.
ספרים, גבירותיי, ספרים!
מאת נגה שיאון ודפנה לוי
לפני כמה שנים, בפסטיבל ספרותי, האזינה הסופרת הבריטית קמילה שאמזי לדיון שהוקדש לנושא "המשבר בספרות האמריקנית". בפאנל שוחחו בכובד ראש מרטין איימיס, ריצ'רד פורד, ג'יי מקינארני וג'ונו דיאס. "באמצע הדיון", כתבה לאחר מכן שמזי, "הבנתי פתאום שה-משבר של הספרות האמריקנית נובע מכך שאין בה נשים". שאמזי לא התכוונה רק להרכב הפאנל. היא התכוונה לכך שבדיון עצמו איש לא הזכיר את מרילין רובינסון, טוני מוריסון, אנני פרו, דונה טארט, ג'ומפה להירי או מישהי אחרת מן הסופרות הבולטות בספרות האמריקנית העכשווית. ההכרה הזו, ובדיקה של יחסי הכוחות המגדריים בעולם הספרות – מהוצאות הספרים, דרך ועדות הפרסים ועד לעובדה שמעט מאוד נשים מככבות כגיבורות הרומנים ולא כדמויות משנה – הובילו אותה להציע רעיון מהפכני: בואו נכריז על שנה אחת שבה הוצאות הספרים יוציאו לאור רק ספרים של נשים. נכון, אמרה שאמזי, מצבן של הנשים בעולם הספרות השתפר פלאים בחמישים השנה האחרונות, אבל מי רוצה לשבת ולחכות עד שיוסיף להשתפר? למה לא לדחות בשנה יצירות של גברים ולפנות לנשים את הזירה, כדי לקדם, כלומר לזרז, את השוויון? הרעיון הרדיקלי עורר תגובות מגוונות, כפי שנראה בהמשך.
ואמנם, הקול הנשי, הכותב והעורך, נאבק זמן רב על הזכות להישמע, ועד ראשית המאה העשרים, בד בבד עם צמיחת התנועה הפמיניסטית – אז החלו נשים לערוך ולהוציא לאור בעצמן – רבות מן הכותבות לא זכו כלל לפרסם את כתביהן. הוצאות הספרים הנשיות הראשונות סללו את הדרך. רובן צמחו בצפון אמריקה ובבריטניה, אבל במהלך השנים נוסדו כאלה גם במדינות אחרות באירופה, בהודו ואפילו באוגנדה. הן הביאו לציבור יצירות ספרותיות שהציגו התמודדויות נשיות שלא היה מקובל לדבר עליהן בפומבי, מדיכאון לאחר לידה ועד מיניות לסבית, מרדו במוסכמות שקבעו מה "ראוי" ומה "לא ראוי" שנשים יכתבו ולְמה מותר להן להיחשף, והכריחו את בתי המשפט להכריע נגד ניסיונות להשתיק כותבות חתרניות.
עם השנים, כששעריהן של הוצאות ספרים מן המיינסטרים החלו גם הם להיפתח בפני נשים, הופנתה כלפי אותן הוצאות נשיות במובהק ביקורת שלפיה הן משמשות כלי פוליטי, וכי בעולם הספרות אין מקום כלל לשאלת המגדר של הכותבת. במאמר מ־1982, ברני ברדלי, חברת קולקטיב ההוצאה לאור הבריטי Sheba Feminist Press, התייחסה לשאלה מדוע עדיין צריך הוצאות ספרים פמיניסטיות:
"יש שפע של מחשבה, רעיונות ומילים של נשים, כמות עצומה של תאוריה וניתוח פמיניסטי, שרק מחכים להתפרסם ולהיקרא. ארבע הוצאות ספרים נשיות (בבריטניה) זהו מספר נלעג בהשוואה לאימפריות הפרסום העצומות שמנוהלות על ידי גברים. אבל זו התחלה, ובתור כזו, היא התחלה טובה."
אבוי, הן למדו קרוא וכתוב
חייה של הוצאת הספרים The Woman’s Press נמשכו שבע שנים בלבד, מ־1907 ועד 1914. ההוצאה השתייכה לארגון סופרג'יסטי ממנצ'סטר, WSPU, שדגל בפעולה ישירה למען זכות הצבעה לנשים, והיא לא התכוונה לקדם ספרות יפה אלא לשרת את המטרות הפוליטיות של התנועה. פעילות הארגון האמינו שהספרות תעניק להן הילה חיובית, תשנה את דימוין כקבוצה של נשים "היסטריות" ואולי גם תאפשר להן להשאיר חותם בהיסטוריה. הספרות היפה והשירה נועדו לגייס תמיכה מאותן נשים נשואות מהמעמד הבינוני שלא היו פעילות במאבק, ומשום כך הספרים נעטפו בכריכות בצבעי פסטל, בעיצובים בהשפעות אר־נובו, ונבלעו היטב בספריות הביתיות. נשים מהוגנות יכלו כך לקנות אותם ולקרוא בהם ללא חשש.
הסיקור התקשורתי היה עוין. ספרי ההוצאה הוחרמו על ידי מוכרים והופצו בבריטניה בחנויות פרטיות של התנועה. החנויות הללו הציגו את ספרי ההוצאה בחלונות הראווה, והם אמנם הכניסו לקופת התנועה כ־12 אלף ליש"ט בשנה, אולם היו מטרה לוונדליזם וללעג בעיתונות. חוקרים מאוחרים מוצאים נחמה כלשהי: החנויות היו היעד למתקפות, ולא מטה הארגון, ומכאן שהמטרה הושגה והמאבק על זכות ההצבעה נתפס כלגיטימי.
בשנת 1910, כששמרני בריטניה השמיעו טענות כי הוצאות מסוג זה מעודדות תסיסה ציבורית לא רצויה, וכי חוסר שביעות הרצון בממלכה מתפשט רק משום ש"אבוי, הקיצונים למדו לקרוא ולכתוב", הגיבה הסופרת אוולין שארפ במילים: "באמצעות העיתון Votes For Women והספרות, ההוצאה מחנכת את המדינה ועוזרת לנשים להשמיע את טענותיהן הצודקות בפני הממשלה". באותה שנה פרסמה ההוצאה את "הטפט הצהוב", סיפור קצר שכתבה שרלוט פרקינס גילמן, העוסק בדיכאון לאחר לידה. הסיפור פורסם לראשונה בארצות הברית ב־1892 וכמעט נשכח. חלפו שנים רבות עד שחזר והתגלה, ושימש כלי לשינוי היחס של עולם הרפואה לתופעה.
ההוצאה חדלה להתקיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שאז הוסטה תשומת הלב הציבורית מן המאבק על זכות ההצבעה לנשים. ארכיוני ההוצאה אבדו, והיא כמעט נשכחה. בשנות התשעים נוסדה בלונדון הוצאה בעלת אותו שם, The Women's Press, כמחווה לקודמתה, וסמלה היה מגהץ קטן (בזכות משחק המילים: Press הוא גם מגהץ וגם דפוס), כלעג לכל מי שעדיין סבור שמקום האישה בבית ובמלאכותיו. היא פרסמה רומנים, אבל גם למשל דיווחים מן המרכז לנפגעות תקיפה מינית בלונדון ומאמרים על דימויי גוף ועל הפמיניזם בראי התרבות הפופולרית, ונסגרה ב־2014.
|
|
|
.
עמודים ריקים
באותה שנה שבה נעלמה ה־Woman’s Press במנצ'סטר, ייסדה מרגרט אנדרסון בשיקגו כתב עת אמיץ ורדיקלי שהיה לאחד המשפיעים ביותר בתקופתו: The Little Review. כתב העת הוקדש לאמנות ולספרות, הזדהה עם זרמי שוליים ונהג לפרסם יצירות דאדא ואוונגרד. אנדרסון הזדהתה פוליטית עם סוציאליזם וסינדיקליזם, ואל מול הלאומיות הגואה היא קידמה אנרכיזם ופילוסופיה ניטשיאנית. לעמדות הללו היה מחיר כבד: חברות מסחריות סירבו לפרסם במגזין.
למרות הקושי הכלכלי והמחסור בנייר, אנדרסון נהגה להשאיר דפים ריקים כדי "לבייש" חברות שסירבו לפרסם. בגיליון ספטמבר 1916, למשל, אף שמחירי הנייר המשיכו להרקיע שחקים ולאחר הכרזתה של אנדרסון שהמגזין יודפס על נייר טואלט בטרם לא יודפס כלל, היא בחרה להשאיר אחד־עשר עמודים ריקים. מתנגדיה רמזו שהדפים הריקים מקורם במחסור ביצירה ראויה לשמה, אבל אנדרסון המשיכה בשלה. עמוד ריק הושאר גם בגיליון אפריל 1917, במחאה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה באירופה, ובכותרתו נרשמו המילים "The War" מעל חתימתה של אנדרסון.
הרומן יוליסס של ג'יימס ג'ויס התפרסם לראשונה בהמשכים ב-The Little Review, ובעקבות הפרסום הוגשה נגד אנדרסון והעורכת הנוספת, ג'יין היפ, תלונה על הפצת דברי זימה. בית המשפט פסק לחובתן והן נאלצו לחדול לפרסם את היצירה ולשלם קנס, ועקב כך הסירו את המוטו "Making No Compromises With the Public Taste" משער כתב העת. במהלך המשפט שמרו אנדרסון והיפ על דממה, ומעשה זה פורש כפרודיה על דימוי האישה הסכלה. אולם אנדרסון, שכתבה על המשפט בשנת 1921, מתארת בתסכול כיצד נמנע ממנה לדבר ולהגן על היצירה שבחרה לפרסם, בעוד הגברים דנים מעל לראשה בשאלה אם היצירה ראויה להיקרא על ידי נשים. באוטוביוגרפיה שלה, My Thirty Years‘ War, היא מספרת שכאשר סנגורה, ג'ון קווין, ביקש לקרוא את הפסקאות "מלאות הזימה", התנגד אחד השופטים בטענה כי לא ניתן להשמיע אותן כשבחדר אישה צעירה. "אבל היא פרסמה אותן," אמר קווין בחיוך. "אני משוכנע שהיא לא ידעה את משמעות הדברים שהיא מפרסמת," השיב השופט.
את דבריה במגזין לאחר המשפט חתמה אנדרסון בהערת השוליים הבאה:
"בתוך מהומת הפשע והזימה, גם השופטים וגם מר סמנר (המתלונן) ראויים לתודתנו על דבר אחד: נראה שהופעתנו השאירה אותם נטולי כל ספק באשר לטוהר האישי שלנו. אני משוכנעת שחלק מ'ידידיי' ראו בי בלתי־שפויה וגם בעלת מנהגים מגונים משום שפרסמתי את מר ג'ויס."
חוקרים וחוקרות הבינו את הערתה כרמז לנטיות לסביות, וכטענה מובלעת שלא בשל פרסום יוליסס עמדו שתי הנשים למשפט, כי אם בשל פועלן האמיץ ויוצא הדופן בראשית המאה העשרים כנגד כל מוסכמה חברתית אפשרית.
המשוררות שאיש לא רצה לפרסם
Shameless Hussy Press נחשבת להוצאה הפמיניסטית הראשונה בארצות הברית, והמייסדת שלה, המשוררת אַלְטָה, הצטרפה לתנועה הפמיניסטית לאחר פעילותה בתנועה לזכויות האזרח, שבמסגרתה נאבקה בהפרדה הגזעית. בעקבות שני גירושיה החלה אלטה לבקר את מוסד הנישואים המבודד נשים בפרוורים, כתבה על הנושא והצטרפה למחאות. כשנשאלה בריאיון מדוע הקימה את ההוצאה, השיבה בתיאור שדומה למה שעשתה לפניה, מעבר לאוקיינוס, וירג'יניה וולף:
"אף אחד לא פרסם אותי מלבד בעלי לשעבר. סוזי [סוזן] גריפין לא פורסמה. אני ידעתי שהיא משוררת מעולה. פט פרקר לא פורסמה ואני ידעתי שהיא משוררת מעולה. התגוררתי עם [המשורר] ג'ון אוליבר סיימון במשך שלוש שנים וראיתי אותו מפרסם ומדפיס את ספריו. הוא לימד אותי איך להדפיס. כשהבנתי שכל מה שצריך לעשות הוא להכניס דף למכונה, לחכות שיצא ולקפל אותו, ואז לקרוא לזה בשם… ואם עושים את זה לשמונה דפים, מקפלים וקוראים לזה בשם, זה ספר. אז למדתי איך להכין ספר… כשגיליתי שהאדם היחיד שמוכן לפרסם אותי היה בעלי לשעבר, ושאף אחד לא מוכן לפרסם את סוזי, ואף אחד לא מוכן לפרסם את פט, חשבתי, אני יכולה לעשות את זה."
את ההוצאה ניהלה אלטה בתקציב דחוק, והיא ובן זוגה התקיימו משכר מינימום. את הכסף לספרים היא גייסה במימון המונים, הרבה לפני האינטרנט: "הייתי פונה לחבריי, שהיו ברובם ליברלים מברקלי, ואומרת, 'אני רוצה להוציא עוד ספר. אם תקנו אותו עכשיו תקבלו אחד מהעותקים הראשונים.' מכרתי להם ספר בדולר. כשמכרתי מספיק ספרים והיה לי כסף לקנות נייר, הייתי קונה נייר בעשרים דולר ומכינה ספר." אלטה נהגה להדפיס את הספרים במכונת הדפוס הביתית, ואז לשאת אותם באוטובוס לחנויות הספרים. ב־1974 התפרסמה ביקורת חיובית על ההוצאה, ובעקבותיה "חנויות ספרים לנשים" ברחבי המדינה החלו לרכוש ממנה ספרים רבים.
