"נותנים שמות ללוחמים": פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית ופייסבוק
פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית בשיתוף פייסבוק ישראל לרגל יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל: בואו לזהות ולתייג את יקיריכם, בני משפחתכם וחבריכם ששירתו בצה"ל, בתמונות היסטוריות ונדירות מאוסף התצלומים של הספרייה הלאומית
בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל לאורך שנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים הופכים לתצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.
אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מידע מיהם החיילים המצולמים בתמונה – וכאן הציבור הישראלי נכנס לתמונה.
במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל, שהחל בקיץ האחרון במטרה להנגיש את אוצרות התרבות של ישראל לקהל הרחב, יועלו היום (ג') לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל. אנחנו מזמינים את הקהל הישראלי לזהות ולתייג את יקיריו, בני משפחתו וחבריו ששירתו במלחמות ישראל, וכך יונצחו שמותיהם בדפי ההיסטוריה של ישראל, ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם, השמורים בספרייה הלאומית.
אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית כולל יותר מ-2 מיליון וחצי תצלומים של ארץ ומדינת ישראל. מדובר באוסף הגדול ביותר בעולם של תמונות סטילס המתעדות את ישראל לאורך יותר מ-150 שנה. האוסף הייחודי הזה כולל בתוכו מספר אוספים שונים ומגוונים, אבל מתוכם בולט במיוחד אוסף ״דן הדני״ – ארכיון של למעלה ממיליון תצלומים המתעדים כמעט כל אירוע בחייה של המדינה. דן הדני וצוות צלמי העיתונות שלו תיעדו אירועים פוליטיים, אירועי תרבות וגם מלחמות ושכול לאורך עשרות שנים. הצלמים ליוו את לוחמי צה"ל בשחרור העיר העתיקה בששת הימים, בקרבות הבלימה בסיני וברמת הגולן ביום הכיפורים, במבצע שלום הגליל ובבוץ הלבנוני, בכל מקום שאליו חיילים נשלחו להילחם ולהגן על המדינה.
דן הדני תרם את האוסף לספרייה הלאומית, למקום שבו הוא יישמר בעבור הדורות הבאים, אולם צוות הספרייה נתקל בבעיה: המידע על התצלומים הוא מועט ביותר. ברבים מהמקרים הוא כולל רק את מקום הצילום ומועדו, "מלחמת שלום הגליל, 1982", לדוגמה. נוכח זאת, החליטה הספרייה לנסות להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר בני אדם – כדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.
"אנו שמחים לשתף את הציבור הישראלי במשימה החשובה של שימור התרבות והמורשת של מדינת ישראל", אמר ראש אגף הדיגיטל בספרייה הלאומית, ירון דויטשר. "אנו בטוחים כי באמצעות שיתוף הפעולה עם פייסבוק, המאפשר לנו להוציא את אוצרות התרבות מארכיוני הספרייה ולהנגיש אותם לקהלים גדולים, ייאסף מידע רב. המידע הזה יאפשר לתלמידים, לחוקרים ולציבור הרחב לדעת יותר על מה שהתרחש כאן מאז קום המדינה".
לקראת יום העצמאות התמונות יעלו לעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית והמידע שיתקבל מהציבור יישמר בקטלוג הספרייה הלאומית, לצד כלל אוצרות התרבות של המדינה והעם היהודי, על מנת שגם בני ובנות הדורות הבאים יוכלו לדעת ולהבין יותר על מה שאירע כאן ב-71 השנים החולפות. מדובר בפרויקט ארוך טווח, ובחודשים הקרובים נשתף עם הציבור עוד ועוד תמונות.
עדי סופר תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל: "היום, בעידן הדיגיטלי אנחנו רואים שינוי ביכולת לספר את סיפור הקמת המדינה באופן שמנגיש את ההיסטוריה ואת האנשים שהיו שם בדרך הכי מוחשית ועמוקה. עברה של מדינה הוא אחד הנכסים הגדולים שיש לה והוא מתווה את מי שהיא ואת מי שתהיה. אוצר התמונות הללו מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם ושבזכותם אנחנו כאן מציינים 71 למדינת ישראל. אני נרגשת מאוד ומקווה כי נוכל לחבר שמות לפנים בתמונות הכה נדירות הללו".
חייל מתפלל בכותל המערבי, 1989, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני
מיוחד לגיליון 50 | ספרים, גבירותיי, ספרים!
"הוצאות הספרים הנשיות הראשונות הביאו לציבור יצירות ספרותיות שהציגו התמודדויות נשיות שלא היה מקובל לדבר עליהן בפומבי, מרדו נגד מוסכמות שקבעו מה "ראוי" ומה "לא ראוי" שנשים יכתבו ולְמה מותר להן להיחשף." נגה שיאון ודפנה לוי על נשים בעולם ההוצאות לאור
מירב היימן ואילת כרמי, צילום מתוך פרויקט וידאו משותף, "שביל ישראל, התהלוכה", 2018 (צילום: אילן שריף)
.
ספרים, גבירותיי, ספרים!
מאת נגה שיאון ודפנה לוי
לפני כמה שנים, בפסטיבל ספרותי, האזינה הסופרת הבריטית קמילה שאמזי לדיון שהוקדש לנושא "המשבר בספרות האמריקנית". בפאנל שוחחו בכובד ראש מרטין איימיס, ריצ'רד פורד, ג'יי מקינארני וג'ונו דיאס. "באמצע הדיון", כתבה לאחר מכן שמזי, "הבנתי פתאום שה-משבר של הספרות האמריקנית נובע מכך שאין בה נשים". שאמזי לא התכוונה רק להרכב הפאנל. היא התכוונה לכך שבדיון עצמו איש לא הזכיר את מרילין רובינסון, טוני מוריסון, אנני פרו, דונה טארט, ג'ומפה להירי או מישהי אחרת מן הסופרות הבולטות בספרות האמריקנית העכשווית. ההכרה הזו, ובדיקה של יחסי הכוחות המגדריים בעולם הספרות – מהוצאות הספרים, דרך ועדות הפרסים ועד לעובדה שמעט מאוד נשים מככבות כגיבורות הרומנים ולא כדמויות משנה – הובילו אותה להציע רעיון מהפכני: בואו נכריז על שנה אחת שבה הוצאות הספרים יוציאו לאור רק ספרים של נשים. נכון, אמרה שאמזי, מצבן של הנשים בעולם הספרות השתפר פלאים בחמישים השנה האחרונות, אבל מי רוצה לשבת ולחכות עד שיוסיף להשתפר? למה לא לדחות בשנה יצירות של גברים ולפנות לנשים את הזירה, כדי לקדם, כלומר לזרז, את השוויון? הרעיון הרדיקלי עורר תגובות מגוונות, כפי שנראה בהמשך.
ואמנם, הקול הנשי, הכותב והעורך, נאבק זמן רב על הזכות להישמע, ועד ראשית המאה העשרים, בד בבד עם צמיחת התנועה הפמיניסטית – אז החלו נשים לערוך ולהוציא לאור בעצמן – רבות מן הכותבות לא זכו כלל לפרסם את כתביהן. הוצאות הספרים הנשיות הראשונות סללו את הדרך. רובן צמחו בצפון אמריקה ובבריטניה, אבל במהלך השנים נוסדו כאלה גם במדינות אחרות באירופה, בהודו ואפילו באוגנדה. הן הביאו לציבור יצירות ספרותיות שהציגו התמודדויות נשיות שלא היה מקובל לדבר עליהן בפומבי, מדיכאון לאחר לידה ועד מיניות לסבית, מרדו במוסכמות שקבעו מה "ראוי" ומה "לא ראוי" שנשים יכתבו ולְמה מותר להן להיחשף, והכריחו את בתי המשפט להכריע נגד ניסיונות להשתיק כותבות חתרניות.
עם השנים, כששעריהן של הוצאות ספרים מן המיינסטרים החלו גם הם להיפתח בפני נשים, הופנתה כלפי אותן הוצאות נשיות במובהק ביקורת שלפיה הן משמשות כלי פוליטי, וכי בעולם הספרות אין מקום כלל לשאלת המגדר של הכותבת. במאמר מ־1982, ברני ברדלי, חברת קולקטיב ההוצאה לאור הבריטי Sheba Feminist Press, התייחסה לשאלה מדוע עדיין צריך הוצאות ספרים פמיניסטיות:
"יש שפע של מחשבה, רעיונות ומילים של נשים, כמות עצומה של תאוריה וניתוח פמיניסטי, שרק מחכים להתפרסם ולהיקרא. ארבע הוצאות ספרים נשיות (בבריטניה) זהו מספר נלעג בהשוואה לאימפריות הפרסום העצומות שמנוהלות על ידי גברים. אבל זו התחלה, ובתור כזו, היא התחלה טובה."
אבוי, הן למדו קרוא וכתוב
חייה של הוצאת הספרים The Woman’s Press נמשכו שבע שנים בלבד, מ־1907 ועד 1914. ההוצאה השתייכה לארגון סופרג'יסטי ממנצ'סטר, WSPU, שדגל בפעולה ישירה למען זכות הצבעה לנשים, והיא לא התכוונה לקדם ספרות יפה אלא לשרת את המטרות הפוליטיות של התנועה. פעילות הארגון האמינו שהספרות תעניק להן הילה חיובית, תשנה את דימוין כקבוצה של נשים "היסטריות" ואולי גם תאפשר להן להשאיר חותם בהיסטוריה. הספרות היפה והשירה נועדו לגייס תמיכה מאותן נשים נשואות מהמעמד הבינוני שלא היו פעילות במאבק, ומשום כך הספרים נעטפו בכריכות בצבעי פסטל, בעיצובים בהשפעות אר־נובו, ונבלעו היטב בספריות הביתיות. נשים מהוגנות יכלו כך לקנות אותם ולקרוא בהם ללא חשש.
הסיקור התקשורתי היה עוין. ספרי ההוצאה הוחרמו על ידי מוכרים והופצו בבריטניה בחנויות פרטיות של התנועה. החנויות הללו הציגו את ספרי ההוצאה בחלונות הראווה, והם אמנם הכניסו לקופת התנועה כ־12 אלף ליש"ט בשנה, אולם היו מטרה לוונדליזם וללעג בעיתונות. חוקרים מאוחרים מוצאים נחמה כלשהי: החנויות היו היעד למתקפות, ולא מטה הארגון, ומכאן שהמטרה הושגה והמאבק על זכות ההצבעה נתפס כלגיטימי.
בשנת 1910, כששמרני בריטניה השמיעו טענות כי הוצאות מסוג זה מעודדות תסיסה ציבורית לא רצויה, וכי חוסר שביעות הרצון בממלכה מתפשט רק משום ש"אבוי, הקיצונים למדו לקרוא ולכתוב", הגיבה הסופרת אוולין שארפ במילים: "באמצעות העיתון Votes For Women והספרות, ההוצאה מחנכת את המדינה ועוזרת לנשים להשמיע את טענותיהן הצודקות בפני הממשלה". באותה שנה פרסמה ההוצאה את "הטפט הצהוב", סיפור קצר שכתבה שרלוט פרקינס גילמן, העוסק בדיכאון לאחר לידה. הסיפור פורסם לראשונה בארצות הברית ב־1892 וכמעט נשכח. חלפו שנים רבות עד שחזר והתגלה, ושימש כלי לשינוי היחס של עולם הרפואה לתופעה.
ההוצאה חדלה להתקיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שאז הוסטה תשומת הלב הציבורית מן המאבק על זכות ההצבעה לנשים. ארכיוני ההוצאה אבדו, והיא כמעט נשכחה. בשנות התשעים נוסדה בלונדון הוצאה בעלת אותו שם, The Women's Press, כמחווה לקודמתה, וסמלה היה מגהץ קטן (בזכות משחק המילים: Press הוא גם מגהץ וגם דפוס), כלעג לכל מי שעדיין סבור שמקום האישה בבית ובמלאכותיו. היא פרסמה רומנים, אבל גם למשל דיווחים מן המרכז לנפגעות תקיפה מינית בלונדון ומאמרים על דימויי גוף ועל הפמיניזם בראי התרבות הפופולרית, ונסגרה ב־2014.
הטפט הצהוב מהדורת 1898
שרלוט גילמן פרקינס (צילום מארכיון ספריית הקונגרס האמריקנית)
.
עמודים ריקים
באותה שנה שבה נעלמה ה־Woman’s Press במנצ'סטר, ייסדה מרגרט אנדרסון בשיקגו כתב עת אמיץ ורדיקלי שהיה לאחד המשפיעים ביותר בתקופתו: The Little Review. כתב העת הוקדש לאמנות ולספרות, הזדהה עם זרמי שוליים ונהג לפרסם יצירות דאדא ואוונגרד. אנדרסון הזדהתה פוליטית עם סוציאליזם וסינדיקליזם, ואל מול הלאומיות הגואה היא קידמה אנרכיזם ופילוסופיה ניטשיאנית. לעמדות הללו היה מחיר כבד: חברות מסחריות סירבו לפרסם במגזין.
למרות הקושי הכלכלי והמחסור בנייר, אנדרסון נהגה להשאיר דפים ריקים כדי "לבייש" חברות שסירבו לפרסם. בגיליון ספטמבר 1916, למשל, אף שמחירי הנייר המשיכו להרקיע שחקים ולאחר הכרזתה של אנדרסון שהמגזין יודפס על נייר טואלט בטרם לא יודפס כלל, היא בחרה להשאיר אחד־עשר עמודים ריקים. מתנגדיה רמזו שהדפים הריקים מקורם במחסור ביצירה ראויה לשמה, אבל אנדרסון המשיכה בשלה. עמוד ריק הושאר גם בגיליון אפריל 1917, במחאה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה באירופה, ובכותרתו נרשמו המילים "The War" מעל חתימתה של אנדרסון.
הרומן יוליסס של ג'יימס ג'ויס התפרסם לראשונה בהמשכים ב-The Little Review, ובעקבות הפרסום הוגשה נגד אנדרסון והעורכת הנוספת, ג'יין היפ, תלונה על הפצת דברי זימה. בית המשפט פסק לחובתן והן נאלצו לחדול לפרסם את היצירה ולשלם קנס, ועקב כך הסירו את המוטו "Making No Compromises With the Public Taste" משער כתב העת. במהלך המשפט שמרו אנדרסון והיפ על דממה, ומעשה זה פורש כפרודיה על דימוי האישה הסכלה. אולם אנדרסון, שכתבה על המשפט בשנת 1921, מתארת בתסכול כיצד נמנע ממנה לדבר ולהגן על היצירה שבחרה לפרסם, בעוד הגברים דנים מעל לראשה בשאלה אם היצירה ראויה להיקרא על ידי נשים. באוטוביוגרפיה שלה, MyThirty Years‘ War, היא מספרת שכאשר סנגורה, ג'ון קווין, ביקש לקרוא את הפסקאות "מלאות הזימה", התנגד אחד השופטים בטענה כי לא ניתן להשמיע אותן כשבחדר אישה צעירה. "אבל היא פרסמה אותן," אמר קווין בחיוך. "אני משוכנע שהיא לא ידעה את משמעות הדברים שהיא מפרסמת," השיב השופט.
את דבריה במגזין לאחר המשפט חתמה אנדרסון בהערת השוליים הבאה:
"בתוך מהומת הפשע והזימה, גם השופטים וגם מר סמנר (המתלונן) ראויים לתודתנו על דבר אחד: נראה שהופעתנו השאירה אותם נטולי כל ספק באשר לטוהר האישי שלנו. אני משוכנעת שחלק מ'ידידיי' ראו בי בלתי־שפויה וגם בעלת מנהגים מגונים משום שפרסמתי את מר ג'ויס."
חוקרים וחוקרות הבינו את הערתה כרמז לנטיות לסביות, וכטענה מובלעת שלא בשל פרסום יוליסס עמדו שתי הנשים למשפט, כי אם בשל פועלן האמיץ ויוצא הדופן בראשית המאה העשרים כנגד כל מוסכמה חברתית אפשרית.
מרגרט אנדרסן
המשוררות שאיש לא רצה לפרסם
Shameless Hussy Press נחשבת להוצאה הפמיניסטית הראשונה בארצות הברית, והמייסדת שלה, המשוררת אַלְטָה, הצטרפה לתנועה הפמיניסטית לאחר פעילותה בתנועה לזכויות האזרח, שבמסגרתה נאבקה בהפרדה הגזעית. בעקבות שני גירושיה החלה אלטה לבקר את מוסד הנישואים המבודד נשים בפרוורים, כתבה על הנושא והצטרפה למחאות. כשנשאלה בריאיון מדוע הקימה את ההוצאה, השיבה בתיאור שדומה למה שעשתה לפניה, מעבר לאוקיינוס, וירג'יניה וולף:
"אף אחד לא פרסם אותי מלבד בעלי לשעבר. סוזי [סוזן] גריפין לא פורסמה. אני ידעתי שהיא משוררת מעולה. פט פרקר לא פורסמה ואני ידעתי שהיא משוררת מעולה. התגוררתי עם [המשורר] ג'ון אוליבר סיימון במשך שלוש שנים וראיתי אותו מפרסם ומדפיס את ספריו. הוא לימד אותי איך להדפיס. כשהבנתי שכל מה שצריך לעשות הוא להכניס דף למכונה, לחכות שיצא ולקפל אותו, ואז לקרוא לזה בשם… ואם עושים את זה לשמונה דפים, מקפלים וקוראים לזה בשם, זה ספר. אז למדתי איך להכין ספר… כשגיליתי שהאדם היחיד שמוכן לפרסם אותי היה בעלי לשעבר, ושאף אחד לא מוכן לפרסם את סוזי, ואף אחד לא מוכן לפרסם את פט, חשבתי, אני יכולה לעשות את זה."
את ההוצאה ניהלה אלטה בתקציב דחוק, והיא ובן זוגה התקיימו משכר מינימום. את הכסף לספרים היא גייסה במימון המונים, הרבה לפני האינטרנט: "הייתי פונה לחבריי, שהיו ברובם ליברלים מברקלי, ואומרת, 'אני רוצה להוציא עוד ספר. אם תקנו אותו עכשיו תקבלו אחד מהעותקים הראשונים.' מכרתי להם ספר בדולר. כשמכרתי מספיק ספרים והיה לי כסף לקנות נייר, הייתי קונה נייר בעשרים דולר ומכינה ספר." אלטה נהגה להדפיס את הספרים במכונת הדפוס הביתית, ואז לשאת אותם באוטובוס לחנויות הספרים. ב־1974 התפרסמה ביקורת חיובית על ההוצאה, ובעקבותיה "חנויות ספרים לנשים" ברחבי המדינה החלו לרכוש ממנה ספרים רבים.
בסרט התיעודי She’s Beautiful When She’s Angry על אודות התנועות לזכויות הנשים בשנות השישים, מספרת אלטה כי בחרה בשם ההוצאה, Shameless Hussy, "כי אמי השתמשה בביטוי לתיאור נשים שהיא לא ראתה בעין יפה, ואף אחד לא ראה את מה שאני עשיתי בעין יפה." את ההוצאה היא הקימה בשנת 1969, ולטענתה עד אז רק 6% מהספרים שפורסמו בארצות הברית נכתבו בידי נשים. הישגיה החשובים של ההוצאה היו פרסום שיריהן של סוזן גריפין, פט פרקר ונטוזאקה שנגה, משוררות שאיש לא רצה להוציא לאור קודם לכן, ובזכותה הן קנו פרסום עולמי. מוכר במיוחד קובץ השירים של שנגה For colored girls who have considered suicide / When the rainbow is enuf, שעובד לתיאטרון וגם לקולנוע.
אוסף כתבים של אלטה, 1980
זכויות האזרח, זכויות האישה
גם אצל פלורנס האווי הפוליטי – במקרה זה הוצאת ספרים בעלת אג'נדה פמיניסטית ברורה – נולד מתוך האישי. היא נולדה ב־1929 למשפחה יהודית בניו יורק, ואמה שלחה אותה להגשים את מה שאביה שלה לא התיר לה: להיות מורה. האווי הצטיינה בלימודים והמשיכה לתארים מתקדמים בספרות אנגלית ולמשרות הוראה באוניברסיטאות. באתר הארגון Veteran Feminists of America, המוקדש לנשים פורצות הדרך של הגל השני של הפמיניזם, האווי מספרת כי דרכה לאידאולוגיה הפמיניסטית עברה במאבק בהפרדה הגזעית: בשנת 1963 ביקשו ממנה סטודנטים להסיע אותם להפגנה מול בית קולנוע מופרד, ומשם התגלגלה להפגנות במיסיסיפי. במיסיסיפי השתתפה בהקמת בית ספר חירות כחלק מתנועת זכויות האזרח, ואימצה לבת נערה אפרו־אמריקנית.
החוויות הללו השפיעו על האווי עמוקות, וכששבה ללמד בקולג' גושֶה בבולטימור הטילה על תלמידיה מטלות כתיבה רבות ושאלה אותם שאלות פתוחות, כדי להסב את תשומת ליבם לנסיבות פוליטיות וחברתיות בחייהם. תשובותיהם הניבו שיח בנושאי אפליה מגדרית, ועם עליית הגל השני של הפמיניזם נעשה הקורס פופולרי וסטודנטיות החלו לשאול את האווי מדוע אינה מלמדת יצירות של נשים. האווי חקרה וגילתה כי נשים הן 80% מתלמידי החוג לאנגלית, אך רק 20% מן התלמידות לדוקטורט. "נשים בעלות ציונים גבוהים בחרו שלא להגיש מועמדות לתוכניות דוקטורט, וכך השאירו את התחום לגברים בעלי ציונים נמוכים יותר. כיצד זה ייתכן? מה מונע מנשים להגיש מועמדות? התשובה הקצרה הייתה, כמובן, תוכנית הלימודים הגברית, שמעט הנשים שכן נכללו בה היו מושא ללעג או לחפצון." מסקנה זו הביאה אותה להקים ב־1979 את ההוצאה Feminist Press.
אחד הפרויקטים הראשונים שלה היה הוצאתה לאור של הנובלה Life in the Iron Mills מאת רבקה הרדינג דייוויס, שפורסמה במקור, ב־1861, בעילום שם. האווי הבינה מיד, לדבריה, "שאם יצירת מופת שכזו אבדה ליותר ממאה שנים, ודאי יש עוד רבות אחרות". ההוצאה איתרה יצירות נוספות שאבדו והחזירה אותן לתודעה האמריקנית, לקנון ולתוכניות הלימוד. בשנת 1973 היא גם הוציאה מחדש את "הטפט הצהוב" של שרלוט פרקינס גילמן, שמאז נכלל באנתולוגית, עובד לטלוויזיה, לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו, נלמד בקורסים לספרות, רפואת נשים, פסיכולוגיה ועוד. ה־Feminist Press ממשיכה להתקיים גם כיום, והאווי משוכנעת כי בהשפעתה גדל מספרן של החוקרות המשלימות דוקטורט בספרות אנגלית.
לא לעשירות בלבד
מי שנעדרו שנים רבות מן הזירה הספרותית־פמיניסטית היו כותבות בנות המעמד הנמוך. ההוצאה Sheba Feminist Press שהוקמה בלונדון ב־1980 ביקשה לשנות את המצב ושמה לה למטרה להשמיע קולות מן השוליים: נשים בנות המעמד הנמוך, שחורות ולסביות. העורכות שאפו גם להתמודד עם תגובות הנגד לגל השני של הפמיניזם ולכן עודדו שיח על מיניות נשית עצמאית ולסבית. הן פרסמו בין השאר ספרי ארוטיקה לסבית, וכן את הספר The Playbook for Kids About Sex, שעודד ילדים לחקור מיניות בריאה וכמובן עורר זעם ציבורי.
כחלק מהאידאולוגיה שלה פעלה ההוצאה כקולקטיב, קיבלה החלטות בצורה דמוקרטית ונתמכה על ידי נשים שהזמינו ספרים ושילמו עליהם עוד לפני צאתם לאור. במאמר מ־1982 בעיתון Undercurrents לתרבות אלטרנטיבית, חברת הקולקטיב ברני ברדסלי מספרת כי בקשות שהגישה ההוצאה לקבלת הלוואה נדחו: "חשבו שנקודת המבט הכנה שלנו על מיניות נשית היא פורנוגרפית". למרות, ואולי בזכות, סיקור מועט בתקשורת, קהל הקוראות של Sheba Feminist Press לא נתחם לבנות המעמד הבינוני־גבוה. כך למשל אנתולוגיה של כותבות צעירות, חלקן לסביות וחלקן מהעולם השלישי, עשתה את דרכה אפילו לספריות של בתי ספר באנגליה הכפרית. למרות ההצלחה, והעובדה שההוצאה זעזעה את מוסכמות המיינסטרים הספרותי של שנות השמונים, קשיים כלכליים הביאו לסגירתה ב־1994.
אחת מהוצאות הספרים שממשיכה לפעול בהצלחה תחת הדגל של "מלחמה בדינמיקה הלא שוויונית של עולם המו"לות" היא הוצאת Virago הלונדונית, שהוקמה ב־1973 ושימשה השראה להוצאות דומות גם מעבר לים. הקימה אותה כרמן קלילי, שהייתה חברה בצוות העורכות של כתב עת פרובוקטיבי פמיניסטי בשם Spare Rib (כן, על שם הצלע ההיא) ולימים חברת דירקטוריון ערוץ 4 היוקרתי. מטרתה המוצהרת הייתה "להפיץ את בשורת שחרור האישה". היא עשתה זאת באמצעות פרסום כתביהן של מאיה אנג'לו, אדריאן ריץ', קרוליין סטידמן ורבות אחרות. דרך החתחתים שהובילה בסופו של דבר להצלחת ההוצאה הונצחה ברומן Big Women של פיי ולדון, שעורר הדים משום שהציג את המאבקים האידאולוגיים הקיימים, מן הסתם, גם בקרב מי שנמצאות מאותו צד של המתרס.
לפקוח את עיני העולם
היוזמה של שאמזי לייחד שנה שלמה של מו"לות לספרי נשים בלבד נכשלה. לא רק גברים, גם נשים, למשל הסופרת ליונל שרייבר (We Need to Talk About Kevin), כינו אותה "מטופשת", ואפילו שאמזי עצמה אמרה בדיעבד בריאיון לגארדיאן: "לא ראיתי בדמיוני עורכים מתקשרים לסופרים הגדולים ביותר שלהם ואומרים: 'הספר שלך מקסים, אבל תחכה שנה'." אבל זה בדיוק מה שעשה המו"ל סטפן טובלר מהוצאת And Other Stories. הקטלוג שלו לשנת 2018 הכיל סופרות בלבד והוא אמר "דחיית כתבי היד של הגברים פינתה מקום לשיבוץ של סופרות נפלאות שאחרת לא הייתה לנו אפשרות לפרסם. זו חוויה שפקחה את עינינו והבהירה לנו שאנחנו חייבים להקדיש משאבים לחיפוש של כותבים וכותבים טובים מעבר למה שנוחת בלאו הכי בתיבה שלנו." שאמזי, שדיווחה כי סופרות רבות התקשרו אליה כדי להביע תמיכה ברעיון, משוכנעת שגם אם לא הצליחה לטלטל את עולם הספרות מן היסוד, יוזמות כאלה פוקחות אט־אט את עיני העולם.
ניקולא יוזגוף אורבך, יליד 1984, פרסם חמישה ספרי שירה ועשרות שירים בכתבי עת ובמוספי תרבות בארץ ובחו"ל. למן 2009 משמש כמבקר שירה של "עיתון 77". בעל תואר דוקטור בספרות כללית ובדמוגרפיה, מרצה במכללה האקדמית צפת ובאוניברסיטת חיפה, חוקר במוסד הרצל ובקתדרה למחקרים גאו־אסטרטגיים ופרסם כמה ספרי מחקר. מתגורר בתל אביב.
קארינה ס. לינצקי נולדה בברית המועצות לשעבר ועלתה לארץ בשנת 1992. בעלת תואר שני בחוג ללימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית. פרסמה שירים בכתבי העת קפל, מאזניים, מוטיב, בין סגול ובין תכלת, ובאתר העוקץ. ספר ביכוריה, "עונת הנדידה", עתיד לראות אור ב־2019. ב־2018 זכתה בפרס שרת העלייה והקליטה לעולים יוצרים בקטגוריית שירה.
יאיר גרבוז, אני דובר קפריזה על בוריה, טכניקה מעורבת על נייר, 160x110 ס"מ, 2018
.
חכו לחלק השלישי
מאת יונתן יבין
.
בבואי לכתוב את הרשימה החגיגית הזו, לציון יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום קלפקה ג'רום, נקלעתי למבוכה גדולה. כל כמה שהפכתי בדבר, לא הצלחתי למצוא נקודת פתיחה מוצלחת למסע בזעיר־אנפין הזה, ומתוך רצון כן בחלקו להתגבר על המכשלה ולשתף אתכם בלבטיי, אני מבקש ראשית לתת במכשלה זו סימנים, כי כידוע: "מוטב אויב גלוי מחבר נסתר", כמו שאומר הפתגם שהמצאתי בזה הרגע. לדעתי הבעיה מורכבת מ־:
א. חולשה אובייקטיבית.
ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים.
ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך.
ג'רום ק. ג'רום. יום הולדת 160
א. חולשה אובייקטיבית
ייתכן שיש במידע זה להפתיע את הקוראים: אזלת ידי בחיבור מסה חגיגית על ג'רום אינה קשורה לג'רום עצמו דווקא. אני נכון להבטיח לכם בהן צדקי שמפעמת בי יכולת זהה להיכשל בחיבור מסה על כל דמות שהיא ועל כל נושא שבעולם. באותה מידה אני ערוך ומוכן לאי־חיבור מסה על הלן קלר ויש לי כל מה שדרוש לאי־כתיבת סקירה מרתקת על גרמניה שבין שתי מלחמות העולם.
הסיבה הראשונה לחולשתי היא עייפות רבה, שקשורה כנראה בבריאותי הרופפת. כג'רום בפרק הראשון ב"שלושה בסירה אחת", אף אני חש זה זמן שדבר־מה אצלי אינו כשורה, ובמילים "זה זמן" אני מתכוון לשלושים השנים האחרונות. לא מפעם בי רצון רב לקום ממיטתי בבוקר ופחות מכך אני מרגיש שמתחשק לי לגשת לעבודה.
אז איך בכל זאת ניגשים לחיבור מאלף זה? ובכן, כאנשי רוח רבים אף אני מביט ראשית מחלון חדר העבודה שלי, וכמותם מנשף בייאוש. אך לא בגלל הטבע ההדור שנשקף ממנו, הפרחים המלבלבים או ממלכת החרקים המקיצה אל האביב (תמיד על חשבוני), אלא משום שאני רואה ששלבי התריסול עטו שכבה עבה של אבק. וכך אני נחפז למטבח להביא מטלית. אך כיוון שזיכרוני רופף אף הוא (לטעמי אלה שלבים ראשונים של אלצהיימר), אני שוכח בדרכי את הסיבה שלשמה ניגשתי שמה ומניח (הנחה סבירה לחלוטין), שבאתי לבדוק מה התחדש במקרר. קל לנחש שלא הרבה, כי לעולם אין לי כוח לגשת אל המרכול.
את הדקות הראשונות של חיבור המסה אני מקדיש, אם כן, לסעודת בריאות צנועה שעיקרה לחם לבן וחומוס מקופסה. אל תגנו אותי על תזונתי, קניתי מוצרים שצריכתם לא דורשת אנרגיה רבה. שׂבע לפחות גופנית, אני שב למחשב ושם נתפסת עיני להתראות הפייסבוק. חבל להזניח את העולם החברתי שלנו, נכון? עבודה לעולם לא מנתקת איתך את הקשר, חברים בהחלט כן. הכרתי פעם ברנש אחד שהחליט להסתגף. הוא התפטר ממשרתו, הסתגר בביתו, לא ענה לשיחות טלפון מחבריו ובני משפחתו, ואפילו את המצרכים (בעיקר גבינות בשלות) היה השליח מניח בסלסלה שמתחת לחלונו, ומדנדן לו בפעמון קטן שסייע לו להשלים את ניתוקו ההרמטי ממין האדם.
כעבור כמה חודשים עלה ריח משונה מדירתו של הברנש, ולשכנים המודאגים לא נותר אלא להזעיק את המשטרה. שוטרת ושוטר שענו לקריאה שבו והתדפקו על דלתו, ללא הועיל. לבסוף זומן למקום פורץ מומחה בעל מראה מפוקפק, אך בדיוק כשהלה כיוון את המקדחה שלו לכף המנעול, נפתחה הדלת ואותו חבר מתבודד הביט בנוכחים בתימהון קל.
"עמדנו לפרוץ אליך לדירה," הסביר השוטרת בכעס, כאילו חטא לה חברי בעבר הרחוק.
"הייתי חושב שתפקידה של שוטרת הוא למנוע פריצות לבתים," הרהר הוא בקול רם.
"זה אמנם תפקידנו," שמרה לובשת המדים על קור רוח חלקי, "אבל התלוננו שאתה מתבודד."
"נדמה לי שזו לא עברה על החוק," אמר הדייר בטון מתחשב. "אם כבר, הייתי אוסר דווקא על קיומם של רוב המפגשים החברתיים."
אולי נסחפתי עם המילה "חבר". האיש לא היה אלא ידידי, ואפילו מכרי.
"השכנים הרגישו ריח של ריקבון," ציין השוטר בחוסר נימוס תכליתי.
"אה, אלה גבינות העובש שלי," שמח ידידי. "קניתי אותן מאיזה בחור אנגלי. סיפור ארוך."
"למה לא ענית לדפיקות שלנו?" התעקש השוטר.
"כנראה נרדמתי, וכשאני ישן ודופקים בדלת, אני מנסה לשכנע את עצמי עד כמה שרק ניתן שאני עדיין חולם. סלחו לי אם אני נשמע מוזר, לא דיברתי עם איש זה חודשים."
"נראה לי שסיימנו כאן," אמרה השוטרת, מכסה בממחטה את אפה.
"אני מתכוון לדרוש את התשלום שלי בכל מקרה," הודיע הפורץ, מה שהביא לוויכוח גדול בינו ובין השוטר, שטען שלאיש המפוקפק לא מגיעה ולו פרוטה שחוקה, כיוון ששירותיו כלל לא נוצלו.
הפורץ טען שעצם הזעקתו מזכה אותו בשיפוי כלשהו, שעל כך ענתה השוטרת דברים שאינם ראויים לדפוס. רוב השכנים התלבטו אם לצדד באיש המקצוע המפוקפק שהוא ובני מינו שנואים על הכול, ובין אנשי החוק, שהם ובני מינם שנואים על הכול, והרוחות התלהטו עד כדי כך שהשוטר נאלץ להניח את ידו על קת אקדחו.
"סליחה!" קרא חברי בעוצמת קול שמזמן לא נדרש לה, "אולי נפתור את הבעיה בצורה תרבותית?"
הכול הביטו בו. "מה אתה מציע?" שאל השוטר.
"אני מרשה לו לפרוץ לי לדירה, זה לגמרי בסדר," הצביע המסתגף על הברנש המפוקפק.
"זה יהרוס לך את הדלת," אמרה השוטרת.
"המדינה משלמת על התיקון," הזכיר להם הפורץ. "למעשה, אני גם אתקן את הפריצה מיד אחרי שאסיים אותה, וכך אוכל לחייב שוב את המדינה."
"ואתם תוכלו להגיש דוח על פעילות משטרתית שבוצעה כהלכה," הציע מכרי לשעבר לשוטרים.
הכול הסכימו לפשרה והפורץ הכין את המקדחה שלו לפעולה, אך חברי שב ועצר בעדו ושאל, מכל השאלות שבעולם, "מה השעה?"
"אה… שלוש ארבעים וחמש," ענה הפורץ הנרעש. "למה?"
"אם זו לא טרחה רבה," סח הברנש, "תוכל לחכות רבע שעה, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים?"
הפורץ לא נראה נלהב במיוחד מהעיכוב הצפוי, אך הנהן בזעף. "בסדר," אמר, "לא הייתי רוצה לעבור על איזה חוק או משהו."
אני חושב שזה סיום הגון בהחלט לחלקה הראשון של המסה החשובה הזו.
ב. חשש מפני כניעה לדפוסים צפויים
אם הצלחתי בדרך נס להתגבר על חולשת גופי, אני נתקל מיד במהמורה נוספת: חרדתי מפני דפוסים צפויים. איני רוצה בשום אופן לשעמם את קוראי בטקסט שחוק או במבנה מייגע. הכותב שעיניו בראשו ייגש, מן הסתם, אל הספרות ומכמניה ויקרא כל מילה שנדפסה תחת השמש על נושא כתיבתו. הוא יקושש הבחנות ראויות לציון שהחמיצו כותבים שקדמו לו, יגבש טיעון מפתיע, יפיק לו מסקנות מרעישות, וכה הלאה.
לי אין היכולות הללו. לא לגשת ולא לקרוא, לא לקושש ולא לגבש, לא להפיק ולא להסיק. אני עשוי לעיין ברפרוף, להציץ בראשי פרקים, להתעניין קלות, ובתקופות נמרצות יותר לקחת במשיכה, "להסתמך על" ו"לקבל השראה מ־". בפעמים שבהן נדרשתי לגלות חריצות, מצאתי את מפלטי היחיד באותו מקדש מידע זוהר, אותו ארכיב של השכלה ובוננות, אותו נזר בריאה וקריאה ששמו: ויקיפדיה. אם למדתי שני דברים בחיי, הרי הם: 1. העתק ו־2. הדבק.
למען האמת, אני סולד משיטה זו, שמבטיחה חוסר דיוק. כשבכל זאת צולחת עליי הרוח ואני חוקר ברצינות נושא מסוים, אני אוהב לחפש כל מילה שנכתבה עליו. הבעיה באינטרנט היא שאני מגיע לכל מילה שנכתבה עליו שוב ושוב, כי מנהג עשו להם האתרים להעתיק זה מזה את המידע – בשינויים קלים. אדם שנולד בוויקיפדיה בשנת 1972, למשל, עלול למצוא באתר אחר שהזדקן בעשור תמים ואפילו במאה שלמה. באתר שלישי, שהעתיק את תוכנו מהאתר השני, יוחלף גם שמו הפרטי של האיש, ובאתר רביעי, ששתה את דמו של השלישי ללא קמצוץ בושה, ישתנו גם ארץ לידתו ומשלח ידו של האיש שכעת אפילו אמו לא תדע לזהות אותו – בתנאי שתרצה, כמובן. באחד מתחקירי קראתי על נזיר פרנציסקני אחד, טיפוס מרתק, ורק לקראת הסוף הבנתי שמדובר בי, ושמישהו העתיק לא נכון, ממישהו אחר שהעתיק לא נכון, ממישהו שהעתיק כמעט נכון, את ערך הוויקיפדיה שלי.
אתם ודאי מבינים שלא נותר לי אלא למצוא פתרון יצירתי: לכתוב מסה ברוח ג'רום ק. ג'רום ולקוות שלא אעורר עליי לעג ובוז. הבעיה היא שאני סולד גם מ"מחוות" כאלה, של כותבים שסבורים שהם יכולים לחקות בהצלחה את המקור ולמעשה מבקשים ביהירותם להתעלות עליו. זה לעולם לא מצליח.
"אולי אכתוב קטע ברוחו של הסופר ההוא?" הם מציעים לעורכותיהם, ובתחילה הכול שמחים על הרעיון המקורי. זמן קצר לאחר מכן יושב הכותב מול המחשב, כולו עזוז וחדווה. הוא מחכך את כפותיו זו בזו ואומר: "ובכן, נתחיל!" אך מהיכן? הוא קורא מעט בכתבי הסופר ופתאום מפציע חיוך ממזרי בזווית פיו. הוא כותב משפט חביב, אך המשך, אבוי, אין. ידידנו מנענע בראשו ומוחק את שכתב. "לא נורא," הוא מנחם את עצמו, "אני רק מתחמם. הו, כמה שהתריס הזה מאובק!"
כעבור חמש פרוסות של לחם לבן עם חומוס, הוא שב ונרכן אל המקלדת, מגלגל את אצבעותיו באוויר כעוף דורס לפני סעודתו. אך אף מילה לא נראית באופק וידידנו מתחיל להבין שטעה טעות חמורה. "מה חשבתי לעצמי?!" הוא מתרגז ומפחד, זיעה קרה מתעבה על גבחתו. אך לפתע מבזיק בו הרהור: ייתכן, בהחלט ייתכן, כלומר – זה לא בלתי סביר, שגם העורכת שלו תשושה כמותו, ואולי תתעצל לדרוש ממנו טקסט חדש, ותפרסם את הבליו פשוט מתוך תשישות.
פתאום אצבעותיו נוקשות – ובמרץ!
ג. עוד משהו שעליו אחליט בהמשך
איני יכול לומר בכנות שמצאתי נושא לחלק שלישי זה, שתפקידו לסיים את המסה ברוח וצלצולים, כמנהגן של רשימות מלומדות – ולמעשה כפי שמסתיים כל דבר שיש בו שלושה חלקים: מחזות תיאטרון, חיי אדם, דיאטות וכדומה.
הכרתי פעם בחור שכתב מסה בלי חלק שלישי. כששאלו אותו על כך, הוא אמר בתחילה שהוא "עובד על זה", וייתכן שאף האמין בכך בעצמו. הזמן חלף והסיום לא פורסם, ואנשים החלו תוהים ומרכלים עליו. שוב ושוב שאלו אותו מה עם החלק השלישי, שבלעדיו אין מסה באה אל סיומה, כידוע, והלה היה מחייך חיוך שהלך ונסדק ככל שעברו הימים ועונה: "בקרוב" או "זה כמעט מוכן".
הוא לא הצליח לכתוב ולו אות, ובסופו של דבר קצה נפשו בשואלים ובחטטנותם, כך שיום אחד הוא פשוט התפטר ממשרתו והסתגר בדירה שלו. הוא סירב לענות לטלפון ואפילו את המצרכים מהמרכול היו מעלים אליו בסלסלה קשורה לחבל. במיוחד היו אהובות עליו גבינות בשלות, מהסוג הגרוע ביותר. אם תרצו, תוכלו לקרוא הכול על אודותיו בוויקיפדיה.
יונתן יבין ואשתו רוית בן שלום תרגמו את "שלושה בסירה אחת" עבור סדרת "הרפתקה" (אוקיינוס-מודן), 2017.
