.
על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר
דפנה לוי
נאום ה"כך מת החתלתול שלי", כך כינה הבמאי דייוויד מאמט את הרגע שבו גיבור הספר – ולעיתים קרובות יותר הסרט – חושף את עצמו פתאום באורח דרמטי, משחזר את ההתפוררות הנפשית שלו ומספר על האירועים שהביאו אותו להרוג את האני הקודם שלו ולהתחיל מחדש. זהו שלב חיוני להרגעת הקהל ביצירות שבהן העלילה טעונה וההתנהלות של הגיבורים אינה נורמטיבית. מין מחווה שמעניקה לכל התנהגות חריגה הסבר, כדי שניתן יהיה להרחיק אותה, לתייג, ולאפסן במקום רחוק מהעין.
אורית וולפיילר אינה מספקת את הרגע הזה. לדמויות ברומן החדש שלה אין רגע יחיד המסביר כיצד ירדו מהפסים, אותם פסים שנועדו להוביל אותן לחיים מסודרים, ברורים, מקובלים. הן חיות בתוך זיכרונות משפחתיים חנוקים וחונקים והן נסדקות, קמות ונשברות שוב ושוב, כאילו הן לכודות ברשת רב־דורית סבוכה. הניסיון להבחין מי מהדמויות אינה מוצאת מפלט מן הרשת הזו ומי, להפך, מתענגת על הניתוק – ובסופו של דבר השחרור – מן הצורך להיות כמו כולם, הופך את הקריאה באת המוות את רוצה לראות בעיניים למרתקת.
הסיפור נפתח במקום שהוא לכאורה רגוע ומהוגן מאין כמותו: בספרייה. מירי, אחת מארבע ספרניות במחלקת העיון וההשאלה למבוגרים, נהנית לעבוד "מה שנקרא מפוצל", כפי שמכנה זאת וולפיילר, לא צמודה מדי לאנשים אבל גם לא לגמרי לבדה. היא היחידה שאינה מביאה עוגיות למפגשי הספרניות, "גם לא קנוי", והן אינן כועסות עליה, משום שאין לה בעל וילדים, משום "שכשיש אותם אז העניינים האלה באים לבן אדם ככה, טבעי." מהמקום הזה שנתפס בעיני מירי כגן עדן היא נאלצת להיפרד כשמתברר שהוריה הקשישים אינם יכולים עוד להסתפק בעזרתה של המטפלת המגיעה לביתם מטעם הביטוח הלאומי, והם זקוקים לסיוע אינטנסיבי יותר. היא עוברת לגור בביתם, ו"בשביל המצפון", כפי שמגדירה זאת וולפיילר, היא מקווה שתצליח לטפל בהם בעצמה. היא מגלה שהיא אכן מסוגלת לכך, "אבל כן קשה לה ההיצמדות", ועל כן היא מביאה עימה אחות רחמנייה.
האחות היא למעשה בובת מין מתנפחת הנרכשת מקטלוג מקוון תחת השם "קונצ'יטה אריבדרצ'י", וכמתבקש, עם עלייתה ארצה והיקלטותה במשפחתה החדשה היא זוכה לשם העברי הנאה "נוח". מירי, שנולדה למשפחה של שורדי שואה ולכן ריחפה מעליה מאז ומתמיד חובת המשכיות העם, בילתה את ילדותה בדקירת הבובות שלה במסרגה בתקווה ש"ככה, דרך הכאב, תיכנס בהן הנשמה." היא אינה יולדת ילד משלה, אבל כאן, באמצעות פמפום אוויר ממשאבה, היא מנפחת את הבובה ונותנת לה חיים. בפעולה המתוארת כתובענית, מאומצת ומלווה במסירות עמוקה, היא מבצעת מעשה החייאה, השני במעלתו להולדה של ממש. היא מביאה את הבובה לחייהם של הוריה ואלה מקבלים אותה מבלי לשאול שאלות מיותרות, מאמצים אותה ושואבים ממנה נחמה, כל אחד בדרכו.
לרגע מפתה לראות בזיק החיים הזה שמירי מעניקה לבובה המתנפחת מעשה פרנקנשטייני, שסופו להמיט אסון על כל הסובבים. אלא שהסיפור של וולפיילר מתוחכם יותר. נוח מתגלה כמאזינה מצוינת במשפחה שבה כולם מתקשים לבטא את רגשותיהם, ואת מקומן של מילים פשוטות וגלויות תופסים דוקרנים מושחזים והתחשבנויות שלא קהו עם השנים. היא אמנם שותקת, אבל נוכחותה ממתנת את העלבונות שהאם נוהגת להטיח בבעלה, מנחמת את האב ההולך ושוקע בדמדומי דמנציה, ומאפשרת למירי להעניק סוג של קרבה מרחוק כי "גומי או לא גומי, מה שהיא בעצם יצרה כאן זה במאה אחוז חיבוק." וכמובן, להבדיל מן המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, העשויה טלאֵי־אנוֹש, נוח נפוחה בכל המקומות הנכונים ועל כן גם מפתה את כל רואיה להתקרב ולהתחנחן, וכשהיא יוצאת מתחומי הבית לביקורי קרובים רחוקים, היא אפילו משלהבת מבושים.
וולפיילר משתמשת בבובה בצורה יוצאת דופן ושונה משימושים דומים בספרות שיכולנו לקרוא עד כה: זו אינה עוד בובה שמאפשרת לגבר בודד, תימהוני וחסר כישורים חברתיים לפנטז על אהבה ומין מבלי להסתכן בדחייה, כמו בובת חלון הראווה שאיאן מקיואן מניח במיטתו של גיבור Dead as They Come (סיפור קצר מתוך קובץ שלו שראה אור ב־1978 ולא תורגם לעברית), והיא מביאה אותו לשיאים של התרגשות מינית. היא גם שונה מאוד מבובת הברבי של אחותו הגדולה של הנער גיבור הספר The Safety of Objects, ספרה הנפלא של א"מ הומס (שגם הוא עדיין לא תורגם), בובה שהוא מנסה לנהל איתה רומן ובסופו של דבר אונס אותה. והיא גם אינה חפץ מקודש, תחליף נערץ לאישה נעדרת כמו שהייתה – בחיים, ולא בספרות – הבובה בדמותה של אלמה מאהלר שבנה לעצמו מאהבהּ הזנוח אוסקר קוקושקה, והיא ליוותה אותו שנים אחדות עד שהשמיד אותה בפרץ של תסכול. נוח של וולפיילר נעדרת זדוניות ואימה שבדרך כלל מלוות את הופעתה של בובה כמותה במצבים אינטימיים. וולפיילר הופכת אותו לחלק טבעי מן המשפחה, לחפץ ניחומים, למתווכת המגשרת על פערים בין הורים ובתם, למשחררת. ואת מוזרותו של המצב היא מגייסת כדי להעניק לגיבוריה רשות להיות אחרים, לא מובנים, חריגים, על סף הטירוף. ואין במעמד הזה אף לא רגע של התנצלות.
ברקע סיפורם של מירי, הבובה נוח והוריה הקשישים, אלקסטיס ואניסים, עומדות כמובן חוויות השואה של דור הסבים. את הפרקים העוסקים ישירות בהתרחשויות הללו וולפיילר כותבת בלשון תנ"כית. זו מאפשרת לה לבטא את עוצמת האירועים שהיא מתארת בדרמטיות, ומבלי להזדקק לתיאורים גרפיים. השפה הזאת כאילו מעבירה את ההתרחשויות לעולם אחר, ובוודאי לעידן אחר, עצום וגדול משלנו. אותן התרחשויות גם מחלחלות אל ההווה, למשל בתיאור הדרישות יוצאות הדופן המפורטות בכתובַּת הזוג, הקובעות כי מאחר שגלוי וידוע הוא כי אֵם הכלה מצולקת קשות בנפשה ובגופה בשל המלחמה, צרכיה ודרישותיה יהיו בעלי חשיבות ראשונה בעיני הכלה, והחתן לא יוכל לגרשה בשל כך. מירי, המצוּוה ללא אומר לאותה התמסרות מלאה לאמהּ שלה, אינה מסוגלת לשום מידה של קרבה, אפילו לא ללטף את ידה הצמוקה, אבל בזכות נוח היא מסוגלת להסתובב בשכונה זקופת קומה ולקבל בענווה את מבטיהם המעריצים של השכנים המשוכנעים כי היא ממלאת את תפקיד הבת המסורה כהלכה, והנה גם במשפחתה התרחשו חילופי התפקידים המצופים מכל תא משפחתי מתפקד: ההורים הפכו לילדים קטנים וילדתם קיבלה על עצמם להיות ההורה האחראי.
בחמש השנים שחלפו בין אוסף הסיפורים הקצרים של וולפיילר, שוויצריה זה כאן, לבין את המוות את רוצה לראות בעיניים, נדמה שוולפיילר המשיכה והעמיקה את מה שהחלה בו אז. היא מספרת את סיפורם של מי שמסרבים ליישר קו, מתעקשים על זכותם לחיות בשוליים ומוצאים פתרונות יצירתיים לתהומות של צרכים רגשיים שלא נענו. אלא שהיא שכללה מאוד את היכולת שלה לדחוס מטעני רגש בשפה המטעה בפשטותה, וגם את היכולת ללקט פצעים, שריטות וחבלות שסביבם בנוי הסיפור. וזה אולי קסמו המרכזי של הסיפור הזה: וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים. הדמויות החריגות שלה מוצאות נחמה בדרכן שלהן בזכות החופש, בזכות העובדה שהן לא מכפיפות את עצמן לרצונו של איש. האחרוּת, המוזרות, הפראות הכמעט מופרעת שהן הכוח המשחרר, ולכן אין דרך ללעוג להן, אין צורך לחמול עליהן, ואין אלא להתמלא מולן בקנאה.
אורית וולפיילר, "את המוות את רוצה לראות בעיניים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
.jpg)
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