בסרט התיעודי She’s Beautiful When She’s Angry על אודות התנועות לזכויות הנשים בשנות השישים, מספרת אלטה כי בחרה בשם ההוצאה, Shameless Hussy, "כי אמי השתמשה בביטוי לתיאור נשים שהיא לא ראתה בעין יפה, ואף אחד לא ראה את מה שאני עשיתי בעין יפה." את ההוצאה היא הקימה בשנת 1969, ולטענתה עד אז רק 6% מהספרים שפורסמו בארצות הברית נכתבו בידי נשים. הישגיה החשובים של ההוצאה היו פרסום שיריהן של סוזן גריפין, פט פרקר ונטוזאקה שנגה, משוררות שאיש לא רצה להוציא לאור קודם לכן, ובזכותה הן קנו פרסום עולמי. מוכר במיוחד קובץ השירים של שנגה For colored girls who have considered suicide / When the rainbow is enuf, שעובד לתיאטרון וגם לקולנוע.
זכויות האזרח, זכויות האישה
גם אצל פלורנס האווי הפוליטי – במקרה זה הוצאת ספרים בעלת אג'נדה פמיניסטית ברורה – נולד מתוך האישי. היא נולדה ב־1929 למשפחה יהודית בניו יורק, ואמה שלחה אותה להגשים את מה שאביה שלה לא התיר לה: להיות מורה. האווי הצטיינה בלימודים והמשיכה לתארים מתקדמים בספרות אנגלית ולמשרות הוראה באוניברסיטאות. באתר הארגון Veteran Feminists of America, המוקדש לנשים פורצות הדרך של הגל השני של הפמיניזם, האווי מספרת כי דרכה לאידאולוגיה הפמיניסטית עברה במאבק בהפרדה הגזעית: בשנת 1963 ביקשו ממנה סטודנטים להסיע אותם להפגנה מול בית קולנוע מופרד, ומשם התגלגלה להפגנות במיסיסיפי. במיסיסיפי השתתפה בהקמת בית ספר חירות כחלק מתנועת זכויות האזרח, ואימצה לבת נערה אפרו־אמריקנית.
החוויות הללו השפיעו על האווי עמוקות, וכששבה ללמד בקולג' גושֶה בבולטימור הטילה על תלמידיה מטלות כתיבה רבות ושאלה אותם שאלות פתוחות, כדי להסב את תשומת ליבם לנסיבות פוליטיות וחברתיות בחייהם. תשובותיהם הניבו שיח בנושאי אפליה מגדרית, ועם עליית הגל השני של הפמיניזם נעשה הקורס פופולרי וסטודנטיות החלו לשאול את האווי מדוע אינה מלמדת יצירות של נשים. האווי חקרה וגילתה כי נשים הן 80% מתלמידי החוג לאנגלית, אך רק 20% מן התלמידות לדוקטורט. "נשים בעלות ציונים גבוהים בחרו שלא להגיש מועמדות לתוכניות דוקטורט, וכך השאירו את התחום לגברים בעלי ציונים נמוכים יותר. כיצד זה ייתכן? מה מונע מנשים להגיש מועמדות? התשובה הקצרה הייתה, כמובן, תוכנית הלימודים הגברית, שמעט הנשים שכן נכללו בה היו מושא ללעג או לחפצון." מסקנה זו הביאה אותה להקים ב־1979 את ההוצאה Feminist Press.
אחד הפרויקטים הראשונים שלה היה הוצאתה לאור של הנובלה Life in the Iron Mills מאת רבקה הרדינג דייוויס, שפורסמה במקור, ב־1861, בעילום שם. האווי הבינה מיד, לדבריה, "שאם יצירת מופת שכזו אבדה ליותר ממאה שנים, ודאי יש עוד רבות אחרות". ההוצאה איתרה יצירות נוספות שאבדו והחזירה אותן לתודעה האמריקנית, לקנון ולתוכניות הלימוד. בשנת 1973 היא גם הוציאה מחדש את "הטפט הצהוב" של שרלוט פרקינס גילמן, שמאז נכלל באנתולוגית, עובד לטלוויזיה, לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו, נלמד בקורסים לספרות, רפואת נשים, פסיכולוגיה ועוד. ה־Feminist Press ממשיכה להתקיים גם כיום, והאווי משוכנעת כי בהשפעתה גדל מספרן של החוקרות המשלימות דוקטורט בספרות אנגלית.
לא לעשירות בלבד
מי שנעדרו שנים רבות מן הזירה הספרותית־פמיניסטית היו כותבות בנות המעמד הנמוך. ההוצאה Sheba Feminist Press שהוקמה בלונדון ב־1980 ביקשה לשנות את המצב ושמה לה למטרה להשמיע קולות מן השוליים: נשים בנות המעמד הנמוך, שחורות ולסביות. העורכות שאפו גם להתמודד עם תגובות הנגד לגל השני של הפמיניזם ולכן עודדו שיח על מיניות נשית עצמאית ולסבית. הן פרסמו בין השאר ספרי ארוטיקה לסבית, וכן את הספר The Playbook for Kids About Sex, שעודד ילדים לחקור מיניות בריאה וכמובן עורר זעם ציבורי.
כחלק מהאידאולוגיה שלה פעלה ההוצאה כקולקטיב, קיבלה החלטות בצורה דמוקרטית ונתמכה על ידי נשים שהזמינו ספרים ושילמו עליהם עוד לפני צאתם לאור. במאמר מ־1982 בעיתון Undercurrents לתרבות אלטרנטיבית, חברת הקולקטיב ברני ברדסלי מספרת כי בקשות שהגישה ההוצאה לקבלת הלוואה נדחו: "חשבו שנקודת המבט הכנה שלנו על מיניות נשית היא פורנוגרפית". למרות, ואולי בזכות, סיקור מועט בתקשורת, קהל הקוראות של Sheba Feminist Press לא נתחם לבנות המעמד הבינוני־גבוה. כך למשל אנתולוגיה של כותבות צעירות, חלקן לסביות וחלקן מהעולם השלישי, עשתה את דרכה אפילו לספריות של בתי ספר באנגליה הכפרית. למרות ההצלחה, והעובדה שההוצאה זעזעה את מוסכמות המיינסטרים הספרותי של שנות השמונים, קשיים כלכליים הביאו לסגירתה ב־1994.
אחת מהוצאות הספרים שממשיכה לפעול בהצלחה תחת הדגל של "מלחמה בדינמיקה הלא שוויונית של עולם המו"לות" היא הוצאת Virago הלונדונית, שהוקמה ב־1973 ושימשה השראה להוצאות דומות גם מעבר לים. הקימה אותה כרמן קלילי, שהייתה חברה בצוות העורכות של כתב עת פרובוקטיבי פמיניסטי בשם Spare Rib (כן, על שם הצלע ההיא) ולימים חברת דירקטוריון ערוץ 4 היוקרתי. מטרתה המוצהרת הייתה "להפיץ את בשורת שחרור האישה". היא עשתה זאת באמצעות פרסום כתביהן של מאיה אנג'לו, אדריאן ריץ', קרוליין סטידמן ורבות אחרות. דרך החתחתים שהובילה בסופו של דבר להצלחת ההוצאה הונצחה ברומן Big Women של פיי ולדון, שעורר הדים משום שהציג את המאבקים האידאולוגיים הקיימים, מן הסתם, גם בקרב מי שנמצאות מאותו צד של המתרס.
לפקוח את עיני העולם
היוזמה של שאמזי לייחד שנה שלמה של מו"לות לספרי נשים בלבד נכשלה. לא רק גברים, גם נשים, למשל הסופרת ליונל שרייבר (We Need to Talk About Kevin), כינו אותה "מטופשת", ואפילו שאמזי עצמה אמרה בדיעבד בריאיון לגארדיאן: "לא ראיתי בדמיוני עורכים מתקשרים לסופרים הגדולים ביותר שלהם ואומרים: 'הספר שלך מקסים, אבל תחכה שנה'." אבל זה בדיוק מה שעשה המו"ל סטפן טובלר מהוצאת And Other Stories. הקטלוג שלו לשנת 2018 הכיל סופרות בלבד והוא אמר "דחיית כתבי היד של הגברים פינתה מקום לשיבוץ של סופרות נפלאות שאחרת לא הייתה לנו אפשרות לפרסם. זו חוויה שפקחה את עינינו והבהירה לנו שאנחנו חייבים להקדיש משאבים לחיפוש של כותבים וכותבים טובים מעבר למה שנוחת בלאו הכי בתיבה שלנו." שאמזי, שדיווחה כי סופרות רבות התקשרו אליה כדי להביע תמיכה ברעיון, משוכנעת שגם אם לא הצליחה לטלטל את עולם הספרות מן היסוד, יוזמות כאלה פוקחות אט־אט את עיני העולם.
» בגיליון הקודם: זר המלצות קריאה של המוסכניקיות לכבוד האביב
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
