מסה | חכו לחלק השלישי

יונתן יבין מנסה לכתוב מסה חגיגית לכבוד יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום ק. ג'רום

yeladim_50_715-537
יאיר גרבוז, אני דובר קפריזה על בוריה, טכניקה מעורבת על נייר, 160x110 ס"מ, 2018

.

חכו לחלק השלישי

מאת יונתן יבין

.

בבואי לכתוב את הרשימה החגיגית הזו, לציון יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום קלפקה ג'רום, נקלעתי למבוכה גדולה. כל כמה שהפכתי בדבר, לא הצלחתי למצוא נקודת פתיחה מוצלחת למסע בזעיר־אנפין הזה, ומתוך רצון כן בחלקו להתגבר על המכשלה ולשתף אתכם בלבטיי, אני מבקש ראשית לתת במכשלה זו סימנים, כי כידוע: "מוטב אויב גלוי מחבר נסתר", כמו שאומר הפתגם שהמצאתי בזה הרגע. לדעתי הבעיה מורכבת מ־:

א. חולשה אובייקטיבית.
ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים.
ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך.

 

ג'רום ק. ג'רום. יום הולדת 160
ג'רום ק. ג'רום. יום הולדת 160

 

א. חולשה אובייקטיבית

ייתכן שיש במידע זה להפתיע את הקוראים: אזלת ידי בחיבור מסה חגיגית על ג'רום אינה קשורה לג'רום עצמו דווקא. אני נכון להבטיח לכם בהן צדקי שמפעמת בי יכולת זהה להיכשל בחיבור מסה על כל דמות שהיא ועל כל נושא שבעולם. באותה מידה אני ערוך ומוכן לאי־חיבור מסה על הלן קלר ויש לי כל מה שדרוש לאי־כתיבת סקירה מרתקת על גרמניה שבין שתי מלחמות העולם.

הסיבה הראשונה לחולשתי היא עייפות רבה, שקשורה כנראה בבריאותי הרופפת. כג'רום בפרק הראשון ב"שלושה בסירה אחת", אף אני חש זה זמן שדבר־מה אצלי אינו כשורה, ובמילים "זה זמן" אני מתכוון לשלושים השנים האחרונות. לא מפעם בי רצון רב לקום ממיטתי בבוקר ופחות מכך אני מרגיש שמתחשק לי לגשת לעבודה.

אז איך בכל זאת ניגשים לחיבור מאלף זה? ובכן, כאנשי רוח רבים אף אני מביט ראשית מחלון חדר העבודה שלי, וכמותם מנשף בייאוש. אך לא בגלל הטבע ההדור שנשקף ממנו, הפרחים המלבלבים או ממלכת החרקים המקיצה אל האביב (תמיד על חשבוני), אלא משום שאני רואה ששלבי התריסול עטו שכבה עבה של אבק. וכך אני נחפז למטבח להביא מטלית. אך כיוון שזיכרוני רופף אף הוא (לטעמי אלה שלבים ראשונים של אלצהיימר), אני שוכח בדרכי את הסיבה שלשמה ניגשתי שמה ומניח (הנחה סבירה לחלוטין), שבאתי לבדוק מה התחדש במקרר. קל לנחש שלא הרבה, כי לעולם אין לי כוח לגשת אל המרכול.

את הדקות הראשונות של חיבור המסה אני מקדיש, אם כן, לסעודת בריאות צנועה שעיקרה לחם לבן וחומוס מקופסה. אל תגנו אותי על תזונתי, קניתי מוצרים שצריכתם לא דורשת אנרגיה רבה. שׂבע לפחות גופנית, אני שב למחשב ושם נתפסת עיני להתראות הפייסבוק. חבל להזניח את העולם החברתי שלנו, נכון? עבודה לעולם לא מנתקת איתך את הקשר, חברים בהחלט כן. הכרתי פעם ברנש אחד שהחליט להסתגף. הוא התפטר ממשרתו, הסתגר בביתו, לא ענה לשיחות טלפון מחבריו ובני משפחתו, ואפילו את המצרכים (בעיקר גבינות בשלות) היה השליח מניח בסלסלה שמתחת לחלונו, ומדנדן לו בפעמון קטן שסייע לו להשלים את ניתוקו ההרמטי ממין האדם.

כעבור כמה חודשים עלה ריח משונה מדירתו של הברנש, ולשכנים המודאגים לא נותר אלא להזעיק את המשטרה. שוטרת ושוטר שענו לקריאה שבו והתדפקו על דלתו, ללא הועיל. לבסוף זומן למקום פורץ מומחה בעל מראה מפוקפק, אך בדיוק כשהלה כיוון את המקדחה שלו לכף המנעול, נפתחה הדלת ואותו חבר מתבודד הביט בנוכחים בתימהון קל.

"עמדנו לפרוץ אליך לדירה," הסביר השוטרת בכעס, כאילו חטא לה חברי בעבר הרחוק.
"הייתי חושב שתפקידה של שוטרת הוא למנוע פריצות לבתים," הרהר הוא בקול רם.
"זה אמנם תפקידנו," שמרה לובשת המדים על קור רוח חלקי, "אבל התלוננו שאתה מתבודד."

"נדמה לי שזו לא עברה על החוק," אמר הדייר בטון מתחשב. "אם כבר, הייתי אוסר דווקא על קיומם של רוב המפגשים החברתיים."

אולי נסחפתי עם המילה "חבר". האיש לא היה אלא ידידי, ואפילו מכרי.

"השכנים הרגישו ריח של ריקבון," ציין השוטר בחוסר נימוס תכליתי.

"אה, אלה גבינות העובש שלי," שמח ידידי. "קניתי אותן מאיזה בחור אנגלי. סיפור ארוך."

"למה לא ענית לדפיקות שלנו?" התעקש השוטר.

"כנראה נרדמתי, וכשאני ישן ודופקים בדלת, אני מנסה לשכנע את עצמי עד כמה שרק ניתן שאני עדיין חולם. סלחו לי אם אני נשמע מוזר, לא דיברתי עם איש זה חודשים."

"נראה לי שסיימנו כאן," אמרה השוטרת, מכסה בממחטה את אפה.

"אני מתכוון לדרוש את התשלום שלי בכל מקרה," הודיע הפורץ, מה שהביא לוויכוח גדול בינו ובין השוטר, שטען שלאיש המפוקפק לא מגיעה ולו פרוטה שחוקה, כיוון ששירותיו כלל לא נוצלו.

הפורץ טען שעצם הזעקתו מזכה אותו בשיפוי כלשהו, שעל כך ענתה השוטרת דברים שאינם ראויים לדפוס. רוב השכנים התלבטו אם לצדד באיש המקצוע המפוקפק שהוא ובני מינו שנואים על הכול, ובין אנשי החוק, שהם ובני מינם שנואים על הכול, והרוחות התלהטו עד כדי כך שהשוטר נאלץ להניח את ידו על קת אקדחו.

"סליחה!" קרא חברי בעוצמת קול שמזמן לא נדרש לה, "אולי נפתור את הבעיה בצורה תרבותית?"

הכול הביטו בו. "מה אתה מציע?" שאל השוטר.

"אני מרשה לו לפרוץ לי לדירה, זה לגמרי בסדר," הצביע המסתגף על הברנש המפוקפק.

"זה יהרוס לך את הדלת," אמרה השוטרת.

"המדינה משלמת על התיקון," הזכיר להם הפורץ. "למעשה, אני גם אתקן את הפריצה מיד אחרי שאסיים אותה, וכך אוכל לחייב שוב את המדינה."

"ואתם תוכלו להגיש דוח על פעילות משטרתית שבוצעה כהלכה," הציע מכרי לשעבר לשוטרים.

הכול הסכימו לפשרה והפורץ הכין את המקדחה שלו לפעולה, אך חברי שב ועצר בעדו ושאל, מכל השאלות שבעולם, "מה השעה?"

"אה… שלוש ארבעים וחמש," ענה הפורץ הנרעש. "למה?"

"אם זו לא טרחה רבה," סח הברנש, "תוכל לחכות רבע שעה, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים?"

הפורץ לא נראה נלהב במיוחד מהעיכוב הצפוי, אך הנהן בזעף. "בסדר," אמר, "לא הייתי רוצה לעבור על איזה חוק או משהו."

אני חושב שזה סיום הגון בהחלט לחלקה הראשון של המסה החשובה הזו.

 

ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים

אם הצלחתי בדרך נס להתגבר על חולשת גופי, אני נתקל מיד במהמורה נוספת: חרדתי מפני דפוסים צפויים. איני רוצה בשום אופן לשעמם את קוראי בטקסט שחוק או במבנה מייגע. הכותב שעיניו בראשו ייגש, מן הסתם, אל הספרות ומכמניה ויקרא כל מילה שנדפסה תחת השמש על נושא כתיבתו. הוא יקושש הבחנות ראויות לציון שהחמיצו כותבים שקדמו לו, יגבש טיעון מפתיע, יפיק לו מסקנות מרעישות, וכה הלאה.

לי אין היכולות הללו. לא לגשת ולא לקרוא, לא לקושש ולא לגבש, לא להפיק ולא להסיק. אני עשוי לעיין ברפרוף, להציץ בראשי פרקים, להתעניין קלות, ובתקופות נמרצות יותר לקחת במשיכה, "להסתמך על" ו"לקבל השראה מ־". בפעמים שבהן נדרשתי לגלות חריצות, מצאתי את מפלטי היחיד באותו מקדש מידע זוהר, אותו ארכיב של השכלה ובוננות, אותו נזר בריאה וקריאה ששמו: ויקיפדיה. אם למדתי שני דברים בחיי, הרי הם: 1. העתק ו־2. הדבק.

למען האמת, אני סולד משיטה זו, שמבטיחה חוסר דיוק. כשבכל זאת צולחת עליי הרוח ואני חוקר ברצינות נושא מסוים, אני אוהב לחפש כל מילה שנכתבה עליו. הבעיה באינטרנט היא שאני מגיע לכל מילה שנכתבה עליו שוב ושוב, כי מנהג עשו להם האתרים להעתיק זה מזה את המידע – בשינויים קלים. אדם שנולד בוויקיפדיה בשנת 1972, למשל, עלול למצוא באתר אחר שהזדקן בעשור תמים ואפילו במאה שלמה. באתר שלישי, שהעתיק את תוכנו מהאתר השני, יוחלף גם שמו הפרטי של האיש, ובאתר רביעי, ששתה את דמו של השלישי ללא קמצוץ בושה, ישתנו גם ארץ לידתו ומשלח ידו של האיש שכעת אפילו אמו לא תדע לזהות אותו – בתנאי שתרצה, כמובן. באחד מתחקירי קראתי על נזיר פרנציסקני אחד, טיפוס מרתק, ורק לקראת הסוף הבנתי שמדובר בי, ושמישהו העתיק לא נכון, ממישהו אחר שהעתיק לא נכון, ממישהו שהעתיק כמעט נכון, את ערך הוויקיפדיה שלי.

אתם ודאי מבינים שלא נותר לי אלא למצוא פתרון יצירתי: לכתוב מסה ברוח ג'רום ק. ג'רום ולקוות שלא אעורר עליי לעג ובוז. הבעיה היא שאני סולד גם מ"מחוות" כאלה, של כותבים שסבורים שהם יכולים לחקות בהצלחה את המקור ולמעשה מבקשים ביהירותם להתעלות עליו. זה לעולם לא מצליח.

"אולי אכתוב קטע ברוחו של הסופר ההוא?" הם מציעים לעורכותיהם, ובתחילה הכול שמחים על הרעיון המקורי. זמן קצר לאחר מכן יושב הכותב מול המחשב, כולו עזוז וחדווה. הוא מחכך את כפותיו זו בזו ואומר: "ובכן, נתחיל!" אך מהיכן? הוא קורא מעט בכתבי הסופר ופתאום מפציע חיוך ממזרי בזווית פיו. הוא כותב משפט חביב, אך המשך, אבוי, אין. ידידנו מנענע בראשו ומוחק את שכתב. "לא נורא," הוא מנחם את עצמו, "אני רק מתחמם. הו, כמה שהתריס הזה מאובק!"

כעבור חמש פרוסות של לחם לבן עם חומוס, הוא שב ונרכן אל המקלדת, מגלגל את אצבעותיו באוויר כעוף דורס לפני סעודתו. אך אף מילה לא נראית באופק וידידנו מתחיל להבין שטעה טעות חמורה. "מה חשבתי לעצמי?!" הוא מתרגז ומפחד, זיעה קרה מתעבה על גבחתו. אך לפתע מבזיק בו הרהור: ייתכן, בהחלט ייתכן, כלומר – זה לא בלתי סביר, שגם העורכת שלו תשושה כמותו, ואולי תתעצל לדרוש ממנו טקסט חדש, ותפרסם את הבליו פשוט מתוך תשישות.

פתאום אצבעותיו נוקשות – ובמרץ!

 

ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך

איני יכול לומר בכנות שמצאתי נושא לחלק שלישי זה, שתפקידו לסיים את המסה ברוח וצלצולים, כמנהגן של רשימות מלומדות – ולמעשה כפי שמסתיים כל דבר שיש בו שלושה חלקים: מחזות תיאטרון, חיי אדם, דיאטות וכדומה.

הכרתי פעם בחור שכתב מסה בלי חלק שלישי. כששאלו אותו על כך, הוא אמר בתחילה שהוא "עובד על זה", וייתכן שאף האמין בכך בעצמו. הזמן חלף והסיום לא פורסם, ואנשים החלו תוהים ומרכלים עליו. שוב ושוב שאלו אותו מה עם החלק השלישי, שבלעדיו אין מסה באה אל סיומה, כידוע, והלה היה מחייך חיוך שהלך ונסדק ככל שעברו הימים ועונה: "בקרוב" או "זה כמעט מוכן".

הוא לא הצליח לכתוב ולו אות, ובסופו של דבר קצה נפשו בשואלים ובחטטנותם, כך שיום אחד הוא פשוט התפטר ממשרתו והסתגר בדירה שלו. הוא סירב לענות לטלפון ואפילו את המצרכים מהמרכול היו מעלים אליו בסלסלה קשורה לחבל. במיוחד היו אהובות עליו גבינות בשלות, מהסוג הגרוע ביותר. אם תרצו, תוכלו לקרוא הכול על אודותיו בוויקיפדיה.

 

יונתן יבין ואשתו רוית בן שלום תרגמו את "שלושה בסירה אחת" עבור סדרת "הרפתקה" (אוקיינוס-מודן), 2017.

 

» על ספרות ילדים בגיליון קודם של המוסך: מה תקראו עם הילדים הקיץ? יותם שווימר ממליץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו