היו לנו חיים קשים. את התיאורים של אריבון ואדואר לואי אני מכיר היטב מחיי שלי.
דורית: אני מכירה סיפורים דומים ממשפחתי. אבי נולד בשיח ג'ראח ומשם הם הגיעו ליפו, בדיוק לאותה השכונה. סיפורים דומים על עוני, סבתי הייתה אנאלפביתית.
רון: בהחלט סיפורים דומים, גם סבתי הייתה אנאלפביתית. היא נולדה בירושלים ובגיל שמונה מכרו אותה למשפחה יהודית מקהיר והיא נסעה איתם. שם התחברה למשרתות הערביות. הנשים האלו הן שעזרו לה לברוח מהעבדות. הייתי קשור אליה במיוחד למרות שלא הייתה לנו שפה משותפת של ממש: היא דיברה עברית רצוצה, ערבית מצרית ולדינו. כשהייתי ילד היא נהגה לומר לי: יהודים, מוסלמים נוצרים – כולם אותו הדבר. לא הבנתי איך היא מסוגלת לומר כזה דבר. והיא הסבירה: כולם הולכים לשירותים, נכון? אז מה ההבדל?
ואם נחזור אחורנית, אז העיסוק במוות ובבית קברות גם קשור אליה. הבן האהוב ביותר על סבתי הזאת נהרג בשנת 1948 בקריית ענבים. וכל שנה היינו נוסעים, סבתי, אמי ואני, לבית הקברות. סבתי הייתה משתוללת שם, צורחת, ולא עושה חשבון לאף אחד ולא היה אכפת לה מה אמרו עליה. הזעקות שלה היו מעין התרסה נגד הנאומים הבנאליים שנישאו שם. נוסף על כך, היא סירבה לקבל כסף ממשרד הביטחון וחזרה ואמרה: "את הדם של הבן שלי אני לא מוכרת". היא סירבה לקבל פיצוי כלשהו. אבל הדבר הכי נורא שעשתה היה להשביע את אלמנתו, דודתי, בספר התורה, שגם היא לא תיקח כסף. אז היא לא לקחה. לאחר מותה של סבתי, כשראיתי שעוניה כה רב, התחלתי עבורה הליך כדי שתוכל לקבל את מה שמגיע לה. כך בית הקברות בקריית ענבים נעשה חלק מחיי וכנראה יש לו השפעה לא מעטה על כך שסירבתי להישבע שאני מוותר על האזרחות הישראלית כדי לקבל אזרחות ספרדית. יש מת בספר החדש שלי שמתקומם וזועק חמס על נאומים בנאליים וטפלים שנישאים בלוויה שלו, וסביר מאוד שזה הד לצעקותיה של סבתי, שקטעו את דברי הנואמים בבית הקברות הצבאי של קריית ענבים.
דורית: תמיד חשבתי, אחרי שקראתי פוסטים שלך בפייסבוק, או מאמרים שלך, שאתה דיסידנט. עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. אתה לא דיסידנט, אתה שבור לב.
[שתיקה]
רון: נכון. אני שבור לב. את אמרת, ואני דומע.
רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). לאחרונה ראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו, "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.
רון ברקאי, על קברים ותענוגות אחרים, ידיעות ספרים, 2019.
.
.
שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי התפרסמו בגיליון 44 של המוסך.
היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, 'מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו'. ומרי אכן יכלה לומר זאת". וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט, לרגל יום הולדתה של המהפכנית, לפני 260 שנה
כמו המצאות גאוניות ותגליות מופלאות, גם רעיונותיה של מרי וולסטונקראפט, מרגע שנהגו, נדמה שתמיד היו שם וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. וקשה עוד יותר להאמין שכתבה אותם, וחייתה על פיהם, אישה שנולדה לפני 260 שנה. וולסטונקראפט שלחה ידה בכול: היא כתבה רומנים וספרי מסע, הקדישה ספר למהפכה הצרפתית וכתבה ספרי ילדים, אבל היצירות החשובות ביותר שלה היו ספרי ההגות הפמיניסטית, שביטלו בנחרת בוז את הטענות בדבר נחיתותן של נשים וקראו להעניק להן השכלה ומרחב ביטוי, כדי שייקחו חלק בחברה הגיונית ושוויונית יותר. הרשימה הזו של וולף נכתבה בשנת 1932, למעלה מ־130 שנה אחרי מותה של וולסטונקראפט, והיא חלק מאסופת רשימות שפרסמה בכתבי עת שונים תחת השם ("The Common Reader") קוראת מן השורה. וולף ייעדה את הרשימות הללו, שחלקן עסקו בכותבים ואחרות בנושאי ספרות כלליים, לקוראים שאינם דווקא אנשי ספרות, לאותם שקוראים ספרות להנאתם בלבד. עם זאת בכולם התייחסה וולף לנושאי מעמדה של האישה ככותבת והוגה, שהעסיקו אותה מאוד.
***
מרי וולסטונקראפט
מלחמות גדולות, למרבה הפלא, נבדלות בהשפעתן על אנשים שונים. המהפכה הצרפתית ניפצה אנשים מסוימים לרסיסים, ומעל אחרים חלפה מבלי לפרוע שערה מראשם. ג'יין אוסטן, אומרים, מעולם לא הזכירה אותה. צ'רלס לאמב התעלם ממנה. בו בראמל לא הקדיש לה מחשבה. אבל בעיניי וורדסוורת' וגודווין עלה השחר. הם ראו "צרפת העומדת בשיא שעתה המוזהבת, ונדמה כי טבע האדם נולד מחדש".
להיסטוריונים בעלי חוש אסתטי קל יהיה להציב זה לצד זה את הניגודים הבולטים ביותר – בעוד ברחוב צ'סטרפילד הניח בו בראמל לסנטרו לנוח בזהירות על עניבת הפרפר, בשעה שדן בנימה מלומדת החופשית מכל התלהמות בגזרה המתאימה לדש המעיל; שם, בסומרס טאון, צעיר נלהב לבוש ברישול, שראשו גדול ממידת גופו ואפו ארוך ממידת פניו, דן, יום אחר יום, כוס תה אחר כוס תה, בשלמות האנושית, באחדות האידיאלית ובזכויות האדם. גם אישה הייתה שם, בעלת עיניים בורקות מאוד ולשון להוטה מאוד, והגברים, שנשאו שמות מן המעמד הבינוני, כמו בארלו והולקרופט וגודווין, כינו אותה בפשטות "וולסטונקראפט", כאילו אין זה משנה אם היא נשואה או לא, כאילו היא בחור, כמותם.
ויכוחים לוהטים כאלה בין אנשים אינטליגנטיים – שהרי לאמב וגודווין, ג'יין אוסטן ומרי וולסטונקראפט היו כולם אינטליגנטיים מאוד – מעידים על השפעתן הרבה של נסיבות על דעות. לו גדל גודווין בשכונת טֶמְפל נוכח עתיקוּתו של בית החולים כרייסט, ייתכן שלעולם לא היה מתעניין בגורל האדם וזכויותיו. אילו הייתה ג'יין אוסטן נשכבת בילדותה במישורת המדרגות כדי למנוע מאביה להלום באמהּ, נשמתה הייתה נצרבת בתשוקה כזו כנגד העריצוּת, עד כי כל סיפוריה היו בוודאי בוערים בזעקה לצדק.
כך חוותה לראשונה מרי וולסטונקראפט את חדוות הנישואים. ולאחר מכן, אחותה אֶברינה נישאה בנישואים אומללים ותלשה את טבעת נישואיה מעל אצבעה. אחיה היה לה לעול; חוותו של אביה כשלה, וכדי להעניק לאיש הבזוי הזה, אדום הפנים ואלים המזג, חיים חדשים, היא אסרה את עצמה בעבודה כאומנת אצל האצולה – בקצרה, היא מעולם לא ידעה אושר, ובהיעדרו הגתה לה עקרונות המתאימים לאומללות המזוהמת של חיי האדם האמיתיים. בלב עולמה עמדה האמונה כי דבר אינו חשוב מלבד העצמאות. "החובות המוטלות עלינו על ידי יצורים כמותנו הן כבלים הגורעים מן החירות הטבעית שלנו ומשחיתים את המחשבה". עצמאות היא ההכרח הראשון במעלה לנשים; לא חן ולא קסם, אלא אנרגיה ואומץ והכוח ליישם את רצונן, הן המעלות החיוניות.
היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, "מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו". ומרי אכן יכלה לומר זאת. כשהייתה בת פחות משלושים הביטה לאחור אל שורה של מעשים שביצעה חרף התנגדויות. היא הקימה במאמצים רבים בית לחברתה פאני, ואז גילתה שפאני שינתה את דעתה וכלל אינה רוצה בית. היא הקימה בית ספר. היא שכנעה את פאני להינשא למר סקייס. היא ויתרה על בית הספר שלה ונסעה לליסבון לבדה, כדי לסעוד את פאני הגוססת. בדרכה חזרה היא הכריחה את קברניט הספינה להציל כלי שיט צרפתי שטבע, באיימה עליו שאם יסרב היא תחשוף אותו בשובם. וכשנמלאה תשוקה למר [הנרי] פוזֶלי, הכריזה שהיא מעוניינת לחיות עימו וזכתה לסירוב גמור מצד אשתו – היא מיהרה לפעול, ונסעה לפריז, נחושה להתפרנס מכתיבה.
משום כך, המהפכה לא הייתה רק אירוע שהתרחש מחוצה לה, אלא כוח פעיל בדמה שלה. היא התקוממה כל חייה – כנגד עריצוּת, כנגד החוק, כנגד מוסכמות. אהבת האנושות של המהפכנית, שיש בה שנאה רבה כל כך לצד האהבה, תססה בתוכה. המהפכה שפרצה בצרפת ביטאה חלק מן התאוריות והאמונות העמוקות ביותר שלה, ובלהט הרגע יוצא הדופן היא מיהרה לכתוב את שני הספרים הרהוטים והנועזים הללו – התשובה לבְּרק, וההגנה על זכויות האישה – הנכונים כל כך, שעתה נדמה כי אין בהם כל חדש. מקוריותם הפכה לנו למובן מאליו.
אך כשהתגוררה בפריז, לבדה בבית העצום, וראתה במו עיניה את המלך שלו היא בזה חולף על פניה מוקף באנשי המשמר הלאומי שקומתם זקופה משציפתה, אז, "איני יכולה כמעט לומר מדוע", עיניה נמלאו דמעות. "אני הולכת לישון", היא חותמת את מכתבה, "ובפעם הראשונה בחיי, איני מסוגלת לכבות את הנר". הדברים לא היו פשוטים כל כך, למרות הכול. היא לא הצליחה להבין אף את רגשותיה שלה. היא הייתה עדה ליישומן של האמונות שהיו יקרות לה מכול – ועיניה נמלאו דמעות. היא זכתה לתהילה ועצמאות ולַזכוּת לחיות את חייה שלה – ורצתה משהו אחר. "אני לא רוצה להיות נאהבת כאלָה", היא כתבה, "אבל הייתי רוצה להיות נחוצה לך". כי [גילברט] אימלַיי, האמריקני המרתק שאליו יועד מכתבה, היה טוב אליה מאוד. ואכן, היא התאהבה בו עמוקות. אבל היא סברה שעל האהבה להיות חופשית – "שחיבה הדדית היא־היא הנישואים, ואל לקשר הנישואים להיות מחייב אחרי מותה של האהבה, אם זו אכן מתה". היא רצתה חירות, אך בה בעת גם ודאות. "אני אוהבת את המילה חיבה", היא כתבה, "כי יש בה מן ההרגל".
הסתירות שבין אמונותיה ניכרו בה בבירור – נחושה כל כך ועם זאת חולמנית כל כך, כה חושנית וכה אינטליגנטית ונוסף לכול גם יפה, בגלי שערה המרהיבים ועיניה הבורקות הגדולות ש[רוברט] סאות'י סבר כי רבות הבעה מהן לא ראה מעולם. חייה של אישה כזו לא יכלו להיות אלא סוערים. מדי יום הייתה מנסחת רעיונות שלפיהם יש לחיות את החיים; ומדי יום הייתה מוטחת אל סלעי דעותיהם הקדומות של אחרים. ומדי יום – משום שהייתה קפדנית כל כך, ולא הוגה חסרת רגש – נבט בה דבר־מה שטלטל את התאוריות שלה והכריח אותה לעצב אותן מחדש. היא נהגה על פי אמונתה כי אין לה תביעה חוקית כלשהי כלפי אימליי; היא סירבה להינשא לו; אך כשהותיר אותה לבדה, עם ילדתה שילדה לו, שבוע אחר שבוע, הייתה האומללות שלה גדולה מנשוא.
היא הייתה מוטרדת, ומובנת אך בקושי לעצמה, וכך, לא הייתה זו אשמתו הבלעדית של אימליי, ההגיוני והבוגדני, שלא הצליח לעקוב אחר המהירות שבה שינתה את דעתה וטיעוניה ואת גחמותיה ומצבי רוחה. אפילו חברים שחיבבו אותה ללא תנאי הוטרדו מסתירותיה. הייתה במרי אהבה עמוקה ושופעת חיונית לטבע, ועם זאת, לילה אחד כשצבעי השמיים היו כה נפלאים עד כי מדלנה שוויצר לא יכלה אלא לומר לה, "בואי, מרי, בואי אוהבת טבע, ליהנות מן המראה הנהדר הזה, מן המעבר הבלתי פוסק הזה מצבע לצבע", מרי לא הסירה את עיניה מן הברון דה וולצוגֶן. "עליי להודות", כתבה מאדאם שוויצר, "שההיקסמות הארוטית הזו הותירה בי רושם רע כל כך, שכל הנאתי נעלמה". אבל בעוד חברתה הסנטימנטלית הוטרדה מן החושניות של מרי, אימליי, איש העסקים הממולח, זעם על חוכמתה. בכל פעם שנפגשו הוא נכנע לקסמיה, אך אז היו מהירוּת מחשבתה, עומקה והאידאליזם הבלתי מתפשר שלה מציקים לו. תירוציו היו שקופים לה; היא ענתה לכל טיעוניו; היא ידעה לנהל את ענייניו. הוא לא מצא בה את שלוותו – וחייב היה שוב להסתלק. ואז באו בעקבותיו מכתביה, מענים בכנותם ובתבונתם. הם היו כנים כל כך; מייחלים בתשוקה שיאמר לה את האמת; בזים לתמרוקים ועושר ונוחות; נטען בהם שוב ושוב – וכפי שחשד: בכנות רבה – שכל שעליו לעשות הוא "לומר, ושוב לא תשמע ממני", והוא לא יכול היה לשאת זאת. הוא השליך את חכתו אל דג רקק, אבל לכד דולפין, והלה משך אותו במים עד שנתקף סחרחורת ואך רצה להימלט. אחרי הכול, אף שגם הוא השתעשע בתאוריות, הוא היה איש עסקים, הוא תלוי היה בתמרוקים ומותרות; "ההנאות המשניות של החיים", הודה, "נחוצות מאוד לנוחותי". ואחת מאלה חמקה תמיד מביקורת קנאתה של מרי. האם היו אלה עסקים, האם הייתה זו הפוליטיקה, האם הייתה זו אישה שלקחה אותו ממנה שוב ושוב? הוא הפך וחכך; הוא היה רב־קסם כשנפגשו; ואז הוא שב ונעלם. לבסוף, כעוסה וכמעט טרופת חשדות, היא סחטה את האמת מן הטבחית. שחקנית קטנה בלהקה נודדת הייתה המאהבת שלו, כך גילתה. נאמנה לעקרונותיה התובעים פעולה, מרי מיהרה להספיג את שמלותיה במים, כדי שיסייעו לה לטבוע, וקפצה מגשר פאטני. אבל היא ניצלה, ואז "גדלות מוחה הבלתי נכבשת", עקרון החירות שאחזה בו מילדות, נעורו שוב, והיא החליטה לחפש שוב את אושרה, ולחיות את חייה מבלי ליטול אגורה מאימליי עבורה ועבור בתה.
בעת משבר כזו היא שבה ופגשה את גודווין, האיש הקטן בעל הראש הגדול, שפגשה כשהמהפכה הצרפתית גרמה לבחורים הצעירים בסומרס טאון לחשוב שזה עתה נולד עולם חדש. פגשה – זהו ניסוח מעודן, כי מרי וולסטונקראפט בעצם ביקרה אותו בביתו. האם היה זה בהשפעת המהפכה הצרפתית? האם הדם שראתה נשפך על מדרכות וזעקות ההמון הזועם שצלצלו באוזניה הם שגרמו לה לחשוב שאין כל חשיבות אם תתעטף במעילה השחור ותבקר את גודווין בסומרס טאון או תחכה שיבקר אותה הוא ברחוב ג'אד? ואילו פרעות מוזרות הביאו את האיש המשונה הזה, שהיה תערובת תמוהה של קמצנות ורוחב לב, של קרירות ורגשות עמוקים – כי את זיכרונותיו מרעייתו לא יכול היה לכתוב ללא עומק הרגש – לחשוב שכך ראוי, לכבד את מרי שרמסה את המוסכמות המטופשות הכובלות את חיי הנשים? דעותיו במגוון נושאים היו יוצאות דופן ביותר, ובעיקר בכל הנוגע ליחסים בין המינים. הוא חשב שעל ההיגיון להשפיע גם על אהבה בין גבר לאישה. הוא חשב שיש רוחניות ביחסיהם. הוא כתב כי "נישואים הם חוק, הגרוע שבחוקים… נישואים הם הסדר רכוש, הגרוע שבהם". הוא האמין כי אם גבר ואישה מחבבים זה את זה, עליהם לחיות יחד ללא טקס או – משום שחיים משותפים מתאימים לאהבה שאינה סוערת – במרחק עשרים דלתות או, נניח, באותו רחוב. ואף יותר מזה, הוא אמר כי אם גבר אחר מחבב את אשתך "לא יהיה בכך משום קושי. כולנו רשאים ליהנות משיחתה, וכולנו נהיה חכמים מספיק לדעת כי מגע חושני הוא עניין טריוויאלי לחלוטין".
נכון, כשכתב את המילים הללו הוא עדיין לא התאהב. עתה, לראשונה, הוא חווה את התחושה והיא מילאה אותו חרש ובטבעיות, הלכה וצמחה "בקצב הדדי" מן השיחות הללו בסומרס טאון, מן הדיונים שעסקו בכל דבר תחת השמש שניהלו כך, באורח לא ראוי, לבדם, בחדרו. "זו הייתה ידידות שהותכה לכדי אהבה…" הוא כתב. "וכשהגיעה שעתו של הווידוי, לא נאלץ צד אחד להיחשף בפני האחר". הייתה ביניהם הסכמה, בוודאי, בנושאים החשובים ביותר; שניהם סברו, למשל, שאין צורך בנישואים. הם המשיכו לחיות בנפרד. אך כשהטבע התערב שוב ומרי הרתה, היא תהתה אם כדאי לאבד חברים יקרים למען התיאוריה. היא סברה שלא, והם נישאו. ואז העיקרון האחר – שלפיו טוב יותר לבעל ואישה לחיות בנפרד – כבר לא התאים לרגשות אחרים שנולדו בה. "בעל הוא חלק נוח מן הריהוט", כתבה. ואכן, היא גילתה כי היא עקרת בית נלהבת. ואם כך, למה לא לשנות גם את העיקרון הזה, ולחלוק קורת גג. לגודווין יהיה חדר משלו, בקרבת הבית, לעבוד בו, והם יאכלו בנפרד אם ירצו – עבודתם, חבריהם, יהיו נפרדים. וכך הם חיו, בהצלחה מעוררת השתאות. בהסדר ששילב בין "החידוש וההתרגשות שבמפגש והעונג העצום יותר שבחיי המשפחה". מרי הודתה כי היא מאושרת; גודווין התוודה כי על אף הפילוסופיה, "מספק להפליא לגלות כי מישהו מעוניין באושרך".
מיני כוחות ורגשות העיר הסיפוק החדש הזה במרי. ענייני חולין העניקו לה עונג בל ישוער – מראה גודווין המשחק עם בתו של אימליי; המחשבה על תינוקם העתיד להיוולד; בילוי של יום בכפר. יום אחד, כשפגשה את אימליי ברחוב, בירכה אותו ללא מרירות. אבל, כפי שכתב גודווין, "אושרנו אינו גן עדן סתמי של תענוגות אנוכיים חולפים". לא, הוא היה ניסיוני, כפי שהיו חייה של מרי מראשיתם, ניסיון לכפוף את מסוכמות בני האדם לצורכיהן של הבריות. והנישואים שלהם היו אך בראשיתם; רבות עוד נכונו להם. מרי תלד. מרי תכתוב ספר שייקרא "העוולות של האישה". תחולל מהפכה בחינוך. היא תרד לאכול למחרת הולדת בתה. היא תעסיק מיילדת ולא רופא – אך זה יהיה הניסוי האחרון שלה. היא מתה בלידה. עצם קיומה היה עצום כל כך, שאף ביגונה היא זעקה, "אני לא יכולה להשלים עם המחשבה שאפסיק להתקיים – שאאבד את עצמי – שלא אוסיף להיות", ומתה, בת שלושים ושש. אבל היא נקמה את נקמתה. מיליונים מתו ונשכחו במאה ושלושים השנים שחלפו מאז קבורתה; ועם זאת, אנו קוראים את מכתביה ומאזינים לטיעוניה וחושבים על הניסויים שלה, ובעיקר על הניסוי הפורה ביותר שלה, יחסיה עם גודווין, ואנו מבינים כי דרכה הסוערת והתוקפנית אל מהות החיים הביאה לה ללא ספק אלמוות: היא חיה ופועלת, היא טוענת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ומבחינים בהשפעתה אפילו כעת, בינינו החיים.
"כבדותו של האב ואיכות הסבך והמכשול שבו עוצרות את הילד, ובה בעת פועלת למולן המשאלה המרגשת שלו עבור בנו – תנועה קלילה ומשוחררת מנטל האב". גיא פרל קורא את השיר "טיול עם בני" מאת ירון גילת
שיר זה, מתוך ספרו של ירון גילת זֵר התפרקות אדום, משך אותי לקוראו שוב ושוב. גם בקריאה שנייה ושלישית הוא נותר מתעתע ובלתי ברור, אך כדרכה של שירה טובה הוא העביר בי תחושות עזות גם כשלא יכולתי להמשיגן. במקרה זה התעתוע גדול במיוחד, משום שבקריאה ראשונה השיר מציע לקורא דרך פשוטה להבינו: לכאורה, האב קורא לבנו שלא להיחשף לקשיי המציאות ובכללם לאביו העייף, אלא להפנות מבטו אל עולמו הפנימי. אולם בקריאה נוספת מתברר כי השיר לכל אורכו חותר תחת משמעות זו ומפרקה.
מתחת לרובד המשמעות הראשון, שאליו מכוונת גם כותרת השיר – "טיול עם בני", מסתתר לתחושתי רובד נוסף, העוסק בטשטוש ההבחנות בין האב לבנו ובין הפנים לחוץ. תהליך הטשטוש מתחיל בשלוש השורות הראשונות – "יערי שלי / כסבך בין ערביים / כמכשול פרוץ". לכאורה האב פונה אל בנו בשמו, אלא ששני הדימויים העוקבים אינם תואמים את האופן שבו היינו מצפים שהאב יחווה את בנו האהוב. אלו דימויים קודרים החותרים תחת רובד המשמעות הראשון ומעוררים בתודעתנו את האפשרות ש"יערי שלי" הוא למעשה "היער שלי", כלומר היער המשתרע בפנימיות האב. מרגע שקראתי את השיר מבעד לאפשרות פרשנית זו, תאמה בעיניי שעת בן הערביים את תחושת האב במחצית חייו מול זוהר הילדות של בנו. האב הרצוץ חש כסבך מאפיל וכמכשול שהבן פורץ דרכו אל המשך חייו. התעתוע ממשיך גם בשורות הבאות – הבן מתבקש להתבונן פנימה כדי להתרחק מן היער, אך המראות המוצעים לעיניו ולעיני הקורא הם מראותיו של היער, כפי שהם ניבטים לעיני האב – שוב הם קודרים, אינם תואמים את עולמו הפנימי המקוּוה של ילד, ואין בהם נחמה כי אם חורף, דלות וחלוף השנים.
התעתוע בשיאו. משאלתו הגלויה של האב היא לשחרר את בנו מן המציאות הצבועה בצבעי עולמו הפנימי, אך השיר מעורר בקורא את תחושת הבלבול והספק שדומה שהאב חש בנוגע למידת הצלחתו לעשות כן, והדבר שב ומחייב עוד יותר את פעולת ההיחלצות המיוחלת עבור הבן. "שב ורוץ לך / אוץ" מבקש האב. על פי רובד המשמעות הראשון זהו משפט הגיוני – כבתהליכים מדיטטיביים רבים העצירה והישיבה משרתות את ההתבוננות פנימה. אולם על פי רובד המשמעות השני זו בקשה פרדוקסלית המחזיקה את איכותו המתעתעת של השיר כולו. כבדותו של האב ואיכות הסבך והמכשול שבו עוצרות את הילד, ובה בעת פועלת למולן המשאלה המרגשת שלו עבור בנו – תנועה קלילה ומשוחררת מנטל האב.
על פי שני רובדי המשמעות גם יחד, אני קורא שיר זה כשיר פרידה בין האב לבנו. שורת הסיום – "הסכת / הסר ספק / מה אתה מחמיץ / בחוץ" – מפלחת את הלב בשל המרירות העולה ממנה. כגודל ניסיונו של האב לטעון שאין החמצה בפרידה בין השניים, כך עולה טעם ההחמצה בפיו של הקורא. בן מחמיץ אב ואב מחמיץ בן בפרידה המתמשכת והבלתי נמנעת בין שניהם. עלתה בי אסוציאציה לעקדת יצחק בהיפוך תפקידים – האב מפציר בבנו לעקוד אותו, את האב, להותירו בסבך, להפריד את גורלו מגורל אביו, ולא להביט לאחור.
