ספר העונה | זר המלצות חגיגי של המוסכניקיות

מערכת המוסך ממליצה חגיגית על שמונה ספרים שראו אור בשנתיים האחרונות וחבל שתפספסו

sefer-haona-49-715x537

רחל רבינוביץ, פרט מתוך אדום חזה, דיו על נייר , 150X100 ס״מ, 2018

.

רקוויאם לציפור / אלכס חנקין

 

ממליצה: טל ניצן

 

רקוויאם לציפור הוא רומן דמוי ממואר שגיבורו, מרצה לספרות קצת־תמהוני המכונה "הציפור", חוקר בהתמסרות גמורה את נושא הציפור בשירה העברית. המספר הוא סטודנט שלו, אחד היחידים שמאזינים לו ומרותקים אליו. מעט מאוד עלילה יש בספר, ולעומת זאת שפע ציטוטי שירה.
רקוויאם לציפור הוא הספר הנבחר שלי כי הוא עדין ואנין, רוחני ופיוטי – וגם נועז ומרדני ("וגם" היא עודפוּת, מן הסתם).

כי הבחירה לכתוב ולפרסם כאן ועכשיו רומן אינטלקטואלי, ידעני ופיוטי שעוסק בשירה ומשובץ בשורות שיר לרוב, היא נועזת ומרדנית מעצם מהותה.

כי הוא מוותר מראש על כלכלת ההתקבלות, ההצלחה, הפופולריות, קל וחומר המכירות, ולכן הוא חף מפשרות. הבחירה לפרסם את הספר בפסבדונים – רק חודשים רבים אחרי הפרסום התגלה כי המחבר הוא שחר ברם – היא חלק מהוויתור הזה, מהצניעות ומהתעוזה שבו.

כי הוא פונה עורף לגסות, לעילגות ולאלימות של ההווה המתמשך, "בית המשוגעים של העולם", ומעניק אלטרנטיבה להווה הזה, ומחסה מפניו, והפוגה מענגת.

כי הוא מכונן היררכיה פנימית של חשוב ובטל, עיקר וטפל, שאין לה ולא כלום עם ההיררכיה שמחוץ לו – שאין לו עניין בה.

כי הוא כתוב בפרוזה ארוכת נשימה – קצת שבתאית, שכמו שירת אמת, מתוך שהיא קשובה פנימה, היא נוגעת בפנימהּ של הקוראת.

כי הוא ספר יפה כל כך.

 

אלכס חנקין (שחר ברם), "רקוויאם לציפור", הוצאת קדימה, 2017.

 

 

***

אי השקט / מורן אריה

 

ממליצה: לי ממן

 

אחד הפלאים הגדולים בספרות, אולי, הוא הסיכוי שטמון בה תמיד להמציא משהו. הסיכוי להצליח – למרות הלשון המשומשת שנדמה שהכול כבר דובר ונאמר בה – לומר איזה דבר באופן שלא יהיה משומש כלל, ויישמע כאילו הוא נאמר בפעם הראשונה.

בספר הביכורים היפה של מורן אריה, הנושאים הם אותם הנושאים שהעסיקו את הספרות כמעט מאז ומתמיד: אזלת ידן של המילים, סימון גבולות הפצע והחיים המתאפשרים (ואינם מתאפשרים) על סיפו, האבסורד הטמון בכובד הראש שאנחנו מייחסים להרף העין החולף שהוא חיינו, תחושת החידלון הממלאת את הנפש נוכח ההכרה באבסורד הזה.

הקוראת בשירי הספר מיטלטלת יחד עם המשוררת, רצוא ושוב, בין הצורך לפצח משהו באמצעות הלשון לבין אזלת היד שהאחרונה כופה עליה – ודווקא מתוך התנועה בתווך הצפוף הזה פורצת שירתה של אריה ומצליחה לומר איזה דבר שהוא לגמרי שלה. וזה הישג לא מבוטל כלל עבור ספר שירה, ועבור קובץ ביכורים בפרט.

ולראיה, הנה פנינה אחת מתוכו:

מוּעָקָה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת וְאֵין לָהּ סוֹף; בַּקָּצֶה הָאֶחָד זָנָב,
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי זָנָב. עָרַמְתִּי מִגְדָּל גָּבוֹהַּ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַעְלָה,
אֲבָל עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְמַעְלָה לֹא נוֹתַר לִי כֹּחַ לִרְאוֹת. הִנֵּה
עוֹלָמִי, גּוּשׁ רוֹטֵט שֶׁיֵּשׁ לְעַבֵּד לִכְדֵי צוּרוֹת נָאוֹת. רַעַשׁ
מְמַלֵּא אֶת אָזְנַי, נֶאֱבָק בַּמַּנְגִּינָה הַמַּחְרִישָׁה אוֹתָן. אֲנִי
רוֹצָה לְבַעֵר הַכֹּל: עֵץ עָשׂוּי נְיָר, בִּנְיָן עָשׂוּי נְיָר, כִּסֵּא עָשׂוּי
נְיָר, שָׁמַיִם עֲשׂוּיֵי נְיָר, זְבוּב עָשׂוּי נְיָר. שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִתְפַּצֵּחַ.

 

מורן אריה, "אי השקט", הוצאת הליקון ואפיק, 2018.

.

 

***

"הפרחחית" / שרה רינה בן־מנחם (שר"ב)

 

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

 

הפרחחית היא רינה – ילדה, נערה מתבגרת, ולבסוף אישה צעירה, במסעה מביתה למוסדות שונים לנוער עבריין, שבמהלכו היא מגלה צורות חיים שונות, אנשים ואת עצמה. אבל לא החוץ הזה הוא שבן־מנחם מספרת עליו ברומן "הפרחחית", אלא הפנים; "הפרחחית" אינו נבנה מתוך הקטגוריות שדרכן אנו מחלקים את העולם, ולרוב כותבים גם את הספרות, אלא נכתב מתוך העור – ומתחתיו. ואנחנו קוראים אותו לא כתהליך של למידה מתבוננת על הדמויות, אלא מתוך גופה של הגיבורה, בדייקנות שורטת, נדירה. היו שקראו לכתיבתה של שר"ב "זרם התודעה", אבל התודעה אינה מה שמנחה את הכתיבה; אולי אפשר לקרוא לה "זרם התת־עור".

זה לא ספר קל לקריאה. נאמן לעצמו, הרומן נכנס ללא היסוס גם לפינות אפלות בקיום; נאמן לגיבורתו, הוא לוקח אותנו איתה – נכון יותר, מתוכה, בלי לנהל משא ומתן עם הקוראות על נוחותן, רווחתן או העדפותיהן האסתטיות. אבל כדרכם של מעשים אמיצים, יש בו נקודת אל־חזור, ומשצולחים אותה, משהו נפרץ ונפתח ואנחנו מסוגלים להכיל ולחוות יותר משיכולנו קודם. זה היה הישג יוצא דופן בזמן פרסומו, זהו הישג יוצא דופן בזמננו, ואולי כזה החורג מגבולות הספרות העברית, וראוי גם שיתורגם ויישלח הלאה, לשפות אחרות.

 

שרה רינה בן־מנחם, "הפרחחית", 1963. הוצאה מחודשת בספר "הדווקאים, הצלע, הפרחחית", עם עובד, 2018.

"הפרחחית" / שרה רינה בן מנחם (שר"ב), 1963, הוצאה מחודשת בספר "הדווקאים, הצלע, הפרחחית" עם עובד, 2018

.

***

מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה / רות נצר

 

ממליץ: גיא פרל

 

ספר האביב שלי הוא ספר חדש מאת האנליטיקאית היונגיאנית, המשוררת וחוקרת התרבות רות נצר. באמצעות ניתוח מיתוסים, אגדות עם, יצירות ספרותיות וסרטי קולנוע, משרטטת נצר את מסעה של הנפש הנשית – החל מימי שלטונה של "האם הגדולה", דרך השתקת הנשיות ודחיקתה על ידי כוחות פטריארכליים ועד לתהליכי שחרור האיכות הנשית בנפש ובעולם והאינדיבידואציה של נשים.

בהישען על הפרספקטיבה של התאוריה היונגיאנית, יוצרת נצר אינטגרציות מרתקות בין תהליכים חברתיים והיסטוריים, תהליכים המתרחשים בתודעה המשותפת הכלל אנושית (שיונג כינה "הלא מודע הקולקטיבי") ותהליכים אישיים שעברו ועודן עוברות נשים החיות בעולמנו. בפני הקוראת הולכת ונחשפת הרשת המחברת בין האישי לקולקטיבי, בין הממשי לסימבולי ובין ההיסטורי לעכשווי. תנועה אינטגרטיבית זו מתאפשרת גם בזכות אחת מחוזקותיו העיקריות של ספר רחב יריעה זה – עמדתה הביקורתית של נצר כלפי המהותנות שאפיינה חלקים מכתיבת יונג עצמו וחלק מממשיכי דרכו. נצר אינה מתייחסת אל ארכיטיפ הנשיות ואל המיתוסים והאגדות שנגזרו ממנו במנותק מתהליכים חברתיים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של האנושות; לתפיסתה, מיתוסים נשיים (ובכללם מיתוסים דכאניים) הושפעו מן התרבות הפטריארכלית ושירתו אותה. לאורך ההיסטוריה האנושית הופנמו הדברים אל תוך הלא מודע הקולקטיבי ואל מה שנצר מכנה התודעה הנשית או המרקם הנשי בעולם.

ובזה חשיבותו הגדולה של ספר זה עבור נשים וגברים בנות ובני תקופתנו, שבה הקול הנשי (הממשי, וכאיכות נפשית) הולך ושב מגלותו: המיתולוגיה, מעשיות העם ויצירות תרבותיות נוספות הנפרשות בין דפיו עשויות לספק הזדמנות למפגש מדריך ומפרה עם הגניאלוגיה הנשית העמוקה והקדומה שכל אחת ואחד מאיתנו נושא בתוכו והוא חלק ממנה. נצר מציעה לקוראיה הצטרפות אל אחווה נשית ששורשיה משתרגים עד לשחר התרבות האנושית.

 

רות נצר, מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה, הוצאת מודן – פסיכה, 2019.

Image result for ‫מסע הגיבורה‬‎

 

***

אישה נשואה ושירים בודדים / אפרת מישורי

 

ממליצה: ריקי כהן

 

הגוף הוא גיבור דומיננטי בספרה של אפרת מישורי, גם בשירים שבהם הוא אנטי גיבור. אבל ראשית – הנפש: במהלך אמנותי ורגשי מרשים שבה מישורי לתקופת לידת בנה הבכור, כשהייתה רק בת עשרים וארבע, וצוללת באומץ ובעומק אל הזיכרון, אל שעות הכאב והאימה ההן של אחרי הלידה. היכולת שלה להביט אל השעות, אל מכלול הרגשות האינטימיים ביותר, מרתקת ומעוררת הזדהות, ובוודאי תציע נחמה והקלה לנשים רבות. מסגור התמה הנשית האוניברסלית באמצעים הלשוניים־פואטיים יוצר אמנות המגביהה מעל הפצע האישי, הווידויי: כפייתיות לשונית שמהדהדת את זו הנפשית, מחזור פותח שהוא פרוזה שירית נוקבת ומצליפה, בעצמה ובקורא. תמונת נגטיב של אימהות ורודה ואופורית. ואי אפשר להתעלם מהגוף הזה. הגוף כפצע מדמם אחרי לידה, על הבזות שלו, גופה של אישה שפוחדת שבעלה יעזוב. בהמשך הספר הוא יעבור תמורות ויופיע בהקשרים אחרים: יפותה וישתוקק אל אהובתה, ישוחח עם גוף אחר. הוא נוכח.

אחד התהליכים המעניינים בספר הזה קשור בצורה המתפתחת של מישורי כמשוררת: מישורי ידועה כאמנית של פרפורמנס בשירה, כאוונגרדית של הפה הפיזי, כשם ספר קודם שלה. בחלקו השני של הספר יש שירים המופשטים כמעט מהצורני הרפטטיבי, המשחקי והחרוז, לטובת דיבור ישיר אינטימי, שברירי. הפרסונה הילדית שלה בולטת בו, ואפילו עדינות רגשית. בכך מרחיבה מישורי את המנעד הפואטי שלה. כל זה לא אומר שהיא מוותרת על ההומור, על ההתרסה, על מופעים של כוח נועז. כל הקשת הרגשית והרעיונית שבין "התוך נורה / כמו כדור מלוע של תותח" ל"אנשים מתהלכים בעולם / לחלקם יש נעלים ולחלקם אין" היא הספר הזה.

 

אפרת מישורי, אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2018.

Image result for ‫אישה נשואה ושירים בודדים / אפרת מישורי‬‎

 

***

שנה של מחשבות מופלאות / ג'ואן דידיון

 

ממליצה: דפנה לוי

 

בזכות הסרט התיעודי על חייה של ג'ואן דידיון זכינו בהדפסה מחודשת של הממואר המרהיב והעצוב שלה, שנה של מחשבות מופלאות. דידיון, סופרת ומסאית שהיטיבה לנתח בכתיבתה את הפצעים והצלקות שראתה בחברה האמריקנית, עושה זאת באותה בהירות והבנה מעמיקה גם כשהיא כותבת על חייה האישיים ועל הטרגדיה הכפולה שהכתה בה: מות בעלה ובתם היחידה. היא בוחנת ומצחצחת ומבריקה ומשייפת את כל מה שקשור בהתנפצות ואובדן, דאגה וחללים שנפערים, נשארת לכאורה בתחומה האישי המצומצם שבין הסלון הביתי לבית החולים, אבל מספרת סיפור אנושי מצוין, כיאה לספרות גדולה.

שמו האמיתי של הספר צריך היה להיתרגם ל"שנה של מחשבות מאגיות", כי ספרה של דידיון – שלעיתים נדמה כי היא עשויה בטון, חותרת ממשפט למשפט במוח חד כתער – בנוי כרצף שחזורים, חזרות במחשבה ובחיים, כאילו הנחמה חבויה ביכולת הזו, שהיינו רוצים להאמין שיש לנו, לשנות בכוח המחשבה את המציאות.

 

ג'ואן דידיון, שנה של מחשבות מופלאות, הוצאת מטר, 2018. מאנגלית: אירית מילר.

Image result for ‫שנה של מחשבות נפלאות‬‎

 

***

הסוף של אדי / אדואר לואי

 

ממליצה: דורית שילה

 

ספר זה, שראה אור בצרפת ב־2014, זכה לתהודה חסרת תקדים בצרפת ובעולם, גם יחסית לגילו הצעיר של הסופר – רק בן 21. משהו זעזע את הקוראות והקוראים הצרפתים מבפנים, הספר שימש מעין כלי עזר שגרם להם לשאת מבט מעבר למונומנטים המנצנצים של עיר האורות, בירתם, ולצפות בנעשה בפריפריה. יש להבין כמובן שהמילה פריפריה במרחבים של יבשת אירופה היא מושג שאינו מוכר לקוראות ולקוראים כאן, פריפריה היא מרחב עצום ובו כפרים ועיירות, אולי לא שכוחות אל, שכן תמיד תימצא בכיכר כנסייה, אבל שכוחות אדם וממשלה בוודאי, וכללי החיים שם אינם חלים על תושבות ותושבי המרכז, הזוכים לחינוך ולתשומת לב אחרים בתכלית.

אדואר לואי מעלה בספרו האוטוביוגרפי את המצוקה, הבורות, הייאוש, הקשיים, העוני והגזענות שבפריפריה הצרפתית כאן ועכשיו, כשהנושא המרכזי הוא סיפור חייו של בן דמותו המגולל את האלימות שחווה בימי ילדותו ונעוריו בשל היותו הומו. בספר הוא משתמש בשמו האמיתי – אדי בֶּלגֶל [מילולית מצרפתית: אדי פרצוף יפה], ואילו כסופר בחר בשם עט ובכך הפריד את עצמו לחלוטין מאדי של פעם. את עלילת הספר לא מובילות שנותיו של אדי המתבגר אלא האלימות המופנית כלפיו, אלימות שרירותית, אומניפוטנטית, שאין דרך לחמוק ממנה, החונקת את הגיבור וקוראיו, ומזכירה לנו שכפי שהאדם הוא יצור חומל כך הוא גם אלים, השאלה לאיזו צד הוא נופל. גם המפגש עם משפחתו הענייה המרודה הוא כמו דלי מים קפואים הנשפך על ראשך, כי על אף עולמנו שהפך ל"כפר קטן" ובו כולם מחוברים לכולן באמצעות הרשת, הרי איש אינו יודע באמת מה קורה מעבר לחיבור הוויי־פיי שעל הקיר, וגם לא רוצה לדעת. וכאן נכנסת ספרות חשובה כמו הספר הסוף של אדי, המחברת בין הפרוזה לפרוזאיות והופכת מראות קשים למילים מרפאות של תקווה.

 

אדואר לואי, הסוף של אדי, עם עובד, 2018. מצרפתית: רמה איילון

 

הסוף של אדי / אדואר לואי, עם עובד, 2018. מצרפתית: רמה איילון

 

***

תרגילים בפרידה / תמר פייקס

 

ממליצה: תמר וייס־גבאי

 

לקראת סוף הספר תרגילים בפרידה מוצאת המחברת, האמנית תמר פייקס, תצלום משפחתי נדיר: אביה, שלושת אחיה הגדולים ואמה בהיריון איתה, כולם בחוף הים. זו התמונה היחידה שלהם יחד. אחריה הכול התפרק – אביה ואחיה הבכור נהרגו בשתי מלחמות, אח נוסף מת בתאונה ואחותה ממחלה, ונותרו בחיים רק היא ואמה הקשישה. מנקודת המוצא הזו מתחיל למעשה הספר: האם מתקרבת אל סוף ימיה וזו הזדמנות ראשונה של המספרת להיפרד מאדם קרוב לה בפרידה איטית, צפויה וידועה מראש. היא מנהלת יומן פרידה ומשתפת אותנו בו, ולאורך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב מלאת הכרת טובה על השיתוף הזה, החד, המנחם, הנבון, שיש בו כנות ללא סייג וגם טון משועשע שמצליח להשתלב להפליא.

תמר פייקס קיבלה תשומת לב תקשורתית בין היתר כשביום הזיכרון לחללי צה"ל עמדה על הראש בעת הצפירה, ובכך ניכסה לעצמה מחדש את טקס השכול. הקול שהיא משמיעה בספרה חושף רבדים נוספים, מורכבים־מרים־מתוקים אף יותר, בעולמה הפנימי, ובקול זה היא מתעדת לא רק את כאב הפרידה הצפויה מאמה, אלא גם את הכמיהה לשחרור ממנה, את התקווה להקלה, את רגשות האשם על כך, ואת האופן שבו בנותיה, בן זוגה וחבריה משתלבים – או לא – בתרגילי הפרידה שלה. פרידה כזו או אחרת צפויה לכולנו, וכמות הקיפולים והסימונים שלי בעותק שברשותי מעידה ללא ספק שהספר החכם והמיוחד הזה העסיק אותי מאוד בתקופה האחרונה, וכנראה ימשיך להעסיק עוד זמן רב.

 

תמר פייקס, "תרגילים בפרידה", הוצאת אסיה, 2019.

 

» ספר החורף של המוסך: "שלוש סופרות דרומיות" – קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

» ספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים" מאת ראסל הובן

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מה את יודעת?

"'כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים.' הידיים התרוממו בהיסוס. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. 'כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?'". קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

baavoda-49-715x537

אפרת פלג, אין קצה חוט (פרט), טכניקה מעורבת, 20X40X80 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך הרומן בכתובים "מה את יודעת"

מאת מעין רוגל

 

המדבקה המלבנית הלבנה עם סמל הקהילה ושמה כתוב בטוש עבה, שחור, הציקה לה כאילו הייתה דבוקה לעורה ולא לחזית הסריג שלבשה. והסריג עצמו היה טעות, הבינה מרגע שנכנס לחלל הקהילה המחומם היטב בשעה שמונה וחצי בבוקר. ועוד יותר הרגישה איך היא בוערת בתוכו כשלתוך הלובי נאספו עוד ועוד ממשתתפי הסדנה. ארבעים בסך הכול, לא כולל מסייעים. אלו סומנו במדבקות ירוקות וכתומות. עדיין לא הצליחה להבין איזו מדבקה למי. שיבולת עמדה, זחוחה וקורנת עם מדבקה כתומה בחזית החולצה שלה וחילקה סוכריות לבאים, כאילו זו הייתה בכלל פעולה של הצופים. ככל שהתרבו האנשים והחיבוקים והשיחות הקלילות, וקולות כרסום העוגיות, וכוסות התה והקפה המהבילות שהריח שלהם יחד היה כבד ואלים, כך נסוגה עוד ועוד אל הקיר, אל הפינה, למצוא שלווה לרגע. למצוא נשימה. להפסיק לרצות לברוח משם. ואם לא הייתה מוצאת את שרון שם בשיער מסודר ואסוף, איפור מהוקצע שנראה זר לפניה וחליפת עסקית שקוויה נקיים ופשוטים, ככל הנראה הייתה נסוגה עוד ועוד עד שהייתה יוצאת החוצה, ולא הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לשוב. אבל שרון מצאה אותה, וידעה גם לא לאסוף אותה לחיבוק ברגע הזה. רק הניחה יד על כתפה ואמרה לה "הכול בסדר. לאט לאט. בואי, אפשר כבר להיכנס. תפסי לך כיסא שיהיה לך נוח." כאילו דיברה את שפת הגוף של עדי ברמת שפת אם.

היא נענתה להזמנה של שרון, שנבלעה לתוך ההמולה, והתמקמה בקצה השורה האחורית, בכיסא הפינתי, הנסתר ביותר שמצאה. לא היו מרווחים בין הכיסאות, כאילו ויתרו שם מראש על עניין הגבולות והנוחות עליהם דיברו בערב המבוא. רק כיסא אל כיסא אל כיסא. וטוב שבחרה והתיישבה כיוון שהחדר התמלא במהירות, ותיקים הונחו על כיסאות כדי לשמור מקום, ועד מהרה נותרו רק כיסאות פנימיים, כאלה שכדי להגיע אליהם יש צורך להרים ממקומה שורה שלמה. כבר דאגה שאולי תפסה את מקומם של המסייעים או המדריכים ותכף יקימו אותה והיא תצטרך לשבת באחד הפנימיים האלה, החנוקים והצפופים. אבל שרון קלטה אותה בזווית העין והנהנה לאישור, ולהרגעה, והנה, חשבה לעצמה, הנה היא, זו שזקוקה לאישורים והרגעות כמו ילדה קטנה. עד שכבר שמצאה נינוחות עם שרון היא הורסת את זה במו ידיה. בנזקקות התמידית שלה. אולי בעצם הבחירה לבוא לסדנה ששרון מעבירה הרסה כל סיכוי לחברות.

מאחוריה הבחינה במסייעים מתיישבים בשורה על כיסאות צמודים לקיר, מרוחקים מעט מבלוק הכיסאות המיועד למשתתפים. הם ישבו כולם, כמו חיילים, רגליהם מונחות על הרצפה, לא רגל על רגל, אפילו לא שיבולת שוודאי בער בה הצורך לשלב רגליים. וכולם חייכנים כיודעי סוד. ברגע אחד התחילו כולם למחוא כפיים ולקרוא בקול, סוחפים אחריהם את המשתתפים, מסמנים להם לשבת. עד מהרה המקום כולו סער בכפיים, וגם עדי מחאה את שלה, אבל לא קראה בקול.

כששרון עלתה לבמה הקטנה שמולם הפסיקו המסייעים את מחיאות הכפיים שלהם, ואחריהם המשתתפים, מרביתם עם המדבקות המלבניות בחזית החולצה, כמה מהם עם מדבקות על הירך, או על התיק, או בכלל לא. ודאי יהיה לשרון משהו לומר על זה, חשבה עדי, ושלחה יד למדבקה שלה.

"בוקר טוב!" קראה שרון, הקול שלה צלול דרך הרמקולים שסביבם. רק עכשיו הבחינה עדי במיקרופון השזור בשערה ונמתח בפס דקיק לצד פניה, עד לשפתיים. "אתם בטח עדיין מתעוררים. אנחנו מתחילים בשעה מוקדמת. אבל אל תדאגו, יש לנו שפע של קפה." הקהל צחק, המסייעים צחקו יותר. "כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים." ביקשה. הידיים התרוממו בהיסוס. ואחרי הראשונים עלו עוד כמה. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. "כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?" עכשיו עדי מיהרה להרים את ידה והייתה ראשונה עם יד מונפת, מושכת את חיוכה של שרון. אחריה, ראתה בהקלה, הורמו לא מעט ידיים. "כמה מכם היו רוצים לצאת מכאן קצת אחרת? תרימו ידיים." ביקשה, הידיים התרוממו כמעט כולם. "כמה מכם חושבים שזה לא באמת יקרה? תרימו ידיים." שוב הורמו ידיים למעלה. המסייעים היו הראשונים לצחוק, ואחריהם המשתתפים כולם, ממהרים להצטרף, לא להיות האחרונים שמבינים את הבדיחה.

"האם אתם יכולים לראות שאתם לא לבד? האם אתם יכולים לראות שאת החששות שלכם, אפילו אלה הכמוסים, אתם חולקים עם רוב מי שנמצא בחדר? תרימו ידיים אם אתם מסכימים." ידיים התרוממו מיד. הצחוק גווע. "זו סדנת הבחירה שלנו. זו הסדנה שעומדת במרכז של הקהילה, זה שער הכניסה לקהילה הלומדת. וכשמה כן היא. אנחנו הולכים לדבר בשלושת הימים הקרובים על הבחירות בחיים שלכם. על המקום וההשפעה והעוצמה של הבחירה. אנחנו הולכים להעיר אצלכם את התובנה שהבחירה שלכם נוכחת גם במקומות שבהם אתם בטוחים שאין לכם בחירה או השפעה כלל. הבחירה הזו כאן מהרגע הזה. בכל רגע נתון, ללא יוצא מהכלל, יש לכם את אפשרות הבחירה לקום וללכת. אם לא טוב לכם, אם לא עובד לכם, אם משעמם לכם. אם זה יותר מדי בשבילכם – אתם יכולים לקום וללכת, ואתם יודעים, כפי שהסבירו לכם בהרשמה – כל מי שיבחר לקום וללכת בכל רגע, עד השעה האחרונה של הסדנה, יקבל בחזרה את כל כספו. הבחירה היא שלכם והיא שלמה. אני מזמינה אתכם לחוות כל רגע כאן מתוך בחירה. מתוך הידיעה שהשליטה היא בידיכם." מחיאות הכפיים של המסייעים, מסודרים ופועלים כמקהלה יוונית לשרון, סימנו את סוף המשפט שלה. השקט סימן את סוף ההפוגה.

תחילה הציגה שרון את עצמה ואחר את הצוות. כל אחד מהם לקח לידו את המיקרופון, אמר את שמו, תפקידו, כמה שנים הוא בקהילה. שרון ומדריך נוסף ציינו שהם חלק מגרעין הקהילה, אבל לא הוסיפו. וכשתם החלק הזה, התחילה הסדנה.

להפסקת הצהריים הגיעה רעבה ומותשת. בזווית העין ראתה את שרון נבלעת לאחד החדרים עם מיקי דותן, וחשדה שאם לא הייתה מכירה אותו ויודעת במה מדובר, לא הייתה מבחינה בו. הוא נראה לה מאלו שיודעים להיטמע היטב. היא הייתה שמחה לשבת בפינה שקטה, לאסוף את עצמה מעט, או אולי לדבר עם שרון, אבל הם התקבצו כבר מהתרגיל הראשון של אותו יום בקבוצות של חמישה, ולכל קבוצה הוצמד מסייע, כך שבשעות האחרונות בילתה ברצף של שיחות ותרגילים עם חמישה אנשים שנראה שהיו נחושים לשמור על הדינמיקה ביניהם גם בארוחת הצהריים. הבחורה עם הפנים הקשות, זו המתמחה בשיווק לעסקים קטנים ומעוניינת לפתח את עצמה לעסק גדול יותר, עם בעל ושני ילדים ונישואים תקועים ויחסים מורכבים עם חצי אח, חייכה אליה ונופפה לה מהצד השני של אולם הכניסה, שעכשיו היה חדר האוכל שלהם, וסימנה לה לבוא. לעדי לא נותרה בררה אלא לשבת לידה. לאורך הקיר סודרו עמדות קייטרינג עם אוכל שהריח דווקא טוב. שתייה קלה פוזרה על גבי השולחנות. עדי ספרה תשעה שולחנות. אחד לכל קבוצה ואחד לצוות.

היא מעולם לא הייתה מאלו שאוכלים בסתר, אבל הרגישה כל כך חשופה שם בשולחן שרק רצתה לסיים את הארוחה ולמהר חזרה לכיסא שלה בקצה השורה. בכל הדינמיקה הבלתי נסבלת של הבוקר לפחות לא נאלצה לוותר על המקום שלה. במהלך הבוקר כולו הציגו את עצמם בפני הקבוצה שלהם. שלוש פעמים הציגו את עצמם. בפעם הראשונה – שמם, מקצועם, משפט שירצו לומר על עצמם. "עדי," אמרה בקול שקט ובמהירות, "בעלת תואר שני במשפטים, חדשה כאן ביישוב." בפעם השנייה דרך מבטם של יתר חברי הקבוצה – שמם, מקצועם ומה הם חושבים שיתר חברי הקבוצה היו אומרים עליהם, על איך שהם נראים, ההתנהגות שלהם, רושם ראשוני. "עדינה," עדי אמרה, סמוקה כולה, "מסודרת, ביישנית." ואז, בסבב שהעלה בה בחילה וחזר על עצמו שוב ושוב מבלי שידעו לשער מתי כל זה ייפסק, תיאר כל אחד מהם את כל אחד מחברי הקבוצה. שם, מקצוע, מה הרושם הראשוני שלו עליו. תחילה היו רכים זה אל זה, ניסו להחמיא, אבל בסבב השלישי או הרביעי, כשאזלו להן המחמאות לאנשים זרים לחלוטין, צפו האמיתות. "לחוצה", כונתה עדי. "מתנשאת", "קרה", "מרוחקת". "עכברית". דמעות עלו בעיניה, כפי שעלו כמעט בעיניו של כל אחד מהם. ואז שוב הציגו את עצמם. שמם, עיסוקם, מה שהם לא רוצים לומר, מה שמפחיד אותם לספר. ובזה אחר זה, בעיניים נוצצות מדמעות, סיפרו, זו על המשפחה הקרועה שלה, וזה על הכישלון של העסק, וזו על הילד שאובחן על הקשת האוטיסטית. ולבסוף עדי, שלא הצליחה לחשוב על דרמה גדולה, על איזושהי אמת גדולה וסוחטת דמעות, אמרה "אני עדי, אין לי מושג מה העיסוק שלי. אני חושבת שבזבזתי שבע שנים בלימודים שאין להם ערך. אני לא מוצאת את עצמי, בכל מקום שאני הולכת אליו. החברה הכי טובה שלי נסעה לפני שלוש שנים לניו יורק ואנחנו מדברות שלוש פעמים בשנה. אני החדשה בכל מקום, מאז שאני זוכרת את עצמי." היא האמינה, אחרי הסיפורים המרגשים של היתר, שהמסייע שלהם יבקש ממנה לדבר שוב, להגיע לאמת. היא הרימה את עיניה, שנעצה בנעליה כל זמן שדיברה, ופגשה בחיוכים שלהם. בזה אחר זה חיבקו אותה, כפי שחיבקו את כל אחד מהדוברים. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הכירה אותם הרבה יותר מכפי שרצתה, והם הכירו אותה הרבה יותר מכפי שהתכוונה שיכירו, והיא התחילה להרגיש את היבלות נובטות בקרסוליה.

היא התכוונה רק לנקר באוכל, אבל הייתה רעבה יותר מכפי שחשבה שתהיה. למעשה, עד ארוחת הצהריים לא זכו להפסקות. וגם כשיצאה פעם אחת לשירותים, מצאה את עצמה ממהרת לחזור, באיזו תחושת דחיפות עמוקה. כך יצא שאכלה, וגם קמה לקחת לה תוספת, וגם נשאבה לתוך הפטפוט הנרגש בשולחן, אל האינטימיות המהירה שנוצרה. כשהגבר עם העסק הכושל ניצל היעדרות קצרה של המסייע שלהם ואמר משהו על רז, על מה ששמע עליו, כמעט שהתפתתה לספר על ההיכרות ביניהם, וכמה היא מעורבת בחקירה, ומה היא יודעת, כמו ילדה נלהבת ומשוויצה בכיתה. למזלה תפסה את עצמה בזמן ושתקה את הפה שלה. סבתא אדה ודאי הייתה גאה.

לפני ארוחת הצהריים, בשעה האחרונה של סשן הבוקר, הציגה בפניהם שרון את תפיסת הגבולות, את הדרך שבה גבולות מגדירים כל דבר. "בשלושת הימים הבאים תחקרו את הגבולות שלכם ותבחרו בהם מחדש, כפי שהם או בצורה חדשה."

הנה הגבול הראשון, חשבה עדי. הנה הגבול הראשון שהיא מציבה, חבל הקטיפה הראשון שלה. מה שבינה ובין רז יישאר פרטי.

הם שבו מארוחת הצהריים מלאים ולאים. כשהתיישבה הבינה שלא היה לה פנאי להתקשר לעומר, לשמוע מה קורה עם מיקי, וקיוותה שבקרוב תגיע הפסקה נוספת. אלא אם משהו מסעיר מאוד יקרה, הניחה שיהיו לא מעט הירדמויות בחלק הבא. היא ראתה את העיניים הכבדות, את ההשתרעות על הכיסאות ברחבי האולם.

"איש אחד נכנס לבית זונות," שרון התחילה לדבר ומשהו בפשטות שבה אמרה בית זונות, משהו בחוסר ההקשר, השתיק את כולם מיד. בפינת החדר מישהי, בת שבעים אולי, כחכחה בגרונה בחוסר נוחות. "זה בית זונות מאוד חדש, מאוד מפואר, והוא נכנס ללובי ופוגש שם מזכירה מאוד אדיבה, נראית מאוד טוב, מאוד אלגנטית. והיא אומרת לו, ברוך הבא, אני שמחה שהגעת, אנחנו מאוד שמחים להציע לך את השירותים שלנו. האם תרצה אישה מלאה או רזה? הוא חושב לרגע ומחליט על אישה מלאה, והמזכירה האדיבה מסמנת לו לגשת לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ויושבת שם מזכירה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא שוב מודה לו שהוא הגיע ואומרת כמה הם שמחים ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה בלונדינית או ברונטית. הוא בוחר ברונטית והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין של החדר. שוב הוא נכנס, עולה חצי קומה, הולך קצת במסדרון ומגיע ללובי, ויש שם מזכירה נורא אדיבה שמברכת אותו ושואלת אותו אם הוא ירצה סקס רגיל או משהו יותר נועז, והוא מחליט על משהו יותר נועז. היא מכוונת אותו לדלת והוא נכנס ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ומזכירה נורא אדיבה מודה לו ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה מקומית או זרה. הוא אומר שזרה, והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ומוצא את עצמו במעלית. הדלת נפתחת והופ הוא מוצא את עצמו ברחוב שוב. אז הוא נכנס עוד פעם לבית הזונות המאוד מפואר וחדש, וניגש למזכירה הראשונה, ואומר לה, אני לא מבין, שאלתם אותי כל פעם מה אני רוצה ועניתי וזה המשיך ככה ואז מצאתי את עצמי ברחוב שוב. מה הקטע? אז היא אומרת לו, תשמע, אנחנו מאוד חדשים, עוד אין לנו נערות ליווי, אבל נו, היא אומרת לו בגאווה, איך השירות?" הראשונים לצחוק היו המסייעים, כמובן, אבל הצחוק שהגיע בעקבותיהם היה אמיתי, רם ומתגלגל. מלבד המבוגרת המכחכחת שנראתה מעט פגועה מהבדיחה. שרון חייכה ושאלה מי ירצה לספר בדיחה משלו. מסייעת צעירה הייתה הראשונה שלקחה את המיקרופון וסיפרה בדיחת פילים לא רעה בכלל. אחריה נדד המיקרופון בחדר, ולמשך חצי השעה הבאה לא הפסיקו הבדיחות, ולא הפסיק הצחוק, עד שפניה של עדי כאבו וכך גם בטנה. כשסיימו את סבב הבדיחות היו כולם ערים מאוד, מוכנים מאוד, ושרון, מבלי לסכם או להסביר דבר, פשוט גלשה הלאה בביטחון ובמיומנות שעוררו בעדי גל מהיר ועוצמתי של קנאה.

הסשן האחרון של היום, השעתיים האחרונות, הוקדשו למשחק "המלך אמר". מרגע שהוכרז ידעה עדי שצפוי לה סבל מתמשך. מאז ומעולם תיעבה משחקי חברה וימי הולדת, ובמיוחד השתדלה להימנע מכל מצב שבו תחת כסות של משחק חברה מסתתר משחק שליטה. "המלך אמר לעמוד על הכיסא," אמרה שרון, "המלך אמר לנהום כמו כלבים. לצייץ כמו ציפור," אמרה וצחקה עם המדריכים כשכמה משתתפים התבלבלו וצייצו מקצה האולם. עם אלו עוד התמודדה עדי היטב. אחרי השיקופים האינסופיים וההצגה העצמית החוזרת ונשנית, נהמות של חיות היו לא יותר ממבוכה קלה. "המלך אמר לתת לעצמכם סטירה," אמרה, ועדי הרגישה את השעשוע מתחלף במשהו אחר, המשחק נעשה רציני. היא הסתפקה בסימון קל, לא מכה, וכמוה מרבית המשתתפים. "המלך אמר חזק יותר," אמרה שרון, ורק כשהסתפקה מעוצמת צליל החבטות שמילא את החלל הדחוס, העבירה את מטה המלך לאחד מהמדריכים. וממנו הלאה, ממדריך למדריך וממסייע למסייע, ומשם למשתתפים. שעתיים שלמות. היא חששה מפקודות שלא תוכל להיענות להן, היא חששה שתידרש להתפשט, היא דאגה שתידרש לפגוע במישהו אחר. אבל למרות הרצון להסלים, למרות הפלרטוט עם הקצוות, עוד היו נחושים לשמור זה על זה. כך שבעיקר זחלו, וקפצו, והשמיעו קולות, ושרו בזיופים. ורק שיבולת עמדה מול כולם, עם המיקרופון ביד וציוותה "המלך אמר – תבכו."

 

מעין רוגל היא סופרת ועוסקת ב"פיצוח סיפורים". סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ביניהם מאזניים, עיתון 77, הליקון, גרנטה והמוסך. ראו אור ספריה "היינו יכולות לנסוע" (2011), "יער" (2016), "גם קופים נופלים מעצים" (2018). ספרה הרביעי, "מה את יודעת", צפוי לראות אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בעריכת נעה מנהיים.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיחה | על ספרות, פוליטיקה ובתי קברות עם רון ברקאי

"בספרי החדש לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר. החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה."

siha-49-715x537

מג'די חלבי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 100X80 ס"מ, 2016

.

השיבה לקריית ענבים / שיחה עם פרופ' רון ברקאי, שספרו על "קברים ותענוגות אחרים" ראה אור לאחרונה

.

מקום: בר יין בצפון הישן של תל אביב
על השולחן: שתי כוסות יין ספרדי, מכשיר הקלטה
שעה: בין ערביים
משוחחים: רון ברקאי, דורית שילה

דורית: ברכות, רון, על ספרך החדש – קובץ סיפורים שבו כל המספרים הם מתים, חוץ מהמספר האחרון. הם כולם נקברים בבית קברות שנקרא "חזון העצמות", ואילו המספר האחרון, החי, הוא מנהל בית הקברות. אלה מתים ספציפיים? מתים שאתה מכיר?

רון: לא. לא הכרתי אף אחד מהם, הם מתים מדומיינים לגמרי, אם כי, כמו תמיד, כמה מבין חברי ובני משפחתי שימשו לי השראה. היום העירה לי חברה דבר מעניין מאוד: אחד מספריי האחרונים, האשה שאהבה סיפורים, עלילתו מתרחשת בין העיר סלמנקה שבספרד שמתוארת די בפרוטרוט, לבין מקום ספציפי מאוד בישראל, בית חולים לחולי נפש. והנה, מרכזו של הספר החדש הוא גם מקום ספציפי בישראל – בית קברות. זה כמובן לא מקרי. בחירת מקום ההתרחשות היא משמעותית.

דורית: אני יכולה להסיק מהבחירה של מקומות כאלה כמקום התרחשות לספריך שלדעתך לסופרים יש תפקיד פוליטי וחברתי?

רון: לכל אדם יש רשות, ובמידה מסוימת גם חובה, לומר את דבריו על החברה שהוא חלק ממנה. הדבר נכון כפל כפליים לגבי לסופרים, שהרי עיקר מעשהו של היוצר הוא להתייחס אל המציאות – גם אם הוא כותב על העבר – בעיניים בוחנות, מבקרות ולעיתים קרובות מוכיחות. כך שלדעתי ברור שלסופר, ובכלל ליוצר, יש מה לומר מבחינה חברתית. עם זאת, ברור שבישראל של היום, ובמקומות רבים אחרים, לסופרים וליוצרים יש יכולת השפעה פוליטית מוגבלת מאוד. בנוגע לספרי, נהוג לומר ש״הכול פוליטי״, גם סיפור שלא מתיימר להיות פוליטי. יש קורטוב של אמת באמירה הזאת. "המתים שלי״, אלה שמספרים על הלוויות שלהם, על צערם, שמחותיהם, על חייהם ומותם, באים מכל שכבות העם, יש בהם צעירים, בוגרים, ישישים, כך שאין ספק שלסיפורם במהלך טקס הקבורה יש משמעות חברתית.

דורית: ומדוע דווקא בית קברות?

רון: מאחר שאני היסטוריון, אני מציב לעצמי אתגר דרך קבע: בוא נראה עד לאן הדמיון יכול להגיע. כך כשאני כותב פרוזה, כמובן. לא כהיסטוריון. אם כי האמונה העמוקה שלי היא שההיסטוריון גם הוא צריך להיות בעל דמיון, והדמיון הוא כלי בעבודה של ההיסטוריון, בשחזור העבר. אמנם התיעוד חשוב מאוד והוא הבסיס לכול, אבל אפילו אם עומד לרשות ההיסטוריון תיעוד עשיר, הוא צריך להפעיל דמיון בתוך קונטקסט היסטורי.

דורית: אני מבינה. אבל למה ההיסטוריון הזה בודק את גבולות הדמיון שלו בבית קברות?

רון: רגע של גילוי אישי – לפני הרבה שנים אחותי הייתה במצב קריטי, שקעה בקוֹמה, ואנחנו כל הזמן דיברנו אליה. היא נפטרה אחרי שבוע בגיל מאוד צעיר, חמישים, היא הייתה צעירה ממני. כל הזמן שאלתי את עצמי אם היא שומעת אותנו או לא, אם היא מבינה את מה שאנחנו אומרים לה. שאלנו את הרופאים אבל גם להם לא הייתה תשובה ברורה. דבר דומה קרה לי עם אבי. לא ראיתי אותו שנים ארוכות מאז גירש אותי מהבית בשל דעותיי הפוליטיות. לא היה לנו כל קשר. ואז יום אחד אמי התקשרה אלי לפריז ואמרה לי שהוא שכיב מרע. עליתי על המטוס הראשון והגעתי לאיכילוב. גם הוא היה כבר בקומה… לקחתי את המצב הזה לרומן הראשון שלי, כמו סרט מצרי. שם, בפרקים האחרונים, הדמות המרכזית נמצאת בקומה, אבל היא בהחלט ערה לנעשה סביבה והיא מתדיינת בינה לבין עצמה ועם הסובבים אותה, כמובן מבלי להוציא מילה מפיה… בספר החדש, על קברים ותענוגות אחרים, לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר, אמרתי, אם אני יכול לגרום לאדם בקומה לדבר אז למה לא אדם שמת. בעקבות הספר של אהרון מגד, החי על המת, החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה.

דורית: והמת תמיד יאמר דבר אמת?

רון: כן, המת אצלי אומר אמת. את האמת שלו, כמובן.

דורית: יש "מת" בתוך המילה "אמת".

רון: נכון. אבל שימי לב שהמתים שלי, בספר הזה, מפסיקים לדבר ברגע שהאדמה מכסה אותם. במשך ההלוויה עצמה הם מאוד אקטיביים, הם מספרים, משחזרים את העבר, מתווכחים, מתעצבנים על חלק מהאנשים שמלווים אותם, הם שמחים על בואם של האחרים. במילים אחרות, זו שעת האמת האחרונה בהחלט. לאחר מכן אין כלום. ואכן, הם אומרים דברים שלא נאמרים בפרהסיה ולא מביעים בקול רם.

.

רון ברקאי. שעת האמת האחרונה בהחלט
רון ברקאי. שעת האמת האחרונה בהחלט

.

הסופרים ו״האפודים הצהובים״

דורית: ואם נצא מגבולות ישראל, באיזה מרחב ספרותי בעולם אתה מוצא ביקורת חברתית ואולי אפילו השפעה פוליטית?

רון: נראה לי שלחלק משמעותי מהסופרים הצרפתים בעשרות השנים האחרונות יש בבירור תרומה גדולה, קודם כול ביצירת ספרות משובחת, אבל גם במעורבות באקטואליה, באופן ישיר או עקיף. בניגוד לדעת מקוננים, הגורסים שבימינו אין ספרות צרפתית ראויה לשמה, אני חושב שלספרות הפרנקופונית יש רלוונטיות וחיוּת בלתי רגילה, ואני מזהה בה זרמים שמניעים גם תהליכים פוליטיים־חברתיים, או לפחות משתתפים בהם באופן מאוד פעיל. אני חושב שהיא יותר מעורבת באקטואליה החברתית מהספרות העברית או הספרדית. אמנם גם בספרות הספרדית יש מגמות של התחברות אל האקטואלי, בעיקר אל העבר של מלחמת האזרחים והדיקטטורה הפרנקיסטית, אבל לא כמו בזו הצרפתית. בצרפת יש מסורת כזאת, והיא עמוקה ומושרשת. לא רק אצל סופרים שזה בפירוש אחד מקווי האופי הבולטים ביצירתם, כמו גי דה מופאסאן, ז׳ול ואלז, אמיל זולא, אוקטב מירבו ורבים אחרים, אלא גם אצל סופר ענק, מעין דמיורגוס, בונה עולמות כמו אונורה דה בלזק, שהיה לדעתי מבקר חריף של החברה הצרפתית על כל שכבותיה ומוסדותיה.

דורית: הספרות הדרום־אמריקאית אקטואלית מאוד.

רון: אין ספק, אבל הנסיבות שונות לגמרי ונדמה לי שהיא פחות מניעה תהליכים. בצרפת היא אקטואלית במובן הזה שיש לה, בניגוד למה שחושבים, השפעה ממשית. היא מניעה כוחות חברתיים אולי אפילו לא מרצונם או באופן מודע. קיים מעין שילוב ידיים של יוצרים וכוחות עממיים בזמן אמת. הנה, כבר חודשים ארוכים מזעזעת את צרפת התקוממות ״האפודים הצהובים״, ויש לזה הדים חזקים ברחבי העולם. אחד ההיבטים החשובים של תנועת המחאה הזאת היא זעקת הפריפריה המתרוששת והגוועת נגד המרכז שממיט עליה כליה בגלל המדיניות הכלכלית־חברתית. אני חושב שיש קשר הדוק ביניהם לבין שורה של סופרים צרפתים בני זמננו, עכשוויים ממש, שממלאים תפקיד חשוב גם במדיה התרבותית, בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. גם אם פשוטי העם לא קראו את כל יצירותיהם, הסופרים סייעו ליצור את האווירה האינטלקטואלית שתומכת ב״אפודים הצהובים״, כך שבציבוריות ובאמצעי התקשורת נשמע לא רק קולם של שופרי המשטר. זה נכון שתמיד הייתה נוכחות של סופרים מהפריפריה בספרות הצרפתית. אבל הזרם הזה שם במרכז לא רק את הפריפריה הגאוגרפית, אלא גם, ואולי בעיקר, את הפריפריה החברתית, את פשוטי העם שמתקיימים בקושי רב.

דורית: מי למשל?

רון: אחת המייסדות של המגמה הזאת, אולי אפילו בלי שתרצה לשחק תפקיד כזה, הייתה אנני ארנו. היא גדלה בנורמנדי, בחור שכוח אל, להוריה הייתה חנות מכולת קטנה וצמוד לה בית קפה, והיא התחילה את דרכה הספרותית בתיאור אוטוביוגרפי של חייה. בעיניי היא קוסמת של ממש. האופן שבו היא מחברת תמונות מילדותה עם אירועים פוליטיים לאורך השנים הוא פנטסטי. היא שוזרת את זיכרון העבר עם ההווה.

[לעברית תורגמו שני ספרים של אנני ארנו וראו אור בהוצאת רסלינג: האירוע (2008), בתרגום נורה בונה, ולא קמתי מהלילה שלי (2016) בתרגום מיכל בן־נפתלי. ד"ש]

דורית: אתה יודע, זה מזכיר לי שכששוחחנו בטלפון הזכרנו את הספר הסוף של אדי של אדואר לואי, שגם הוא, כמו ארנו, מספר את ילדותו ובגרותו בעיירת פריפריה מוכת גורל [תרגמה רמה איילון, עם עובד, 2018]. הוא, כמו ארנו, מתייחס בהרחבה למצב הנשים.

רון: נכון, זה ספר רב עוצמה, ומיד אחריו צריך לקרוא את ספרו השני, מי הרג את אבי?, שבו הוא מפנה במפורש אצבע מאשימה לשליטיה של צרפת, ממיטראן ועד מקרון, שהביאו לחורבן הפריפריה בצרפת והמיטו אסון על תושביה. ההזדהות של אדואר לואי, הומוסקסואל מוצהר, עם הפמיניזם, היא כמובן לא מקרית. אצל ארנו הפמיניזם עולה מכל דף, החל בסיפור על ההפלה שעשתה בתקופה שהדבר היה אסור, במחתרת ותוך סיכון חיים, ועד הספר האחרון שלה, שמספר על האונס שעברה במחנה הצופים כשהייתה בת שבע־עשרה, ומקפיא את הדם בעורקים. מעניין להזכיר בהקשר הזה שתנועת ההתקוממות החברתית שהחלה בספרד ב־15 במאי 2011, והתנועות הפוליטיות שקמו בעקבותיה וזכו להישגים מרשימים חרתו על דגלן את האמרה: ״המהפיכה תהיה פמיניסטית, או שלא תהיה…״

אני רוצה גם להתעכב על הספר השיבה לריימס של דידייה אריבון [הספר עומד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד בתרגומה של מיכל בן־נפתלי. ד"ש]. אגב, אדוארד לואי כתב את ההקדמה למהדורה האחרונה של השיבה לריימס. הוא מספר שם שהוא קיבל את האומץ לכתוב אחרי שקרא את הספר הזה. הדבר הבולט בספרים של שניהם הוא השילוב בין הזיכרון האישי והקולקטיבי, ואת המעשה הספרותי הזה הם לקחו, לדעתי, מאנני ארנו. זה לא מקרי שהיא חוזרת ומככבת אצלם גם בציטוטים וגם במילים חמות שהם כותבים עליה ועל העולם שהיא פתחה בפניהם. אריבון מעלה בהשיבה לריימס שאלות נוספות, בין השאר, סוגיה מורכבת, שאני אישית מזדהה איתה, אף שבשונה משני הסופרים האלה מעולם לא חשתי בושה במוצא החברתי שלי ולא ניסיתי להסתיר אותו. הוא מדגיש שלא היה לו קושי רב לעסוק בנטייה המינית ובהשלכותיה החברתיות, ולעומת זאת הוא לא היה מסוגל לגלות לחברים שלו שמוצאו ממשפחת עובדים ענייה, ובוודאי לא לכתוב על כך. למעשה הוא מחק את המשפחה שלו. הוא מסביר שהמוצא החברתי, העני, הפרולטרי של המשפחה היה מכשול גדול יותר מההומוסקסואליות שלו. העוצמה הזאת של הצורך במחיקה ושורשיה הנפשיים לא תמיד הובנה כאן.

אפשר לומר שיש הזנה הדדית בין התקוממות ״האפודים הצהובים״ ובין הספרות שעומדת מאחוריה ותומכת בה. כך למשל השיבה לריימס זוכה לעדנה. הוא יצא במהדורה חדשה, ולמרות הקושי הרב במבנה שלו הוא הומחז, הוצג בברלין וברחבי צרפת וזכה להצלחה רבה. מרבים לדבר עליו ואני לא היחיד שקושר אותו לתופעת ״האפודים הצהובים״.

.

מימין: אנני ארנו. קוסמת של ממש; במרכז: דידייה אריבון. כוח חברתי מניע; משמאל: אדואר לואי. למחוק את העבר המעמדי
מימין לשמאל: אנני ארנו. קוסמת של ממש; דידייה אריבון. כוח חברתי מניע; אדואר לואי. למחוק את העבר המעמדי.

.

"רפובליקת כאילו"

רון: אני רוצה לתת דוגמה אחרת, מרתקת גם היא, לסופר מעורב פוליטית, אדם שבא דווקא ממשפחה משכילה ואמידה למדי, שבמקצועו הוא רופא שיניים: הסופר המצרי עלאא אלאסוואני. בישראל מכירים אותו בזכות ספרו המופתי בית יעקוביאן (הוצאת טובי; מערבית: ברוריה הורביץ), שזכה להצלחה בכל העולם ותורגם לשפות רבות. לאחרונה הוא כתב ספר חדש שנקרא "רפובליקת כאילו" (בערבית: גומהוריית כאן). הספר ראה אור בלבנון ונאסר במצרים וברוב מדינות ערב. צריך לדעת שעלאא אלאסוואני היה פעיל בהכנה, בפרופגנדה ובארגון המהפכה בכיכר תחריר בקהיר בשנת 2011. התוצאה הנוראה של המהפכה הזאת היא בעצם הנושא המרכזי של רפובליקת כאילו. עכשיו הוא נרדף עד חורמה עד ידי משטרו של א־סיסי בגלל היצירה הזאת. פעמיים שמעתי אותו מדבר בצרפת, ובשתיהן הוא טען בלהט שהוא נותר אדם אופטימי. אבל אני חייב לומר שלעיתים רחוקות בחיי קראתי ספר כל כך פסימי.

דורית: בגלל תוצאות המהפכה?

רון: כן. בספר הוא מצביע על השבר הכללי מבחינת המהפכנים ושוחרי השינוי הדמוקרטי: העם במצרים שלא מעוניין לשמוע את האמת; אמצעי התקשורת שנמצאים בשליטת הדתיים הפנאטיים או המשטר הצבאי עסוקים בשטיפת מוח, והעם מתמכר לתעמולה ולשקרים. למען האמת זה דומה מאוד למה שקורה כאן בישראל. יש בספר כמה קטעים נפלאים, שנקשרתי אליהם באופן אישי. למשל אחת הדמויות היא מנהל במפעל הכימי שהגיבור הראשי עובד בו. המנהל היה אסיר פוליטי וישב בכלא לצד אביו של אותו גיבור. שניהם היו קומוניסטים, ושניהם עונו בבתי הכלא של מובראק. אביו של הגיבור מת בעינויים, ולעומתו, הבוס שלו, המנהל במפעל הכימי, הפך את עורו לחלוטין ונהיה משת"פ של המשטר. בספר הבן שואל אותו למה, והוא עונה לו: אומר לך למה, כי אחרי שאנחנו יצאנו מהכלא, הראשונים שירקו עלינו, הראשונים שהיכו אותנו ברחוב, הראשונים שהתנכלו לנו, היו אלה שעבורם חשבנו שאנחנו נלחמים. אני מכיר את התופעה באופן אישי, כשהייתי נער עובד בן שש־עשרה–שבע־עשרה, הלכנו כמה נערים מברית הנוער הקומוניסטי למוסך "דן" שהיה אז ברחוב ארלוזורוב, ניגשנו אל חבורה של נערים שעבדו במקום והצענו להם להתארגן כדי שיקימו ועד וייאבקו על זכויותיהם. הראנו להם שהשירותים שלהם מלוכלכים נורא, שמגיע להם יום חופש בשבוע כדי ללמוד. התשובה שלהם הייתה מכות. הם היכו אותנו מכות נמרצות. זה קרה לי בחיי לא פעם ולא פעמיים.

דורית: שמתנכרים לך אלה שאתה נלחם בשבילם?

רון: נכון מאוד. הם ראשוני המתנכרים והמתנכלים. למדתי באוניברסיטה היסטוריה של המזרח התיכון ועשיתי סמינר בהיסטוריה של מצרים המודרנית. אני עוקב בקביעות אחר מה שמתרחש באזור שלנו. אבל הספר הזה פקח את עיניי, זה כוחה הגדול של הספרות. הוא היה כמו סטירת לחי מצלצלת, לקרוא איך מתנהלת החברה המצרית. אקדמית, מובן שידעתי והבנתי את התהליכים שמצרים עוברת, אבל חווייתית לא. ומהבחינה הזאת הספר הזה עשה מעשה פוליטי חשוב, הוא מכניס את הקורא אל העולם הלשוני והתודעתי של החברה המצרית היום. כך למשל, אפילו הגיבורים החילוניים, המרקסיסטים, בספר – כל מילה שלישית שלהם היא ברכה דתית, הנאמרת בשמו של אללה או בשמו של מוחמד. את מבינה? הם לכודים לגמרי בלשון האויבים. הם מדברים בלשון האויבים שלהם ולא מסוגלים להשתחרר ממנה. מהספר עולה ייאוש גדול מאוד, בייחוד של הגיבורה, שהיא הדמות הכי חזקה בספר, וזה לא מקרה שהנשים ממלאות בו תפקיד חשוב כל כך.

דורית: הרי במהפכה במצרים היה תפקיד גדול לנשים.

רון: כן, בוודאי. והן גם עברו את ההשפלות הכי נוראיות. הופעלה נגדן אלימות מינית ופיזית שאי אפשר לתאר. במיוחד על ידי שוטרים שהפשיטו אותן ובדקו, לכאורה, אם הן בתולות. דברים נוראיים קרו במהפכת תחריר, ואותה גיבורה בספר של אלאסוואני כותבת לחבר שלה ואומרת לו שהיא ברחה ללונדון ומבקשת ממנו להצטרף אליה כי שום דבר טוב לא יֵצא במצרים, אין סיכוי, אין תקווה. אבל כאן גם הניגוד ללואי ואריבון הצרפתים. הם אופטימיים יחסית לאלאסוואני.

.

רפובליקת כאילו
רפובליקת כאילו

.

את אמרת, ואני דומע

דורית: בוא נחזור לספרך, אז בעצם ישבת בסלמנקה וכתבת סיפורים ישראליים מקומיים מאוד.

רון: בהחלט, את חלקם כתבתי בסלמנקה ואת האחרים בתל אביב. אני חי בין שתי הערים. תלוי בין שני עולמות.

דורית: באיזה מובן? זה מעניין אותי מאוד.

רון: אענה לך בסיפור אישי: היות שאני נשוי לספרדייה, יש לי זכות לקבל אזרחות ספרדית. ואמנם, לאחר הליך שנמשך שלוש שנים, קיבלתי את האזרחות. לאישור הרשמי נלווה מכתב שבו נאמר שאני צריך להישבע בפני שופט או נוטריון על כך שאני מוותר על האזרחות הישראלית. איש משרד הפנים הספרדי, שהיה נחמד ומאיר פנים בצורה בלתי רגילה, הסביר לי שזה עניין של פרוצדורה, שהספרדים לא יבדקו כלל אם אני מבטל את האזרחות הישראלית וגם הם אינם מתכוונים ליידע את שלטונות ישראל שקיבלתי אזרחות ספרדית. כל זה לא עזר. ויתרתי על האזרחות הספרדית.

דורית: אני מכירה כאלה שהיו מוותרים על האזרחות הישראלית בלי להניד עפעף.

רון: אני לא. אני לא מסוגל לעשות את זה. לא הייתי מסוגל לבצע את האקט הזה של שבועה שבו אני מתנכר לאזרחות הישראלית.

דורית: למה?

רון: אין לי תשובה הגיונית.

דורית: זה רגשי.

רון: כנראה זה רגשי, והרגשתי שזה קשור למי ולמה שאני. אני מאוד קשור לשפה העברית ולהיסטוריה הפרטית שלי פה, בארץ הזאת. תראי, רוב חיי חייתי פה בישראל, למרות ששהיתי פרקי זמן משמעותיים גם במקומות אחרים. עסקתי הרבה מאוד בעברית של ימי הביניים, גם התגלגלתי לארמית, למחוזות הרבים סביב השפה הזאת. אני באמת רואה את העברית על כל רבדיה העתיקים והמודרניים. זה מעין מכלול של דברים שעשו את מי שאני. בזמנו, בבית ספר העממי בקריית שלום, למדנו ספרות, אחר כך הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי מכונאות מטוסים, אבל בתקופה המכרעת ההיא של הבחרוּת, את הדחיפה הגדולה לזרועות ההשכלה נתנה לי המפלגה הקומוניסטית.

דורית: באמת? למה? כי היה צריך לקרוא את הקפיטל וכתבים אחרים?

רון: לא רק את מרקס. קראנו ספרות יפה, עברית, רוסית, אירופית, אמריקאית, ספרדית. קראנו פילוסופיה וכתבים פוליטיים. אחרי יום העבודה היינו עורכים סמינרים ופגישות, קוראים ומתווכחים. וכשהגיע תורי להיות מדריך נהגתי להקריא לחניכים שלי סיפורים, זה היה אינסופי. כלומר בתנועת הנוער ובמפלגה הייתה מסורת של השכלה. שם גם למדתי לכתוב, לבנות טיעון, לנמק. לכן, עם כל הביקורת, למרות האכזבה המרה והקשה, אין מילים לתאר את מה שהמפלגה הקומוניסטית נתנה לי, אהיה חייב לה כל חיי. צריך גם לומר שבאותה התקופה זאת הייתה מפלגה שהייתה מחוברת לבני אדם באופן מלא, אל העובדים, אל הערבים ואל היהודים כאחד. לכל אלה הייתה השפעה מכרעת על חיי, ולא רק מבחינת השקפת העולם.

דורית: אתה יודע, האופן שבו אתה מבטא את המילים "נוער" ו"עבודה" הוא מכמיר לב. אתה יוצק בהן משמעות שהיום כבר לא קיימת. כי מה שאתה ידעת על להיות נער עובד, כמה יודעים היום? באמת בעיקר בפריפריה. עדיין יש שם נערים עובדים ואף אחד לא מדבר עליהם.

רון: בדיוק כך. וזה נכון גם לגבי החברה הערבית.

דורית: היו נערות גם?

רון: לנערות היה מקום שווה בתנועת הנוער הקומוניסטית.

דורית: באמת שווה? זה לא היה מהפה ולחוץ?

רון: לא. בפירוש לא.

דורית: הן גם היו מנהיגות?

רון: בהחלט. שורה של מנהיגות, החל מההנהגה הראשית, למשל אסתר וילנסקה אבל לא רק היא. הייתה גם שושנה כץ שהייתה ממנהיגות הנוער הקומוניסטי, ועוד אחרות.

דורית: מתי עזבת את המפלגה?

רון: בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא יכולתי לעמוד בזה.

דורית: זה בוודאי היה משבר מאוד גדול בשבילך. איך מתאוששים מדבר כזה?

רון: אי אפשר.

דורית: כבר היית דוקטור?

רון: לא. הפלישה לפראג הייתה ב־1968. את הדוקטורט סיימתי ב־79', עשיתי הכול באיחור בגלל הלימודים בבית הספר המקצועי והעבודה. הסטאליניזם, הפלישה להונגריה, ויותר מכך הפלישה לפראג, היו מכות אנושות. במיוחד לאפשרות האופטימית שיכול להיות, ויהיה, עולם יותר טוב. עם זה באו הפיכחון והחשדנות הבסיסית, לפעמים האובססיבית, כלפי כל משטר. מאז לא שגורה בפי האמרה "אני לא מאמין!". אני מאמין, אני יודע שהכול אפשרי.

דורית: אבל אתה עדיין מרקסיסט?

רון: כן, אני מרקסיסט במובן הזה שאני מאמין באמת שהעולם בנוי על יחסי כוחות מעמדיים ולמסגרת הזאת אני מכניס לא רק את מעמד העובדים ואת הבורגנות, אלא גם את הנשים, את העולם השלישי ואת הפליטים. את השחורים בארצות הברית, את הילידים ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. זאת תמונה קצת יותר מורכבת ממה שראה מרקס, אבל הוא הניח את התשתית לפענוח המציאות. אני מגדיר את עצמי כמרקסיסט, אבל עם לא מעט השפעה אנארכיסטית, בעיקר בעקבות קריאה של אוקטב מירבו ואהבתי הגדולה לסופר הנהדר והאמיץ הזה.

דורית: איפה נולדת וגדלת?

רון: נולדתי בירושלים, בהדסה, בשנת 1943, נראה לי שאני אחד היחידים בארץ שיש לו תעודת לידה בחתימה משולשת של רופא ערבי, רופא יהודי ורופא אנגלי. ובגלל שהיינו עניים מרודים גרנו בדירת חדר מושכרת ליד הכנסייה החבשית, היום זה רחוב אתיופיה. שם גם עברה עלינו מלחמת 1948. הבית שלנו הופגז ונהרס לחלוטין, נותרנו בלא כלום ועברנו לתל אביב. הפכנו לפליטים ועברנו לגור בבית של פליטים פלסטינים באזור מסגד חסן בק. כשהייתי ילד נהגתי לשוטט ברחובות, שלא היו אלא שורות של בתים הרוסים. בסוף עברנו לקריית שלום, אמי הייתה עוזרת בית ואחר כך קיבלה משרה זוטרה בעיריית תל אביב. היו לנו חיים קשים. את התיאורים של אריבון ואדואר לואי אני מכיר היטב מחיי שלי.

דורית: אני מכירה סיפורים דומים ממשפחתי. אבי נולד בשיח ג'ראח ומשם הם הגיעו ליפו, בדיוק לאותה השכונה. סיפורים דומים על עוני, סבתי הייתה אנאלפביתית.

רון: בהחלט סיפורים דומים, גם סבתי הייתה אנאלפביתית. היא נולדה בירושלים ובגיל שמונה מכרו אותה למשפחה יהודית מקהיר והיא נסעה איתם. שם התחברה למשרתות הערביות. הנשים האלו הן שעזרו לה לברוח מהעבדות. הייתי קשור אליה במיוחד למרות שלא הייתה לנו שפה משותפת של ממש: היא דיברה עברית רצוצה, ערבית מצרית ולדינו. כשהייתי ילד היא נהגה לומר לי: יהודים, מוסלמים נוצרים – כולם אותו הדבר. לא הבנתי איך היא מסוגלת לומר כזה דבר. והיא הסבירה: כולם הולכים לשירותים, נכון? אז מה ההבדל?

ואם נחזור אחורנית, אז העיסוק במוות ובבית קברות גם קשור אליה. הבן האהוב ביותר על סבתי הזאת נהרג בשנת 1948 בקריית ענבים. וכל שנה היינו נוסעים, סבתי, אמי ואני, לבית הקברות. סבתי הייתה משתוללת שם, צורחת, ולא עושה חשבון לאף אחד ולא היה אכפת לה מה אמרו עליה. הזעקות שלה היו מעין התרסה נגד הנאומים הבנאליים שנישאו שם. נוסף על כך, היא סירבה לקבל כסף ממשרד הביטחון וחזרה ואמרה: "את הדם של הבן שלי אני לא מוכרת". היא סירבה לקבל פיצוי כלשהו. אבל הדבר הכי נורא שעשתה היה להשביע את אלמנתו, דודתי, בספר התורה, שגם היא לא תיקח כסף. אז היא לא לקחה. לאחר מותה של סבתי, כשראיתי שעוניה כה רב, התחלתי עבורה הליך כדי שתוכל לקבל את מה שמגיע לה. כך בית הקברות בקריית ענבים נעשה חלק מחיי וכנראה יש לו השפעה לא מעטה על כך שסירבתי להישבע שאני מוותר על האזרחות הישראלית כדי לקבל אזרחות ספרדית. יש מת בספר החדש שלי שמתקומם וזועק חמס על נאומים בנאליים וטפלים שנישאים בלוויה שלו, וסביר מאוד שזה הד לצעקותיה של סבתי, שקטעו את דברי הנואמים בבית הקברות הצבאי של קריית ענבים.

דורית: תמיד חשבתי, אחרי שקראתי פוסטים שלך בפייסבוק, או מאמרים שלך, שאתה דיסידנט. עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. אתה לא דיסידנט, אתה שבור לב.

[שתיקה]

רון: נכון. אני שבור לב. את אמרת, ואני דומע.

 

רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). לאחרונה ראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו, "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.

 

רון ברקאי, על קברים ותענוגות אחרים, ידיעות ספרים, 2019.

.

.

.

שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי התפרסמו בגיליון 44 של המוסך.

» בגיליון קודם של המוסך: מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | המהפכנית ואהבת האנושות

היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, 'מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו'. ומרי אכן יכלה לומר זאת". וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט, לרגל יום הולדתה של המהפכנית, לפני 260 שנה

uveivrit-49-715x537

דיוקן מרי וולסטונקראפט, ג'ון אופי, 1797

.

וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט

הקדימה דברים ותרגמה מאנגלית: דפנה לוי

 

כמו המצאות גאוניות ותגליות מופלאות, גם רעיונותיה של מרי וולסטונקראפט, מרגע שנהגו, נדמה שתמיד היו שם וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. וקשה עוד יותר להאמין שכתבה אותם, וחייתה על פיהם, אישה שנולדה לפני 260 שנה. וולסטונקראפט שלחה ידה בכול: היא כתבה רומנים וספרי מסע, הקדישה ספר למהפכה הצרפתית וכתבה ספרי ילדים, אבל היצירות החשובות ביותר שלה היו ספרי ההגות הפמיניסטית, שביטלו בנחרת בוז את הטענות בדבר נחיתותן של נשים וקראו להעניק להן השכלה ומרחב ביטוי, כדי שייקחו חלק בחברה הגיונית ושוויונית יותר. הרשימה הזו של וולף נכתבה בשנת 1932, למעלה מ־130 שנה אחרי מותה של וולסטונקראפט, והיא חלק מאסופת רשימות שפרסמה בכתבי עת שונים תחת השם ("The Common Reader") קוראת מן השורה. וולף ייעדה את הרשימות הללו, שחלקן עסקו בכותבים ואחרות בנושאי ספרות כלליים, לקוראים שאינם דווקא אנשי ספרות, לאותם שקוראים ספרות להנאתם בלבד. עם זאת בכולם התייחסה וולף לנושאי מעמדה של האישה ככותבת והוגה, שהעסיקו אותה מאוד.

 

***

מרי וולסטונקראפט

מלחמות גדולות, למרבה הפלא, נבדלות בהשפעתן על אנשים שונים. המהפכה הצרפתית ניפצה אנשים מסוימים לרסיסים, ומעל אחרים חלפה מבלי לפרוע שערה מראשם. ג'יין אוסטן, אומרים, מעולם לא הזכירה אותה. צ'רלס לאמב התעלם ממנה. בו בראמל לא הקדיש לה מחשבה. אבל בעיניי וורדסוורת' וגודווין עלה השחר. הם ראו "צרפת העומדת בשיא שעתה המוזהבת, ונדמה כי טבע האדם נולד מחדש".

להיסטוריונים בעלי חוש אסתטי קל יהיה להציב זה לצד זה את הניגודים הבולטים ביותר – בעוד ברחוב צ'סטרפילד הניח בו בראמל לסנטרו לנוח בזהירות על עניבת הפרפר, בשעה שדן בנימה מלומדת החופשית מכל התלהמות בגזרה המתאימה לדש המעיל; שם, בסומרס טאון, צעיר נלהב לבוש ברישול, שראשו גדול ממידת גופו ואפו ארוך ממידת פניו, דן, יום אחר יום, כוס תה אחר כוס תה, בשלמות האנושית, באחדות האידיאלית ובזכויות האדם. גם אישה הייתה שם, בעלת עיניים בורקות מאוד ולשון להוטה מאוד, והגברים, שנשאו שמות מן המעמד הבינוני, כמו בארלו והולקרופט וגודווין, כינו אותה בפשטות "וולסטונקראפט", כאילו אין זה משנה אם היא נשואה או לא, כאילו היא בחור, כמותם.

ויכוחים לוהטים כאלה בין אנשים אינטליגנטיים – שהרי לאמב וגודווין, ג'יין אוסטן ומרי וולסטונקראפט היו כולם אינטליגנטיים מאוד – מעידים על השפעתן הרבה של נסיבות על דעות. לו גדל גודווין בשכונת טֶמְפל נוכח עתיקוּתו של בית החולים כרייסט, ייתכן שלעולם לא היה מתעניין בגורל האדם וזכויותיו. אילו הייתה ג'יין אוסטן נשכבת בילדותה במישורת המדרגות כדי למנוע מאביה להלום באמהּ, נשמתה הייתה נצרבת בתשוקה כזו כנגד העריצוּת, עד כי כל סיפוריה היו בוודאי בוערים בזעקה לצדק.

כך חוותה לראשונה מרי וולסטונקראפט את חדוות הנישואים. ולאחר מכן, אחותה אֶברינה נישאה בנישואים אומללים ותלשה את טבעת נישואיה מעל אצבעה. אחיה היה לה לעול; חוותו של אביה כשלה, וכדי להעניק לאיש הבזוי הזה, אדום הפנים ואלים המזג, חיים חדשים, היא אסרה את עצמה בעבודה כאומנת אצל האצולה – בקצרה, היא מעולם לא ידעה אושר, ובהיעדרו הגתה לה עקרונות המתאימים לאומללות המזוהמת של חיי האדם האמיתיים. בלב עולמה עמדה האמונה כי דבר אינו חשוב מלבד העצמאות. "החובות המוטלות עלינו על ידי יצורים כמותנו הן כבלים הגורעים מן החירות הטבעית שלנו ומשחיתים את המחשבה". עצמאות היא ההכרח הראשון במעלה לנשים; לא חן ולא קסם, אלא אנרגיה ואומץ והכוח ליישם את רצונן, הן המעלות החיוניות.

היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, "מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו". ומרי אכן יכלה לומר זאת. כשהייתה בת פחות משלושים הביטה לאחור אל שורה של מעשים שביצעה חרף התנגדויות. היא הקימה במאמצים רבים בית לחברתה פאני, ואז גילתה שפאני שינתה את דעתה וכלל אינה רוצה בית. היא הקימה בית ספר. היא שכנעה את פאני להינשא למר סקייס. היא ויתרה על בית הספר שלה ונסעה לליסבון לבדה, כדי לסעוד את פאני הגוססת. בדרכה חזרה היא הכריחה את קברניט הספינה להציל כלי שיט צרפתי שטבע, באיימה עליו שאם יסרב היא תחשוף אותו בשובם. וכשנמלאה תשוקה למר [הנרי] פוזֶלי, הכריזה שהיא מעוניינת לחיות עימו וזכתה לסירוב גמור מצד אשתו – היא מיהרה לפעול, ונסעה לפריז, נחושה להתפרנס מכתיבה.

משום כך, המהפכה לא הייתה רק אירוע שהתרחש מחוצה לה, אלא כוח פעיל בדמה שלה. היא התקוממה כל חייה – כנגד עריצוּת, כנגד החוק, כנגד מוסכמות. אהבת האנושות של המהפכנית, שיש בה שנאה רבה כל כך לצד האהבה, תססה בתוכה. המהפכה שפרצה בצרפת ביטאה חלק מן התאוריות והאמונות העמוקות ביותר שלה, ובלהט הרגע יוצא הדופן היא מיהרה לכתוב את שני הספרים הרהוטים והנועזים הללו – התשובה לבְּרק, וההגנה על זכויות האישה – הנכונים כל כך, שעתה נדמה כי אין בהם כל חדש. מקוריותם הפכה לנו למובן מאליו.

אך כשהתגוררה בפריז, לבדה בבית העצום, וראתה במו עיניה את המלך שלו היא בזה חולף על פניה מוקף באנשי המשמר הלאומי שקומתם זקופה משציפתה, אז, "איני יכולה כמעט לומר מדוע", עיניה נמלאו דמעות. "אני הולכת לישון", היא חותמת את מכתבה, "ובפעם הראשונה בחיי, איני מסוגלת לכבות את הנר". הדברים לא היו פשוטים כל כך, למרות הכול. היא לא הצליחה להבין אף את רגשותיה שלה. היא הייתה עדה ליישומן של האמונות שהיו יקרות לה מכול – ועיניה נמלאו דמעות. היא זכתה לתהילה ועצמאות ולַזכוּת לחיות את חייה שלה – ורצתה משהו אחר. "אני לא רוצה להיות נאהבת כאלָה", היא כתבה, "אבל הייתי רוצה להיות נחוצה לך". כי [גילברט] אימלַיי, האמריקני המרתק שאליו יועד מכתבה, היה טוב אליה מאוד. ואכן, היא התאהבה בו עמוקות. אבל היא סברה שעל האהבה להיות חופשית – "שחיבה הדדית היא־היא הנישואים, ואל לקשר הנישואים להיות מחייב אחרי מותה של האהבה, אם זו אכן מתה". היא רצתה חירות, אך בה בעת גם ודאות. "אני אוהבת את המילה חיבה", היא כתבה, "כי יש בה מן ההרגל".

הסתירות שבין אמונותיה ניכרו בה בבירור – נחושה כל כך ועם זאת חולמנית כל כך, כה חושנית וכה אינטליגנטית ונוסף לכול גם יפה, בגלי שערה המרהיבים ועיניה הבורקות הגדולות ש[רוברט] סאות'י סבר כי רבות הבעה מהן לא ראה מעולם. חייה של אישה כזו לא יכלו להיות אלא סוערים. מדי יום הייתה מנסחת רעיונות שלפיהם יש לחיות את החיים; ומדי יום הייתה מוטחת אל סלעי דעותיהם הקדומות של אחרים. ומדי יום – משום שהייתה קפדנית כל כך, ולא הוגה חסרת רגש – נבט בה דבר־מה שטלטל את התאוריות שלה והכריח אותה לעצב אותן מחדש. היא נהגה על פי אמונתה כי אין לה תביעה חוקית כלשהי כלפי אימליי; היא סירבה להינשא לו; אך כשהותיר אותה לבדה, עם ילדתה שילדה לו, שבוע אחר שבוע, הייתה האומללות שלה גדולה מנשוא.

היא הייתה מוטרדת, ומובנת אך בקושי לעצמה, וכך, לא הייתה זו אשמתו הבלעדית של אימליי, ההגיוני והבוגדני, שלא הצליח לעקוב אחר המהירות שבה שינתה את דעתה וטיעוניה ואת גחמותיה ומצבי רוחה. אפילו חברים שחיבבו אותה ללא תנאי הוטרדו מסתירותיה. הייתה במרי אהבה עמוקה ושופעת חיונית לטבע, ועם זאת, לילה אחד כשצבעי השמיים היו כה נפלאים עד כי מדלנה שוויצר לא יכלה אלא לומר לה, "בואי, מרי, בואי אוהבת טבע, ליהנות מן המראה הנהדר הזה, מן המעבר הבלתי פוסק הזה מצבע לצבע", מרי לא הסירה את עיניה מן הברון דה וולצוגֶן. "עליי להודות", כתבה מאדאם שוויצר, "שההיקסמות הארוטית הזו הותירה בי רושם רע כל כך, שכל הנאתי נעלמה". אבל בעוד חברתה הסנטימנטלית הוטרדה מן החושניות של מרי, אימליי, איש העסקים הממולח, זעם על חוכמתה. בכל פעם שנפגשו הוא נכנע לקסמיה, אך אז היו מהירוּת מחשבתה, עומקה והאידאליזם הבלתי מתפשר שלה מציקים לו. תירוציו היו שקופים לה; היא ענתה לכל טיעוניו; היא ידעה לנהל את ענייניו. הוא לא מצא בה את שלוותו – וחייב היה שוב להסתלק. ואז באו בעקבותיו מכתביה, מענים בכנותם ובתבונתם. הם היו כנים כל כך; מייחלים בתשוקה שיאמר לה את האמת; בזים לתמרוקים ועושר ונוחות; נטען בהם שוב ושוב – וכפי שחשד: בכנות רבה – שכל שעליו לעשות הוא "לומר, ושוב לא תשמע ממני", והוא לא יכול היה לשאת זאת. הוא השליך את חכתו אל דג רקק, אבל לכד דולפין, והלה משך אותו במים עד שנתקף סחרחורת ואך רצה להימלט. אחרי הכול, אף שגם הוא השתעשע בתאוריות, הוא היה איש עסקים, הוא תלוי היה בתמרוקים ומותרות; "ההנאות המשניות של החיים", הודה, "נחוצות מאוד לנוחותי". ואחת מאלה חמקה תמיד מביקורת קנאתה של מרי. האם היו אלה עסקים, האם הייתה זו הפוליטיקה, האם הייתה זו אישה שלקחה אותו ממנה שוב ושוב? הוא הפך וחכך; הוא היה רב־קסם כשנפגשו; ואז הוא שב ונעלם. לבסוף, כעוסה וכמעט טרופת חשדות, היא סחטה את האמת מן הטבחית. שחקנית קטנה בלהקה נודדת הייתה המאהבת שלו, כך גילתה. נאמנה לעקרונותיה התובעים פעולה, מרי מיהרה להספיג את שמלותיה במים, כדי שיסייעו לה לטבוע, וקפצה מגשר פאטני. אבל היא ניצלה, ואז "גדלות מוחה הבלתי נכבשת", עקרון החירות שאחזה בו מילדות, נעורו שוב, והיא החליטה לחפש שוב את אושרה, ולחיות את חייה מבלי ליטול אגורה מאימליי עבורה ועבור בתה.

בעת משבר כזו היא שבה ופגשה את גודווין, האיש הקטן בעל הראש הגדול, שפגשה כשהמהפכה הצרפתית גרמה לבחורים הצעירים בסומרס טאון לחשוב שזה עתה נולד עולם חדש. פגשה – זהו ניסוח מעודן, כי מרי וולסטונקראפט בעצם ביקרה אותו בביתו. האם היה זה בהשפעת המהפכה הצרפתית? האם הדם שראתה נשפך על מדרכות וזעקות ההמון הזועם שצלצלו באוזניה הם שגרמו לה לחשוב שאין כל חשיבות אם תתעטף במעילה השחור ותבקר את גודווין בסומרס טאון או תחכה שיבקר אותה הוא ברחוב ג'אד? ואילו פרעות מוזרות הביאו את האיש המשונה הזה, שהיה תערובת תמוהה של קמצנות ורוחב לב, של קרירות ורגשות עמוקים – כי את זיכרונותיו מרעייתו לא יכול היה לכתוב ללא עומק הרגש – לחשוב שכך ראוי, לכבד את מרי שרמסה את המוסכמות המטופשות הכובלות את חיי הנשים? דעותיו במגוון נושאים היו יוצאות דופן ביותר, ובעיקר בכל הנוגע ליחסים בין המינים. הוא חשב שעל ההיגיון להשפיע גם על אהבה בין גבר לאישה. הוא חשב שיש רוחניות ביחסיהם. הוא כתב כי "נישואים הם חוק, הגרוע שבחוקים… נישואים הם הסדר רכוש, הגרוע שבהם". הוא האמין כי אם גבר ואישה מחבבים זה את זה, עליהם לחיות יחד ללא טקס או – משום שחיים משותפים מתאימים לאהבה שאינה סוערת – במרחק עשרים דלתות או, נניח, באותו רחוב. ואף יותר מזה, הוא אמר כי אם גבר אחר מחבב את אשתך "לא יהיה בכך משום קושי. כולנו רשאים ליהנות משיחתה, וכולנו נהיה חכמים מספיק לדעת כי מגע חושני הוא עניין טריוויאלי לחלוטין".

נכון, כשכתב את המילים הללו הוא עדיין לא התאהב. עתה, לראשונה, הוא חווה את התחושה והיא מילאה אותו חרש ובטבעיות, הלכה וצמחה "בקצב הדדי" מן השיחות הללו בסומרס טאון, מן הדיונים שעסקו בכל דבר תחת השמש שניהלו כך, באורח לא ראוי, לבדם, בחדרו. "זו הייתה ידידות שהותכה לכדי אהבה…" הוא כתב. "וכשהגיעה שעתו של הווידוי, לא נאלץ צד אחד להיחשף בפני האחר". הייתה ביניהם הסכמה, בוודאי, בנושאים החשובים ביותר; שניהם סברו, למשל, שאין צורך בנישואים. הם המשיכו לחיות בנפרד. אך כשהטבע התערב שוב ומרי הרתה, היא תהתה אם כדאי לאבד חברים יקרים למען התיאוריה. היא סברה שלא, והם נישאו. ואז העיקרון האחר – שלפיו טוב יותר לבעל ואישה לחיות בנפרד – כבר לא התאים לרגשות אחרים שנולדו בה. "בעל הוא חלק נוח מן הריהוט", כתבה. ואכן, היא גילתה כי היא עקרת בית נלהבת. ואם כך, למה לא לשנות גם את העיקרון הזה, ולחלוק קורת גג. לגודווין יהיה חדר משלו, בקרבת הבית, לעבוד בו, והם יאכלו בנפרד אם ירצו – עבודתם, חבריהם, יהיו נפרדים. וכך הם חיו, בהצלחה מעוררת השתאות. בהסדר ששילב בין "החידוש וההתרגשות שבמפגש והעונג העצום יותר שבחיי המשפחה". מרי הודתה כי היא מאושרת; גודווין התוודה כי על אף הפילוסופיה, "מספק להפליא לגלות כי מישהו מעוניין באושרך".

מיני כוחות ורגשות העיר הסיפוק החדש הזה במרי. ענייני חולין העניקו לה עונג בל ישוער – מראה גודווין המשחק עם בתו של אימליי; המחשבה על תינוקם העתיד להיוולד; בילוי של יום בכפר. יום אחד, כשפגשה את אימליי ברחוב, בירכה אותו ללא מרירות. אבל, כפי שכתב גודווין, "אושרנו אינו גן עדן סתמי של תענוגות אנוכיים חולפים". לא, הוא היה ניסיוני, כפי שהיו חייה של מרי מראשיתם, ניסיון לכפוף את מסוכמות בני האדם לצורכיהן של הבריות. והנישואים שלהם היו אך בראשיתם; רבות עוד נכונו להם. מרי תלד. מרי תכתוב ספר שייקרא "העוולות של האישה". תחולל מהפכה בחינוך. היא תרד לאכול למחרת הולדת בתה. היא תעסיק מיילדת ולא רופא – אך זה יהיה הניסוי האחרון שלה. היא מתה בלידה. עצם קיומה היה עצום כל כך, שאף ביגונה היא זעקה, "אני לא יכולה להשלים עם המחשבה שאפסיק להתקיים – שאאבד את עצמי – שלא אוסיף להיות", ומתה, בת שלושים ושש. אבל היא נקמה את נקמתה. מיליונים מתו ונשכחו במאה ושלושים השנים שחלפו מאז קבורתה; ועם זאת, אנו קוראים את מכתביה ומאזינים לטיעוניה וחושבים על הניסויים שלה, ובעיקר על הניסוי הפורה ביותר שלה, יחסיה עם גודווין, ואנו מבינים כי דרכה הסוערת והתוקפנית אל מהות החיים הביאה לה ללא ספק אלמוות: היא חיה ופועלת, היא טוענת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ומבחינים בהשפעתה אפילו כעת, בינינו החיים.

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: ארבעה שירים מאת המשוררת האמריקנית ריטה דאב, בתרגומה של כרמית רוזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן