.
רקוויאם לציפור / אלכס חנקין
ממליצה: טל ניצן
רקוויאם לציפור הוא רומן דמוי ממואר שגיבורו, מרצה לספרות קצת־תמהוני המכונה "הציפור", חוקר בהתמסרות גמורה את נושא הציפור בשירה העברית. המספר הוא סטודנט שלו, אחד היחידים שמאזינים לו ומרותקים אליו. מעט מאוד עלילה יש בספר, ולעומת זאת שפע ציטוטי שירה.
רקוויאם לציפור הוא הספר הנבחר שלי כי הוא עדין ואנין, רוחני ופיוטי – וגם נועז ומרדני ("וגם" היא עודפוּת, מן הסתם).
כי הבחירה לכתוב ולפרסם כאן ועכשיו רומן אינטלקטואלי, ידעני ופיוטי שעוסק בשירה ומשובץ בשורות שיר לרוב, היא נועזת ומרדנית מעצם מהותה.
כי הוא מוותר מראש על כלכלת ההתקבלות, ההצלחה, הפופולריות, קל וחומר המכירות, ולכן הוא חף מפשרות. הבחירה לפרסם את הספר בפסבדונים – רק חודשים רבים אחרי הפרסום התגלה כי המחבר הוא שחר ברם – היא חלק מהוויתור הזה, מהצניעות ומהתעוזה שבו.
כי הוא פונה עורף לגסות, לעילגות ולאלימות של ההווה המתמשך, "בית המשוגעים של העולם", ומעניק אלטרנטיבה להווה הזה, ומחסה מפניו, והפוגה מענגת.
כי הוא מכונן היררכיה פנימית של חשוב ובטל, עיקר וטפל, שאין לה ולא כלום עם ההיררכיה שמחוץ לו – שאין לו עניין בה.
כי הוא כתוב בפרוזה ארוכת נשימה – קצת שבתאית, שכמו שירת אמת, מתוך שהיא קשובה פנימה, היא נוגעת בפנימהּ של הקוראת.
כי הוא ספר יפה כל כך.
אלכס חנקין (שחר ברם), "רקוויאם לציפור", הוצאת קדימה, 2017.
***
אי השקט / מורן אריה
ממליצה: לי ממן
אחד הפלאים הגדולים בספרות, אולי, הוא הסיכוי שטמון בה תמיד להמציא משהו. הסיכוי להצליח – למרות הלשון המשומשת שנדמה שהכול כבר דובר ונאמר בה – לומר איזה דבר באופן שלא יהיה משומש כלל, ויישמע כאילו הוא נאמר בפעם הראשונה.
בספר הביכורים היפה של מורן אריה, הנושאים הם אותם הנושאים שהעסיקו את הספרות כמעט מאז ומתמיד: אזלת ידן של המילים, סימון גבולות הפצע והחיים המתאפשרים (ואינם מתאפשרים) על סיפו, האבסורד הטמון בכובד הראש שאנחנו מייחסים להרף העין החולף שהוא חיינו, תחושת החידלון הממלאת את הנפש נוכח ההכרה באבסורד הזה.
הקוראת בשירי הספר מיטלטלת יחד עם המשוררת, רצוא ושוב, בין הצורך לפצח משהו באמצעות הלשון לבין אזלת היד שהאחרונה כופה עליה – ודווקא מתוך התנועה בתווך הצפוף הזה פורצת שירתה של אריה ומצליחה לומר איזה דבר שהוא לגמרי שלה. וזה הישג לא מבוטל כלל עבור ספר שירה, ועבור קובץ ביכורים בפרט.
ולראיה, הנה פנינה אחת מתוכו:
מוּעָקָה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת וְאֵין לָהּ סוֹף; בַּקָּצֶה הָאֶחָד זָנָב,
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי זָנָב. עָרַמְתִּי מִגְדָּל גָּבוֹהַּ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַעְלָה,
אֲבָל עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְמַעְלָה לֹא נוֹתַר לִי כֹּחַ לִרְאוֹת. הִנֵּה
עוֹלָמִי, גּוּשׁ רוֹטֵט שֶׁיֵּשׁ לְעַבֵּד לִכְדֵי צוּרוֹת נָאוֹת. רַעַשׁ
מְמַלֵּא אֶת אָזְנַי, נֶאֱבָק בַּמַּנְגִּינָה הַמַּחְרִישָׁה אוֹתָן. אֲנִי
רוֹצָה לְבַעֵר הַכֹּל: עֵץ עָשׂוּי נְיָר, בִּנְיָן עָשׂוּי נְיָר, כִּסֵּא עָשׂוּי
נְיָר, שָׁמַיִם עֲשׂוּיֵי נְיָר, זְבוּב עָשׂוּי נְיָר. שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִתְפַּצֵּחַ.
מורן אריה, "אי השקט", הוצאת הליקון ואפיק, 2018.
***
"הפרחחית" / שרה רינה בן־מנחם (שר"ב)
ממליצה: לאה קליבנוף־רון
הפרחחית היא רינה – ילדה, נערה מתבגרת, ולבסוף אישה צעירה, במסעה מביתה למוסדות שונים לנוער עבריין, שבמהלכו היא מגלה צורות חיים שונות, אנשים ואת עצמה. אבל לא החוץ הזה הוא שבן־מנחם מספרת עליו ברומן "הפרחחית", אלא הפנים; "הפרחחית" אינו נבנה מתוך הקטגוריות שדרכן אנו מחלקים את העולם, ולרוב כותבים גם את הספרות, אלא נכתב מתוך העור – ומתחתיו. ואנחנו קוראים אותו לא כתהליך של למידה מתבוננת על הדמויות, אלא מתוך גופה של הגיבורה, בדייקנות שורטת, נדירה. היו שקראו לכתיבתה של שר"ב "זרם התודעה", אבל התודעה אינה מה שמנחה את הכתיבה; אולי אפשר לקרוא לה "זרם התת־עור".
זה לא ספר קל לקריאה. נאמן לעצמו, הרומן נכנס ללא היסוס גם לפינות אפלות בקיום; נאמן לגיבורתו, הוא לוקח אותנו איתה – נכון יותר, מתוכה, בלי לנהל משא ומתן עם הקוראות על נוחותן, רווחתן או העדפותיהן האסתטיות. אבל כדרכם של מעשים אמיצים, יש בו נקודת אל־חזור, ומשצולחים אותה, משהו נפרץ ונפתח ואנחנו מסוגלים להכיל ולחוות יותר משיכולנו קודם. זה היה הישג יוצא דופן בזמן פרסומו, זהו הישג יוצא דופן בזמננו, ואולי כזה החורג מגבולות הספרות העברית, וראוי גם שיתורגם ויישלח הלאה, לשפות אחרות.
שרה רינה בן־מנחם, "הפרחחית", 1963. הוצאה מחודשת בספר "הדווקאים, הצלע, הפרחחית", עם עובד, 2018.
.
***
מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה / רות נצר
ממליץ: גיא פרל
ספר האביב שלי הוא ספר חדש מאת האנליטיקאית היונגיאנית, המשוררת וחוקרת התרבות רות נצר. באמצעות ניתוח מיתוסים, אגדות עם, יצירות ספרותיות וסרטי קולנוע, משרטטת נצר את מסעה של הנפש הנשית – החל מימי שלטונה של "האם הגדולה", דרך השתקת הנשיות ודחיקתה על ידי כוחות פטריארכליים ועד לתהליכי שחרור האיכות הנשית בנפש ובעולם והאינדיבידואציה של נשים.
בהישען על הפרספקטיבה של התאוריה היונגיאנית, יוצרת נצר אינטגרציות מרתקות בין תהליכים חברתיים והיסטוריים, תהליכים המתרחשים בתודעה המשותפת הכלל אנושית (שיונג כינה "הלא מודע הקולקטיבי") ותהליכים אישיים שעברו ועודן עוברות נשים החיות בעולמנו. בפני הקוראת הולכת ונחשפת הרשת המחברת בין האישי לקולקטיבי, בין הממשי לסימבולי ובין ההיסטורי לעכשווי. תנועה אינטגרטיבית זו מתאפשרת גם בזכות אחת מחוזקותיו העיקריות של ספר רחב יריעה זה – עמדתה הביקורתית של נצר כלפי המהותנות שאפיינה חלקים מכתיבת יונג עצמו וחלק מממשיכי דרכו. נצר אינה מתייחסת אל ארכיטיפ הנשיות ואל המיתוסים והאגדות שנגזרו ממנו במנותק מתהליכים חברתיים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של האנושות; לתפיסתה, מיתוסים נשיים (ובכללם מיתוסים דכאניים) הושפעו מן התרבות הפטריארכלית ושירתו אותה. לאורך ההיסטוריה האנושית הופנמו הדברים אל תוך הלא מודע הקולקטיבי ואל מה שנצר מכנה התודעה הנשית או המרקם הנשי בעולם.
ובזה חשיבותו הגדולה של ספר זה עבור נשים וגברים בנות ובני תקופתנו, שבה הקול הנשי (הממשי, וכאיכות נפשית) הולך ושב מגלותו: המיתולוגיה, מעשיות העם ויצירות תרבותיות נוספות הנפרשות בין דפיו עשויות לספק הזדמנות למפגש מדריך ומפרה עם הגניאלוגיה הנשית העמוקה והקדומה שכל אחת ואחד מאיתנו נושא בתוכו והוא חלק ממנה. נצר מציעה לקוראיה הצטרפות אל אחווה נשית ששורשיה משתרגים עד לשחר התרבות האנושית.
רות נצר, מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה, הוצאת מודן – פסיכה, 2019.
***
אישה נשואה ושירים בודדים / אפרת מישורי
ממליצה: ריקי כהן
הגוף הוא גיבור דומיננטי בספרה של אפרת מישורי, גם בשירים שבהם הוא אנטי גיבור. אבל ראשית – הנפש: במהלך אמנותי ורגשי מרשים שבה מישורי לתקופת לידת בנה הבכור, כשהייתה רק בת עשרים וארבע, וצוללת באומץ ובעומק אל הזיכרון, אל שעות הכאב והאימה ההן של אחרי הלידה. היכולת שלה להביט אל השעות, אל מכלול הרגשות האינטימיים ביותר, מרתקת ומעוררת הזדהות, ובוודאי תציע נחמה והקלה לנשים רבות. מסגור התמה הנשית האוניברסלית באמצעים הלשוניים־פואטיים יוצר אמנות המגביהה מעל הפצע האישי, הווידויי: כפייתיות לשונית שמהדהדת את זו הנפשית, מחזור פותח שהוא פרוזה שירית נוקבת ומצליפה, בעצמה ובקורא. תמונת נגטיב של אימהות ורודה ואופורית. ואי אפשר להתעלם מהגוף הזה. הגוף כפצע מדמם אחרי לידה, על הבזות שלו, גופה של אישה שפוחדת שבעלה יעזוב. בהמשך הספר הוא יעבור תמורות ויופיע בהקשרים אחרים: יפותה וישתוקק אל אהובתה, ישוחח עם גוף אחר. הוא נוכח.
אחד התהליכים המעניינים בספר הזה קשור בצורה המתפתחת של מישורי כמשוררת: מישורי ידועה כאמנית של פרפורמנס בשירה, כאוונגרדית של הפה הפיזי, כשם ספר קודם שלה. בחלקו השני של הספר יש שירים המופשטים כמעט מהצורני הרפטטיבי, המשחקי והחרוז, לטובת דיבור ישיר אינטימי, שברירי. הפרסונה הילדית שלה בולטת בו, ואפילו עדינות רגשית. בכך מרחיבה מישורי את המנעד הפואטי שלה. כל זה לא אומר שהיא מוותרת על ההומור, על ההתרסה, על מופעים של כוח נועז. כל הקשת הרגשית והרעיונית שבין "התוך נורה / כמו כדור מלוע של תותח" ל"אנשים מתהלכים בעולם / לחלקם יש נעלים ולחלקם אין" היא הספר הזה.
אפרת מישורי, אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2018.
***
שנה של מחשבות מופלאות / ג'ואן דידיון
ממליצה: דפנה לוי
בזכות הסרט התיעודי על חייה של ג'ואן דידיון זכינו בהדפסה מחודשת של הממואר המרהיב והעצוב שלה, שנה של מחשבות מופלאות. דידיון, סופרת ומסאית שהיטיבה לנתח בכתיבתה את הפצעים והצלקות שראתה בחברה האמריקנית, עושה זאת באותה בהירות והבנה מעמיקה גם כשהיא כותבת על חייה האישיים ועל הטרגדיה הכפולה שהכתה בה: מות בעלה ובתם היחידה. היא בוחנת ומצחצחת ומבריקה ומשייפת את כל מה שקשור בהתנפצות ואובדן, דאגה וחללים שנפערים, נשארת לכאורה בתחומה האישי המצומצם שבין הסלון הביתי לבית החולים, אבל מספרת סיפור אנושי מצוין, כיאה לספרות גדולה.
שמו האמיתי של הספר צריך היה להיתרגם ל"שנה של מחשבות מאגיות", כי ספרה של דידיון – שלעיתים נדמה כי היא עשויה בטון, חותרת ממשפט למשפט במוח חד כתער – בנוי כרצף שחזורים, חזרות במחשבה ובחיים, כאילו הנחמה חבויה ביכולת הזו, שהיינו רוצים להאמין שיש לנו, לשנות בכוח המחשבה את המציאות.
ג'ואן דידיון, שנה של מחשבות מופלאות, הוצאת מטר, 2018. מאנגלית: אירית מילר.
***
הסוף של אדי / אדואר לואי
ממליצה: דורית שילה
ספר זה, שראה אור בצרפת ב־2014, זכה לתהודה חסרת תקדים בצרפת ובעולם, גם יחסית לגילו הצעיר של הסופר – רק בן 21. משהו זעזע את הקוראות והקוראים הצרפתים מבפנים, הספר שימש מעין כלי עזר שגרם להם לשאת מבט מעבר למונומנטים המנצנצים של עיר האורות, בירתם, ולצפות בנעשה בפריפריה. יש להבין כמובן שהמילה פריפריה במרחבים של יבשת אירופה היא מושג שאינו מוכר לקוראות ולקוראים כאן, פריפריה היא מרחב עצום ובו כפרים ועיירות, אולי לא שכוחות אל, שכן תמיד תימצא בכיכר כנסייה, אבל שכוחות אדם וממשלה בוודאי, וכללי החיים שם אינם חלים על תושבות ותושבי המרכז, הזוכים לחינוך ולתשומת לב אחרים בתכלית.
אדואר לואי מעלה בספרו האוטוביוגרפי את המצוקה, הבורות, הייאוש, הקשיים, העוני והגזענות שבפריפריה הצרפתית כאן ועכשיו, כשהנושא המרכזי הוא סיפור חייו של בן דמותו המגולל את האלימות שחווה בימי ילדותו ונעוריו בשל היותו הומו. בספר הוא משתמש בשמו האמיתי – אדי בֶּלגֶל [מילולית מצרפתית: אדי פרצוף יפה], ואילו כסופר בחר בשם עט ובכך הפריד את עצמו לחלוטין מאדי של פעם. את עלילת הספר לא מובילות שנותיו של אדי המתבגר אלא האלימות המופנית כלפיו, אלימות שרירותית, אומניפוטנטית, שאין דרך לחמוק ממנה, החונקת את הגיבור וקוראיו, ומזכירה לנו שכפי שהאדם הוא יצור חומל כך הוא גם אלים, השאלה לאיזו צד הוא נופל. גם המפגש עם משפחתו הענייה המרודה הוא כמו דלי מים קפואים הנשפך על ראשך, כי על אף עולמנו שהפך ל"כפר קטן" ובו כולם מחוברים לכולן באמצעות הרשת, הרי איש אינו יודע באמת מה קורה מעבר לחיבור הוויי־פיי שעל הקיר, וגם לא רוצה לדעת. וכאן נכנסת ספרות חשובה כמו הספר הסוף של אדי, המחברת בין הפרוזה לפרוזאיות והופכת מראות קשים למילים מרפאות של תקווה.
אדואר לואי, הסוף של אדי, עם עובד, 2018. מצרפתית: רמה איילון
***
תרגילים בפרידה / תמר פייקס
ממליצה: תמר וייס־גבאי
לקראת סוף הספר תרגילים בפרידה מוצאת המחברת, האמנית תמר פייקס, תצלום משפחתי נדיר: אביה, שלושת אחיה הגדולים ואמה בהיריון איתה, כולם בחוף הים. זו התמונה היחידה שלהם יחד. אחריה הכול התפרק – אביה ואחיה הבכור נהרגו בשתי מלחמות, אח נוסף מת בתאונה ואחותה ממחלה, ונותרו בחיים רק היא ואמה הקשישה. מנקודת המוצא הזו מתחיל למעשה הספר: האם מתקרבת אל סוף ימיה וזו הזדמנות ראשונה של המספרת להיפרד מאדם קרוב לה בפרידה איטית, צפויה וידועה מראש. היא מנהלת יומן פרידה ומשתפת אותנו בו, ולאורך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב מלאת הכרת טובה על השיתוף הזה, החד, המנחם, הנבון, שיש בו כנות ללא סייג וגם טון משועשע שמצליח להשתלב להפליא.
תמר פייקס קיבלה תשומת לב תקשורתית בין היתר כשביום הזיכרון לחללי צה"ל עמדה על הראש בעת הצפירה, ובכך ניכסה לעצמה מחדש את טקס השכול. הקול שהיא משמיעה בספרה חושף רבדים נוספים, מורכבים־מרים־מתוקים אף יותר, בעולמה הפנימי, ובקול זה היא מתעדת לא רק את כאב הפרידה הצפויה מאמה, אלא גם את הכמיהה לשחרור ממנה, את התקווה להקלה, את רגשות האשם על כך, ואת האופן שבו בנותיה, בן זוגה וחבריה משתלבים – או לא – בתרגילי הפרידה שלה. פרידה כזו או אחרת צפויה לכולנו, וכמות הקיפולים והסימונים שלי בעותק שברשותי מעידה ללא ספק שהספר החכם והמיוחד הזה העסיק אותי מאוד בתקופה האחרונה, וכנראה ימשיך להעסיק עוד זמן רב.
תמר פייקס, "תרגילים בפרידה", הוצאת אסיה, 2019.
» ספר החורף של המוסך: "שלוש סופרות דרומיות" – קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור
» ספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים" מאת ראסל הובן
» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
