.

חכו לחלק השלישי

מאת יונתן יבין

.

בבואי לכתוב את הרשימה החגיגית הזו, לציון יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום קלפקה ג'רום, נקלעתי למבוכה גדולה. כל כמה שהפכתי בדבר, לא הצלחתי למצוא נקודת פתיחה מוצלחת למסע בזעיר־אנפין הזה, ומתוך רצון כן בחלקו להתגבר על המכשלה ולשתף אתכם בלבטיי, אני מבקש ראשית לתת במכשלה זו סימנים, כי כידוע: "מוטב אויב גלוי מחבר נסתר", כמו שאומר הפתגם שהמצאתי בזה הרגע. לדעתי הבעיה מורכבת מ־:

א. חולשה אובייקטיבית.
ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים.
ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך.

א. חולשה אובייקטיבית

ייתכן שיש במידע זה להפתיע את הקוראים: אזלת ידי בחיבור מסה חגיגית על ג'רום אינה קשורה לג'רום עצמו דווקא. אני נכון להבטיח לכם בהן צדקי שמפעמת בי יכולת זהה להיכשל בחיבור מסה על כל דמות שהיא ועל כל נושא שבעולם. באותה מידה אני ערוך ומוכן לאי־חיבור מסה על הלן קלר ויש לי כל מה שדרוש לאי־כתיבת סקירה מרתקת על גרמניה שבין שתי מלחמות העולם.

הסיבה הראשונה לחולשתי היא עייפות רבה, שקשורה כנראה בבריאותי הרופפת. כג'רום בפרק הראשון ב"שלושה בסירה אחת", אף אני חש זה זמן שדבר־מה אצלי אינו כשורה, ובמילים "זה זמן" אני מתכוון לשלושים השנים האחרונות. לא מפעם בי רצון רב לקום ממיטתי בבוקר ופחות מכך אני מרגיש שמתחשק לי לגשת לעבודה.

אז איך בכל זאת ניגשים לחיבור מאלף זה? ובכן, כאנשי רוח רבים אף אני מביט ראשית מחלון חדר העבודה שלי, וכמותם מנשף בייאוש. אך לא בגלל הטבע ההדור שנשקף ממנו, הפרחים המלבלבים או ממלכת החרקים המקיצה אל האביב (תמיד על חשבוני), אלא משום שאני רואה ששלבי התריסול עטו שכבה עבה של אבק. וכך אני נחפז למטבח להביא מטלית. אך כיוון שזיכרוני רופף אף הוא (לטעמי אלה שלבים ראשונים של אלצהיימר), אני שוכח בדרכי את הסיבה שלשמה ניגשתי שמה ומניח (הנחה סבירה לחלוטין), שבאתי לבדוק מה התחדש במקרר. קל לנחש שלא הרבה, כי לעולם אין לי כוח לגשת אל המרכול.

את הדקות הראשונות של חיבור המסה אני מקדיש, אם כן, לסעודת בריאות צנועה שעיקרה לחם לבן וחומוס מקופסה. אל תגנו אותי על תזונתי, קניתי מוצרים שצריכתם לא דורשת אנרגיה רבה. שׂבע לפחות גופנית, אני שב למחשב ושם נתפסת עיני להתראות הפייסבוק. חבל להזניח את העולם החברתי שלנו, נכון? עבודה לעולם לא מנתקת איתך את הקשר, חברים בהחלט כן. הכרתי פעם ברנש אחד שהחליט להסתגף. הוא התפטר ממשרתו, הסתגר בביתו, לא ענה לשיחות טלפון מחבריו ובני משפחתו, ואפילו את המצרכים (בעיקר גבינות בשלות) היה השליח מניח בסלסלה שמתחת לחלונו, ומדנדן לו בפעמון קטן שסייע לו להשלים את ניתוקו ההרמטי ממין האדם.

כעבור כמה חודשים עלה ריח משונה מדירתו של הברנש, ולשכנים המודאגים לא נותר אלא להזעיק את המשטרה. שוטרת ושוטר שענו לקריאה שבו והתדפקו על דלתו, ללא הועיל. לבסוף זומן למקום פורץ מומחה בעל מראה מפוקפק, אך בדיוק כשהלה כיוון את המקדחה שלו לכף המנעול, נפתחה הדלת ואותו חבר מתבודד הביט בנוכחים בתימהון קל.

"עמדנו לפרוץ אליך לדירה," הסביר השוטרת בכעס, כאילו חטא לה חברי בעבר הרחוק.
"הייתי חושב שתפקידה של שוטרת הוא למנוע פריצות לבתים," הרהר הוא בקול רם.
"זה אמנם תפקידנו," שמרה לובשת המדים על קור רוח חלקי, "אבל התלוננו שאתה מתבודד."

"נדמה לי שזו לא עברה על החוק," אמר הדייר בטון מתחשב. "אם כבר, הייתי אוסר דווקא על קיומם של רוב המפגשים החברתיים."

אולי נסחפתי עם המילה "חבר". האיש לא היה אלא ידידי, ואפילו מכרי.

"השכנים הרגישו ריח של ריקבון," ציין השוטר בחוסר נימוס תכליתי.

"אה, אלה גבינות העובש שלי," שמח ידידי. "קניתי אותן מאיזה בחור אנגלי. סיפור ארוך."

"למה לא ענית לדפיקות שלנו?" התעקש השוטר.

"כנראה נרדמתי, וכשאני ישן ודופקים בדלת, אני מנסה לשכנע את עצמי עד כמה שרק ניתן שאני עדיין חולם. סלחו לי אם אני נשמע מוזר, לא דיברתי עם איש זה חודשים."

"נראה לי שסיימנו כאן," אמרה השוטרת, מכסה בממחטה את אפה.

"אני מתכוון לדרוש את התשלום שלי בכל מקרה," הודיע הפורץ, מה שהביא לוויכוח גדול בינו ובין השוטר, שטען שלאיש המפוקפק לא מגיעה ולו פרוטה שחוקה, כיוון ששירותיו כלל לא נוצלו.

הפורץ טען שעצם הזעקתו מזכה אותו בשיפוי כלשהו, שעל כך ענתה השוטרת דברים שאינם ראויים לדפוס. רוב השכנים התלבטו אם לצדד באיש המקצוע המפוקפק שהוא ובני מינו שנואים על הכול, ובין אנשי החוק, שהם ובני מינם שנואים על הכול, והרוחות התלהטו עד כדי כך שהשוטר נאלץ להניח את ידו על קת אקדחו.

"סליחה!" קרא חברי בעוצמת קול שמזמן לא נדרש לה, "אולי נפתור את הבעיה בצורה תרבותית?"

הכול הביטו בו. "מה אתה מציע?" שאל השוטר.

"אני מרשה לו לפרוץ לי לדירה, זה לגמרי בסדר," הצביע המסתגף על הברנש המפוקפק.

"זה יהרוס לך את הדלת," אמרה השוטרת.

"המדינה משלמת על התיקון," הזכיר להם הפורץ. "למעשה, אני גם אתקן את הפריצה מיד אחרי שאסיים אותה, וכך אוכל לחייב שוב את המדינה."

"ואתם תוכלו להגיש דוח על פעילות משטרתית שבוצעה כהלכה," הציע מכרי לשעבר לשוטרים.

הכול הסכימו לפשרה והפורץ הכין את המקדחה שלו לפעולה, אך חברי שב ועצר בעדו ושאל, מכל השאלות שבעולם, "מה השעה?"

"אה… שלוש ארבעים וחמש," ענה הפורץ הנרעש. "למה?"

"אם זו לא טרחה רבה," סח הברנש, "תוכל לחכות רבע שעה, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים?"

הפורץ לא נראה נלהב במיוחד מהעיכוב הצפוי, אך הנהן בזעף. "בסדר," אמר, "לא הייתי רוצה לעבור על איזה חוק או משהו."

אני חושב שזה סיום הגון בהחלט לחלקה הראשון של המסה החשובה הזו.

ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים

אם הצלחתי בדרך נס להתגבר על חולשת גופי, אני נתקל מיד במהמורה נוספת: חרדתי מפני דפוסים צפויים. איני רוצה בשום אופן לשעמם את קוראי בטקסט שחוק או במבנה מייגע. הכותב שעיניו בראשו ייגש, מן הסתם, אל הספרות ומכמניה ויקרא כל מילה שנדפסה תחת השמש על נושא כתיבתו. הוא יקושש הבחנות ראויות לציון שהחמיצו כותבים שקדמו לו, יגבש טיעון מפתיע, יפיק לו מסקנות מרעישות, וכה הלאה.

לי אין היכולות הללו. לא לגשת ולא לקרוא, לא לקושש ולא לגבש, לא להפיק ולא להסיק. אני עשוי לעיין ברפרוף, להציץ בראשי פרקים, להתעניין קלות, ובתקופות נמרצות יותר לקחת במשיכה, "להסתמך על" ו"לקבל השראה מ־". בפעמים שבהן נדרשתי לגלות חריצות, מצאתי את מפלטי היחיד באותו מקדש מידע זוהר, אותו ארכיב של השכלה ובוננות, אותו נזר בריאה וקריאה ששמו: ויקיפדיה. אם למדתי שני דברים בחיי, הרי הם: 1. העתק ו־2. הדבק.

למען האמת, אני סולד משיטה זו, שמבטיחה חוסר דיוק. כשבכל זאת צולחת עליי הרוח ואני חוקר ברצינות נושא מסוים, אני אוהב לחפש כל מילה שנכתבה עליו. הבעיה באינטרנט היא שאני מגיע לכל מילה שנכתבה עליו שוב ושוב, כי מנהג עשו להם האתרים להעתיק זה מזה את המידע – בשינויים קלים. אדם שנולד בוויקיפדיה בשנת 1972, למשל, עלול למצוא באתר אחר שהזדקן בעשור תמים ואפילו במאה שלמה. באתר שלישי, שהעתיק את תוכנו מהאתר השני, יוחלף גם שמו הפרטי של האיש, ובאתר רביעי, ששתה את דמו של השלישי ללא קמצוץ בושה, ישתנו גם ארץ לידתו ומשלח ידו של האיש שכעת אפילו אמו לא תדע לזהות אותו – בתנאי שתרצה, כמובן. באחד מתחקירי קראתי על נזיר פרנציסקני אחד, טיפוס מרתק, ורק לקראת הסוף הבנתי שמדובר בי, ושמישהו העתיק לא נכון, ממישהו אחר שהעתיק לא נכון, ממישהו שהעתיק כמעט נכון, את ערך הוויקיפדיה שלי.

אתם ודאי מבינים שלא נותר לי אלא למצוא פתרון יצירתי: לכתוב מסה ברוח ג'רום ק. ג'רום ולקוות שלא אעורר עליי לעג ובוז. הבעיה היא שאני סולד גם מ"מחוות" כאלה, של כותבים שסבורים שהם יכולים לחקות בהצלחה את המקור ולמעשה מבקשים ביהירותם להתעלות עליו. זה לעולם לא מצליח.

"אולי אכתוב קטע ברוחו של הסופר ההוא?" הם מציעים לעורכותיהם, ובתחילה הכול שמחים על הרעיון המקורי. זמן קצר לאחר מכן יושב הכותב מול המחשב, כולו עזוז וחדווה. הוא מחכך את כפותיו זו בזו ואומר: "ובכן, נתחיל!" אך מהיכן? הוא קורא מעט בכתבי הסופר ופתאום מפציע חיוך ממזרי בזווית פיו. הוא כותב משפט חביב, אך המשך, אבוי, אין. ידידנו מנענע בראשו ומוחק את שכתב. "לא נורא," הוא מנחם את עצמו, "אני רק מתחמם. הו, כמה שהתריס הזה מאובק!"

כעבור חמש פרוסות של לחם לבן עם חומוס, הוא שב ונרכן אל המקלדת, מגלגל את אצבעותיו באוויר כעוף דורס לפני סעודתו. אך אף מילה לא נראית באופק וידידנו מתחיל להבין שטעה טעות חמורה. "מה חשבתי לעצמי?!" הוא מתרגז ומפחד, זיעה קרה מתעבה על גבחתו. אך לפתע מבזיק בו הרהור: ייתכן, בהחלט ייתכן, כלומר – זה לא בלתי סביר, שגם העורכת שלו תשושה כמותו, ואולי תתעצל לדרוש ממנו טקסט חדש, ותפרסם את הבליו פשוט מתוך תשישות.

פתאום אצבעותיו נוקשות – ובמרץ!

ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך

איני יכול לומר בכנות שמצאתי נושא לחלק שלישי זה, שתפקידו לסיים את המסה ברוח וצלצולים, כמנהגן של רשימות מלומדות – ולמעשה כפי שמסתיים כל דבר שיש בו שלושה חלקים: מחזות תיאטרון, חיי אדם, דיאטות וכדומה.

הכרתי פעם בחור שכתב מסה בלי חלק שלישי. כששאלו אותו על כך, הוא אמר בתחילה שהוא "עובד על זה", וייתכן שאף האמין בכך בעצמו. הזמן חלף והסיום לא פורסם, ואנשים החלו תוהים ומרכלים עליו. שוב ושוב שאלו אותו מה עם החלק השלישי, שבלעדיו אין מסה באה אל סיומה, כידוע, והלה היה מחייך חיוך שהלך ונסדק ככל שעברו הימים ועונה: "בקרוב" או "זה כמעט מוכן".

הוא לא הצליח לכתוב ולו אות, ובסופו של דבר קצה נפשו בשואלים ובחטטנותם, כך שיום אחד הוא פשוט התפטר ממשרתו והסתגר בדירה שלו. הוא סירב לענות לטלפון ואפילו את המצרכים מהמרכול היו מעלים אליו בסלסלה קשורה לחבל. במיוחד היו אהובות עליו גבינות בשלות, מהסוג הגרוע ביותר. אם תרצו, תוכלו לקרוא הכול על אודותיו בוויקיפדיה.

יונתן יבין ואשתו רוית בן שלום תרגמו את "שלושה בסירה אחת" עבור סדרת "הרפתקה" (אוקיינוס-מודן), 2017.

» על ספרות ילדים בגיליון קודם של המוסך: מה תקראו עם הילדים הקיץ? יותם שווימר ממליץ

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני סיפורים קצרים

מאת שיח'ה חליווה

מערבית: שיח'ה חליווה ורחל פרץ

צל המלחמה

כעבור שנים תמה המלחמה.

"ברחה להרים, כשם שהיא עושה תמיד," אמרו הזקנים זה לזה.

בלילות היה צילה הגדול יורד ומזדחל לפתחי הבתים, מניח ליד כל דלת אחד מצאצאיו. בבוקר היה זה משחק עם ילדי המשפחה, עד שהיה לאחד מהם.

בוקר אחד קמו כל הזקנים ועזבו את הכפר. "זיכרונותינו מימים אחרים שרדו את המלחמה, אבל צאצאיה יטרפו אותם," אמרו בטרם נעלמו.

בלילות, בחסות החשכה, היו הזקנים מתגנבים אל מגרש המשחקים של הכפר ומניחים בארגז החול, מתחת לנדנדות ובירכתי המגלשות, נבטי זיכרון. כשצמחו, קטפו הילדים את העלים המתוקים ואכלו מהם. כשנתנו מהם לאחיהם החדשים, ירקו אותם אלה בסלידה ושבו למשחקי המלחמה.

.

.

אובדן

הפקידה במסוף, המחתימה את הדרכונים, דקלמה כמענה קולי אוטומטי:

"אחד הנוסעים מציע לך, גבירתי, כרטיס למחלקה הראשונה תמורת ישיבה לצידו וחפינה של כף ידו. הוא איבד את אהובתו לפני שנה."

אחת הנשים התקדמה ואמרה:

"אני מסכימה, אבל מוותרת על תשלום. גם אני איבדתי את ליבי לפני שנתיים."

כשהמריא המטוס, היא הוציאה מתיקה צעיף וספר ולגמה מכוס הקפה.

בידה האחרת טפחה על המושב היתום.

לאחר כשעה היטלטל המטוס, צנח לאוקיינוס והתרסק.

הדגים טרפו את הגופים המפוחדים. רק יד אחת הקשיחה כעץ וצפה על פני המים.

לימים הפכה לקש.

הטובעים נאחזים בה עד היום.

שיח'ה חוסין חליווה נולדה בכפר בדואי לא־מוכר ליד חיפה ב־1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תוכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פרסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה; ירדן, 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים; ירדן, 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים; ירדן, 2016).

.

.

» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: יפעת שחם, אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קלקר וזהב: בִטנת החפצים הכפולה ב"מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

מאת מרב פּיטוּן

.

זֶה הָרִהוּט שֶׁלִי, לְרֶגַע:
גֶּשֶׁם, אוֹפַנַּיִּם, וְצִפּוֹר.

כך נפתח השיר "בוקר" בספר מפת חצי האי. צמד השורות הזה, שבהן גשם וציפור מקורקעים מחירותם והופכים לפריטי ריהוט, מדגים מאפיין מרתק וחמקמק בספר, שלובש ופושט צורה משיר לשיר, והוא היחס לחפצי היומיום: חדרי הלב השיריים של מפת חצי האי נגלים לקוראים מבעד לחפצים שמאכלסים אותם – חלקם מזדהרים בתנוחה אסתטית, מלאת חן, חלקם כעורים, גסים וארציים. אך המשותף לכולם הוא הקיום שמעבר לדממתם האגבית, זה שמעניק להם חיוּת ומשמעות שמעבר לממשותם החומרית.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר בספר שיריה השלישי של יעל גלוברמן הוא היכולת לשכן את שני המבטים האלה – הגשמי והמטאפיזי – יחד, בו־זמנית, זה לצד זה: בשירים רבים בספר, שבהוראות בימוי לתסריט היו יכולים להיות מלווים בהקדמה יבשושית כגון "ערב, זוג, פְּנים", ממריאות הסיטואציות היומיומיות והופכות את הנוכחות האטומה, הסתמית, של אובייקטים כלליים למפתחות מהותיים להבנה של תחושות ורגשות:

הבית בעל־פה

"צֵל נִגָּשׁ עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
מַסְמִיךְ פָּנִים לַחַלּוֹן:
מֵאֲחוֹרָיו
חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְצִפֳּרִים
נוֹהֲמוֹת, מְחַרְחֲרוֹת.
צֵל מַבִּיט פְּנִימָה, וְרוֹאֶה
כּוֹס עַל הַשֻּׁלְחָן, מַסְרֵק עַל הַשִּׁדָּה,
לִבַּת תַּפּוּחַ יְפֵהפִיָּה מאֻזֶּנֶת
בִּתְנוּחָה שֶׁל שְׁעוֹן חוֹל,
סָדִין נָכוֹן לְקַבֵּל גּוּף,
מַרְאָה לְהַחְזִיק פָּנִים.
[…]

קריאה בשיר הזה היא כמו צפייה בחץ נורה מקשת בהילוך איטי: כל שורה בו נדרכת מעוצמת זו שלפניה, והמתח מצטבר ונאסף, עד להקלה מחממת הלב שבסופו. ב"זוּם־אִין" שמפלח את הדרך מן החוץ החשוף, ארץ הצל, אל הפְּנים החם והמוגן, נקלפות בזו אחר זו שכבות של מבטים, והפיגומים שמחזיקים את המעברים הללו הם הדוממים השימושיים, שממלאים, כל אחד בתורו, תפקיד כפול: החלון מגן מפני החיות הגדולות והציפורים הנוהמות, אך הוא גם זה שמאפשר לצל להסמיך פנים אל הזגוגית ולהציץ אל האינטימיות הזוגית. הסדין מואנש בנכונותו "לקבל גוף", והמראה חורגת מן הפסיביות שבהצגת השתקפות ותו לא, כשעליה לשאת תפקיד ו"להחזיק פנים". כשלכל אובייקט בחדר מיוחס מניע נסתר כלשהו, שמצטרף לחרחורים מבחוץ, קשה שלא לחשוד בתפוח היפהפה ולחוש את הרעל התוסס בו, כשליבתו "מאוזנת בתנוחה של שעון חול", על הגבול שבין תשוקת הגוף המחוטב לכליון הזמן האוזל.

ההיפוך המיוחל, הממלא בהקלה ובשלווה, מתרחש כאשר לחפצים ניתן תפקיד אחר, מנחם ועוטף, המתגבר על רעשי הרקע ומניח נינוחות יציבה במרכז החדר, בחסות בני האנוש:

[…]
הַנְהָמוֹת רָמוֹת, אֲבָל
הַלֵּב מַרְעִישׁ נֶגְדָּן.
צֵל מֵצִיץ בַּחַלּוֹן וְרוֹאֶה:
גֶּבֶר וְאִשָּׁה יוֹשְׁבִים בַּחֶדֶר,
אַרְבַּע יָדִַיִם נְטוּיוֹת לְאֹהָלִים
אוֹ מֻנָּחוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם,
חַמּוֹת עֲדַיִן מִן הַלֵּב.

הרגש המגולם בגופים האנושיים, הפגיעים, הזקוקים זה לזה ולחום הפועם שיגן עליהם, הופך את הצללים לאור ואת המאיים לבטוח – הידיים המאהילות הן התנור שמתוכו בוקע, פשוט ובסיסי, כוח החיים.
אותן ידיים שדרכן מתנקז רגש האהבה משמשות גם בשירים אחרים כגשרים בין כאן לשם, בין מרחבים של מרחק ושל זמן, והגבול בין היותן חלק מגוף חי ספציפי לבין מארג השגרה הכללי של העולם מיטשטש עד שקשה להבחין בין דומם לחי, או לצומח:

שורדים

"אֵיךְ שׁוֹתְלִים אֶת זֶה עַכְשָׁו,
אֵיךְ מַצְמִיחִים אֶת רִצְפַּת הָעֵץ שֶׁל חֲדַר הַיְלָדִים,
אֵיךְ מְגַדְּלִים תִּקְרָה?

אֵיךְ הֵם מַצְלִיחִים לִפְתֹּחַ כָּל בֹּקֶר דֶּלֶת,
מַזְרִימִים מַיִם בַּבֶּרֶז
וּתְמוּנוֹת שֶׁל שֶׁמֶֹש וְיָרֵחַ בַּחַלּוֹן,
וּמוּזִיקָה מִן הָרַדְיוֹ,
וְאַהֲבָה מִיָּדַיִם שֶׁחַמּוֹת מֵאַהֲבָה

כְּשֶׁהַסֶּדֶק בְּגֶזַע הָעֵץ שֶׁבֶּחָצֵר
קָשׁוּר לַקֶּרַע בְּחֶבֶל הַנַּדְנֵדָה?"

החפצים כאן משמשים כסיסמאות הרגעה. רצפה, תקרה, חלון, רדיו – כל אלה הם סממנים של שלווה שגרתית, עוגָנים שהשורדים נאחזים בהם כדי לא לטבוע, לא רק בזמן "שקיעת הספינה" המקורית, אלא באופן יומיומי, בעבודה אזמלית וסיזיפית שלעולם אינה נגמרת: היותן של התקרה והרצפה מעל ומתחת לחדר הילדים אינה מובנת מאליה, פעולות בלתי־מורגשות כמו פתיחתם של דלת או ברז הופכות לאתגר שההצלחה בו אינה מובטחת מראש, מאחר שהכול נשען לא על החבל הדק – זה של הנדנדה, שהוא גם זה של ההישרדות, אלא על הקרע שבו.

הפעם התנועה היא מן הפנים אל החוץ: מליבו העדין ביותר של הבית – חדר הילדים, דרך גלי המוזיקה ברדיו ועד לחצר ולגזע העץ. ההתקיימות השגרתית של חיי בית פריכה ושברירית, מאיימת להיקרע בכל רגע, ולכן היא נשענת על הפעלה של הסביבה הדוממת, כדי שתסייע בהכלת הקיום לצד הפיצול, ההיסוס והסכנה הטמונים בבסיסו. בעולם השירי הזה, כדי לשרוד יש להזרים את האהבה באופן יזום, לסובב את הידית, ללחוץ על הכפתור, לרפד את החיים, מדי יום מחדש, בתפאורות מגנות של חיוּת, של שגרה, של שמחה.

מלבד מערכות היחסים הזוגיות והמשפחתיות שאמירות לגביהן מנוסחות ומעוצבות עבור הקוראים באמצעות עצמים וגופים ארציים, גם המופשטות והאישיות ביותר, כמו למשל זו שמתוארת בשיחה הבאה עם אלוהים, עושָה בחפצים שימוש מחוכם, משוכלל וכמעט תמיד כפול־פנים:

Stalking

טוֹב אֱלֹהִים אָז זֶה לֹא הוֹלֵךְ.
שׁוּב אֲנִי אוֹרֶבֶת לְךָ,
מִסְתּוֹבֶבֶת כָּל הַלַּיְלָה
עַל הַמִּדְשָׁאָה בַּבַּיִת הַדָּשֵן שֶׁלְךָ
בְּרַעֲנַנָּה הַנִּצְחִית, בְּפַרְוְרֵי הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֹּחַ,
מְחַפֶּשֶׁת רֶמֶז לִתְנוּעָה מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹנוֹת,
בֵּין חַוְקֵי הַתְּרִיסִים הַחַשְׁמַלִּיִּים
צְלָלִיּוֹת מְהַבְהֲבוֹת כְּמוֹ סִימָנֵי תָּוִים.

שׁוּב אֲנִי מִתְגַּנֶבֶת לֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית
וְלוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם
בַּצַּעֲצוּעִים, שֶׁבָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַפָּחוֹת מְאֻמָּצִים
הִשְׁאִירוּ מוּטָלִים בֵּין נַדְנֵדַת הָעֵץ
לַעֲרוּגוֹת הַנַּעְנַע,
בַּבַּרְוָזוֹן שֶׁצָף מֵאָז וּמֵעוֹלָם
בִּבְרֵכַת הַפְּלַסְטִיק הַתְּכֻלָּה כָּרַחֲמִים.

אֵין לִי סִכּוּי לְהִתְמַקֵּם פֹּה,
אֵין לִי סִכּוּי לְהִשְׁתַּהוֹת אֲפִלּוּ
מִלְּבַד לְבִקּוּר חָטוּף אֵצֶל חָבֵר
שֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת תּוֹךְ כְּדֵי בִּקּוּר

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי עוֹשָׂה כָּאן,
אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא – אַיֶכָּה
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְחַבֵּאת
בֵּין הַשִּׁיחִים, בַּפְּרִיחָה הַנֶּהֱדֶרֶת
שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי פַּחֵי הַזֶּבֶל.

בשיר הזה מתקיים עירוב נוסף של גופים ורוח – דרים בו בכפיפה אחת לא רק המופשט והממשי, אלא הקמאי והבראשיתי לצד העכשווי והמודרני. הסיפור הארכיטיפי של הבריאה לובש צורת הווה מוגברת: בפרוורי האמונה של המוח מופיע ברווזון פלסטיק, והרחמים התכולים – בשיר אחר הם היו עשויים להתרומם, נשגבים ומרחפים, אבל כאן הם משכשכים במימיה הרדודים של בריכת צעצוע.

גן העדן הגרוטסקי, השוכן במדשאה סתמית ברעננה, דוחס יחד את הזמן והמרחב בין הדמות הפרטית, זו שחייבת דין וחשבון ומסתתרת בפריחה הנהדרת שמאחורי פחי הזבל, לבין ההסתתרות הכלל־אנושית הקדומה של אדם בגן עדן. העונש הידוע מראש, זה שמגיע בספר בראשית אחרי "איכה?", זה שבגללו אין אפשרות להשתהות "מלבד לביקור חטוף אצל חבר / שאני מאבדת תוך כדי ביקור", הוא הכליה שממתינה מעבר לפינה, החד־פעמיות של השהייה האנושית על פני האדמה.

כמעט בכל שיר בספר נוכחת כל העת סכנת ההיכחדות, ההיעלמות. של עצמנו – הנופלים לתוך בור, של היקרים לנו – הנעלמים מדי בוקר, או של הקיום עצמו – שעלול לכבות בנשיפה בכל רגע:

זה שהאור

כָּל בֹּקֶר, מִזֶּה שְׁנָתַיִם,
אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַכָּרִית לְצִדִּי
בְרֶגַע שֶׁאֲנִי מַפְסִיקָה לַחְלֹם.
בְּבַת אַחַת, בִּתְנוּפָה שֶׁל גְּלִימָה הֲפוּכָה,
אַתָּה לֹא פֹּה.

אַתָּה חָסֵר, וְהַשֶׁמֶש עוֹלָה.
עֻבְדָה.
הַהֶעְדֵּר שֶׁלְךָ הוּא בּוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מָקוֹם בִּשְׁבִילִי.

זֶה שֶׁהָאוֹר עוֹזֵב אֶת הַכּוֹכָב כָּל עֶרֶב
לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְרַגְּלִים
לַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל.
זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים זְמַן מָה וְהָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת
עוֹזֶבֶת לְלֹא הֶרֶף
אֶת פָּנֵינוּ וְאֶת הָאֲדָמָה, לֹא אוֹמֵר שֶׁהַלֵּב
מַפְסִיק לִצְעֹק.

בשיר "זה שהאור" ניתן לראות כיצד החפצים הסובבים משמשים כסימני חיים, והיעדרם ממחיש את ההישמטות מהם: הבליה המכאיבה, זו שמזכירה כי הקיום אוזל, מודגמת בחסרונם של החפצים כמקור נחמה, כיוון שהחלק הממשי שנלווה להם, זה הניתן למישוש, איננו: על הכרית נותר קו המתאר של ראש האהוב שאינו, הגלימה מכסה על האַין שנמצא תחתיה, ומה שנותר הוא בלתי ניתן לתפיסה, מעורפל וערטילאי – רוח, חושך, צעקה. השיר אינו מונה ופורט את האובייקטים בסביבה, אלא משרטט ומצביע על היעדר שסביבו הם נרקמים. כוח החיוּת והפעולה נוצר בתנועה של האובייקטים בין היש והאַין – וכשצד אחד של המשוואה חסר, גם ממשותו של החלק השני מתבטלת. בניגוד לשירים האחרים, בשיר הזה העצמים הם חסרי תנועה, פסיביים, עוטפים רִיק וחסרי ממשות, ולכן אין ביכולתם לבצע את המטמורפוזה הנדרשת לחיים.

בשיר אחר בספר, לעומת זאת, אותה חד־פעמיות עצמה משתנה ומתחלפת, ודוקא הקיום האוזל הופך לנצחי, בזכות השימוש השנון בסוגיית ההִתכּלות עצמה:

נא לא למחזר, שיר אהבה

אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּעוֹד שָׁנִים
עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה, גּוּפֵינוּ מְעַט שְׁעוּנִים
זֶה אֶל זֶה וְרָאשֵׁינוּ נוֹגְעִים

אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּהְיֶה עַתִּיקִים וּקְמוּטִים, הַגּוּף
שְׁתֵּי שַׂקִּיוֹת אַשְׁפָּה מִתְכַּלּוֹת וּבִפְנִים
הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
אַנְאוֹרְגָנִית וּבִלְתִּי מִתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ
הַמֶּלַח הַנִּצְחִי אוֹ פֶּחָמִים, כְּמוֹ
אוּרַנְיוּם וְקַלְקַר וְזָהָב וּשְׂנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה
שִׁירִים

ההשתוקקות הנצחית לאהבה שתנצח את מגבלות הזמן, שתתקיים באופן אינסופי, מונצחת דוקא בחומרים הכעורים ביותר העוטפים אותה, בגוף הקמוט, הבזוי וחסר הערך, שאינו אלא עטיפה קלושה, זמנית. אבל מה שמוחזק בפנים הוא יסוד תמידי ובלתי ניתן לפירוק: האהבה היא פסולת עיקשת כמו קלקר שיוותר לדורות הבאים, היא אורניום כבד ורדיואקטיבי; אבל היא גם טהורה ויפה כמו זהב, משמרת כמו מלח ומזוקקת כמו שירים. החומרים הללו הופכים את שקית האשפה המתכלה לכמוסה מרפאת, לקפסולה אל־זמנית שיכולה להשתגר אל מעבר לאופק, כשהיא נושאת בתוכה "שנַים או שלֹשה / שירים".

ניתן היה לצפות שהקריאה במפת חצי האי תהיה עגמומית למדי. לא נעים לגלות שוב ושוב שעבודת השימור של האושר האנושי, אפילו הצנוע והפשוט ביותר, כרוכה במאמץ גדול כל כך, בהתחמקות מאיומים אינסופיים המקופלים בכל אטום מן החומרים הסובבים אותנו. אבל באופן מופלא, המישוש החוזר ונשנה של הגס והמגושם, של חפצים וגופים פיזיים, מצליח להרחיב את הלב ולהצביע על העדינות, היופי והאושר המתקיימים בקפלי הקיום כל הזמן.

שיריה של גלוברמן מבצעים שוב ושוב התכה של חומר ורוח, של פריטים גולמיים, אקראיים, אפרוריים (כלי בית, בגדים, ארנקים, ספסלים, ספות ועוד) עם האציליים והאבסטרקטיים שברגשות האנושיים. ההמראה הזאת, ממוצק לגז, נעשית בעדינות של עשן, בפיזור אגבי של נקודות אחיזה קטנות על קירות הטיפוס של שירי מפת חצי האי, אך גם בהתנפצות מרהיבה של זיקוקים שיריים, שאורם נוצץ בתודעה גם הרבה אחרי הקריאה.

יעל גלוברמן, "מפת חצי האי", הקיבוץ המאוחד, 2018

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית וחיה בירושלים. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: עינת פלדחי וגיא פרל על הספר "כֻּלָּנָה" מאת נעה שחם

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן