שיחה | אנא, אני באה

"בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום, שלראשונה אף אחת לא התייצבה", מיכל בן־נפתלי בשיחה עם דורית שילה בעקבות ספרה החדש, "בגד מאש"

siha_51-715x537

מיכל בן־נפתלי (צילום: Mathieu Bourgois)

.

שיחה עם מיכל בן־נפתלי לכבוד ספרה החדש, "בגד מאש"

 

מקום: בית קפה ברחוב בן־יהודה בתל אביב

על השולחן: שתי כוסות קפה, ספרה החדש של מיכל בן־נפתלי, בגד מאש

שעה: בין ערביים

משוחחות: מיכל בן־נפתלי ודורית שילה

 

דורית: מיכל, ברכות על ספרך החדש. בספר שתי נובלות: הראשונה נקראת בגד מאש ומתארת מערכת יחסים אינטלקטואלית ואינטימית מאוד בין שתי נשים: סטודנטית צעירה בשם אנא, ובעלת הדירה שלה, ליאורה, המבוגרת ממנה בשנים רבות. הנובלה השנייה נקראת בשולי הספר ובמרכזה נדיה, אישה בשנות הארבעים לחייה, ספרנית במקצועה, שהחליטה לאשפז את עצמה בבית חולים גריאטרי עם אמהּ הדמנטית ולפרוש מהחיים. כמו בספרייך הקודמים, במרכז שתי הנובלות עומדת אישה. ואני תוהה אם לנשים האלה יש משהו במשותף?

מיכל: בכל הספרים שלי הגיבורות הן נשים. אני מנסה לעסוק בנשים שבדרך כזאת או אחרת מסיבות גב לעולם, לחברה, אבל תמיד בדרגות שונות. גם בשני הספרים הקודמים – אלזה וייס בהמורה, או דמות הסבתא בממואר רוח, הן מתגוררות בעולם, הן אולי לא רוצות להיות בתוכו, ואפשר שהן מסתירות מעצמן את הריחוק או את הרתיעה שהן חשות כלפיו, אבל הן משתתפות בו: הסבתא מנהלת משפחה ביד רמה; המורה מלמדת בתיכון במרכז תל אביב. אבל בגופה של הסבתא מתפתח אולקוס, כיב קיבה, פצע מדמם שהיא לא ממש בקשר איתו, ושבדרך כלשהי מפריש אותה מהבריות. האולקוס הוא ההתגלמות של המלנכוליה שלה, משהו שהיא קוברת בתוכה, מתים באירופה, בני המשפחה שלה, שבפועל היא לא זכתה לקבור ושעל מותם היא למדה רק אחרי המלחמה. המורה מסובכת בדרך אחרת. היא מפעילה בכיתה מעין טרור שהיא לא מודעת לו לגמרי, הקשור בהיותה ניצולה "לא טהורה", ניצולה של רכבת קסטנר, רכבת המיוחסים כביכול, שהרוויחו את חייהם בעקבות משא ומתן עם הנאצים. בהדרגה, חוסר האפשרות של החיים שניתנו לה מחדש ירדוף אותה והפרנויה הזאת תוליך בסופו של דבר להתאבדותה. בנובלה בגד מאש, הגיבורה המבוגרת יותר, ליאורה, בכלל ויתרה. אין בה אפילו שמץ מהאמביוולנטיות שהעסיקה אותי עד כה. ליאורה, שיש לה היסטוריה של אשפוזים פסיכיאטריים, רוב הזמן ישנה בביתה. בנובלה השנייה, שולי הספר, אמה של נדיה, המספרת, שרויה בדמנציה גמורה. במונחים של "הבגד", כלומר של השיר של דליה רביקוביץ, אין עליה שום כסות, שום בגד, היא בעצמה בוערת. בעצם, העניין בדיכאון ובמלנכוליה אצל נשים הולך אחורה גם לספרים קודמים: ל"מגילת רות", שהיא נובלה או מגילה שכותבת רות המואבייה, שעומדת בפתח כרוניקה של פרידה; לדמותה של מיכל בת שאול, שכותבת בזקנתה את ספר קהלת בספר הביקור של חנה ארנדט, לבתו הצעירה של לוט בנובלה ספר, ילדות. הנשים האלה, הנמצאות בינינו, מטעות אותנו, ולפעמים מתעתעות גם את עצמן. הן לא ממש משתתפות בתהליך הסוציאליזציה. אבל בנובלות האחרונות הלכתי איתן עד לתהום של סירוב, של התנגדות, שהיא עבורי תמיד התנגדות פסיבית. זאת לא התנגדות בנוסח לצאת לרחובות ולהפגין. זאת התנגדות לכל מה שהחברה מייצגת ומעניקה, התנגדות לחיים, לכל מה שהוויטאליות והארוס יכולים להציע.

דורית: בעצם את אומרת לי שיש לך תפקיד בתור סופרת.

מיכל: אני רוצה להגיד שזה מעין ציווי. אני מרגישה שעד עכשיו, בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי, דמות אחרת, התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי, ממש כך. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום של האַיִן ושל השבירה, שלראשונה אף אחת לא התייצבה בעקבות הגיבורות של בגד מאש לקרוא לי להקשיב לה. אולי צעדתי כברת דרך כל כך קיצונית עם עצמי, שעכשיו אני ניצבת לפני פרק אחר, שאני לא יודעת עוד מהו.

דורית: את מתארת תהליך רדיקלי מאוד.

מיכל: כן, נכון, רדיקלי. התהום שהלכתי אליה הפכה להיות איזה סוג של קרקע, שיש בה מעין סולידיות מוזרה. עד כה הרגשתי שפעם אחר פעם אני כמו נופלת לזרועותיה של הדמות.

דורית: של אותה דמות אך מזווית אחרת?

מיכל: לא, של דמות אחרת שאומרת לי להתבונן בה. במובן מסוים, אימנתי את עיני להתבונן בנשים האלה. אני רואה אותן תמיד. אני כל כך רואה אותן, עד שאני עיוורת לדברים אחרים… מצד אחד, אני יודעת שהפרספקטיבה שלי על העולם ועל החברה היא ממוקדת, משוכללת במה שהיא תופסת, וממילא מפרישה ומדירה דברים אחרים. אבל אלה הקולות שאני שומעת, קולותיהן של הנשים האלה. מהפן הזה, אם כן, אכן יש רציפות וקשר בין הספרים שלי.

.

Image result for ‫בגד מאש מיכל בן נפתלי‬‎

.

ציווי לימים שיבואו

דורית: אני שומעת בתוך הדברים שאת אומרת את המילה הכרח. כתבת את הנובלות מתוך מעשה הכרחי של כתיבה?

מיכל: כן. את שתיהן.

דורית: איזו מהן כתבת קודם?

מיכל: האמת, זה מוזר, כי את בגד מאש לקח לי שלוש שנים לכתוב, שנים שבהן פשוט שיגעתי את עצמי. הסיפור הזה ממש שיגע אותי…

דורית: הוא היה בבוידעם, כמו הארגזים שליאורה משאירה בדירה ששכרה ממנה אנא.

מיכל: [צוחקת]. הוא סוּפַּר בהתחלה משלוש נקודות מבט, אלה היו שלושה מונולוגים. כל הזמן הסיפור לבש צורה ופשט צורה ואני לא שלטתי בו והתייסרתי מאוד. ואיכשהו הנובלה השנייה פשוט זרמה ממני. כתבתי אותה בנסיעות ברכבת מבאר שבע לתל אביב. שולי הספר נכתבה יחסית ברצף. בבגד מאש יש הרבה טוויסטים בעלילה, חלק היו ידועים לי, חלק התרחשו תוך כדי. את הסוף אני מתכננת מראש, אני תמיד יודעת איך זה ייגמר… העלילה של שולי הספר היא יותר סטטית, משעה שנדיה, הגיבורה, מחליטה לאשפז את עצמה במוסד.

דורית: קודם הייתה ליאורה או קודם הייתה אנא?

מיכל: אומר לך מעבר לזה. הזכרתי כבר את הספר הראשון שכתבתי, שיצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2000 – כרוניקה של פרידה, ואת הפרק הראשון בתוכו – מעין נובלה שנקראה "מגילת רות". בפרק הזה רות כותבת מחדש את המגילה, כותבת אותה במואבית, בשפת אמה, כי הרי המגילה לא נכתבה על ידי רות, זה ברור מאוד, המגילה המוכרת לנו רק קרויה על שמה. המגילה הכתובה־מחדש מספרת, אבל רק בקווי המתאר הפורמליים שלה – לא ברמת התוכן – את סיפור אנא־ליאורה, ולו במובן זה שיש אישה צעירה שהולכת אחרי אישה מבוגרת ומספרת בדיעבד את סיפור תשוקתה הגדולה לאישה האחרת. הלא הסיפור במגילת רות המקראית הוא סיפור של ברית מורכבת מאוד. רות נשבעת שבועת אמונים אולטימטיבית ללכת בעקבות נעמי, לעזוב הכול למענה. נעמי, מצידה, מחושבת, זהירה, מרוחקת; "מי את בתי?", היא אומרת לה, כשרות שבה מהגורן, ספק מזהה אותה; נעמי משתמשת בה, שולחת אותה לשדה; ולבסוף, רות יולדת בשבילה. "יֻלַּד בן לנעמי", נאמר במגילה. כבר אז עלו נושאים שעניינו אותי מאוד, כמו עקרות ופוריות, הגוף הנשי שאינו מתפקד ואינו פורה, או בעצם, במקרה הזה, פורה והרה בעבור אישה אחרת, אבל שומר את דימוי העקרות והבתוליות של האשה הצעירה. באינטריגה שלי, רות חוזרת למואב וכותבת את המגילה מחדש, ובה היא מספרת את כל מה שלא אמרה, מה שלא יכלה להגיד. הסיפור של רות ונעמי, שוב, עצם המשיכה או התשוקה בין נשים ששייכות לדורות שונים, לרגישויות דוריות שונות, נשאר איתי וברגע מסוים רציתי לחזור אליו, אבל הפעם לא מהפרספקטיבה של הצעירה, אלא מזו של המבוגרת. או ביתר דיוק, של הצעירה שנעשית מבוגרת.

דורית: אם כך, אולי ליאורה נולדה קודם. או שזאת אותה אחת.

מיכל: בהתחלה האפשרות הזאת פיתתה אותי, ואמרתי לעצמי שאולי אקרא להן באותם השמות, רות ונעמי, אבל החלטתי שלא, זה כאילו לעשות רטרוספקטיבה לעצמי… והאופציה הזאת לא נראתה לי, בסופו של דבר. ובעצם, לא מדובר כאן בסיפור התנ"כי, וגם לא בווריאציה שלו. מדובר בסיפור שמוזן מחומרים אחרים, בראש ובראשונה ציד המכשפות והגלגולים ההיסטוריים שלו.

דורית: ולמה אנא באלף?

מיכל: תראי, שמות זה דבר מעניין. שם קופץ מול עינייך ואז הוא נהיה הכרחי. האמנית תמי גטר אמרה לי שבהמורה קראתי לגיבורה וייס [לָבָן, בגרמנית] אחרי נישואיה, בשעה שבילדותה ובנערותה היא בלום [פרח, בגרמנית]. וזה נכון מאוד. היא לחלוטין הלבלוב שנהפך לדיכאון הלבן.

דורית: ולא הרגשת את זה בזמן הכתיבה?

מיכל: לא. שום דבר. לא היה לי מושג. אבל במקרה של אנא היה תהליך מודע יותר. אני זוכרת שהספר כרוניקה של פרידה הסתיים למעשה בשגיאת כתיב. הפרק האחרון נקרא "ותאכל ותשבע ותֹתַר". זהו ציטוט ממגילת רות – כשרות הולכת לשדה של בעז לעבוד. בפרק אני עוסקת ביחסים בין דקונסטרוקציה לאנורקסיה ולבולימיה. זו כתיבה מוטרפת מאוד, מתוזזת, מלאה בליבידו, אבל מדובר בליבידו הרסני מאוד ביחס לגוף. והפרק הזה, שהוא כאמור גם סוף הספר, הסתיים במשפט "אנא אני באה". כתבתי בטעות אנא באל"ף ולא בה"א! והספר עבר קריאות ועריכה והגהות, ואף לא אחד מהעושים במלאכת הספר שם לב לשגיאה. ועד היום זה נשאר אנא באלף…

דורית: זה נהדר.

מיכל: נכון. והאנא הזאת נשארה לי, נשארה כציווי לימים שיבואו.

דורית: אבל אי אפשר לשכוח שבתוך מערכת היחסים המתהדקת בין אנא לליאורה נמצא גם גבר, יוהאן, בן הזוג של אנא, ואת מספרת בנובלה על משולש אהבה, בעצם. אגלה לך סוד: רק באמצע הנובלה הבנתי שהוא בן הזוג שלה בכלל. בהתחלה חשבתי שהוא סתם השותף שלה לדירה.

מיכל: באמת?

דורית: כן.

מיכל: אוקיי, למה חשבת כך?

דורית: אני חושבת שאנא כל כך אטומה כלפיו עד שאפילו המיניות לא הורגשה. אבל יכול להיות שדילגתי על שורה, לפעמים אני מדלגת בקריאה ולכן אני קוראת כמה פעמים.

מיכל: כן, רולאן בארת מדבר על זה בספר הנאת הטקסט. הוא אומר שעם זאת, בספר שאנחנו חוזרים אליו, בכל פעם אנחנו מדלגים אחרת…

דורית: נכון, זה מה שאני עושה, ולכן יכול להיות שדילגתי על משהו ופתאום ליאורה מדברת על אהבתם של אנא ויוהאן, הופתעתי מאוד וחזרתי להתחלה. רציתי לדעת אם גם את הרגשת את האטימות הזאת.

מיכל: לחלוטין. הסיפור נכתב על ידי אנא המבוגרת שנזכרת בעבר. זהו סיפור המסגרת. היא שבה ופוקדת את אנא הצעירה, שהיא אטומה לעצמה, זאת אומרת פועלת מבלי לדעת בדיוק מה היא עושה, מה היא מרגישה. מצד אחד, היא כותבת תזה על ציד המכשפות, ממציאה דמות של מכשפה שלא נחקרה באינקוויזיציה, וכאילו דוהרת באיזה מסלול אקדמי של ידיעה ומודעות, ומצד אחר, אין לה מושג קלוש מה באמת עובר עליה ומדוע היא נוהגת כפי שהיא נוהגת. והפעולות שלה הן קיצוניות מאוד, היא נמשכת למשהו, או למישהו; היא הולכת לכתוב אצל ליאורה, לא בספרייה, כי דווקא הבית הזה טומן לה בחובו איזה משהו שעליה לדעת, אבל היא לא יודעת לומר, בוודאי לא בשעה שהאירועים האלה מתרחשים. אני חושבת שבדיעבד היא אפילו תוהה כמה היא הייתה מסוגלת לאהוב. לא רק את יוהאן, אגב, גם את ליאורה. אני לא חושבת שזה סיפור אהבה. גם לא בין השתיים. מדובר בזיקות קדומות יותר, מפורקות יותר, שבהן הארוס מוּנע מברית קמאית, שבסיפור אני קוראת לה ברית הפעולה הנסוגה.

 

יש שכחה ויש הווה

דורית: יש לי עוד וידוי. הנובלה שהכי נצרבה בי היא שולי הספר. המחשבה שעומדת במרכזה הממה אותי: מאין הרעיון שאישה צעירה ובריאה תאשפז את עצמה עם אמה הדמנטית ותפרוש מהחיים?

מיכל: כשאנחנו מאשפזים את ההורים החולים, אנחנו מוצאים את עצמנו לא אחת נכנסים למוסדות האלה לרגע ואז יוצאים מהם. ולכאורה, יש חיץ ברור מאוד בין המאשפזים למתאשפזים. כל זה רק לכאורה. משום שכשחוזרים הביתה, או כשהולכים לעבודה, מגלים בעצם שהתודעה שלך־עצמך מתערפלת, שאת עצמך לא לגמרי צלולה, שמה שאת רוצה בעצם זה להיכנס עמוק למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה ולישון. במילים אחרות, שההחלשה של התודעה היא לא רק מנת חלקו של החולה, של המתאשפז. במובן מסוים, היא גם זו של המאשפז. בעל כורחך את מגלה שאת לא שולטת פתאום בחיי התודעה. התודעה, עולם הדעת, כל זה לא נגיש לך, לא נתון לך; גם את נופלת, גם את קורסת, והמומנט הזה של הקריסה אצל הבריא הוא אמנם רק מומנט בתוך מכלול חיים שנמצא בשליטה. אף על פי כן, מומנט הקריסה הזה הוא אינהרנטי. אני מכירה את זה. אני מניחה שהרבה אנשים שמלווים מחלה מתוך קרבה מזהים את המומנט הזה בתוכם. ואז אמרתי לעצמי, אוקיי בואי ולכי עם הקריסה, לכי עם אותו רגע שבו המאשפזת היא גם מתאשפזת־בכוח. גם אם היא חוזרת פיזית לבית שלה, היא בעצם מתאשפזת; מה שעובר עליה הוא סוג של אשפוז.

דורית: אבל היא בעצם מכריחה את עצמה לקרוס, לא? יש כאן פעולה מלאכותית משהו. כל הזמן ניסיתי לבדוק אותה, לבדוק אם להאמין לה.

מיכל: תראי, מה שאת כביכול מבקשת לדעת זה מהן הסיבות. מהן הסיבות הטובות שיוליכו אישה, בהכרה מלאה, עדיין צעירה, עוד לא חייבת לוותר לגמרי, לעשות את המעשה הזה, ואת צודקת שאין לזה תשובה בתוך הנובלה. אך אם את שואלת אותי איך נולד הרעיון, הרי כך הוא נולד: מרגע של אין בחירה. במובן מסוים, זה דומה לפרוסט ולעוגיית המדלן שלו. הרגע הזה של חיכוך המדלן בתה וטעימתה לא היה צפוי. אבל מכאן ואילך, כדי להקים את העולם שברא, את הכפר, את קומברה, הוא צריך להיות אקטיבי. במילים אחרות, זהו נעשה גם רגע של פעולה ושליטה ושכלול, ובסופו של דבר לא מדובר רק בשחזור העבר, אלא ביצירה של משהו חדש לגמרי, משהו שמעולם לא קרה בדיוק כך. במובן הזה, את צודקת, יש רגע פסיבי לחלוטין, שבו, כפי שאמרתי, החולי יכול לתקוף גם את מי שמאשפז, או את מי ששולט לכאורה בעניינים. הוא לא כל הזמן נתון לחולי, אבל רציתי ללכת עם החולי האורב לו עד הסוף. ובאמת, מרגע זה ואילך, כמו שאת אומרת, יש כבר הכרעה ויש כל מיני דברים שקשורים באינטריגה של הסיפור. משעה שהבנתי מה אני רוצה לעשות, נוצר עולם סיפורי שניסיתי לפתח אותו, או להקשיב לו באופן קוהנרטי. את שואלת, בכל זאת, מדוע היא עושה את זה. זו שאלה שמציגות לה גם כמה נשים בתוך הסיפור. אבל בנובלה הזאת אני לא מחפשת סיבות, אני מחפשת מעשים. המעשה מספק אותי. אין כאן מה שקרוי דמות עגולה. לא יכולה להיות. זה לא נכון לסיפור הזה. וגם, את יודעת, בכל פעם יש סיבה אחרת שצצה, והיא טובה לשעתה וגם גרועה לשעתה…

ועדיין בעניין פרוסט, אולי ככל שהשנים נוקפות אני מתחברת למשפט אחד שאני אוהבת מאוד וחוזרת אליו שוב ושוב, זה משפט מדהים, יפהפה, של ולטר בנימין, שמופיע במסה שלו מ־1929, "לדיוקנו של פרוסט". הוא אומר שפרוסט שואל את עצמו מדוע אנחנו מזדקנים, מדוע פנינו נעשות קמוטות. זה הציטוט: "בעקבות הזמן האבוד […] חדור כולו באמת שלכולנו אין זמן לחיות את הדרמות האמיתיות של הקיום שנועד לנו. זה הדבר המקפיץ עלינו זיקנה, רק וזה. הקמטים והקפלים בפנים הם רישומיהן של התאוות הגדולות, של החטאים, של ההתוודעויות שהקישו על דלתנו – אך אנו, בעלי הבית, לא היינו בבית". בדרך כלל אומרים את זה על טראומה, כשמדברים על אי־הנוכחות של האדם בתוך החוויה שלו. אבל הזעזוע שקשור בטראומה יכול להיות גם חיובי, לאו דווקא שלילי, לא רק שלילי. אנחנו שוכחים את זה בעיסוק שלנו בטראומה כיום. טראומה היא עצם המפגש, המטלטל תמיד, עם אחרות. האמירה של בנימין מדהימה, כי היא שואלת כמה באמת אנחנו מסוגלים להיות נוכחים בחוויות שלנו, בכל החוויות המזעזעות אותנו, לטוב ולרע. ואני חושבת, דרך בנימין, שכל סיפור המדלן של מרסל קשור בכך שהוא חווה את העבר לראשונה, לא כמי שמנסה לשחזר חוויות, אלא בניסיון להיות נוכח במקומות שבהם לא היה נוכח בעבר במלוא מובן המילה. במובן מסוים, אני חושבת שזה מה שקורה לאנא, גיבורת בגד מאש; היא הייתה שם, היא הייתה בת זוג של יוהאן, היא כתבה תזה, היא התנסתה. היא שהתה בפרוזדור הזה, שכולנו מכירים בעשור של גיל העשרים, שאמור להוליך אותך לטרקלין של "החיים האמיתיים". אבל לא תמיד מגיעים לטרקלין הזה. לפעמים נשארים להתגורר בפרוזדור. והרגע הזה, ההשעיה הזאת מעניינת אותי מאוד.

דורית: היום, לא רק שאין לי משיכה אל העבר אלא אני גם נרתעת מהתעסקות בו, ובטח לא חשה היקסמות מפרוסט והמדלן. מישהי מאיתנו יודעת מה היה עולה בגורל שלושת אלפי העמודים של בעקבות הזמן האבוד לו הייתה לפרוסט ילדות איומה? אז בתור הילדה הכועסת שאני, אין לי שום רצון לאכול מדלן. אבל את הנובלות שלך כאן חוויתי כהווה לחלוטין. לא מצאתי את חיפוש הזמן שאת מדברת עליו, הן היו בשבילי כאן ועכשיו. אולי כי בקריאה שלי לא רציתי לראות את זה.

מיכל: קודם כול, זה יפה מאוד מה שאת אומרת. אענה לך כמה דברים. ראשית, את צודקת לחלוטין בנוגע לפרוסט. אני חושבת שהאומללות שהוא מנסה להבין ולפענח היא מבנית. עבור ילד שחווה פרידה מאמו שנמצאת בחדר השני, ושכמֵהַּ לאיזו טוטאליות שלא תתקיים לעולם, ההפרה של הברית הזאת עם אמו תלווה אותו כל החיים ותתבטא, בין השאר, בכל האהבות שהוא ספק מצליח או בעצם תמיד נכשל לממש. אז כן, יש בו חרדה גדולה מאוד, כל אהבה בחייו הופכת בעצם לחרדה, מתחילה בחרדה ומסתיימת בחרדה, הוא בונה קונסטלציה שלמה סביב זה. אני חושבת שכן, שהוא אומלל מאוד, אבל ברור שהוא לא אומלל כמו ילד של דיקנס. ליאורה הרי אומרת גם היא, קצת כמוך, שאין לה כוח לילד השמנדריק הזה…

דורית: זה הצחיק אותי מאוד.

מיכל: אבל אני חושבת שמה שאנחנו מדברות עליו מעניין במובן נוסף, כי בעצם הספר הזה, ובמובן מסוים כל הסיפורים שכתבתי, המורה, בוודאי, כשהכול, כל זיכרונותיה נשרפים כשפורצת דלקה בדירתה, והסבתא והמשפחה ברוח – הספרים האלה כולם עוסקים בהפעלה של דיכאון. המשמעות של הדיכאון מבחינתי היא להיות כפוף לעבר, אבל לא לעבר כסיפור ידוע או כסיפור שניתן לידיעה. לא לעבר שניתן לצבור בזיכרון. הדיכאון הוא הפעולה של העבר כשכחה, כאי־ידיעה מתמדת. הילד מדוכא לא כי הוא לפיד הזיכרון, אלא כי הוא לפיד הזיכרון של השכחה. הוא מדוכא כי הוא, או היא, גדלים למול חור, למול חלל ריק של סיפור שלא מסופר ושאי אפשר לספר אותו. זאת אומרת, בסופו של דבר, לא מדובר בקתדרלה פרוסטיאנית, שבה זיכרון אחד מצטופף ליד זיכרון אחר. מבחינה זאת, סמואל בקט קרוב אליי יותר ולכן הוא מצוטט בבגד מאש. הוא הולך אל הגוף, אל עצם הגופניות שלו, אל הסימפטומים שלו, הדיכאונות שלו, אל השינה הטרופה שלו; אל האינטנסיביות הסומאטית, הקדם־רפלקסיבית, זו שאי אפשר לתווך אותה במילים, שמורידה את הגוף אל הקרקע, שמצווה עליו לזחול. באזורים האלה אין מבנה, אין זיכרונות שממוללים ונמסרים, אין העברה בין־דורית. יש שתיקה, לבנה, כמו וייס. כך שאני מזדהה עם מה שאת אומרת. אלה שני אינטרסים מנוגדים. את שניהם אני מרגישה בעוצמה.

דורית: ועתה, פניך לאן? יש לך כבר פרויקט חדש?

מיכל: עכשיו עומד לצאת בהוצאת כרמל ספר של מסות שלי משלוש־עשרה השנים האחרונות, שרובן לא התפרסם. הוא נקרא לקראת אוטוביוגרפיה מינורית. הכותרת מתייחסת לטקסט של דֶלֶז וגוּאָטרי על קפקא, לקראת ספרות מינורית, אבל עם טוויסט. זו לא אותה מינוריות… המסות עוסקות בכתיבה, בהגות ובספרות עברית. יש בהן, בין היתר, מסות על לאה גולדברג, יהודית הנדל, רונית מטלון. אני מרגישה ששני הספרים האלה יחד, כל אחד בדרכו, חותמים תקופה מאוד ממושכת, ושהגעתי כעת לפרק חדש בחיי, שהוא לא מחוור לי עד הסוף והוא קשור במה שאמרתי קודם. בשנים האחרונות התעסקתי הרבה בדיאדות, כתבתי תמיד עלילה בין שתיים. אני יודעת שעכשיו אני מתעניינת בקבוצה, רוצה ללכת אל הקבוצה. קשה לי להגיד משהו מעבר לזה. אבל אני מרגישה בעיקר שמשהו נח בי. אני שקטה הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם…

 

מיכל בן-נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. זוכת פרס ספיר לשנת 2016 על ספרה "המורה". ספרה "בגד מאש" ראה אור בהוצאת כתר, 2019. רשימות פרי עטה שהתפרסמו במוסך: "ספרים הם הקדמות לחלומות", על ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא?"; "כמוסה של אינטליגנציה פראית ורושפת", על המחזה הראשון מאת רונית מטלון, "הנערות ההולכות בשנתן".

 

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: ריקי כהן משוחחת עם המשוררת רחל חלפי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."

raad-koleh_51-715x537

דרורה וייצמן, אבות הדורות, אסמבלאז' של גב כריכות ספרים, 39X33 ס"מ, 2018

.

מאת נועה גולדברג רוזן

 

איך הייתי נוהגת לו זכיתי בפרס ישראל? זאת שאלה היפותטית כמובן, אבל אני די בטוחה שלא הייתי מתווכחת עם חבר השופטים ועם הנימוקים שלהם לבחירה בי, כפי שעשתה המשוררת מרים ילן־שטקליס, הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה של ספרות ילדים, בשנת 1956. השופטים כתבו בהחלטתם כך: "מרים ילן־שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור לילדים ולהם הקדישה את כל כשרונה המבורך […] על כן ממליצה הוועדה להעניק לה את הפרס כאות תודה וחיבה ויקר".
ועל כך ענתה להם המשוררת:

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי. באשר ל'תודה', בליבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי.

אפשר לראות במכתב הזה סימן לדקדקנות ועיקשות, מתכונותיה של ילן־שטקליס, שהביאו אותה לריב מרה עם מוציאים לאור, מתרגמים ובתי דפוס. כשנעמי שמר הלחינה את השיר "מיכאל" ושינתה ללא רשות את המילה "גזוזטרה" למילה "מרפסת", כמעט הגיע העניין לבית המשפט, ושמר נאלצה להקליט את השיר שוב, עם המילה "גזוזטרה" כפי שנכתב במקור.

אבל אפשר לראות במילים האלה גם רמז לכאב שליווה את ילן־שטקליס כל חייה וקיבל ביטוי בכתביה האוטוביוגרפיים ובחליפת מכתבים עם ידידתה הקרובה, הסופרת וחוקרת הספרות הרצליה רז. ילן־שטקליס החלה לכתוב שירים מיד אחרי מות אמה בן לילה מהסתבכות של מחלת חורף. למרים בת ה־16 היה זה, על פי עדותה, אובדן טראומטי ששינה את חייה והשפיע עליהם מאז. "כל השבילים מובילים אלייך, אמא", כתבה באחד מהשירים הרבים שהקדישה לאמהּ. רק בגיל 35, אחרי שכבר נודעה כמשוררת ושיריה התפרסמו בכתבי עת, החלה לכתוב שירים ש"מתאימים להבנת ילדים", אך מאותו רגע תויגה כמשוררת לילדים. תיוג זה העמיק כשזכתה בפרס ישראל לספרות ילדים, ומאז לא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, להוציא לאור את יצירתה האחרת, למבוגרים.

בשנת 1957 הציע לה אפרים תלמי, עורך העיתון דבר לילדים, לחזור ולכתוב שירים לילדים, והיא השיבה לו: "מה אעשה ולא אני מפתה את בת־השיר, כי אם היא מפתה אותי? ובזמנים האחרונים היא מפתה אותי לכתוב שירים אשר אינם ראויים לקריאה לילדים ומה אעשה לה?"

רבקה גרון, בעבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשירתה של ילן־שטקליס, משווה בין שירים "ילדותיים" ושירים "מבוגרים" ומוצאת דמיון רב ביניהם: באבני הבניין, במהות ובעוצמת הרגשות. הדובדבן שבמחקרה הוא התגלית בקשר לשיר "מיכאל": היא מצאה את השיר בתרגום של ילן־שטקליס עצמה לרוסית (שירים וסיפורים שלה תורגמו ביוזמתה גם לספרדית ויצאו לאור בספר גשר של נייר, שהיה חלק מהחזון שלה לקירוב לבבות בין ילדי העולם), ועמדה על הבדל בין המקור לתרגום בשורות האחרונות של השיר. בעוד במקור העברי הילדה מתכוונת לחזור לגן "ואשב לי ואבכה לי כל הזמן", בתרגום לרוסית היא חוזרת לגן, מחכה ועדיין מקווה שמיכאל יבוא. מן ההבדל הזה מסיקה גרון שכאשר מרים חוזרת אל שפת אמה, השפה הרוסית, היא נמצאת במקום בטוח יותר, שבו עוד יש תקווה שיהיה טוב.

אך מהי שפת האם של מרים? מגיל צעיר שלטה היטב בשבע שפות (במשך שלושים שנה עבדה כספרנית בספרייה הלאומית, אחראית המחלקה לשפות סלאביות), אך כתבה בעיקר בעברית. בזיכרונותיה היא מספרת על יצחק יציב, עורך דבר לילדים, שהיה אחד הראשונים שזיהו את יופיים של שיריה ופרסם אותם, סיפור ששמעה מפי הצייר נחום גוטמן, שהיה גם הוא חבר מערכת העיתון: "ישבו בחדר המערכת, […] אחד העוזרים קרא בשירי, הוא אחז בעיפרון ורצה לתקן משהו. לפתע הרים יציב את ראשו, נעץ שתי עיניו באותו עוזר וקרא בקול: מה אתה עושה?! התחיל העוזר לגמגם משהו, אמר יציב: 'אם אתה מקבל משהו ממרים, קח את הדבר' – והוא הרים את שתי ידיו והראה בתנועת האצבעות, כיצד אוחזים בזהירות בנייר יקר ערך – 'ככה, תיקח אותו ותביא אותו לדפוס!' אמר העוזר: 'אבל הדקדוק…' הפסיקו יציב: 'היא בעצמה הדקדוק!'"

.

 

https://www.youtube.com/watch?v=RTlMnyFdfqs

.

אבל החשיבות שראה יצחק יציב ואחרים כמוהו ביצירתה של מרים לא הייתה נחלת הכלל: אברהם שלונסקי, אחד הקולות הבולטים במילייה הספרותי של התקופה, זלזל בשירי הילדים של מרים. "זה הגמגום התינוקי, ה'טרא־לא־לא', ההתחטאות והפינוקים והלא כלומיות בתוכן", כתב ב-1943 בעל המשמר, וכך נפקד מקומה מן האנתולוגיות שבהן נמצאים כל הכותבים של התקופה.

במכתבים ששמורים בארכיונים שבהם נמצאים כתביה (במכון גנזים, במרכז לוין קיפניס, במכון המחקר ע"ש קיפ ובמכללת דוד ילין) אפשר למצוא הדים לתסכול שליווה אותה ולמאבקים שלא פסקו עד יומה האחרון, בניסיון לשנות את מה שהכאיב לה. כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר חיים ומילים. זהו ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום. הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים. בולטים ביופיים השירים שכתבה לאחר הפרידה ממשה שטקליס, שהייתה נשואה לו עשר שנים, ועל שעזב אותה התאבלה עוד שנים רבות.

נשקתָ ידיי
נשקת ידיי ויצאת.
לא הסבת ראשך אחור.
לא ראית ולא ידעת
ששפתי רעדו: חזור!
אחור לא הסבת פניך.
כי עיניך מלאו דמעות.
ואני לא ראיתי עיניך.
לא נתתי לך כל אות.
לא אדע אם אותך אהבתי,
או אהבתי בך חלום.
לא אדע – בחיקך שכבתי,
או היה משכבך גרדום –

את הספר חיים ומילים היא חילקה לחברים, שלחה לספריות וכמה מאות עותקים שנשארו העבירה לידי רפאל איתן, רפול, כדי שיעביר אותם לחיילים. ככל הידוע, ארגזי הספרים אופסנו במחסן בבית החייל וברבות הימים ניזוקו והושחתו בשל חדירת מים. העותקים שמגיעים מדי פעם לשוק הספרים המשומשים נחשבים נדירים ויקרי ערך.

מקום מיוחד היה בליבה של מרים לצה"ל ולכוחות הביטחון. את רפול אהבה והעריצה, הוא ייצג עבורה את דמות הגיבור היהודי, מין יהודה המכבי של זמננו, והיא אף כתבה והקדישה לו את השיר "ציון". עם הרמטכ"ל מוטה גור קיימה חליפת מכתבים, ובמטבח הקטן שלה, בדירת שני חדרים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים, אירחה ישיבות לילה של ראשי המדינה. בהיותה בתו של יהודה וילנסקי, מנהיג ציוני וראש קהילה גדולה באוקראינה, ובעצמה דעתנית וציונית גאה, היא לא היססה להעיר ולייעץ. במשך שנים היא תרמה סכומים עצומים, רווחיה מתמלוגים, לקרן לב"י, וכשבאו מגלי צה"ל לראיין אותה לכבוד יום הולדתה השמונים ראתה בזה כבוד גדול ופתחה את הדלת לכתבים בהצדעה.

ילן־שטקליס חיה רוב שנותיה לבדה, ניהלה את ענייניה הכספיים בקפדנות והוטרדה מאוד מן השאלה מה יהיה על יצירתה לאחר מותה. היא החליטה לצוות את הקניין הרוחני שלה למדינה, ולשם כך הקימה הקדש שידאג לקיום הצוואה שלה כלשונה. היא ביקשה שכספי התמלוגים שיתקבלו מספריה יגיעו לילדי ישראל, ובעיקר לאלה אשר "ידם אינה משגת", בדמות ספרים שלה שיחולקו להם. מדי שנה מתכנסים חברי ועדת ההקדש ומחליטים על מטרות מתאימות לקיום הצוואה. ייתכן שהגיע הזמן להדפיס מהדורה שנייה לספר חיים ומילים.

מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה במאי 1984. ככל שחולפות השנים רק הולכת ומתבססת ההכרה בחשיבותה כמשוררת ויוצרת. אני רוצה לקוות שיש תיקון למה שתיארה בכאב הרצליה רז ידידתה. רז ספדה לה במאמר מרגש ואוהב, אך בסופו כתבה: "נסעתי להלווייתה שהייתה בחיפה […] התאסף קומץ אנשים מזערי בבית הקברות הישן. לא באו ילדי בתי הספר – אלה המשננים את יצירתה, לא נשלח זר מעיריית ירושלים – והיא הייתה 'יקירת ירושלים', לא הגיע נציג מהוצאת דביר שהוציאה את ספריה המפורסמים, לא הגיע נציג מאגודת הסופרים ולא מאקו"ם. זאת הייתה לוויה אכזרית לאשה קטנטנה וגדולה. נדמה לי שהעם חטא למשוררת מופלאה שלו. חטא לה בחייה ועוד יותר במותה."

 

נועה גולדברג רוזן היא שחקנית, זמרת ויוצרת. בזכות קשר נישואים עם בן משפחתה של מרים ילן־שטקליס, יצאה למסע בעקבות המשוררת ויצרה את המופע המוזיקלי "יש לי סוד", שבו היא מספרת עליה ושרה משיריה.

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: מיכל בת־אדם קוראת שני שירים של אלזה לסקר־שילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | נדודי שינה על שפת חור שחור

"כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית." קטע מרומן בכתובים מאת שמעון צימר

baavoda_51-715x537

מרגו גראן, ירח במרפסת, שמן על דיקט, 60X40 ס"מ, 2010

.

מאת שמעון צימר

 

ארבע לפנות בוקר שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום.

וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום שבמהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קס, מ"האמהות והאבות", שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב.

שמי לא יגיד לכם דבר, אבל זה אני, הבן של סמדר גרינברג, ממודעת האבל המתקלפת שבכניסה לבניין, שגר בדירת הפרטר עם התריס השבור, הפונה לרחוב, הדירה שמדי בוקר נשמעו מתוכה בפול ווליום צלילי הרקוויאם מהסרט "חייה הכפולים של ורוניק", של קישלובסקי, שאמא אהבה לפתוח איתם את היום, כאילו היו נבואה קודרת שהיא מתעקשת להקשיב לה, הדירה אשר בוקר אחד הוציאו מתוכה שני פרמדיקים גופת אישה מכוסה בשמיכת צמר, והובילו אותה אל אמבולנס פרטי שלמרבה האירוניה היה כתוב עליו "אמבולנס נועם", כאילו יש שמות פרטיים לאמבולנסים או כאילו יש משהו נעים במוות.

אבא שלי אומר שמאז ומתמיד אני מתגורר איתו בבית הזה (מלבד השנה שבה התגוררנו בברלין). שכאן, ליד הקיר, עמדה מיטת התינוק שלי, שעל הרצפה הזו זחלתי, שעל הקירות האלה ציירתי וכתבתי בצבעי גואש את המלים הראשונות בחיי (לדברי אבא אלה היו המילים המגמגמות נ… נחמ… נחמן… מאומן, שנתקלנו בהן במהלך הנסיעות במכונית), וכולם התלהבו מכישרוני ומהחינוך הפתוח והנאור של הוריי שאפשרו לי להתייחס לקירות כמו אל מחברת ציור. עד שהתברר מתישהו שאני דיסלקטי, דפוק במוח, וגדודי המילים השחורות שבספרי הלימוד הפכו לאויבים שהתישו ותסכלו אותי, ועשו אותי לנער אלים ולתלמיד רע שמאוים מדי שנה להישאר כיתה או להיות מסולק לחינוך המיוחד.

יש לי בחדר כל מה שאני צריך. מחשב, מגבר, שני רמקולים ישנים ואיכותיים, אוסף תקליטים קטן, שירשתי מאמי, מהתקופה הפרנקופילית בחייה: אדית פיאף, מונטאן, אזנאבור, ברל, אדאמו, ג'וני הולידיי, הנחשב לאלביס הצרפתי, ומייק ברנט. וחוץ מזה, יש לי בחדר: מיטה, מנורת קריאה, ארון בגדים, קוצץ ציפורניים, פוסטר של ניק דרייק, עשרים־שלושים ספרי ילדים, שסבא משה, אבא של אבא, הביא לי לימי הולדת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאני לא קורא ספרים, דבר ששיגע את אבא, ואטלס של כל העולם, גדול וכבד, שמשמש לרוב כמשקולת לניירות, ולאחרונה, כתומך לרגל הקצרה והצולעת של שידת המחשב, אבל כשהייתי קטן, כך סיפר לי אבא, תיירתי באצבעותיי ובדמיוני על פני חמש היבשות שבו.

אני אוהב את החדר שלי ואם היו לי בתוכו גם שירותים יכולתי להישאר בו כל הזמן. כדי להבטיח את פרטיותי הדפסתי במדפסת שלט: "נא לא להיכנס לחדר בלי לבקש רשות", והדבקתי על הדלת.

מדי פעם אבא שלי נוקש בדלת החדר, אומר שהוא מכין לעצמו כוס תה או קפה ושואל אם גם אני רוצה. ולפעמים הוא מצרף לתה צלחת עוגיות, או טוסט שרוף מדי ולידו מלפפון פרוס, שם את המגש על השולחן, ליד המחשב, בדיוק כמו שאמא לא סבלה ולא הרשתה, ויוצא בהבעה נרגשת ומתחסדת של גוי צדיק, שמאכיל את אנה פרנק שלו בחדר המסתור.

כמו כל הזקנים, אבא שלי מודאג מהשעות הרבות שאני יושב מול המחשב, ואני לא אתפלא אם הוא רואה במחשב את האחראי לכל מה שמשובש בעולם. מלחמות, רעידות אדמה, שיטפונות, הפשרת הקטבים, התחזקות האסלאם הרצחני, רעב ומגפות. הוא בטח רואה אותי בדמיונו מסתובב באתרים של פורנו אלים, או באתרים אפלים אחרים שמדריכים נערים מלנכוליים יתר על המידה, כמוני, איך לבחור ולבצע את ההתאבדות המתאימה להם. בין השאר הוא גם פוחד שמחבלת ערבייה מתחזה תפתה אותי בצ'ט להיפגש איתה בירושלים המזרחית ותשחט אותי בסכין כמו שקרה פעם לאיזה נער אומלל. לכן, מדי פעם, הוא שואל אותי בצחוק "נו, מה שלום פאטמה?" ושנינו צוחקים, למרות ששנינו יודעים שלא רק יהודים וערבים רוצחים זה את זה, ושהעולם מלא בסוטים ובחולי נפש, כמו אותו חרמן זקן בעל חברת אבטחה למחשבים, לדבריו, שמדי לילה, בחצות, מבקש ממני שאתאר לו איך אני נראה ומה אני לובש בזמן שידו הימנית או השמאלית המרוחה בווזלין או בשמן תינוקות מתנועעת מתחת לשולחן המחשב, מאונן, ממלא בשפיך של זרע חבילת טישו או את תחתוני החוטיני של אשתו – ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני משוחח איתו.

קיץ עכשיו, חם. נדמה לי שהקירות מזיעים, שהם מצמיחים שלפוחיות, נדמה לי שפרצה שריפה בבניין, שחדר המדרגות והפיר של המעלית בוערים, ובעוד רגע הם ימיסו את הקירות ונהר של אש יפרוץ פנימה ויהפוך אותי לגוש פחם לא מזוהה שלשם זיהויו יצטרכו להתייעץ בד"ר סיקולר, רופא השיניים שלי.

על תקרת החדר מוטל מלבן אור לא מוכר לי. אולי זה השכן מהבניין הסמוך שהחליף סוף־סוף את הנורה השרופה במרפסת הפונה לדירה שלנו? ולעומת זאת נדמה לי שהחושך מחק את דלת החדר ואני כלוא בו בלי יכולת לצאת.

את קוצר הראייה ירשתי מאמא שלי. אני מגשש אחר המשקפיים שעל השידה ומרכיב אותם. עכשיו מתבהרים תווי החדר ואיתם שבים הרציפות והזיכרון. אני שומע קולות דיבור רם וחגיגי ונזכר שהשארתי את הטלוויזיה פתוחה ואת המזגן סגור. על פי השאגות אני מבין שמשדרים בשידור חוזר את התיקו המאכזב בדרבי של מנצ'סטר. זו פעם ראשונה שצפיתי בדרבי בלי אבא. נהגנו להיערך למשחקים האלה כמו לקראת הפנינג ענק או מופע רוק בפארק. אבא לבש את החולצה מספר שבע של קנטונה ואני את מספר שתיים של גארי נוויל. על צוואר הטלוויזיה כרכנו צעיף אדום ועל קדקודה חבשנו כובע צמר שעליו סמלי הקבוצה. על השולחן שמנו צלחות עם כמה מיני פיצוחים ובקבוקי בירה קרים, שהגירו זיעה ירוקה. אבא גלגל סיגריה עם גראס באצבעות מיומנות והעביר מיד ליד.

דאגתי להזמין תמיד כמה מחבריי או מבני כיתתי כדי להתגאות באחווה החברית חסרת הגבולות שביני ובין אבא, לראות את החברים נצבטים מקנאה ומתמסטלים ממציצה או שתיים מהסיגריה.

פעם אפילו הרחקנו עד לפאב בהרצליה שמשמש כמועדון מעריצים של הקבוצה. הזמנו צ'יפס ובירה בקנקני ענק, שרנו שירי אוהדים עם האחרים וראינו את וויין רוני מבקיע במִספרת על שלושה מסכי ענק, וכשהסתיים הערב הארוך והמרגש לקחנו איתנו טרמפ, עד לתחנה המרכזית, אוהד קולני וססגוני בלבושו, שענה יותר על הסטריאוטיפ של אוהד בית״ר מזה של אוהד יונייטד, ושמדי משחק עושה את הדרך באוטובוסים או בטרמפים עד לבאר טוביה, ששם הוא גר.

אבל הערב אבא ישן אצל לינדה, החברה הכי טובה של אמא. לפני כשנה, אחרי שאמא מתה במפתיע, הפכה הידידות שבין אבא ללינדה לתלות מובנת, כאילו ראה אבא בלינדה המשך מסוים, דומה עד כמה שרק ניתן, של אמא. עם הזמן ראיתי איך מבצבצים ביניהם גילויי חיבה גופנית שבין גבר לאישה, ואחריה התשוקה הבלתי נמנעת, וכבר כמה חודשים שאבא ישן אצלה כמעט מדי לילה ואני חופשי לעשות בדירה כרצוני.

אבא לועג תמיד להורים המטומטמים שבמקום לסמוך על חושיהם נזקקים לספרי פסיכולוגיה כדי לדעת איך לגדל את הילדים שלהם, ונוהג מתוך התרסה לשתף אותי בתכנים בוגרים ואפלים, שמרבית ההורים מסתירים מילדיהם. כך למשל צפינו יחד, כשהייתי רק בן שתים־עשרה, באורגיית המין והאוכל שבסרט "הזלילה הגדולה" ובסרטים שבוחנים את מושגי האלימות של מיכאל הנקה, ולמרות זאת אבא לא דיבר איתי אף פעם על הזוגיות החדשה בחייו, אבל לינדה הזמינה אותי צהריים אחד למסעדת תבשילים אהובה עליה, הציגה אותי בפני בעלת המקום, הקיפה אותי במבטים מפלרטטים, חזרה ואמרה: "נכון שהוא חתיך?", הניחה את ידה על ידי, שתקה, גמגמה, נעצה בי עיניים דומעות, קינחה את האף, הציתה סיגריה, ולבסוף דיברה ברגש רב, והשקר הסריח מכל מילה, היא אמרה ששום דבר לא יכול לבוא במקום האהבה היפה והעמוקה שהייתה בין אבא לאמא, ושאבא והיא מחבבים מאוד זה את זה ומאוחדים באהבה גדולה לאמא ולי. פתאום גיליתי שיש לה וריד בצוואר שמתנפח כשהיא מדברת. עקבתי אחריו עד שהיא סיימה לדבר וחזרתי הביתה מדוכא.

אמא שלי מתה בשנתה. ללא שום מחלה ידועה או רמז מקדים להסתלקותה. גם התיק הרפואי שלה לא היה מגלה דבר. הוא היה בטח רגיל וטיפוסי לגילה. במהלך השנים שמעתי אותם מדברים זה עם זה על הבדיקות שלהם. כולסטרול גבוה, טריגליצרידים גבוהים, לחץ דם לא יציב, ולאמא גם אלרגיה לקרדית האבק ולחתולים. אמפיזמה, בשלביה הראשונים, בגלל הסיגריות. מעט ענייני נשים: רירית רחם הפוכה, מיומות לא מסוכנות ברחם, ושומה טרום־סרטנית בכף הרגל, שהוסרה בניתוח.

הכול התחיל בשפעת רגילה. כשחלפו סימני השפעת היא נותרה עם שיעול יבש וטורדני. היא המתינה בסבלנות שיעבור. כשראתה שהשיעול לא עובר הלכה לרופאת המשפחה. הרופאה הקשיבה לריאות ופסקה שהן נקיות והוסיפה שהווירוסים של היום עמידים ועקשניים יותר מהוריהם בני הדור הקודם, וליתר ביטחון המליצה על סירופ מכייח. ואז, פתאום, ללא שום היגיון, החום שלה שוב עלה ואיתו הופיעו קוצר נשימה וסחרחורת עזה, שאמא החליטה שהיא על רקע חרדתי. היא לקחה קסנקס ומיד לאחר מכן שני אקמול ונכנסה למיטה. מכיוון שהתקשתה להירדם לקחה גם כדור שינה, אולי שניים, ואולי בעצם יותר. אף אחד מאיתנו לא ראה וידע. אבא ישב עד שעה מאוחרת על ענייני העבודה שלו באוניברסיטה. לפנות בוקר, כשנכנס למיטה, ראה שאמא קפואה ולא נושמת והוא מיהר נבעת להזעיק אמבולנס. אחר כך העיר אותי. אני לא אשכח את מראה פניו.

גוחן מעליי, מלטף את לחיי, לוחש את שמי, בעדינות ובחמלה, כאילו חזרתי להיות ילד והזעקתי אותו אל מיטתי בגלל חלום רע, פניו חיוורות, פיו פעור, על מצחו אגלי זיעה, שערו וזיפי פניו לבנים כולם, כאילו הלבין במהלך שנתו או כאילו אני מביט בתשליל של תמונתו.

בארבע לפנות בוקר נקשו בדלת שני פרמדיקים. אחד מהם מיהר להניח סטטוסקופ על החזה של אמי, אחר כך האיר בפנס אל תוך אישוניה, הפטיר משהו לחברו, שפרק מכתפו מכשיר לעיסוי לב אוטומטי, הוציא מתיקו מזרק אדרנלין, קילף את הכיסוי ונעץ אותו בחזה של אמא והחל להנשים אותה. הוליווד גבתה את ליטרת האשליה. ציפיתי שהחזה של אמא ינתר, ששיעול דמי יפרוץ מפיה, שהיא תתחיל לחרחר ושוב לנשום, אבל הגוף של אמא נותר דומם. אימה הכתה בשנינו. אחד הפרמדיקים עשה בידיו תנועה של חוסר אונים וצער, הביט בשעונו, והתיישב לכתוב דוח פטירה. אור בוקר אפרורי פשט בחדר. הזמן והכאב קפאו ונדחסו אל תוך כמוסת זיכרון. מישהו הזעיק את המשטרה, מתברר שככה עושים תמיד כשהמת מת בבית. נכנסו שני שוטרים. אחד שאל את אבא כמה שאלות והתיישב גם הוא למלא איזה טופס, והשני בחן את הרהיטים ואת הבית כמו מי שבא לשכור או לקנות את הדירה. הפרמדיקים השכיבו את אמא על אלונקה והוליכו אותה בחדר המדרגות. הלכתי איתם גם אני. ריק ומרוחק, זר, צופה במעמד שאני חלק ממנו. במישורת שבין הקומות באה מולנו השכנה המבוגרת המופקדת על ועד הבית. היא הקדימה לצאת לסוּפּר לקניות, כי מתוך תיק רשת בצבצו קרטון חלב וכמה לחמניות ריחניות. מבטה הנבעת של השכנה ריצד על פני האלונקה ושפתיה נעו מבלי להפיק מילים למראה פני אמא המכוסות בסדין. היא הצטדדה כדי לאפשר לנו לעבור. כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית.

ברחוב ניצב אמבולנס בחנייה כפולה. כמה שכנים כבר הסתובבו סביבו ורחרחו לדעת מה קרה. על האמבולנס היה כתוב "אמבולנס נועם" ונדמה היה לי כאילו יש בכך רמז אירוני לכתובתה החדשה של אמא ואולי גם לטיב החיים שמצפים לה שם.

 

שמעון צימר הוא סופר, משורר ומחזאי. מחזותיו הוצגו בין השאר על במות הקאמרי והבימה. פעמיים היה מועמד לפרס ספיר, ובשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. קטע זה לקוח מתוך הרומן השמיני שלו, "נדודי שינה על שפת חור שחור" (שם זמני), שיראה אור במהלך 2019 בסדרה "רוח צד" של הוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | זה מה שחברים עושים

"למחרת מיימיי אמרה לי שהיא שמה אותו בקערה בשירותים. מתברר שאין שום בעיה, היא אמרה. הדבר אהב לאכול אוכל לחתולים אז היא האכילה אותו כשהאכילה את החתולים". סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

uveivrit_51-715x537

מרב קמל וחליל בלבן, מדיטציה, בד, 63X17X32 ס"מ, 2018

.

סרירצ׳ה וטבסקו / ליליאן הוואן

מאנגלית: אורית וקסלר

 

מיימיי ואני מצאנו אותו ליד החוף בפֵּאֵיָה. בהתחלה חשבתי שזו חתיכת צדף מבצבצת מהבוץ. ציפינו שיהיה קל למשוך אותה החוצה אבל הדבר היה גדול יותר, יותר משדמיינו. היה לו ריח מוזר. חשבתי שזה רק הבוץ, הריח. לא ריח טוב בכלל.

אחרי שהוצאנו את זה הבנו שזה חי. משושים קטנים התנועעו על שפת הצדף.

אל תגעי בזה. הצבעתי על הכריות הדביקות למראה לצד המשושים, אי אפשר לדעת, הן עשויות לעקוץ אותך.

ניסיתי לשכנע את מיימיי להחזיר את זה לבוץ או לזרוק את זה לים. כבר באותו הרגע היה בו משהו מצמרר. לפני שהבוץ כיסה את הבור שממנו משכנו אותו ראיתי מין קורים ריריים. אבל כשהבטתי שוב הבוץ כבר מילא את הבור.

זה היה רעיון גרוע להביא אותו הביתה. זה מה שאמרתי למיימיי. היא רצתה להחזיק בו בתור חיית מחמד. בשום אופן, אמרתי. היו לה כבר פּלוּפּ וסרירצ׳ה, שני החתולים שלה.

למחרת מיימיי אמרה לי שהיא שמה אותו בקערה בשירותים. מתברר שאין שום בעיה, היא אמרה. הדבר אהב לאכול אוכל לחתולים אז היא האכילה אותו כשהאכילה את החתולים. הוא גם היה נקי. היא הצטרכה רק להחליף את המים פעם אחת ביום.

שאלתי: כמה הוא אוכל?

לא הרבה, מיימיי אמרה, קופסה ליום.

שבוע מאוחר יותר מיימיי הראתה לי אותו. הוא היה בקערת קרמיקה כחולה ליד הכיור. הוא ישב בתחתית מכוסה במים. לא חיית מחמד מעניינת במיוחד.

ואז פּלוּפּ נעלמה. הסעתי את מיימיי לווטרינר ותלינו מודעות במשרד שלה. נעלמה חתולה. אפורה מנומרת. פרס למוצא. אשה אחת התקשרה ומיימיי הלכה לראות אבל התברר שזו חתולה אחרת, לא פלופ.

זה השפיע על מיימיי, ההיעלמות הזו של פלופ. הרגשתי משום מה שהיא מאשימה אותי. למה? לא ידעתי, זה היה בלתי סביר.

כמה ימים מאוחר יותר מיימיי האשימה אותי בחוסר התייחסות מספקת לחיות המחמד שלה. איזה דבר מטורף לומר.

שאלתי אותה: מ'זתומרת?

לא אכפת לך מהחיות שלי. היא צפתה בטלוויזיה כשהיא אמרה את זה, עיניה לא זזו מהמסך.

לא טיפלתי בפלופ וסרירצ׳ה בשבוע שמיימיי נסעה לאיים הטומאטיים: לפקאראבה או שזה היה רנגיקואה?

מיימיי לא אמרה כלום. היא נהגה כאילו לא הייתי שם. אחרי כמה זמן קמתי והלכתי בלי לומר שלום.

זמן מועט לאחר מכן וָאִיאָה אחותה התקשרה אליי. היא אמרה: היי, לא נראה לך שאחותי מתנהגת מוזר?

לא רק שמיימיי התנהגה מוזר, היא נהייתה מרושעת. כבר לא הסתובבתי איתה יותר.

אתם לא חברים?

אמרתי לוואיאה את האמת: אין לי מושג.

איזו מין חברוּת זו?

אמרתי: את אחותה.

ואיאה התחילה לצעוק. היא אמרה: חברים אמיתיים היו נפטרים מהדבר הזה שבקערה. ואיאה לא הייתה צריכה להכביר מילים. ידענו על מה היא מדברת.

מתברר שזה היה יותר קל משחשבתי, לגרום למיימיי להזמין אותי. היא נשמעה אפילו חברותית בטלפון. אבל כשהגעתי היא המשיכה להביט במסך הטלוויזיה. זו הייתה תוכנית צרפתית מטופשת שבה אנשים התחפשו לאבירים. הסתכלתי בה זמן מה ואז הלכתי לחדר האמבטיה. הדבר היה עדיין בקערת הקרמיקה הכחולה. המים היו עכורים אבל חוץ מזה הוא נראה אותו הדבר.

כשסיפרתי לוואיאה היא התחילה שוב לצרוח: מה? פשוט השארת את זה שם?

מה יכולתי לעשות? לא יכולתי סתם לצאת החוצה עם הדבר בקערה.

ואיאה הייתה נחרצת: כן, בטח שיכולת. זה מה שחברים עושים.

ככה יצא שמצאתי את עצמי עם הקערה במושב הקדמי בדרך לים. פשוט לקחתי אותה מחדר האמבטיה של מיימיי. היא צפתה בטלוויזיה כרגיל ולא הרימה את העיניים אפילו. חשבתי שאסע לפָארָאיי־אוּטָאיי ואזרוק את זה לים שם, באזור שמכליות הדלק חונות בו. המים עמוקים מספיק. אבל כשעצרתי את המכונית ראיתי שהקערה ריקה. רק המים החלביים נותרו בה.

כשהבטתי אחורה ראיתי שהוא יושב בספסל האחורי. יכולתי להושיט יד אחורה ולהרים אותו אבל ידעתי שזה לא רעיון טוב. התקשרתי לוואיאה.

ואיאה הגיעה עם פטיש גדול וזוג מלקחיים, מאלה שמשתמשים בהם לברביקיו, כמו בימי ראשון עם כל הדודים והדודות. לפני שהצלחתי לומר משהו ואיאה הורידה עליו את הפטיש. נשמע קול פיצוח אבל אז התברר שהפטיש לא עיקם או סדק את הצדף. הדבר פשוט ישב שם כאילו כלום לא קרה.

ואיאה תפסה את המלקחיים, את אלה של הברבקיו של יום ראשון, אלה שמשתמשים בהם בשביל משהו רציני, והרימה אותו מהמושב האחורי. עכשיו הוא התחיל להשתולל. הוא התנער באלימות וניסה להשתחרר עד שוואיאה נאלצה לאחוז במלקחיים בשתי ידיה. ואיאה נזרקה כנגד המושב שלה מכוח ההשתוללות שלו אבל היא המשיכה לאחוז בו. אני צריכה עזרה, היא צעקה. תפסתי בגב שלה שהתנודד מצד אל צד אבל לא יכולתי להחזיק. ואיאה נדחפה אל מחוץ למכונית והמלקחיים נפלו לה מהיד. איכשהו היא הצליחה לצאת מהמכונית לפני שהיא איבדה שליטה.

הדלת! הדלת! היא צרחה וטרקתי את הדלת. הוא זינק לרוחב מגרש החניה. לא דמיינתי שהוא יכול לזוז, בטח לא מהר כל כך. ואיאה ואני רצנו אחרי הדבר. בקושי הצלחנו לרוץ מהר מספיק, הוא החליק על האספלט במהירות אדירה, מותיר אחריו ריח נוראי.

הים! ואיאה צעקה אבל הדבר כבר היה כמה מטרים לפנינו. הוא התקדם לעבר מגרש הגרוטאות של פאראיי־אוטאיי שהיה תחום בגדר מתכת וגדר תיל. הוא החליק מתחת לגדר ונעלם בין הצמיגים וחלקי המכונות החלודים. שמענו קרקושים ואחריהם רעשי לעיסה מתכתיים מרושעים ואז דממה.

מיימיי התקשרה למחרת, שאלה אם ארצה לראות סרט.

לא, אמרתי.

לאחר זמן אמרתי: אולי בסופשבוע הבא?

בטח, היא ענתה. היא נשמעה כאילו כלום לא קרה אבל ידעתי שהחברות שלנו, כפי שהייתה, נגמרה.

ואיאה עוד מתקשרת לפעמים. היא אומרת שמיימיי מסתובבת עם חבורה טובה יותר עכשיו. לא בטוח אם זה סוג של העלבה. ראיתי את מיימיי פעם, לפני שנה בערך ליד המָרשֶה. היא השמינה קצת ועשתה גוונים ירוקים בשיער. היא נראתה טוב, למרות שלא ממש אהבתי את צבע השיער החדש. היא אמרה שיש לה חתולה חדשה לארח לסרירצ׳ה לחברה. טבסקו, זה שמה של החתולה. מיימיי חשבה שזה מצחיק והתחילה לצחוק. טבסקו וסרירצ׳ה. צחקנו יחד כמה דקות לפני שנפרדנו לתמיד.

 

ליליאן הוואן (Lillian Howan) בילתה את ילדותה בטהיטי, ולאחר מכן למדה משפטים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. ספרה The Charm Buyers ראה אור בשנת 2017, וסיפוריה פורסמו באנתולוגיות ובמבחר כתבי עת ספרותיים ברחבי עולם. היא גם ערכה את אוסף מחזותיה של ואקאקו יאמאוּצ'י, Rosebud and Other Stories.
דבר המתרגמת: לילאן הוואן היא בת להורים בני המיעוט הסיני ״האקה״, שמשפחותיהם חיו בטהיטי במשך דורות. הריאליזם הפנטסטי של סיפוריה ושל ספרה נטוע עמוק במסורות איי האוקיאנוס השקט. העיסוק במגדר של המספר משמעותי עבור הוואן, והיה לה חשוב שאשמור בתרגום על אי הבהירות בנוגע למגדר של המספר/ת.

.

אורית וקסלר, פסיכותרפיסטית, עוסקת בכתיבה, תרגום, תיאטרון וגינון. פרסמה סיפורים בעברית בכתבי העת הליקון ומטעם, ובאנגלית – סיפורים באנתולוגיה נשית ומאמרים פוליטיים באתר אלטר־נט.

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: המהפכנית ואהבת האנושות – וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן